בס"ד
מנהיגות קשוחה או רכה? /
לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
פרשתנו עוסקת בהתמודדות
של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית
לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי
הלויים בשמירת המשכן (אות ח):
"ושמרתם את משמרת
הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש
על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי
לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".
החל מהתנ"ך ועד
דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם
יש מצבים יוצאי דופן:
אך כל זה באדם שאינו
מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו
בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה",
והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.
מנהיג ציבור צריך לסגל
לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא
מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו
דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור
כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל
מעלה רמה מעל שאר הציבור.
אמנם יש לכך סייג חשוב:
הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:
אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ,
אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר
יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו
נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף
על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה
ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.
למשה רבינו אין בעיה
להעיר בתקיפות – "לקצוף"! - גם
לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא
שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.
זהו הרמז בפסוקנו:
וזהו רמז הפסוק "ושמרתם
את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם
זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י
אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג
אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא
צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל"
להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.
המנהיג עומד על המשמר.
בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה
את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה',
ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם
הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש
דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה