הנהגותיו של תלמיד חכם / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל
מהתורה עולה
מפורשות כי תפקידיו של הכהן לא מצטמצמים לעבודת המקדש בלבד. פעמים רבות מובאים
הכהנים והלויים כדמויות הלכתיות, המכריעות במקרי ספק איסורי, וויכוח ממוני. תובנה
זו, מאפשרת לראות בכהן דאז, כבן דמותו של הרב דהיום. השוואה זו, מאפשרת לימוד של הציפיות,
מדמותו של אותו מנהיג רוחני. כך כותב רבינו במנחת כהן (כא, י):
הכהן הגדול
מאחיו וגו'. יש לפרש בס"ד בדרך מוסר: "והכהן הגדול מאחיו", הוא התלמיד
חכם, "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה", דהיינו אשר זכה להיות לרב ומורה צדק,
צריך להתחזק הרבה הרבה ביראת ה', שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ובפרט כי ממנו
יראו וכן יעשו.
הכהן הגדול רומז
לתלמיד חכם, המנהיג את עדתו. עליו לשים לב על מידות עצמו, יותר משל אחרים.
וזהו "ומלא
את ידו" – רצה לומר "כוחו", כמו "כחי ועוצם ידי" - שימלא
את כחו "ללבוש את הבגדים", הם המידות טובות, על דרך "צדק לבשתי
וילבשני" [איוב כט, יד]....
המידות מלבישות את
האדם, ולכן הן נמשלות בבגדים. על אותו תלמיד-חכם, ללבוש את הבגדים, את המידות, בכל
הכוח.
וצריך
לו שלא לאבד את זמנו ואת מוחו בדברים בטלים, וזהו "את ראשו" - משכן המוח
שבו המחשבה – "לא יפרע", לשון בטלה, כמו "כי פרוע הוא כי פרעו אהרן"
[שמות לב, כה], שהוא לשון ביטול כמו שתרגם אונקלוס, וזהו שלמות המחשבה.
המוח של התלמיד
חכם צריך להיות פנוי לתורה, תפילה ועבודת המידות בלבד. כל בטלנות פוגמת בשלמות
מחשבתו ושכלו.
ועוד
ייזהר שיהיה לו ג"כ שלמות המעשה,
"ובגדיו
לא יפרום" - המה המדות טובות – "לא יפרום", שלא יקרעם ולא יחסר שום
דבר מן שלמות המדות.
שלמות ומעשה, ושוב
הערה על המידות, והפעם מצד הלאו: אל תניח לרגע את עבודת המידות שלך. שאף לשלמותן.
גם
צריך ליזהר מכל נדנוד עבירה, שכפי גדולתו הוא פוגם למעלה, והקב"ה מדקדק עם
חסידיו, וזהו "ועל כל נפשו'ת מ'ת" - כינוי לרשעות שהוא מצד היצר הרע,
שהוא מלאך המות סטרא דמותא (=צד המוות) - לא יבא, לא יכנס כלל אפילו כחודה של מחט.
גם בעולם המעשה,
עליו להקפיד לבל ייכשל חלילה ולו באיסור קל שבקלים. מעלתו של האדם מקרבת אותו אל
ה' יתברך. כפי המאמץ הרוחני – קרבת ה'. יחד עם זאת, ככל שאדם קרוב אל המלך, המלך
שם לב יותר לפרטי פרטיו של הליכות עבדו, מה שדורש זהירות רבה יותר מצד העבד. וזה
בכלל המצוות:
לאביו
ואמו לא יטמא, אביו זה הקב"ה, אמו זו כנסת ישראל...שיזהר הרבה בין בדברים
שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו.
הנהגה נוספת:
"ומן
המקדש לא יצא", שיהיה הוא הראש והראשון לכל דבר שבקדושה להמנות עם כל
עושי מצוה, ולא יצא מכללם "ולא יחלל את מקדש אלהיו", כי אם יפרוש עצמו
מאיזו חברה של מצוה, יהיה חילול ה' בדבר לגבי ההמוני,ם הגם כי יש לו סיבות המונעות
אותו, כי ההמונים אינם יודעים מזה, ורק יודעים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו",
ורואים אותו שנמנע ופרש מאיזו מצוה, יהיו מרננים (=מדברים לא יפה) אחריו ח"ו.
כאשר יש התארגנות
לדבר שבקדושה, אותו תלמיד חכם חייב להיות שותף. למרות העומסים המוטלים עליו, עליו
להיות שותף, כדי שלא לתת פתחון פה לציבור. הם אינם יודעים את חשבונותיו ועיסוקיו,
ומרשים לעצמם להבטל ממלאכת המצווה. וגם אם הם מצטרפים למצווה, הם מדברים על אותו תלמיד
חכם, שלא...
וגם
צריך להתנהג במדת הרחמים עם כל אדם, וזהו "אני ה' " שהיא מדת
הרחמים.
מידה עליונה אחרונה היא מידת הרחמים. תלמיד חכם חייב להנהיג ברחמים את
קהל עדתו. שם ה', הוי"ה ב"ה הוא מידת החסד והרחמים, ובזה משלים התלמיד
חכם את מעלותיו.
אם כן: יראת ה', עבודת מידות, שמירת המחשבה, שלמות ודיוק המעשים,
דוגמא אישית בשותפות קודש, ומידת הרחמים.
ויהי רצון שנזכה להגיע לרמות אלה!
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה