אל תחפש נסיונות...

אל תחפש נסיונות... / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו המשך חכמה

במהלך נאום התוכחה האחרון של משה רבינו, הוא מעלה איזושהי טענה של מאן-דהו בעם ישראל, שיכול להעלות בדעתו את המילים הבאות (דברים פרק כט, יח):

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ , לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:

התוצאה חמורה: "לא יאבה ה' סלוח לו", עם עוד חבילה של דברים לא נעימים...

מהי אותה מחשבה רעה, שממנה מזהיר משה באופן מיוחד, פרטני, וחריף כל כך? בפשט: זלזול בכל דברי משה. משהו בכיוון של "יהיה בסדר", "אחרי המבול", או כמו שמצינו בימי בית ראשון שהיו בטוחים שהבית לעולם לא יחרב, והרשו לעצמם לעבוד ע"ז.

זה ודאי נכון וודאי קיים. עד היום.

אולם רבינו המשך חכמה מסביר בדרוש, שמדובר על טענה יותר מתוחכמת – כביכול.

וכה דבריו:

יתכן על דרך דרוש: כי הספרי (פיסקא מו) דורש (לעיל יא, טו) "וסרתם" מן הדרך, ללכת לעבוד "אלהים אחרים", כיון שסרתם מן הדרך, שוב אתם עובדים אלהים אחרים.

ישנו מדרש האומר שגם אם אדם טרם עבד עבודה זרה, אך הוא כבר יוצא מהדרך, הרי זה כאילו עובד עבודה זרה, כי אחריתו ידועה מראש. אין המדובר כאן על יציאה מן הדרך מתוך קטנות. חלילה! מדובר על "אידיאליסט"!

והנה יש אנשים אשר אומרים: מה זה דרך התקרבות לאלקים, האם זה פלא כי יעצום עיניו ויגדור התאוה וירבה בלימוד ויתמיד בתפילה ובתשבחות, ויהיה דבוק על ידי זה לה'?! אלא יתערב ברחובות ובשווקים, ויתיחד עם נשים האסורות, וילך בשרירות לבו, ובכל זאת יוסיף אומץ ביראת ה' האחוזה עמוק בלבבו כגחלת בשלהבת, אז יעלה מעלה עד אין מספר.

טוען אותו חכם בעיני עצמו: הרי עלינו להרבות זכויות, אם כן ,אשיג זכויות נוספות בעזרת התגברות על עבירות שסתם כך איני תאב להם. הא כיצד? אלך במקומות אסורים, אתגרה מדברים כאלה ואחרים – ולא אחטא! ואדם שנקרתה לפניו עבירה, ולא עבר – זוכה לשכר.

לזה אמר הכתוב "פן יש בכם וכו' לאמר שלום יהיה לי" [פירוש, אימתי אשיג רום המעלה ותכלית שלמות] "כי בשרירות לבי אלך" לחמם התאוה ולהגדיל המדורה. ואז יהיה התועליות "למען ספות הרוה את הצמאה", פירוש כמו חזיר וכיו"ב שנפשו של אדם קצה בהם ואין לאדם שכר על הפרישה, אם אוסיף על תאותי ואגרה יצרי בהם, הלא הוא הכל, איפוא, חדא, ואטול שכר כולם.

הוא רוצה ש"שלום יהיה לו", מעלה גבוהה ועצומה, ואז הוא מגרה עצמו גם מדברים שסתם כך אדם לא נמשך אליהם, כמו מאכלים מסויימים, ובזה יעורר "צימאון", גם במקום בו היה "רווי", ומתוך ניצחונו יזכה לשכר! אומר לו הקב"ה:

 "לא יאבה ה' סלוח לו, כי אז יעשן אף ה' וכו'".

נסיונות לא חסרים. אם זה במשפחה, בחיים האישיים, בעסקים, ואיפה לא? הקב"ה מזמן לכל אדם את הנסיונות איתם עליו להתמודד, ובכוחו להתמודד. משול הדבר לחייל טירון שנזרק למשימה, שרק לוחם סיירת יודע כיצד להתנהל בה. זו טעות טראגית! אם אין לך כלים – אל תעורר מה שלא צריך. דוד המלך בקש לעמוד בניסיון, והתחרט על כך.

