מנהיגות קשוחה או רכה?

 בס"ד

מנהיגות קשוחה או רכה? / לפרשת קורח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו עוסקת בהתמודדות של המנהיגות עם איום על דמות המנהיג ואפילו על  עצם המנהיגות. רבינו ימצא רמז לתכונה מנהיגותית לא רק בתחילת הפרשה העוסקת במחלוקתו של קורח, אלא גם בהמשך, בעניין חיזוק תפקידי הלויים בשמירת המשכן (אות ח):

"ושמרתם את משמרת הקודש, ואת משמרת המזבח, ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" (יח, ה). אפשר לפרש על פי הידוע שהיסוד והבסיס לקיום התורה והמצות הוא מדת הענוה, וכמו שאמר התנא רבי לויטס (אבות ד, ד) "מאד מאד הוי שפל רוח בפני כל אדם".

החל מהתנ"ך ועד דורנו ישנו עיסוק נרחב בהכרח לקנות את מידת הענווה כבסיס לכל המידות הטובות. אולם יש מצבים יוצאי דופן:

אך כל זה באדם שאינו מנהיג הצבור, אבל מי שהוא נשיא ומנהיג הצבור צריך לנהוג נשיאותו ברמה ...וכן אמרו בגמרא (סוטה ה, א) "תלמיד חכם צריך להיות בו שמינית שבשמינית של גאוה", והוא מטעם האמור כדי שתהיה לו שליטה על הצבור שלא יצאו מדרכי התורה והמוסר.

מנהיג ציבור צריך לסגל לעצמו גם את המידה ההופכית, מידת הגאווה. הוא צריך להבין שהוא מעל הציבור. הוא מנחה אותם, הוא מדריך אותם, ובעיקר – הוא אחראי עליהם. חובות אלה המוטלות עליו דורשות ממנו לעיתים הפגנת עוצמה מול הציבור. דבר זה עלול להתפס בעיני הציבור כהתנשאות! אולם , אין ברירה. מנהיגות יעילה דורשת ראש אחד, והוא חייב להתפס כבעל מעלה רמה מעל שאר הציבור.

אמנם יש לכך סייג חשוב: הפגנת הגאוה היא רק כלפי חוץ:

אבל בודאי הכל רק משפה ולחוץ, אבל בעמקי לבו יהיה עניו באמת. וכמו שמצינו במשה רבנו ע"ה שהעידה עליו התורה (במדבר יב, ג) "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", בכל זאת ראינו נאמר (במדבר לא, יד) "ויקצוף משה על פקודי החיל", (ויקרא י, טז) "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר". אך בוודאי כל זה היה רק מהשפה ולחוץ כדי להנהיג ישראל אך בלי שום גאוה פנימית.

למשה רבינו אין בעיה להעיר בתקיפות – "לקצוף"! -  גם לדרגי הצבא וגם למעמד הכהונה בכדי להעמידם על מקומם. זו חובת המנהיג: לדאוג ולוודא שכל המערכות מתפקדות היטב למען העם.

זהו הרמז בפסוקנו:

וזהו רמז הפסוק "ושמרתם את משמרת הקדש", כאשר תהיו מנהיגי הצבור ושומרים משמרת הקדש צריכים להיות עם זה "ואת משמרת המזבח", רמז לענוה על דרך שנאמר (תהלים נא, יט) "זבח'י אלהים רוח נשברה". אבל לא להיות ענוים עד כדי כך שלא לשלוט בצבור ולהנהיג אותם, כי אז הצבור יצא מגדרו גדר התורה והמצות, דבר הגורם קצף על בני ישראל, אלא צריך לנהוג הנשיאות ברמה ועל ידי זה "ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל" להעניש אותם על החטאים שעושים כשיש מנהיג המדרבן אותם בדרכי התורה.

המנהיג עומד על המשמר. בוחן את הדברים לאורך הזמן. עיניו מתבוננות על הנעשה מלמעלה למטה, אולם הוא רואה את עצמו כשפל ונמוך. באמצעות שילוב מורכב זה מובטחת הברכה לעם. הם ילכו בדרך ה', ללא התעמרות וניצול הכח מצידו של המנהיג, ומתוך כך יוסר הכעס והדין מעל העם. אם הוא "קוצף" על הכשלים, הדבר יוריד "קצף" של מידת הדין. אם יש דין למטה – אין דין למעלה. הבעיות מטופלות והשלום שורר.

וכל אוהביי - יראוה!

בס"ד

וכל אוהביי – יראוה! / לפרשת שלח לך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בימים אלה של מלחמה, אנו רואים את אחינו מוסרים נפש למען עמינו ולמען ערי אלוהינו, מי בחזית ומי בעורף, במשך תקופה ארוכה ומאתגרת. אנו רואים באורח פלא כיצד עמנו קשור בטבורו אל הארץ, וגם מי שנתקע בחו"ל עושה כל מאמץ לעשות את דרכו אל הארץ על אף היותה מאויימת ומטווחת ע"י אויבים אכזריים.

