זכויות וברכות!

 בס"ד

זכויות וברכות! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ברכתו של משה נאמרת במילים מלאות הוד, וברגעים של הוד, יום פטירתו של המנהיג האהוב והמסור כאב לבניו וכרועה לעדרו, משה רבינו עליו השלום. הברכות המיוחדות, יש בהן גם תפילה וגם גילויי מהות של חלקי העם השונים והייחודיים.

רבינו מתקשה בנקודה אחת יסודית – על עצם הברכה! דבריו מתחילים בשאלה על הפסוקים (לג, ב-ה):

(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

שואל רבינו (אות ב):

ואמר ה' מסיני בא וגו' - להבין המשך וקשר הכתובים הנראים כמשוללי הבנה.

מה הקשר בין פסוק לפסוק בהקדמת ברכות השבטים?

ייתכן עם מה שאמרנו למעלה שברכת צדיק לא תחול על הבלתי מוכן ורק תחול על המוכן, ולזה אמר שהגיד הכתוב כי משה ברך את ישראל לפני מותו, בא להסיר הקושי שאיך תחול ברכתו עליהם בהיותם בעת ההיא בלתי מוכנים? אשר אתמול היה מוכיחם בדברים קשים כגידים באומרו "ממרים הייתם" וגו' וכן "אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה", איך עתה ברכם באפס מקום אל הברכה שתחול?

יש כלל בענייני ברכות – צריך לתת לברכה על מה לחול (כמו אליהו הנביא שברר שיש לאשה הצרפית מעט קמח ומעט שמן, ועליהם הוא החיל את ברכת השפע, במלכים א פרק יז). ממילא יש לשאול על משה רבינו: אתמול דברת דברי כיבושים קשים על עם ישראל, אם כן, על איזה זכות תחול הברכה? כינית את ישראל עם קשה עורף, ממרים, ועוד, ובאיזו זכות יזכו שתחול עליהם הברכה? לכן, כהקדמה לברכה, רוצה משה רבינו להסביר מהו הכלי עליו תחול ברכתו:

ולזה בטרם ברכם היה מחפש איזה זכויות שהיו בידם. וזכר בתחילה זכות קבלת התורה שהיה בידם באומרו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא רמז למתן תורה, שהחזירה על ישמעאל שבא מהר פארן, וגם החזירה לעשו הבא משעיר ולא רצו לקבלה, וזה אומרו "אף חובב עמים", ירצה כי אף שהוא ית' חובב עמים ורצה לתת להם תורתו הם לא אבו לקבלה עד כי באו "כל קדושיו" הם זרע ישראל "בידיך" וברשותך כי הם קבלוה ברצון והקדימו עשייה לשמיעה ובאו בידיך וברשותך.

זכות ראשונה: קבלת התורה. כל העמים קבלו אפשרות לזכות בתורה, אולם רק ישראל בחרו בה. עצם המוכנות היא דבר עצום, ויש לברכה על מה לחול!

יש עוד:

ונוסף עוד כי הם "תוכו לרגליך" שהתענו תחת ידיך והלכו אחריך במדבר ארבעים שנה בארץ לא זרועה.

דבריו הפיוטיים והמרגשים של ה' בפי ירמיהו הנביא (פרק ב) "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" הם הזכות האדירה השניה שמכוחה תחול הברכה. לעזוב מצב חיים של עבדות, תלותי אך יציב, למסע בלתי נודע במדבר – הלא דבר הוא!

זכות זה, וגם זכות מה שנשאו "מדברותיך" שקבלו דבריך ותורתך הקדושה אשר "צוה לנו משה מורשה" שלא עזבוה ושמרוה כאישון עינם כירושה שאין לה הפסק, כל אלה ימציאו מקום אל הברכה שתחול עליהם.

שני אלה – כוחם אדיר, אולם יש משהו שהוא מעל הכל:

ועוד זכות אחר להם גדול מכל אלה הוא כי "ויהי בישורון מלך", ירצה שהוא ית' תחילת ידיעת מציאותו ומלכותו ואמונת אלהותו לא היתה רק (=אלא) בישורון, ומהם נתפרסמה אלהותו לכל באי עולם, וזה נמשך "בהתאסף ראשי עם" הם האבות הקדושים אשר הכירו דרכיו ומציאותו, והם הנחילו האמונה הצרופה הזאת לזרעם אחריהם "יחד שבטי ישראל", ומשם נתפרסמה לכל באי עולם.

זכות אבות!

מי שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, ודרך עם ישראל התפרסמה אמונתם הייחודית בה' אחד יחיד ומיוחד – מקנים זכות קיום לצאצאיהם עד סוף הדורות, וממילא, הברכה תחול כדי לאפשר קיום וצמיחה לעם ישראל בניהם

כי על כל אלה, גם אם לפעמים תמעד קרסולם מני הדרך הטובה, עם כל זה תמצא מקום הברכה לחול עליהם ע"י הזכיות האלה שקדמו להם.

גם אם לפעמים עם ישראל מועד וכושל, יפה כוחן של זכויות אלה לזכות את עמנו לעד בברכות עד בלי די!

אל תהיה הפכפך!

 בס"ד

אל תהיה הפכפך! / לפרשת האזינו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בשירת התוכחה של משה רבינו, זמן קצר לפני לכתו לבית עולמו, הוא מעביר על עם ישראל את הביקורת הבאה (לב, כ):

...כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

מהן התהפוכות המתרחשות על ידי עם ישראל? כותב רבינו (אות ז):

המכוון אצלי בזה, והוא במה שנודע כי לעבודת ה' יצטרך האדם להשתמש בשני דברים הופכיים, והם הקור והחום: שבבוא יצרו להסיתו לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ישתמש בקור לקרר את עצמו לשבת במנוחה לבל יעשה מאומה רע, ובבואו להסיתו לבטלו ממצוות עשה ישתמש בחום לחמם את עצמו ולטרוח בכל כוחו לקיים מצות ה' ולהתרחק בכל היכולת מהעצלה והרפיון.

קור וחום הינם שני הפכים. הם קיימים גם בנפש האדם: הקור המבטא עצלות והימנעות מפעולה, והחום המבטא תנועה זריזה. אדם צריך להשתמש בכל כח במקום הנכון: אם נקרית לפניו עבירה, ישתמש בקור ויימנע מלעשותה. אם מזדמנת לו מצווה –יחמם עצמו ויזדרז לעשותה.

אולם ישנם רשעים הפועלים בדיוק להיפך, כדברי הרב עזריה פיג'ו זצ"ל, בספרו בינה לעיתים:

וכמ"ש הרב "בינה לעתים" מה שכתב החכם במשליו (משלי כב, ה) "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", ירצה, כי הנה אלה רשעים...הם את הישרה יעקשו, כי ישתמשו בקור בקיום מצוות עשה לבלתי קיימם, ויאחזו במידת העצלה והרפיון וישתמשו בחום לעבור על הלא תעשה, לזה הזהיר שלמה לאמר כי שומר נפשו ירחק מהם.

עיקש, ההולך בדרך הפוכה ממה שראוי ונכון, הוא הרשע ממנו יש להתרחק. מי שרוצה לשמור על נפשו לבל תיפול בעבירות, ולמען תתעלה במצוות, ירחק ממי שמהפך את הדרך הראויה והנכונה. וזו המשמעות בפסוק שלנו:

...וזה כוונת אומרו "כי דור תהפוכות המה" ירצה, כי ברוב אוולתם שגו להשתמש בשני ההפכים האלה בדרך עקש ואת הישרה יעקשו להשתמש בהם בדרך לא טוב ולזה קרא אותם דור תהפוכות.

תלונת משה היא על אותם המשתמשים בכוחות שנתן להם ה' לצורך הפוך מהצורך הראוי והנכון.

רבינו מביא משל נאה לעניין:

משל לסוחר, שבעת שהיה מחוץ לבית הגיע לביתו קונה עשיר שבא לבצע אצלו רכישה גדולה. כאשר לא מצא את מבוקשו פנה לדרכו ורכש מסוחר אחר. כאשר בא הסוחר לביתו ושמע את הדבר מאשתו – כעס עליה כעס רב מדוע לא באה לקרוא לו! והורה לה מכאן והלאה שאם מישהו מחפש אותו – תזדרז ותקרא לו. לאחר כמה ימים הגיע בעל חובו של אותו סוחר, ושוב הסוחר לא היה בבית. זכרה אשתו את הוראתו וקראה לסוחר ממקום המצאו. כאשר הגיע הסוחר במרוצה וראה כי מדובר בבעל חובו בערה בו חמתו על אשתו...אמר לה: כשהיה צריך להזדרז – התעצלת, וכשהיה צריך להתעצל – הזדרזת?

ועל זה מסיים הרב:

כן הדבר הזה ברשעים: כי במקום שיש להם ריוח בדבר בשמרם מצות ה' משתמשים בעצלה ורפיון, ובמקום הפסד - הם ממהרים וקמים כארי וכלביא לעבור את פי ה' אלוהיהם.

נלמד נא כולנו לרכוש את מידת הזריזות וההתלהטות כאש לעשות מצוות עשה, ולהיות קרים כקרח ועצלים בבוא אלינו פיתוי לעבור חלילה על מצוות לא תעשה.