לכן מזהיר הקב"ה אותנו ואומר, גם אם כוונתכם לטובה, עלו במסלול הרגיל, הבונה את הנפש שלב אחר שלב, קומה אחר קומה, עד ההגעה אל הייעוד המדוייק והמקווה ממך.

 

שנה טובה ומתוקה,

שנה של עלייה בכל העניינים לטובה,

שנה של תוספת אהבת ישראל, לימוד תורה, חיבור אל הארץ ודעת ה',

שנה של ברכה והצלחה בכל מעשי ידיכם לטובה ברוחניות ובגשמיות!

שבת שלום,

רועי

ברית מכופפת או ברית מרוממת?

ברית מכופפת או ברית מרוממת? / לפרשת ניצבים 

נהגו ישראל לתקוע בשופר כפוף, בכדי לבטא את הכפיפות אל ה' יתברך, ואת קבלת מלכותו, כמלך ושליט עליהם. בלשון הגמרא במסכת ראש השנה פרק ג':

כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי (=כמה שכופף אדם דעתו מועיל יותר)

פרשתנו לכאורה מציבה סתירה לעקרון זה, שכן עם ישראל עומד מול משה ומצהיר על בריתו עם ה', בו הוא מתחייב לעובדו, ורק אותו לבדו, והנה הפרשה פותחת במילים "אתם ניצבים", והסביר לנו רש"י, בהקשר של דתן ואבירם שיצאו מאהלם  ניצבים, שהם עמדו "בקומה זקופה" (במדבר ט"ז). אם כן יש להבין: הברית עם הקב"ה היא מכניעה, מכופפת, או מיישרת וזוקפת את הגב?

התשובה נמצאת אצל דוד המלך, סמל המלכות האולטימטיבית של האומה, ובו מתאחדות שתי התכונות, בתהלים פרק יח:

(לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וִימִינְךָ תִסְעָדֵנִי וְעַנְוַתְךָ תַרְבֵּנִי: 

יש לפנינו חיבור מתמיה: ענווה, וגדלות ("תרבני") - הא כיצד? מבאר ר' אברהם אבן עזרא :

(לו) ותתן - הזכיר וימינך כנגד המלמד ידי למלחמה וזאת הענוה ששמת בי היא תגדלני ותעצימני. 

דוד מודה לקב"ה שלימדו. דוד הוא תלמידו של ה', ומגלה ענווה כלפיו. ענווה זו אינה מקטינה את דוד אלא מעצימה אותו. מדברי דוד ניתן ללמוד שניתן להרחיב את האיזון הזה לשאר ענייני החיים: דווקא הכפיפות מול ה', קבלת מרותו, קבלת מלכותו, התחייבות להליכה בדרכיו במצוותיו, היא זו שמעצימה אותנו, מגדלת אותנו, מרוממת אותנו. האדם ההולך בדרכי ה', מגלה בעצמו כוחות, יכולות, גבהים ורצונות שמצליחים להתעלות מעל הזמן והמקום, וממילא אותה כפיפות, היא זו שבעצם הופכת אותנו לניצבים, זקופי קומה ובעלי אישיות גדולה.

הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה

 הנסתרות והנגלות בעבודת התפילה / לפרשת ניצבים / מתורת רבנו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיומו של החומש, בשלהי נאומו של משה רבנו ע"ה, הוא מודע לאפשרות שאנשים לא ייקחו לתשומת ליבם את דבריו. הם בטוחים שאצלם הכל יהיה בסדר. אמנם דבר זה מסור ללב, והאחריות מוגבלת (כ"ט,כ"ח):

הַנִּסְתָּרֹת—לה', אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

רבנו הרב אלטר, מסביר את הפסוק באופן אחר. לדבריו, הפסוק אינו אלא חתימת התוכחה בקריאת כיוון, לדייק את עבודת ה' שלנו, בתורה ובתפילה:

ראיתי להרב "כף הכהן" ז"ל שפירש, במה שידוע שכל התפלה, אע"פ שפשט הדברים הוא שאנו מתפללים על עצמנו, אבל האמת שלא על עצמנו אנו מתפללים אלא לצורך גבוה, לברר ולתקן העולמות.