אהבה גלויה זו – ברכה נוספת ונפלאה יש בה.

בפרשתנו הקב"ה נשבע שהמרגלים – מוציאי דיבת הארץ רעה – לא יראו את הארץ. רבינו הופך קללה לברכה, ומראה שכרם של אוהבי ארץ קדשנו (אות י):

"אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם, וכל מנאצי לא יראוה" (יד, כא) אפשר לפרש בדרך דרש "אם ירא'ו" מלשון (אבות ג, ט) "רוא'ה אני את דברי רבי אלעזר מדבריכם".

הפועל "לראות" משמש בעברית גם לפעולה של קליטה דרך העיניים, אולם גם להבנת השכל. "נראה לי". יש מי ש'רואה' את הארץ. הוא מתבונן בעניינה ומבין את גודל ערכה ומתנתה. התבוננות זו מולידה אהבה אל הארץ, ואל ה' נותן הארץ. אם ישנה הערכה אל המתנה, ישנו מאמץ גם לשומרה: לנהוג לפי הגובה הרוחני המתאים לחיים בארץ הקודש.

והכוונה אם עם ישראל תהיה להם אהבה בארץ ישראל ויכירו בטובה ויעריכו המתנה היקרה שנתן להם ארץ חמדה טובה ורחבה, ויכנסו אליה בשמחה ובאמונה, אז כל מנאצי אלו אומות העולם לא יראוה, ולא יהיה להם בה מדרך כף רגל.

אם יעריכו את הארץ, הרי יגיעו להכרת הטוב כלפי ה', להכרת טובותיה של הארץ המבורכת בכל טוב, מה שיגרום להם לחתור אליה, ולהתאמץ להגיע אליה, לחיות בה בשמחה למרות כל אתגר, אזי ה'מנאצים', אוייבי ישראל החפצים בהשמדנו, הם יסולקו ממנה בסייעתא דשמיא. אם אנו אוהבים את הארץ, לא יהיה בה מקום לשונאיה ומחריביה. 

מפסגות קראתיך ה'!!

 בס"ד

מפסגות קראתיך ה'! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הלויים נכנסים למשימתם ככח משמר קדושת בית ה'. הם אלה דואגים שלא יקרב איש למשכן ולכליו אם אין לו סיבה לכך (במדבר ח, יט):

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:

רבינו רפאל ירמוז מפסוק זה התעוררות גדולה לעניין התפילה, ואקדים בסיפור: לפני כמה שנים פניתי לאחת התלמידות שלי שתתפלל יחד עם שאר התלמידים. התלמידה בתמימות ענתה: למה אני צריכה להתפלל? יש לנו הכל: אנחנו בריאים, מצבנו הכלכלי מצוין, אז מה יש עוד לבקש?...

נגד גישה עקומה זו כותב רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על דרך מה שנאמר (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, ועבדת את אויביך" וגו'. שאין לו לאדם לעבוד את ה' ולהתפלל אליו רק בעת צרה ולא כשהוא בשמחה ולא חסר לו כלום, כי הדבר בהיפך, כאשר האדם הוא בשמחה צריך להתפלל ולהודות להשם יתברך על חסדו וטובו עמו,

בתוכחות המופיעות בפרשת כי תבוא בחומש דברים, אחד הפסוקים תולה את בואן של הקללות ח"ו עקב עבודת ה' חסרת שמחה וחיוניות. התורה פנתה לטבע האדם המרגיש עצמאי חזק כאשר מצבו מצויין, ורק כאשר רע לו הוא פונה לעזרה, ומבין שאינו יכול לבד. אדם יכול לקיים את המצוות מתוך רוטינה ושגרתיות, "מצוות אנשים מלומדה", אולם אם יפעל ללא הרגש, לא ברור שהוא עושה את הדברים מתוך חיבור פנימי. ייתכן שהוא עושה את המצוות מתוך הרגל, מתוך צורך אישי אנושי או חברתי. השמחה מבטאת את הקשר של הפנימיות עם המעשה החיצוני. התורה מצפה שנעמיק ונתחבר לדבר ה', ונעבדהו "מרוב כל"! מתוך השפע, מתוך הטוב, מתוך הברכה.

יתרה מזו, בכך האדם מייצר המשכיות לטוב, בע"ה:

ועל ידי זה לא תבוא עליו צרה ועל דרך שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "זובח תודה יכבדנני", ועל ידי זה "ושם דרך" ושביל, להיות "אראנו" עוד "בישע אלהים".

זובח התודה, המקריב קרבן על מצבו הטוב, הוא זה שיזכה עוד לראות בישועת ה'. וזהו הרמז אצלנו:

וזה רמז הפסוק, "ולא יהיה בבני ישראל נגף", שלא יהיה בבני ישראל טבע זה, דווקא כאשר יהיה בהם נגף ואיזה צרה יגשו בני ישראל "אל הקודש", הוא בית הכנסת להתפלל ולהתחנן על צרתם, או אם נפטר להם אחד מהמשפחה באים להתפלל למנוחתו, אלא תמיד חייבים להתפלל להשם יתברך ולהודות לשמו.

