"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים

"לך רד" - מסירות הנפש של הצדיקים / לפרשת כי-תשא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

שיח נוקב מתנהל בין משה לקב"ה, על תוצאות חטא העגל. דברים רבים ניתן להפיק מתוך הדברים. דברים הנוגעים לזהות שלנו כעם, לקשר ביננו לבין הקב"ה, ועוד. אחד מהמשפטים העוצמתיים ביותר של משה הוא:

(שמות לב,לב): וְעַתָּה, אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם; וְאִם-אַיִן--מְחֵנִי נָא, מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ!

משה רבינו, הרועה הנאמן, מוכן למסור את נפשו, ובעצם את כל קיומו, עבור עם ישראל.

אבל, מי בעצם לימד אותו את דרך ההצלה הזו? מנין למשה הביטחון שניתן בכלל להציל את העם? מסביר רבינו:

נראה לי בס"ד, עם מה שנלע"ד לפרש בפסוק "לך רד כי שחת עמך", דאפשר לומר, דהקב"ה למד אותו איך יוכל להציל את ישראל, וכמו שכתוב על פסוק "ועתה הניחה לי", שרמז לו שהכל בידו של משה, וכאילו מבקש ממנו שיתן לו רשות.

המורה של משה רבינו ע"ה, הוא לא אחר מהקב"ה בכבודו ובעצמו! המדרש המוכר, מסביר כי ישנו רמז במילים "הרף ממני", אותם אומר ה' למשה. הרמז הוא: אתה כאילו יכול להחזיק אותי בבגדי, ולמנוע ממני לבטא את כעסי. אבל – אומר רבינו – יש כאן עוד הדרכה: "לך רד". מהו תוכן ההדרכה?

והכא נמי (=כאן גם) רמז לו הקב"ה שיוכל להציל אותם, ע"י שיהיה מוכן לוותר על קצת מזכיותיו, כדי שיגינו על ישראל מעוון העגל...אמר לו הקב"ה למשה "לך רד", וכמו שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, "לך רד מגדולתך", ולפי דברנו, היינו שתהא מוכן שיתמעטו זכיותיך, בשביל שיגן זכותך על ישראל,

הדרך היא: ויתור על זכויות. הדבר כמובן כרוך בירידה במעלה מבחינה מסויימת. הצדיק עמל לרכוש את מדרגתו ואת זכויותיו, אולם כעת הוא עומד מול בחירה בין שימור זכויותיו הפרטיות, לבין פיזורן לצורך הצלת האומה. מגלה ה' למשה: מי שיוותר – יפעל ישועות.

ולכן מזה למד משה רבינו ע"ה בתפלתו ואמר, אם תשא חטאתם – טוב, ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת, שאני מוכן, לא רק שיתמעטו קצת מזכיותי, אלא אפילו שיימחקו כולם, ורק שלא יכלו ישראל ח"ו, ולזה אמר "מחני נא מספרך"...שימחוק את כל זכיותיו הכתובים בספר לטובת עם ישראל.

אומר משה – וכאן מתגלה שאר רוחו! – איני מסתפק בהקרבת חלק מזכויותי! אני מוכן לוותר על כל זכויותי, ובלבד שה' יסלח לעם ישראל. מסירות נפשו של משה רבינו היא לאות ולמופת לכל הדורות, מהי מסירות נפש, לא רק בגוף, אלא גם ברוח.

 

לע"נ מרת חמתי שולה בת פרחה ז"ל.

 

דרכי קניית התורה

דרכי קניית אורה זו תורה / לפרשת תצווה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

שלמה המלך מלמדנו "כי נר מצוה ותורה אור". התורה נמשלה לאור. שמן הזית נמשל לחכמה בכמה ממקורות חז"ל. יסוד זה מוביל את רבינו למצוא רמזים לדרכי קניין התורה – מתוך הציוויים על שמן המאור שבמקדש (מנחת כהן, כז,כ. נמנה רק חלק מהתכונות במסגרת זו):

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד – יש לפרש דרך דרש, כי התלמיד-חכם נמשל לשמן זית, כמו שהשמן הוא יוצא מן הזית כשהוא מר, כך התורה אינה מתקיימת אלא בבני עניים [שחייהם מרים) כמו שכתוב "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", והוא צריך שיהיה עניו, דכל המתייהר חכמתו מסתלקת ממנו.

יסוד ראשון בקניין תורה הוא הענווה. ענווה באה פעמים רבות מתוך מרירות של קשיי החיים. החכמה יוצאת אחרי סחיטה ומרירות. דבר זה מצוי לצערנו במידה גדושה יותר אצל בני העניים. כך גם מי שמצבו הכלכלי שפר עליו, עליו להיות בעל ענווה. מה הרמז?

וזהו "ויקחו אליך" (אל משה) בדומה לך, שיהיה בו מדת הענוה.

משה עצמו הוא הרמז: ענוותנותו היא המודל והסמל לרכישת התורה.

תכונה שניה:

גם אמרו רז"ל "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת, וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו - אין חכמתו מתקיימת". וזהו "זך", שיהיה זך ונקי מן החטא.

תורה אינה ידע אקדמי, המנותק מההדרכה לחיי היומיום. הבסיס לקניין התורה, הוא ההתרחקות מן החטא, ומתוך הנקיון הזה, יש לתורה על מה לחול.

תכונה שלישית:

גם אמרו ז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה", וזהו "כתית למאור", שע"י שמכתת עצמו, ומצער עצמו ופורש מתענוגי העוה"ז, זוכה להשגת התורה הנקראת אור כמו שאמר הכתוב "ותורה אור".

השואף לדבוק בתורה ולעלות במעלותיה, חייב לוותר על הנאות העולם. הן מבחינת זמן, והן מבחינת היכולת לחוש עונג רוחני עדין יותר מהעונג הפיזי, החומרי.

תכונה רביעית:

וגם צריך הת"ח להתמיד בלימוד התורה...וזהו "להעלות נר תמיד".

ההתמדה היא הכלי המעשי ביותר להצלחה בלימוד התורה, ולהפכה לקניין בנפש. הנר במקדש היה תמידי, והלימוד של תלמיד החכמים, חייב להיות תמידי. ההתמדה חוקקת בנפש את דברי התורה, ואת עצם החשיבות של חיים המוארים מתורה. היצמדות לתורה כאוויר לנשימה, ומזון לגוף.

פורים הוא החג בו עם ישראל מקבל את התורה מחדש, מתוך רצון. "הדור קבלוה בימי אחשורוש". חז"ל מלמדים שהיתה התעוררות מיוחדת בעניינים מסויימים (מגילה דף טז עמוד ב):

"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", אמר רב יהודה: "אורה" - זו תורה, ..."שמחה" - זה יום טוב,..."ששון" - זו מילה,..."ויקר" - אלו תפלין,...

במצוות אלה ישנה התחייבות והתקשרות מחודשת בין ה' לישראל. התחזקות שבאה מתוך השמחה על הנס העצום שנעשה להם. ההצלה המופלאה.

שנזכה לחדש גם אנו את הברית והקשר עם התורה ונותנה. קשר של אהבה אמיתית ועמוקה, המביאה אור ושמחה.

על שתי כתפיו לזיכרון - של מה?....

על שתי כתפיו לזיכרון – של מה? / לפרשת תצווה / משך חכמה

החושן - בגד יוקרתי ומופלא, בין שאר בגדי הכהן העשויים לכבוד ולתפארת. החושן היה תלוי באפוד - בכתפיו למעלה, ובחגורתו למטה. בגדים אלה קשורים זה לזה. עוד עניין המחבר ביניהם הוא סוג האבן: על הכתפיים היו אבני שוהם. שוהם זו אבנו של יוסף. מדוע דווקא על אבן זו נחרטו שמות בני ישראל?

מסביר ר' המשך חכמה שמות פרק כח:

(ט) ולקחת את שתי אבני שהם. הנה בשהם דחושן למטה יוסף רמז שישראל נקראים על שם יוסף, ...

עם ישראל קרוי על שמו של יוסף כולו, ולכן אך טבעי הוא שכאשר רוצים לכתוב את שמות השבטים כולם, סוג האבן של יוסף, היא המתאימה ביותר. אמנם, כאשר נתייחס גם למהותם של בגדים אלה ועניינם, הדברים יעמיקו יותר:

ודע דאפוד מכפר על עבודת כוכבים ...וחושן מכפר על הדינין. לכן "שהם" מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעאה בשכל, שזה גרם לעון עבודת כוכבים. "וישפה", שהוא גמר החושן, אבן האחרונה עליו, מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה, שזה גורם לעות הדין,

בגדי הכהן לא היו רק פסיביים, אלא גם אקטיביים: היתה בהם סגולת כפרה על חטאי ישראל. האפוד כיפר על חטא עבודה זרה להגן על כלל ישראל מהפורענות, ואילו החושן כיפר על חטאי בתי הדין, כגון: עיוות הדין. האפוד - היה הגימור שלו באבני שוהם, והסוף החושן היה הישפה, אבנו של בנימין.

החושן, הנחתם על ידי אבן הישפה של בנימין, תלוי על השהם. על בנימין , שזכה שהמקדש יהיה בחלקו נאמר "בין כתפיו שכן". החושן, המזוהה מבין השבטים יותר עם בנימין, תלוי בין הכתפיים, על אבני השהם.

