השבת - סמל לאומי!

השבת – סמל לאומי / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רבינו מוהרמ"ך מונה כמה טעמים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, בטעם השבת:

א.      הרמב"ם המסביר את משמעות הפיזית – גופנית – נפשית, מנוחה.

ב.      האיפיון של הלאום היהודי, כמי שנח ביום השביעי.

ג.       מוסיף הרב מעצמו: יום השבת הוא זמן ללימוד תורה בלי מחשבת הפרנסה.

מסיק הרב מכיוונים אלה, הארה משמעותית לאור התקופה בה חי (יד משה, אות ג'):

ומכל האמור ילמדו אחינו הדורשים את טובת הלאום הישראלי, קיומו ונצחיותו, התמדתו והעמדתו, להזהר ולהזהיר על שמירת השבתות והמועדים. כי הם בעצם כמכונות המשרתות לקיום הלאום. ויבושו כל מפירי ברית השבת באומרם שאין להם אפשרות להתפרנס ממלאכתם וכיוצא, אם לא יחללו השבת והמועדים. ודבריהם כאפס ותוהו נחשבו. כי אין הבדל רק בתשומת לב, ועל ידי התשומת לב יוכל להתפרנס גם בשמירתו את השבת.

השבת היא סמל לאומי!

לפי הנתפס במבט שטחי, ובודאי בגלות, שבת היא אקט "דתי", קרי, שייכת לאדם הפרטי. לא כך, אומר הרב. השבת היא סמל לאומי. היא דבר המאפיין את עם ישראל. יהיו לזה השלכות בהמשך דברי הרב.

מלבד זאת, הרב מעורר על מתח הקיים ביחסי החיים והשבת:

ועוד כי המחלל את השבת בזמן שהיה בית המקדש קיים היה נסקל. מזה מבואר שלא נאמר בדבר הכלליי ”וחי בהם", שהרי מצינו לגבי חולה שיש בו סכנה מחללים עליו השבת, ואלו הבא לחלל ולהפר ברית השבת נהרג? וצריך אתה לומר כי זהו ההפרש, כי בדבר של הכלל כמו גוף השבת אין לחוש לאותו גוף. כי הדבר כלליי. אך בדבר הפרטיי לאדם אחד אשר אז שמירת השבת במקומה עומדת לבית ישראל, אז מחללים אותה להציל את הנפש.

ישנו פרדוקס לכאורה: אדם שנמצא במצב פיקוח נפש – מחללים עליו את השבת. לעומת זאת, אדם המחלל את השבת בעדים והתראה על פי דין תורה – מחוייב סקילה! תמוה: במקרה הראשון נראה כי ערך החיים עיון, ובמקרה השני נראה כי ערך השבת עליון! כיצד ניישב סתירה זו?

ההבדל הוא בדיוק כנ"ל: כלל מול פרט. השבת הכללית חייבת להשמר ויהי מה. כשהשבת הכללית נשמרת, ניתן לחללה עבור חיי אדם פרטי.

ממילא גם תירוץ הפרנסה – חיי האדם – אינו קביל.

והרב שולח דברי חיזוק לפעילי המפעל הציוני:

...ה' ברחמיו יחזיק ביד מעוררי הרגש הטהור ,,הרגש הציוני" המתחדש מקרוב אשר הלהיב לב כל ישראלי חי.והמסופר כי גם מלכי התבל הסכימו בו, ובקרוב יצא לאורה, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, ובפרט בקיבוץ נדחי ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. וביודענו שפתנו ותורתנו כי שלוש אלה מטיבי צעד, ,,ארץ, שפה, תורה" הם רק הם חיי אומתנו העברייה והיהודייה.

הפניה לפעילים היא ברוח עשייתם: אתם התחלתם לחשוב על הכלל! אשריכם! אתם מעוררים רגש קדוש! אבל השבת על פי תורה היא רכיב לאומי, ויש לקנא לו, יחד עם שתי הרגליים האחרות, השפה והארץ.