שני עצים בתוכנו...

 

בס"ד

שני עצים בתוכנו... / להפטרת פרשת ויגש / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

האיחוד המחודש של יוסף עם שאר המשפחה משתקף היטב בחזון בדברי יחזקאל שנקרא בהפטרה. חזון בו עם ישראל המפולג בין 2 השבטים המרכזיים, חוזר ומתאחד בדור הגאולה.

רבינו לוקח את מסר החיבור ומשליך אותו לחיבור הפנימי, בחייו של האדם (אות טז):

"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, וכל בית ישראל חבריו. וקרב אתם אחד אל אחד, לך לעץ אחד" (יחזקאל לז, טז-יז). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שהאדם מחויב לתת פרנסה רוחנית לנשמתו כשם שהוא נותן פרנסה לגוף, וששניהם קשורים יחד. כי אם האדם לא יפרנס הגוף לא יכול לפרנס הנשמה, כי לא יהיה לו כח לזה. ואם האדם יפרנס רק את הגוף ולא הנשמה גם כן לא יהיה לו קיום, כי אי אפשר לגוף לחיות בלי נשמה.

שאלת היחס בין העולם החומרי לרוחני מלווה את האנושות מאז עומדה על דעתה. המאבק המתמיד בין שניהם הוליד גישות המקצינות לריחוק מהגוף עד כדי סיגוף, ולקיצוניות של נהנתנות פיזית חסרת גבולות, שפעמים רבות היתה קשורה לסגידה לכוחות אלה. התורה הקדושה מדריכה לתת לכל כח את מקומו ההכרחי. חיזוק הגופניות כדי לבנות כלי חזק להוצאה לפועל של רצון הנשמה, וחיזוק הרוחניות כדי לתת משמעות קיומית לאדם, ואולי אף יותר מכך: להצדיק רוחנית את קיום האדם.

וזהו רמז הפסוק "ואתה בן אדם קח לך ע'ץ אחד", רמז לגוף. על דרך שנאמר (דברים כ, יט) "כי האדם ע'ץ השדה", "וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו", להתאמץ ולהתרוצץ לפרנס גופו וגם בני משפחתו, וגם לעזור לחבריו הזקוקים עזרה גשמית.

האדם נמשל לעץ כידוע. הרב רומז שהעץ הראשון של יהודה הוא העץ הגשמי. אמנם אין די בעיסוק בחומריות שלך אלא גם בחומריות של הסובבים אותך – משפחתך, וגם הנזקקים שבעם.

וכנגד זה גם כן "ולקח לך ע'ץ אחד", רמז לנשמה שהפרנסה שלה תורה ומצות הנקראים 'עץ', על דרך שנאמר (משלי ג, יח) "ע'ץ חיים היא", ולא רק לנשמתו, אלא גם "ליוסף" רמז לבניו הנוספים ונולדים להיות "ע'ץ אפרי'ם" לפרות ולרבות בתורה ומצות, ולא רק משפחתו, אלא "כל בית ישראל חבריו" לזכות את הרבים.

העץ השני הוא התורה, הרוחניות, "עץ חיים". גם שם יש לדאוג לא רק לעצמי אלא למשפחתי ולכל ישראל (כאן מופיעה המילה 'כל', "וכל בית ישראל...", מה שלא מופיע בעץ יהודה). יהודי אמור לשאול את עצמו 'כיצד אני מרבה תורה ומזכה את הרבים?'.

המשימה היא לחבר אותם לחיים הרמוניים, שלמים ומדוייקים:

"וקרב אותם אחד אל אחד", לפרנס את שניהם הגוף והנשמה שוה בשוה, ובזה יהיו הגוף והנשמה לעץ אחד, עוזרים אחד לשני.

אם אדם ער לחשיבות של כל אחד מהכוחות במקומו, הרי שבכך הוא מעלה את עצמו ואת העם במסילה העולה בית אל לחיים של שלמות.

 

יראת שופט ויראת שמים

 בס"ד

יראת שופט ויראת שמים / להפטרת פרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

'חכמת שלמה' הוא ביטוי שגור על פיהם של אנשים. האירוע המכונן שהראה כי מדובר על רמה אחרת של חכמה מופיע בהפטרתנו ב'משפט שלמה'. לאחר ההצעה המתוחכמת לחתוך את הילד, ומתוך כך הגילוי מי האם האמיתית, מגיב העם כך (מלכים א ג, כח(:

וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי  חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

מקשה על כך רבינו (אות טז):

יש להבין אם המלך היה פקח וידע להוציא משפט לאשורו, למה יש להם לפחד ממנו, הלא הפחד בא מרוב הגבורה של כנגדו, על דרך שנאמר (במדבר כב, ג) "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא", אבל לא מצאנו בני אדם מפחדים ממי שהוא חכם.

מה יש לפחד ממלך חכם? אדרבה, מפחיד אם המלך לא חכם, כפי שמעידה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, בארץ ומחוצה לה... כדי לירא, לחשוש, יש צורך בסיבה, ומה הסיבה אצל שלחמה החכם מכל אדם?

ואפשר לומר על פי מה שכתב רש'"י ז"ל (על פסוק כז דיבור המתחיל "היא אמו"): "בת קול יצאה ואמרה, היא אמו!". ולכן כשראו ישראל איך מן השמים עוזרים לו לדון דין אמת, יראו ממנו, ולא יכלו להתנהג ברמאות.

מי שפחד היו הרשעים שהבינו שמערכת המשפט בישראל השתנתה לגמרי: אין כאן עוד חכמה אנושית המנסה לפצח את מעשיהם הנסתרים של בני האדם, אלא עזר אלוהי שמיימי שהולך ללוות את המלך בעשותו צדקה ומשפט, ולשבור זרוע הרשעים. כל זמן שהיה זה מלך בשר ודם, חכם ככל שיהיה, זה 'קרב מוחות', ולעיתים יש 'הצלחות' לעבריינים. אולם כאשר ה' יתברך, הבוחן כליות ולב, שממנו איש לא ייסתר במסתרים, הוא המסייע למלך, הדבר מעורר גם יראת שמים, וזו היראה שמתאר הנביא.

שאגת הנבואה!

בס"ד

שאגת הנבואה! / להפטרת פרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו נפתחת בביקורת קשה כלפי עם ישראל. חז"ל מבינים כי הביקורת היא על השבטים עצמם, בני יעקב אבינו, על מכרם את יוסף הצדיק. בסיום ההפטרה מחדד ה' לעם: לא ניתן להשתיק את דבר ה'. לא ניתן להתחמק מקולו הנישא בכח ובעצמה. וכמו שכך היה – כך גם יהיה בשוב הנבואה (אות יז):

"אריה שאג, מי לא יירא, ה' אלהים דבר, מי לא ינבא" (עמוס ג, ח). אפשר שזה רומז על זמן ימות המשיח שהוא מזרע יהודה הנקרא אריה, שנאמר (בראשית מט, ט) "גור אריה יהודה", דבזמן הגאולה תפול אימתה ופחד על כל העולם, ומי לא יירא מה'? ויתקיים דברי הנביא (ירמיה לא, לג) "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ומלאה הארץ דעה את ה'",

ישנו אריה שואג המרתיע את כל באי עולם, "מי לא יירא?". האריה הזה הוא המשיח המגיע מבית דוד משבט יהודה שסמלו הוא האריה. כאשר תתגלה אותה גאולה לעיני האנושות כולה יתעורר פחד מעם ישראל. תהיה הכרה באמיתות הקשר בין ה' לעמו, וממילא יתברר כי כל עבודתם עד כה לאליליהם היתה לשוא ולריק, וממילא יחפשו דעת אמיתית, ותתמלא הארץ את ידיעת ה'.

וזהו הרמז בהפטרה על השלב אחרי הכרה עליונה זו:

וזהו "ה' אלהים דבר", שכל העולם יאמינו כי ה' אלהים דבר, ואין אמונה אחרת ואין אלוה זולתו, "מי לא ינבא", שכל ישראל יהיו כמו נביאים לדעת את הכל, ומלאה הארץ דעה את ה'.

