להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה

 להשקיף מלמעלה, ולהשפיע חסד למטה / לפרשת כי תבוא / מתורת המשך חכמה

בפרשת וידוי מעשרות, האדם מצהיר כי נהג בכל מעשרותיו כראוי. בשנים א,ב,ד,ה למחזור שמיטה האדם נדרש להפריש מעשר שני ולאכלו בטהרה בירושלים, ובשנים ג,ו למחזור השמיטה, עליו לתת את מעשרותיו לעניים. בסיום שנת נתינה זו, ישנה הצהרה כי המעשר ניתן לראוי לו: מעשר עני, לגר ליתום ולאלמנה שבשעריך, וכן – כמו כל שנה – מעשר ראשון שניתן ללוי כהלכה.

בסיום ההצהרה ישנה תפילה (דברים פרק כו, טו):

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

על לשון "השקפה" הייחודי פה לטובה, יש מה לדבר. המשך חכמה מתמקד בנקודה אחרת: הרי ישנם שבעה מימדים רוחניים, שבעה רקיעים, כלשון הגמרא בחגיגה דף יב עמוד ב: "וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות", בסדר מהנמוך לגבוה. מדוע בחרה התורה לומר שה' משקיף מ"מעון" קדשו?

המשך חכמה מסביר כי ישנו דגש על מעון, כדי לחדד את הבדל מהרקיע הנמוך יותר, "זבול":

השקיפה ממעון קדשך. הענין, כי כתוב (תהלים סח, ו) "אבי יתומים ודיין אלמנות, אלקים במעון קדשו". דיש מרחמים על יתומים, אבל אינם בביתו רק בבית פחות. לא כן השי"ת, הוא מגדלם כבנים ב"מעון קדשו".

אדם יכול לעזור ליתומים ולמסכנים, אבל ברמה הנמוכה מזו שהוא חי בה. דרגה עליונה, מלמדים חז"ל, היא המגדל יתום בביתו, וכך נותן לו מדור שווה ערך לעצמו! הקב"ה נוהג כך עם היתומים, ומשכנם "במעון" קדשו, כביכול בביתו ממש.

לכן אמר "נתתיו לגר ליתום לאלמנה (ככל מצותך אשר ציויתני"), לכן "השקיפה ממעון קדשך".

אני דאגתי ליתום למעון, אף אתה השקף מהמעון העליון.

ועד כמה זה גבוה? הוא משווה לעבודה העליונה של הקרבנות, ומסביר:

והנה אמרו בחגיגה : "זבול (- שבו ירושלים ובית המקדש ומזבח בנוי) דמיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, שנאמר - מלכים - א, ח יג - "בנה בניתי בית זבול לך מכון לשבתך עולמים". ...מעון שבו כיתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה, וחשות ביום מפני כבודם של ישראל". הרי דמקום היתומים גבוה ממקום הקרבנות. כן אמרו בסוכה פרק ד (מט, ב) דהעושה צדקה, גדולה מכל הקרבנות שנאמר (משלי כא, ג) "עשה צדקה (ומשפט) נבחר (לה') מזבח".

עבודת הקרבנות, שאין לתאר את גודלה ועצמתה ופעולתה בעולמות כולם, היא משנית לנתינת הצדקה! הנותן ממה שיש לו ללויים, ליתומים ולעניים, עושה נחת רוח ופועל טוב בעולמות עליונים ביותר, ומתוך כך מוריד שפע וברכה לעולם כולו.