שיחרור בדיבור

 

בס"ד

שיחרור בדיבור / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בסיכום חטא המרגלים מודיע ה' למשה על עונשם הנורא של העם והמרגלים – 40 שנות נדודים ומות הדור ההוא. העונש נאמר בלשון שבועה (יד, לה):

אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ:

הקב"ה נשבע למשה על קיום עונשם של ישראל, והוא מוסיף מעין איום, שאם לא יעשה את עונש כילוי הבוכים בגלל המרגלים, הוא יעשה משהו...אבל לא כתוב מה. רבינו עומד על כך (אות ה):

ראוי להעיר על יתור זה: כי מי לא ידע שה' הוא הגוזר ומקיים? וגם אומרו 'אם לא זאת אעשה' הוא חסר גזרה, כי לא הגיד מה יהיה אם לא יעשה להמיתם במדבר?

כדי להסביר זאת, מקדים הרב יסוד חשוב. ישנו מנגנון מסויים שקיים בנפש האדם, והוא קיים גם אצל הקב"ה בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם":

ויתכן כי הנה נתפרסם הדבר שכאשר יטור איש אל רעהו איבה על איזה רע שהרע לו, הנה אם העלה משטמתו על דל שפתיו אז לא יעשה מאומה רע, כי תשכך חמתו בדברו. אך אם ישטמהו בלבו ויכחידנה תחת לשונו אז קרוב הדבר לנקום ממנו את נקמתו באין מעצור.

הדיבור על גורמי מתח ועצבנות מרגיע את האדם. כשאדם מספר על דאגותיו וכאביו, הדבר מוריד ממנו לחץ נפשי. מסתבר שכן היא התוצאה גם בדיבור על תוכניות: אדם שמספר על תוכניותיו, מוריד את הלהט לעשייתן ברמה זו או אחרת. גם אם אדם מתכנן לפעול מתוך כעסו והוא מדבר על כך, הוא מאוורר את כעסו ומרגיע אותו. הרב מביא ראיות לכך:

כי על כן נאמר אצל יעקב "וישטום עשו את יעקב וגו' ויאמר עשו בלבו יקרבו" וגו' ירצה שהמשטמה לא העלה אותה על דל שפתיו, רק היתה טמונה במצפוני לבו, ולכן רבקה בידעה רוע תכונתו ומבין ריסי עיניו הבינה בדברים כי מתאנה הוא לו, וידעה נאמנה שכה יעשה וכה יוסיף להמיתו, ולכן יראה לנפשו וציוותו לברוח חרנה עד שוב אף אחיו ממנו.

עשו  רוצה לפגוע ביעקב אחיו, והוא אינו מוציא זאת בפיו. רבקה המבינה זאת חוששת מעוצמת המכה, ומבריחה את בנה. התורה מעידה כי המזימה היתה "בליבו", מה שמעיד על עצמת המכה הצפויה.

לעומת זאת, בחטא העגל מידת הרחמים מתגלה דווקא בדיבור על איום של הקב"ה אחרי חטא העגל:

וכי על כן נאמר ג"כ במעשה העגל "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו", ירצה כי נחם ה' יען אשר 'דיבר' בפיו ית' הגזרה באומרו "הרף ממני ואשמידם", ובדבורו זה חמת המלך שככה.

התורה אומרת שה' דיבר על מה שתכנן לעשות, ולכן העונש על חטא העגל לא היה מיידי ועוצמתי, אלא מהול ברחמים.

זאת לעומת גזירת חורבן בית המקדש:

אבל אצל חורבן הבית נאמר "עשה ה' אשר זמם" שלא הוציא הגזרה מפיו ית' על כן עשה ה' מה שחשב.

שם ה' 'זמם', ולכן החימה העצורה נשפכה בעוצמה, בעוונותינו.