כשהעולם מתעלה להכרת בה' יתברך כבורא העולם, עם ישראל כולו עולה לקומה הבאה – מדרגת הנבואה. ה' ידבר וכל עם ישראל ישמעו.

רבינו מוצא כאן מסר ברור המדבר על הגאולה כתהליך חובק עולם ולא רק כתהליך המקדם את עם ישראל לבדו. הדבר מתאים גם לסדרת הנבואות המופיעה עד הנבואה הזו של עמוס, בהן הוא מוכיח את האומות על העוולות שעשו. בכך משלים הנביא עמוס את הרעיון: לאחר שיתקנו העמים את פשעיהם, הם יגיעו להכרה בה', וזה עצמו יניע את חזרת הנבואה, במהרה בימינו אמן.

כשעשו עובר את הגבול...

 בס"ד

כשעשו עובר את הגבול... / להפטרת פרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אדם שפעל שלא כראוי צריך להתבייש במעשיו. זו מוסכמה ברורה והגיונית. הפטרתנו המדברת על נפילתו של עשו מעוררת לאור הנ"ל שאלה קשה (אות כב):

"מחמס אחיך יעקב, תכסך בושה" (עובדיה א, י).

רבינו לא מפרט את השאלה, אך מתשובתו עולה שזה הדבר שהוקשה לו: כיצד ייתכן שיעקב אבינו חומס – ועשו הוא זה שמתבייש? רבינו קורא את הפסוק באופן שונה מהרגיל. פשט הפסוק מדבר על כך שבעקבות כך שעשו יחמוס את יעקב, הוא יתבייש לעתיד לבא. רבינו מסביר בדיוק הפוך: יעקב יחמוס את עשו, ועשו יתבייש...

מסביר הרב:

פירשו מפי השמועה, על דרך משל, היה נער שובב שחזר הביתה אל אביו מתלונן בפניו בבכי על מה שעשה לו חבירו תלמיד שקט ומתון, פצעהו עד זוב דם. ענה האב ואמר: "מהרו נא וראו מה שלומו של תלמיד ההוא, אם תלמיד שקט כזה פקעה סבלנותו לפצוע את בני המזיק והשובב, זה סימן שקבל מבני מכות רצח, ומי יודע אם עודנו בחיים!"

רבינו מציג משל מפתיע (שהוא מציין שאינו שלו, אולם מקורו לא ידוע), על ילד שהוכר כעדין ורגיש ולפתע הוא מכה ילד שובב בצורה חסרת פרופורציה – לכאורה. אביו הפצוע המכיר את בנו ה'תכשיט' מבין כי הילד העדין נאלץ להתגונן מפני בנו, ולכן פעל בכח רב. האב מבטא זאת בדאגה לשלומו ואך לחייו של הילד העדין – כי כנראה בנו פגע בו בצורה קיצונית.

ומה הקשר אלינו?

כך הענין כאשר עשו צווח מחמס אחיו יעקב הנודע לשקט, זה סימן שעשו הגדיל והגדיש צרותיו עד שפקעה סבלנותו [של יעקב] ויצא מגדרו וטבעו, לחמוס עשו, ובזה עשו תכסהו בושה איך גברה רשעותו וחמסנותו ליעקב שאינו נסבל.

מידותיו של עם ישראל הם ביישנות רחמנות וגמילות חסדים כאמור בתלמוד (יבמות עט, א). אם אנו רואים שיעקב אבינו – עם ישראל – משנה את טבעו ופועל בצורה תוקפנית נגד עשו, וגורם לו לפגיעות ונזקים, הרי שיש לבחון מה עשו עשה! עד כמה הוא הגדיש את הסאה אל מול עם ישראל. על זה מעביר הנביא עובדיה ביקורת על עשו: התבייש לך! ראה עד כמה פגעת והצקת לעם ישראל, עד כדי כך שגרמת לו לפעול נגדך בכח ואף לחמוס אותך, בכדי להגן על עצמו.אין ציפייה ולא שייך לצפות שעם ישראל יסבול ויתענה תחת ידי המציקים מכל עם שהוא. הצדק תובע הגנה שתבהיר כי עם ישראל אינו הפקר.