רבינו מביא את דבריו של אחד מגאוני טוניסיה, הרב אברהם יצחקי זצוק"ל, מחבר ספר העיון העמוק "משמרות כהונה". בספרו על התורה "כף הכהן", הוא מגלה קצה קרחון מעולמו הקבלי, שבתפילה ישנם שני רבדים. האחד, הנגלה, הפשוט, המכוון לצרכי האדם והעם. הרובד הנסתר, מכוון לפעולות רוחניות באינספור עולמות הנסתרים מעינינו, ומחכים לפעולותינו שיביאו לתיקונם.

וזהו "הנסתרות לה' אלהינו", הנסתר של התפלה הוא לצורך ה' אלהינו, "והנגלות" רוצה לומר פשט הדברים הם "לנו ולבנינו" ע"ש.

לפי דברי ה"כף הכהן", זהו המסר של משה רבינו: עבדו את ה' בתפילה! כוונו נכון, גם אל הצרכים הקיומיים שלכם, אך גם – ובעיקר – לעשות רצונו של הקב"ה בתיקון עולם.

רבינו ממשיך קו זה הלאה:

ונראה לי לסיים לפי זה מה שסיים "לעשות את כל דברי התורה הזאת", והוא במה שפירשתי במקום אחר במאמרם ז"ל (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה", דהכוונה דאמנם כשהוא מתפלל שם עיניו למטה לצורך עניני הגוף, אבל בכל זאת צריך שיתכוין בזה למעלה, דגם צרכי הגוף שהוא מבקש, המטרה היא כדי שיוכל לעבוד את השם.

גם החלק הפשטי והנגלה של התפילה, זה שמכוון לצרכי האדם והעם, גם הוא צריך להיות מכוון למעלה! הא כיצד?

למשל מתפלל שיהא בריא שיוכל לעסוק בתורה, שיהיה לו פרנסה כי עניות מעברת אדם על דעת קונו, שיהיה לו ממון כדי שיעשה צדקה וגמילות חסדים, שיאריך ימים כדי שיוכל לקיים הרבה מצוות.

הרב מזכיר 4 בקשות מרכזיות שאנו רגילים לבקש: בריאות, פרנסה, עושר ואריכות ימים. לכאורה, בקשות חומריות ותו לא. אמנם משה רבינו מלמדנו להרים את הבקשות הללו, ולחברם למטרות רוחניות, לחיזוק קיום התורה והמצוות. נמצא אם כן שהאדם מכוון את כל חייו לעבודת ה':

וא"כ זה שאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם", כלומר להנאתנו ולצרכי הגוף, אך גם בזה הכל הוא כדי "לעשות את כל דברי התורה הזאת".

היעד של כל עבודתנו הוא "לעשות את כל דברי התורה הזאת". לחבר גוף ונפש, חומר ורוח, שלעיתים נראים נוגדים זה את זה, אל עבר מטרה אחת אחדותית.

נייר לקמוס ושמו שמחה

נייר לקמוס ושמו שמחה / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשת הקללות טומנת בתוכה פסוק מפתיע, המעורר לא מעט שאלות:

(כח, מז) תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל. 

ליד רשימת קללות – לא אלינו! – כה נוראה, היינו מצפים שתוזכרנה עבירות כבידות משקל, כגון עבודה זרה, חילול שבת וכיו"ב. והנה, התורה – לכאורה! – תולה את בואן של אותן קללות, דווקא בהעדר שמחה??

יסוד אדיר בחינוך עצמנו, מוצא כאן רבינו:

(כח, מז) תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה וגו'. לכאורה קשה: דלמה לא הזכיר רק עון זה, ולא עון עבודה זרה וכדומה, שהוא חמור יותר מזה?

רבינו פותח בשאלה דלעיל: מדוע מכל הפגמים, מונה התורה דווקא את העדר השמחה?

ונראה לפרש על פי מה שכתב הרב קול יעקב ז"ל, שאם יהיה האדם חושק בתורה ומצוות, ושש ושמח בעשותם, אז יבין כי נפשו מטוהרה מגילולי ושיקוצי העונות, כי כמו שהחולה אינו מרגיש בתענוג המאכל הגם שהוא ערב מאד גם החולה בחולי הנפש אינו מרגיש בנעימות ועריבות עשיית המצוות.

ימי אלול, ועשרת ימי תשובה, הם ימי בחינה והתבוננות עצמית. לראות מאין באנו ולאן אנו הולכים. יחד עם זאת, לא תמיד קל לנו לברר את הדברים בצורה מדוייקת. בספר קול יעקב ישנו עיקרון משמעותי, העוזר לאדם לבחון את עצמו: האם אתה שמח במצווה? במעשה הטוב? האם אתה אוהב את לימוד התורה? במידה וכן – מצבך מצויין! מעשה המצווה החיצוני, כנראה מתחבר לחלק הטוב הפנימי שבך. אדם בעל חיך בריא, מתענג על אוכל טוב. אדם בעל נשמה בריאה, מתענג על מעשה טוב. ובכיוון ההפוך: אם מגישים לאדם אוכל נפלא, והוא לא טועם את טעמו, בזמן הקורונה כבר כולם יודעים: זה לא סימן מעודד במיוחד...

מזה משליך רבינו על הפסוק הנ"ל וממילא מאיר בו פירוש חדש:

וזהו שה' יתברך מוכיחם על העוונות שלהם, שלא היו עובדים את ה' בשמחה, ואינם מרגישים בעריבות ותענוג שיש במצוות ובתורה, וזה יורה יורה (ביטוי תלמודי מושאל) כי הם חולים בחולי הנפש, והא בהא תליא (=וזה בזה תלוי).

הפסוק הזה אינו נימוק לפורענות. הפסוק הזה, הוא מעין תוכחה, בקריאת צער וכאב: "איך לא שמתם לב שזה הולך להגיע! איך לא הבחנתם שאתם מאבדים את הקשר איתי ועם תורתי! ואם תשאלו, כיצד יכולנו לדעת? תשובתכם, שהייתם מבחינים כי מעשיכם הטובים לא נעשים בשמחה, אם כן, לבכם הולך ומתרחק, ועליכם לעצור רכבת זו בזמן!"

כך גם אלינו, נבחן נא, אילו דברים אנו עושים בחוסר חשק ושמחה, ונחשוב מהי הדרך לרומם את הקשר ביננו לבינו יתברך, מתוך אהבה ושמחה, מתוך שלימות.

מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ

 מקרא ביכורים בא לעורר את חיבת הארץ / לפרשת כי תבוא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

החקלאי המביא את ביכוריו למקדש, היה מגיע בלב רוגש ומלא שמחה. הרי כל החורף טרח, עד שהגיע ליום מיוחד זה! דווקא בהקשר זה מצווה התורה את הישראלי לצאת בהצהרה חגיגית של תודה לה'. בראשיתה של ההצהרה, יש תקציר היסטורי של תולדותינו. מדוע? למה דווקא במצוות הביכורים? לא מצאנו הצהרות כאלה, בשאר ענייני העליה לירושלים, כגון רגלים.

האם יש קשר בין הדברים? בראשית הדברים כותב רבינו מוהרמ"ך (יד משה א'):

והיה כי תבוא אל הארץ וגו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה וגו'. להיות כי בעלי הקרקע ישמח לבבם למאד בראותם ביכורי ארצם, לכן באותה השעה מוכשר האדם לתת תודה לה' על חסדיו הרבים אשר ראשיתנו היה מצער ואחריתנו השגיא מאד.

רגע הבאת הפירות היה מרגש ומשמח. התורה מכוונת את האדם לנצל את הרגע הזם, ולרומם אותו, בכדי להטביע חותם בנפש המביא ומשפחתו. ממש כשם שבעבודתו החקלאית היה ראשיתו מצער: קושי עבודה בשמש ובגשם ועוד, ובסוף עבודתו – פירות נאים ומשובחים. כך גם בניינה של האומה:

כי יעקב אבינו עליו השלום היה במתי מעט, וכמעט היה אובד בארץ ארם מבחינה טבעית, אחדים למול אלפים ורבבות בני אדם. שאין ספק שהיו נבלעים בקלות, לולא ה' אשר הפליא חסדו עמנו ועמד לימינינו. ואף גם זאת בהיותנו במצרים שרק כשבעים נפש ירדנו, היינו שם לגוי גדול. ולהיותנו בלי ארץ ומדינה נתן לנו ארץ זבת חלב ודבש. והנה ביכורי פירותיה חלבה ודבשה.

לבן בקש לעקור את הכל – כך אנו אומרים בהגדה של פסח. יעקב אבינו שמר על זהותו באורח ניסי ומופלא, מתוך מסירות נפש גדולה. הוא חי בין אלפי גויים ופיתח את בניין האומה. לאחר מכן היינו במצרים, ויכולנו להתבולל שם בקלות בין המצרים, ללא ארץ משלנו, שתשמור עלינו ותייחד אותנו. כשהאדם קולט את תהליך הסבל שקדם לתוצאה המשמחת, הוא משליך זאת על התהליך של האומה, וליבו גואה בהודאה לה' יתברך.

 ובהיות זה נוהג תמיד בכל דור ודור, יזכרו כל הדורות חסדי ה' הרבים, ונפלאותיו העצומים ותתקיים האהבה לה' והיראה ממנו לדורות עולם. ובפרט בהיות זה בבית המקדש מקום השכינה וכבוד האלקים עם קדושת יראת וחכמת הכהן הגדול והנלוים אליו, קדושי עליון המשרתים בקודש. אין ספק כי אותה הפעולה ההרגשיית תתמיד בלב כל רואה.

כאשר כל שנה היה הישראלי עולה ומכריז כך, היה מחדש בליבו את האהבה לה', ובמיוחד באווירה הקדושה החופפת על המקדש ומשרתיו.

אולם הרב מוסיף וממקד עוד את השפעת חוויית השמחה:

ועוד כי זה גורם גדול לאהבת ארץ המולדת שזכינו לה בקושי גדול ובנסים מפליאים. ואם כן ראוי לשמור עליה לבל תאבד ממנו בחטאתינו כאשר כה היתה בשני החרבנות בית ראשון ושני.

איזו ארץ נפלאה נתן לנו ה'! כמה מאמצים, כמה משברים, כמה קשיים. "ארץ ישראל נקנית בייסורים". והנה בסוף זכינו למתנה זו. כעת – מוטל עלינו תפקיד לשמור עליה, על ידי תוספת קדושה ובבריחה מן החטא.

מסיים הרב בתפילה:

ה' ברחמיו  ישיב את שבותנו ויבנה את הבית השלישי הנצחיי אמן.

 

להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.

 

השמחה בטוב - על מה?

 השמחה בטוב – על מה? / לפרשת כי תבוא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האדם המביא את הביכורים ברוב חשק ושמחה, היה קורא את מקרא הביכורים, ולאחריה הוא מצווה לשמוח (דברים כו,יא)

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ--וּלְבֵיתֶךָ:

מהי האותה שמחה? על מה היא באה? המדרש כאן אומר "אין טוב אלא תורה". מה הקשר?

ישנו הסבר ידוע כי מטרת העלייה לרגל בחגים, וכן במצוות כמו הביכורים, הוא במפגש עם מרכז העוצמה הרוחני של עם ישראל, בית המקדש. שם נפגש היהודי הכפרי עם כלל ישראל, עם הכהנים, הלויים, וגדולי חכמי ישראל, יושבי הסנהדרין. ממילא, ישנו חיזוק רוחני לעולה. הוא מתחבר מחדש לתוכן הרוחני של עם ישראל, ללימוד התורה, וממילא על זה יש לשמוח רבות.