"הקודש" אינו רק המשכן והמקדש, אלא גם ה"מקדש מעט", בית הכנסת. ישנם אנשים הפוקדים את בית הכנסת רק מתוך צרותיהם לא אלינו. הם חווים קשיים וזקוקים לעזרה. כמו כן, ישנם אנשים הבאים רק כאשר הם בצער משפחתי ה"י על אבדן אדם קרוב שיש לומר עליו קדיש. הם באים רק כאשר יש להם "נגף", תקלה וצרה.

חויית התפילה מתוך טוב ושפע היא שונה. אין בה בהכרח את תחושת התעוקה והמצוקה, תחושת הלחץ וחוסר האונים. תחושות קשות אלו, שלא נדע, גורמות לנו לפנות מקירות לבנו אל ה'. אבל, ה' יתברך רוצה את הקשר והדיבור איתנו כל הזמן, גם במצבי רווחה והצלחה. הכח שיש לגייס אז לתפילה הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב תוליד את השמחה, והיא תביא לתפילה מכיוון טוב ומשמח.

רבינו מחבר את הדברים לעניין החצוצרות המופיעות בפרשתנו: התקיעה בהן נעשית הן בזמן מלחמה והן במועדים וברגלים. הצד המשותף הוא שימוש במילה "זכרון" לשני המצבים. אומר רבינו: זכרון ה' חייב לבא הן בשעת משבר וקושי, והן בשעת טובה ושמחה.

שכר על חיי עולם הזה??

 בס"ד

שכר על חיי עולם הזה?? / לפרשת נשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של פרשת קרבן אשם מעילות, אומרת התורה כך (ה, י):

וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה

חז"ל למדו מפה שיש לנותן מתנות הכהונה את הזכות להחליט למי לתת את קרבנותיו. רש"י מסביר כי טמונה כאן גם ברכה חומרית למי שיקפיד לתת את מתנות הכהונה כראוי.

ר' רפאל לוקח את הדברים ומוסיף בהם נדבך:

אי נמי יש לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל (דרוש ז'), האדם המקיים תורה ומצות לשם שמים אז מקבל שכר גם על אכילה ושתיה ותענוגים הגשמיים, כי הם האמצעיים לתת לו כח ויכולת לקיים התורה ומצות, עד כאן.

כל מעשיו של אדם צריכים להיות לשם שמים. בזה הוא הופך את כל רצף חייו מוקדשים לה'. אם כן, כותב הרב צבי פרבר זצ"ל, אין מדובר על זכויות בלבד, אלא גם על מעשים המביאים שכר טוב מאת ה'. נפלאים הדברים! אדם אוכל בכדי לקיים מצוות עשה של אכילה בשבת, נהנה ומתענג, ובנוסף לכל יקבל שכר טוב על כך! אדם ישן  היטב ומתענג על שנתו, בכדי שיהיה לו כח לקום לתפילה ולהתפלל בכוונה – יקבל על כך שכר!

רבינו מביא על כך רמז בפרקי אבות:

ופירשו בזה דברי התנא באבות (ו' א') "רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה", הכוונה כשהאדם עוסק בתורה לשם שמים באמת ואמונה, אז זוכה ביום הדין לקבל שכר על דברים הרבה כולל ענייניו הגשמיים שהם היו קיום וביסוס לתורה ומצות.

אדם שיש מוקד רוחני לחייו, ובשיאם לימוד התורה הקדושה, מקדש ומרומם את כל חייו. כל מגמתו היא לפעול לאור אמת גדולה, לאורה של שלימות בעולם הזה. כל מהלך חייו ראויים להערכה ולהוקרה, הן בעיני אדם והן בעיני שמים. וזהו הרמז המופיע אצלנו:

וזהו רמז הפסוק, "ואיש את קדשיו לו יהיו", תיבת 'את' לרבות הטפל לדברים של קדושה,...לומר מי שהוא אי'ש ירא ה', שנאמר בו (תהלים קי"ב א') "אשרי אי'ש ירא את ה'", זוכה אפילו "א'ת קדשיו" הטפל לקדשיו, אכילה ושתיה וכיוצא, "לו יהיו", לקבל עליה שכר.

המילה 'את' רומזת בכמה מקומות בתורה לדבר הטפל לדבר העיקרי. גם כאן, המילה 'את' נספחת למילה 'קדשיו'. החיים החומריים הנספחים לחיים רוחניים וקדושים. המילים "לו יהיו" הרומזים לשכר (כדברי רש"י) שייכים גם לחלק העיקרי – הקודשים, וגם לדברים הטפלים אליהם – ענייני חומר הגורמים לקיום הרוח.