לאור כל הנ"ל, דברי ה' מובנים יותר:

ולזה אמר "אני ה' דברתי", והוצאתי הגזרה מפי, זאת תהיה להם תקווה טובה ש"אם לא" רצוני לומר שאם לא דברתי והוצאתי הגזרה מפי, ומלבא לפומא (=מהלב לפה) לא גליתי - אז "זאת אעשה" איתם כלה ש"במדבר הזה יתמו" בעולם הזה, ונוסף עוד "ושם ימותו" לעולם הבא, ותהי תבוסתם שלמה גם בבא! מה שאין כן כעת כי "אני ה' דברתי" והעליתי הגזרה מפי, בזאת שככה חמתי ולא אעשה חרון אפי בשלמות לכלותם בזה ובבא, ורק יספיק להם עונש מיתת הגוף ויזכו לחיי עולם הבא.

היתה אפשרות לעונש חמור יותר: גם בעולם הזה (למות במדבר) וגם לעולם הבא (להתנתק מן הנצח). זו הגזירה שהיתה חלילה יוצאת לפעול אם הרצון היה נשאר רק ברצונו יתברך. אבל הקב"ה "מדבר" ומגלה את רצונותיו, ולכן גם למתי המדבר יש חלק לעולם הבא, והעונש ממותק ברחמים.

מסיים הרב, שלפי דבריו גם הטעמים של הפסוק מסתדרים כפתור ופרח:

ולפירוש זה ימתק לחך טעם פסק הבא במלות "אם לא" והוא עזר גדול לפירושנו בחסד עליון.

בפסוק הנ"ל מופיע הטעם "פסק" (|) אחרי המילה "לא", הדבר מחזק את פירוש הרב, שכך יש לקרוא את הפסוק: אני ה' דברתי (ולכן רק ימותו כאן ולא בעולם הבא) אם לא (אדבר), אז חלילה המחיר יהיה כבד יותר: במדבר הזה ייתמו – עולם הזה, ושם ימותו – בעולם הבא.

יש ביסוד שהרב לימדנו גם משמעויות נוספות, לדוגמא לעניין "אמור מעט ועשה הרבה", שכעת מובן שהעשיה המרובה היא כמעט תוצאה של הדיבור המועט, וכן לעניין עבודה רוחנית שנעשית בהצנעה, שמעוררת בעירה פנימית דקדושה, ללא קירור על ידי דיבור.

ואידך – זיל גמור.

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי??

 בס"ד

היד ה' תקצר...מחסד אינסופי?? / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר במדבר, בהם היה נראה שאפילו משה רבינו אינו מסוגל יותר, מופיע בפרשתנו. העם דורש בשר ודגים ונזכר בערגה בירקות כאלה ואחרים שהיו להם במצרים. הדבר הזה נשמע כמובן ע"י הקב"ה ומשה, ומכעיס אותם. הקב"ה אומר למשה שהוא אכן ייתן להם בשר כרצונם (יא, יח):

וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר

משה רבינו מגיב בצורה מפתיעה ביותר (יא, כב):

הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם:

הדברים מבהילים! וכי משה מפקפק בכוחו של הקב"ה להאכיל גם מיליוני אנשים? שאלה זו נידונה גם בחז"ל ובמפרשים, ואנו נלמד את דברי רבינו (אות ט):

הנה הפליאה בזה נשגבה כי איך איש אלהים נאמן ביתו ית' ואשר על ידו נעשו אותות ומופתים גדולים ועצומים במצרים יסתפק ביכולת הבורא ויאמר דבר זר כזה?? גם בעיני ייפלא, איך לא ענהו ה' קשות על זה, והלא בעת שסרב בשליחות בפעם ראשונה, עם שהיה הצדק איתו כי לא היה מוכשר לזה כי לא היה איש דברים, ועם כל זה חרה אף ה' בו, ואף כי בפעם הזאת שראוי לענותו קשות על הוציאו דבר זה מפיו, וגם להענישו כמו שענש אותו במי מריבה שלא יבא אל הארץ גם כי שגגה היא!  ואיך פה עבר בשתיקה ולא נענש.