לכן – אומר רבינו – יש כאן רמזים המדייקים את תוכן השמחה בתורה. נציג בס"ד שניים מתוך כלל הרמזים שמזכיר הרב:

אי נמי יש לפרש על פי מה שכתוב, דרבינו האר"י ז''ל לא זכה לחכמתו הנפלאה אלא מפני שהיה שמח הרבה בעבודת השם יתברך ובקיום המצוות.

מובא בספרים רבים, שהאר"י הקדוש העיד על עצמו, שאת ההשגות הנוראות אליהן זכה, הוא קבל בזכות השמחה שבמצוות ושבעבודת ה'. אבל עיקר שמחתו היתה במפגש עם התוכן הפנימי של התורה, תורת הסוד:

והנה הרב תנופה חיים ז"ל כתב "הטוב" גימטריא "חטה", שיש בה מוץ ותבן, והעיקר הוא מה שבפנים דהיינו החטה. והרמז בזה, דעיקר השמחה של האדם בתורה כמאמרם ז"ל "אין טוב אלא תורה". ואינו בפשטות התורה, אלא התוכיות שלה להבין סודותיה הגדולים ע"ש.

הגאון ר' חיים פלאג'י אומר שכמו שבחיטה יש את התוך שאותו אוכלים, כך גם בתורה יש את הפנימיות שהיא עיקר האכילה. אל הפנימיות מגיעים דווקא בעקבות שמחה! זו השמחה אליה אנו שואפים בעלותנו להראות פני ה' בבית המקדש!

ולפי זה יש לומר דהכי קאמר, "ושמחת" שצריך שמחה גדולה, וזה בשביל "כל הטוב" גימטריא "חטה", כלומר כדי שתזכה להבין עמקי וסודות התורה כמו שזכה האר"י ז"ל.

יש כאן הדרכה להכנס לעומקה של תורה.

רמז נוסף מלמדנו רבנו:

אי נמי רמז שהתורה יש בה כל סוגי חלקי לימוד והם פרד"ס. וגם בלימוד התורה בתלמוד יש מקומות שמעניינים את האדם מאד ללמוד בהם, ויש מקומות שהאדם לא מתעניין בהם. למשל, יש אדם שיש לו חשק ללמוד בסוגיות עמוקות לפלפל בהם ולהתענג בהם, אבל עניינים שהם פשוטים אינו מתלהב מהם כל כך. ויש אדם שאוהב ללמוד רק באגדות המושכות לבו של אדם, ואין לו חשק ללמוד בענייני הלכות וכדומה. ויש אדם שנמנע מללמוד במסכתות שהם הלכתא למשיחא, ורוצה רק ללמוד בלימוד המביא ממש לידי מעשה.

הרבה חלקים לתורה: חלקים עיוניים ודרשניים, הלכה למעשה והלכות לעתיד לבא, פשט, רמז, דרש וסוד, ועוד. ישנם כאלה המתמקדים בחלקים מסויימים ומתמחים בהם. התורה רומזת כי יש בזה חסרון מסויים. השמחה בתורה לא יכולה להצטמצם רק בחלק אחד:

ולכן הכתוב אומר שאינו כן, אלא ושמחת "בכל" הטוב, אין טוב אלא תורה, שיש לו לאדם ללמוד בכל חלקי לימוד התורה, ואין לו להמנע משום לימוד בחלק מחלקי התורה.

אדם צריך להשתדל כפי יכולתו לגעת בכל חלקיה של התורה. לכן נוספה כאן המילה "כל" לפני המילה "טוב", לרמז על כך שעלינו ללמוד את כל חלקי התורה כפי יכולתנו. "תורת ה' תמימה, משיבת נפש", כשהיא תמימה – שלמה – היא משיבת נפש.

ויהי רצון שנזכה לשמוח בכל חלקי התורה, ולהתגדל בה.