החנק הרוחני של הגלות

 בס"ד

החנק הרוחני של הגלות / לפרשת וילך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בפרשתנו מזהיר משה רבנו מההשלכות של ירידה מדרך ה' (דברים לא):

(יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים:

לא מובן: עם ישראל לכאורה מבינים את טעותם כבר בשלב הראשון המתואר בפסוק יז, אם כן מדוע בפסוק יח מתואר הסתר פנים חלילה? הרי העם כבר הבין את טעותו.

מסביר רבינו (חלק ג, אות ב) על פי דברי בעל יערות דבש, ר' יהונתן אייבשיץ זצוק"ל:

הרב יערות דבש ז"ל (דרוש ז) חקר למה אין רוח הקודש שורה על ישראל בהיותם בגלות, הלא אין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב, ואין לך נשברי לב מדוכים דוויים וסחופים בישראל בגלותם.

שאלה קשה שואל היערות דבש: מדוע בגלות המרה, שם ישראל במצב של שיפלות ורדיפות, חסרה רוח הקודש? והרי דרך ה' להשרות שכינה עם נשברי לב, שזה המצב הקבוע בגלות?

ותירץ כי אילו לא באה עליהם רק צרה אחת לבד ויש לנפש זמן להנחם מעצבון הבלי הזמן שפיר, אך בעוונות הרבים צרה אל צרה נגשת וטרם תתחיל הנפש להנחם מעצבון הראשון באה עליה צרה אחרת, עד שתתבלבל המחשבה ואין לה ישוב הדעת כלל, ולכן הארת השכל תמוש ממנה. עיין שם באורך.

ומתרץ רבינו יהונתן אייבשיץ שבשביל רוח הקודש צריכים גם יישוב הדעת ורגיעה. אין דבר כזה בגלות. צרה רודפת צרה וקושי רודף קושי. אין זמן להתעשת, ולהרגע ולהגיע להשגות רוחניו של רוח הקודש.

ובזה יובן כוונת הכתוב (תהלים נא, יג) "אל תשליכני מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממני", והוא על דרך הפסוק הנ"ל "ומצאוהו רעות רבות וצרות וגו' ואנכי הסתר אסתיר" וגו', גם אמר הכתוב "וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה" בגלותנו הנורא. ובהיות שראה דוד המלך ע"ה ברוח הקודש את כובד הגלות הנפלא הזה שהושלכנו בעוונות הרבים אל ארץ אחרת, ויסתר האל פניו ממנו ורעות רבות סבונו אפפונו לא נתנונו השב רוחנו, ומזה נמשך שפסקה רוח הקודש ממנו כנזכר,

דוד המלך מתפלל בתהלים שהקב"ה לא ייקח ממנו את רוח קדשו. על איזה מצב מדובר? מצב בו אנו מסולקים מפניו יתברך. סילוק מהארץ לחוץ לארץ. שם יפגשו אותו צרות רבות ורעות ולא יהיה סיכוי לחזרת רוח הקודש.

לכן הקדים דוד תפלה לצרה ואמר "אל תשליכני מלפניך" - כאדם השנאוי ומתועב המושלך בפנים נסתרים, שמזה ינטש לפגעי הזמן "ומצאוהו רעות רבות וצרות" צרה אחר צרה, ואין בתוכו רוח הקודש שורה, אלא פנה אלי בגלות ותרויח לנו מעט מצרות, ואז "רוח קדשך אל תקח ממני" כיון שאני בגלות דכא ושפל רוח, ואין רוח הקודש שורה אלא על הנשברי לב.

כך גם אצלנו. אמנם עם ישראל יהיו בגלות ויתחילו להתעורר בתשובה אל ה', אך הסתר הפנים ימשיך כי המציאות של הגלות היא מציאות של צרות הרודפות צרות חלילה, וממילא "ואנכי הסתר אסתיר פני", לא כעונש כפי הפשט אלא כתוצאה ממציאות הגלות.

ב"ה זכינו לחזור לארץ , וכעת אנו מייחלים לחזרתה הרחבה של רוח הקודש, במהרה בימינו אמן!