מעבר לשאלת המשמעות של הדברים, מכביד רבינו שאלה נוספת: איך משה לא נענש? הרי כאשר ה' שלחו בסנה והוא סרב, היה חרון אף גדול, ובהשוואה לשם היה ראוי חלילה חלילה משה רבינו גם להיענש ממש! וכן במי מריבה שדיבר באופן שיש בו חילול ה' למשמע האוזן, ואילו כאן – נראה כי החשבון הוא אחר. מדוע?

ייתכן כי משה בראותו כי קילקלו מעשיהם בעגל ופעמים רבות הימרו את דברו, והיו בתכלית הירידה והשיפלות במעלות רוחם, ראה בעין שכלו שלא היו ראויים להיעשות להם עוד ניסים כמאז ומקדם. ומה גם נס מופלא כזה להספיק לשש מאות אלף צאן ובקר לרוב מאד בארץ ערבה ושוחה, ארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם.

הבעיה אותה מציף משה רבינו אינה טכנית, אלא מהותית! ודאי שכלום לא עומד מול רצון ה' יתברך. לאף אדם מאמין אין פקפוק בדבר, קל וחומר למשה רבינו! הקושי של משה נוגע לזכותם של ישראל. האם יש להם זכות לנס כזה. השפל התאוותני כל כך נורא, ונראה כי חלילה מרוב כעסו – לא ייתן להם ה' מאומה.

הרב מקשה מניסי מצרים: כיצד נעשו להם שם ניסים גדולים, למרות מצבם הרוחני הירוד? ומסביר, שיש הבדל בין ענייני פיקוח נפש, הצלת ישראל מעומק הטומאה, לבין אכילת בשר, שאינו אלא מותרות. להשקיע במותרות – על זה יעשה ה' נס?

...על זה נתפלא משה ואמר "הצאן ובקר וגו' ישחט להם", ירצה, האם להם הבלתי ראויים יזכו להעשות להם נס עצום כזה, להספיק לשש מאות אלף בשר לרוב מאד, עם ששאלו מותרות ובלתי הכרחי לחיותם? ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם? הלהם ראוי להעשות להם נס כזה?

למה להוציא לפועל נס כזה "מיותר" לעם כל כך מרדן??

כאן יחדש ה' למשה את שיקולו בהנהגתו ית' את בניו, עם ישראל:

ולזה ענהו ה' הבוחן ליבות וידע טוב כוונתו, לא חרה אפו בו וענה רכות לאמר "היד ה' תקצר", ירצה, כי גם שידעתי שאינם ראויים לזה אבל השעה צריכה לכך, כי האם אתן פתחון פה בעמים, כי יאמרו בגוים כי קצור קצרה ידי להושיע, ובאמת "היד ה' תקצר" מעשות זאת? ולכן "עתה תראה", כאלו יאמר עתה תראה כי לא מחשבותיך מחשבותיי.

ה' מסביר למשה: באמת מצד הדין אתה צודק, אבל יש כאן שיקולים נוספים של חילול שם השם בגויים, שיחשבו שיד ה' לא מספיקה לפרנס עם גדול כזה. אין מה להשוות מצב זה למצבים אחרים בהם כעס ה' על משה, כי זהו דיון רוחני-מוסרי על הנהגת ה' בעולמו, ולא חלילה דברי קטנות אמונה. אמנם עם ישראל יענשו קשות על בקשתם זו, אולם למדנו לפי דרך הרב את היסוד של קידוש שם השם בעולמו, כמוביל למהלכים הנראים לא הגיוניים בעיני בשר ודם.

מה שלי ומה לא?

בס"ד

מה שלי ומה לא? / לפרשת נשא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אחת מהפרשיות הקטנות הטמונות בין פרשיותיה של הפרשה הארוכה בתורה, עוסקת בדיני מתנות כהונה. הפסוק החותם את הפרשיה הוא (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה.

פשט הפסוק מלמד כי האדם הנותן את מתנות הכהונה רשאי להחליט לאיזה מהכהנים או הלויים ייתן את מתנותיו. "טובת הנאה לבעלים", בשפה ההלכתית.

יחד עם זאת, הכפילות בפסוק בולטת. מדוע מציינים פעמיים את השייכות של טובת ההנאה לאדם המביא?

רבינו מביא את דברי ר' עזריה פיג'ו המתרץ את הכפילות:

הרב "בינה לעיתים" ז"ל פי' ביתור אומרו "לו יהיה" שהעולם חושבים שמה שיש להם גנוז ושמור בארגזם מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות הוא שלהם, אבל מה שנותנים לצדקה אינו שלהם, כי הוא איננו עוד ברשותם לשלוט בו,

אדם רגיל לבחון מה שלו ומה לא שלו, לפי רמת השליטה שלו. מה שתחת ידו הוא מחשיב כשלו, ומה שכבר הוציא מרשותו – אינו שלו. התורה באה לשנות את נקודת הראות הזו:

ולזה בא הכתוב לשלול זה באומרו, כי ונהפוך הוא אלא "ואיש את קדשיו" אשר יקדיש לה' "לו יהיו", אלו נקראים 'שלו' בעצם. "ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה", הוא הנקרא 'שלו', כי הוא שמור לו במקום שאין היד שולטת בו, וכמאמר מונבז המלך אשר לא כן מה שיש באוצרו איננו שלו כי היד שולטת בו וגם ימות ועזב לאחרים חילו ע"ש.

אחד מהמלכים הגויים בזמן חז"ל המוזכרים לטובה הוא המלך מונבז. התלמוד (בבא בתרא יא, א) מספר עליו שהוא הוציא המון מנכסיו המלכותיים לפרנס עניים בשעת רעב. בני משפחתו התרעמו עליו שהוא מחסיר מאוצרות בית המלוכה. מונבז ענה להם שהוא שומר את הנכסים במקום גבוה ועליון יותר, בגנזיו של הקב"ה. אומר הבינה לעיתים שהמקור למעשהו של מונבז הוא הפסוק שלנו, "לו יהיה" – יישמר לבעלים - אם ייתן לה' ולכהן.

על בסיס זה מסביר רבינו:

בזה אני מבין מה שאמרו חז"ל "כשמת שמואל הקטן אמרו מלכים מתים מניחים כתרם לבניהם אחריהם, עשירים מתים מניחים עושרם לבניהם אחריהם, שמואל הקטן מת ולקח כל מחמדיו בידו". ירצה (=כוונתם לומר) באו לתת ההבדל שיש בין המלכים ועשירים לבינו, כי המה במותם לא ירד אחריהם כבודם ומקנה קניינם אשר רכשו בעמלם, כי עזבו לאחרים חילם. לא כן שמואל הקטן, לקח כל מחמדיו בידו וברשותו, כי הרכוש הרוחני אשר רכש עלי אדמות מתורה ומצוות ומעשים טובים הם ירדו עמו לקבר, להתענג בגן האלהים ולהתעדן בחיי נצח.

המדרש במסכת שמחות פרק ח מצטט את דברי ההספד על התנא שמואל הקטן. חז"ל משווים בין הפרידה מאדם מכובד ועשיר לעומת הפרידה מחכם כשמואל. המלכים והעשירים משאירים משהו לבניהם, ואילו שמואל הקטן לא. פשט המדרש רוצה לומר שהעדרו של שמואל הוא מוחלט, אולם רבינו מוצא בו כיוון אחר: המלכים והעשירים טרחו כל חייהם על כבודם וכספם, ומה הם לקחו איתם לאחר מותם? כלום. עירומים באו ועירומים הלכו. שמואל לעומת זאת לא השאיר כאן כלום, כי כל קניינו נמצא בעולמות הנצח. שכר תורתו, תפילותיו וצדקותיו. כשאדם ממקד את חייו בנצח, הוא מבין מה המקום הנכון לעשות השקעות...

הכל בזכות הילדים!!

בס"ד

הכל בזכות הילדים! / לפרשת במדבר / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ההתארגנות ליציאה למסע אל ארץ ישראל, ישנו מנין של כלל העם, איש איש למשפחתו. האם יש בזה רק עניין טכני? או שמא המניין והייחוס הם בעלי משמעות רוחנית?

כותב רבינו (אות ב):

שאו את ראש וגו' (א ב) במדרש תנחומא: בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו בהם אומות העולם, ואמרו מה ראו אלו להתקרב? אמר להם הקב"ה: הביאו לי ספר יוחסין שלכם, כשם שהביאו בני שנאמר "הבו לה' משפחות עמים", ועל זה כתיב "אלה המצות אשר צוה ה'", וסמך "שאו" וגו' שלא זכו ישראל בתורה אלא בשביל ספר היוחסין ע"כ

המדרש תנחומא מקשר בין סיום חומש ויקרא לתחילת חומש במדבר. הקשר הוא התלות בין קיום המצוות – קבלת התורה, לבין המניין והייחוס המשפחתי. אלא שלא ברור מה הקשר...

והוא כמו זר נחשב, דמי תלה זה בזה? ופירשו במה שכתוב בילקוט בשעת קבלת התורה אמר להם הקב"ה "תנו לי ערֵבים" אמרו לו "בנינו ערֵבים" ונתרצה הקב"ה, ההדא הוא דכתיב "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", ואין עז אלא תורה... ולזה אמר בתנחומא..."הביאו לי ספר יוחסין שלכם", כי אני לא נתתי תורה לישראל כי אם ע"י ערֵבים והם בניהם, ואם כן...אתם הביאו לי ספר יוחסין לתת בניכם ערֵבים, וזה לא יכלו להביא, כי ילדיהם ילדי זנונים הם, אלו דבריהם ז"ל.

המדרש אומר שהקב"ה ביקש ערבים על קיום התורה, והסכים שיהיו אלה הילדים. אולם כדי שזו תהיה ערבות אמיתית צריך לוודא שמדובר על הבנים האמיתיים של האדם והעם, מה שאצל הגויים פחות ניתן להוכיח באופן חד וברור.

לפי זה, עניין הייחוס הוא מהותי לקבלת אמון מה' מבחינה טכנית: יש לך ערבים? תקבל פיקדון. לא? שכח מזה...

אולם רבינו מקשה על כך: מלווה רגיל זקוק לערב כדי להקל על הפרעון, אך למה ה' צריך זאת? וכי יש בעיניו יתברך הבדל ממי לפרוע חובותיו? ועוד: גם אם יש ערב, הלא קודם פונים ללווה, ורק אם אינו משלם הולכים לערב. מי יאמר לה' שלא יפרע חובו?...אז מה הצורך בערב?

לאור שאלות אלה, רבינו מעמיק מבט במדרש וחושף משמעות נוספת:

ובזה אני מבין דברי הילקוט ששאל מהם הקב"ה לתת ערבים...אך לפי האמור הנה נכון כי ראה ית' מראש שעתידין אומות העולם לקנאות בישראל בקבלם התורה, ולטעון "מה ראו אלו להתקרב ממנו?" וע"כ הקדים רפואה למכה, לשאול מהם ערבים בשעת הקבלה, ונתנו בניהם ערבים למען יסתום פי כל המקטרגים עליהם...בהשיב להם "הביאו לי ספר יוחסין שלכם", ...והם לא יוכלו לאמר "גם אנחנו בנינו ערבים", מאחר שאין להם ייחוס כי ילדי זנונים.

בחירת ערבים כתנאי, ודווקא את הבנים, היתה עצה עמוקה מאיתו יתברך לשמור את התורה דווקא לעם ישראל. ישנם מדרשים המדברים על תלונות של הגויים על רצונם להיות כמו עם ישראל, אום ישנן מגבלות המונעות זו. אומר רבינו: זו המגבלה שנוצרה – העדר ערב אמין. כדי למנוע מהגויים את התלונה, הקדים ה' תנאי בלתי אפשרי, שיימנע שייכות בין הגויים לתורה, שהיא אינה שייכת לנשמתם, אלא לעם ישראל בלבד.