מפה יסוד גדול: גאולתם של ישראל, השראת השכינה, תלוי בשתי מידות אלה: בהירות האמונה בה', וסילוק כל טעות ונידנוד מחשבה שאינה מדוייקת לה', וישרות משפטית, שאינה תלויה רק בבית הדין, אלא בכל סוחר וסוחר המקפיד על ישרות בעסקיו.

החיבור הזה רמוז בפסוק המפורסם, הנאמר בסוף התפילה מדי יום:

 וזה שסיים הכתוב (שם שם יג) "וכל בניך לימודי ה'" - שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך. ... וזה "שהם". "ורב שלום בניך" (שם שם) - שיסורו מהם העול והמרמה, שזה "ישפה", כדין וכדין ודו"ק היטב...

במופלא ממך אל תדרוש...

במופלא ממך אל תדרוש / לפרשת תצווה / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

סוד האורים והתומים, לוט בערפל. האם מדובר על משהו שנוסף לשמונת הבגדים? האם זה כינוי לאחד הבגדים?  ואולי מדובר על טכניקה, ולא על חפץ?

עם שאלה זו מתמודד רבינו המוהרמ"ך:

י”א) ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת החומים. כבר הרבה מפרשים שאלו על ענין האורים והתומים שכתוב "ושאל לו במשפט האורים" (במדבר כ"ז, כ"א), וכן "עד עמוד הכהן לאורים ותומים" (עזרא ב' ס"ג). ועל ענין האפור ואיך היו? ועיין להראב"ע והרמב"ן ורש"י ז"ל, שכל אחד לדרכו פנה כפי מה שהשיגה דעתו.

ולענ”ד דבר זה הוא סוד גדול איום ונורא שהיה מסור לכהנים איש מפי איש עד משה רבינו ע”ה. באופן ההשתמשות בו ומי הוא הראוי לכך. ולכן אין ראוי לנו לעיין ולהבין איך, ובמה, ולמה ! כי הוא דבר נעלה מאד מהשכל האנושיי. ולכן אין לנו אלא דברי רבותינו בש”ס, כי הם ז"ל היו קרובים אל בית שני ואפשר שהיה להם מסורת בזה.

רבותינו הראשונים התעסקו בשאלה זו, וענו איש כפי רוחב דעתו. אולם בהקשרים אלה, קשה לחלוק על חז"ל. למרות שהתורה ניתנה להדרש ולהתפרש (שהרי זה מה שעושה מוהרמ"ך עצמו בספר...), אך יש דברים שרק מסורת ברורה מבארת אותם עד תום. יתרה מזו: מדובר על עולם מושגים שלא נחווה על ידינו מעולם, וממילא, אין לנו קטגוריות חשיבה לקליטת המציאות הנעלית ההיא.

אם נרחיב תובנה זו, נגלה, שלמעשה בהיבט זה, השער לעולם התנ"ך מצומצם הרבה יותר ממה שאנו חושבים. ספרים רבים נכתבו לפרש את התנ"ך, אולם נראה שאחרי הכל הנעלם מרובה על הנגלה. התנ"ך פעל בעולם של נבואה, ומתוך נבואה. השפה היתה ברורה להם. ההקשרים היו ברורים להם. לדוגמא: נסו להבין שני אנשי היי-טק בשיח מקצועי... כך – להבדיל -  גם התנ"ך: יש בו "שפה מקצועית"- פנימית, שתהיה חסומה עד חזרת הנבואה.

אגב, מעיר הרב, שחז"ל גם ללא מסורת, וודאי קולעים יותר אל השערה בהבנתם, מתוקף גדולתם:

וגם אם נאמר שהם גם כן דיברו דרך השערתם השערת השכל, הם רשאים ולא אנחנו. כי על כל פנים השערתם קרובה וצודקת יותר ויותר מהשערת האחרונים...

האם לפי זה יוצא שהעולם ההוא נעלם לחלוטין, ואין לו שום זכר? כנראה שלא. הרב פותח חלון קטן לעולמות הנסתר, הקיימים גם בינינו, ליחידי סגולה בלבד:

ולדעתי פה נזכר כמעט בביאור גדול סוד הקבלה המעשיית וצירופי השמות והיה כתוב בהם איזה שמות להזכירם או לכוון בהם, ועל ידי זה היו יודעים המקובלים בזה, להשיב לכל שואל על שאלתו וכנזכר בדברי הנביאים. ואולי על דרך זה היו לומדים לעשות אפוד בשמות וכוונות ידועות מעין זה...

חכמי הקבלה האמיתיים, משמרים את פנימיות השמות והכוונות. האם מדובר על כל הידע? האם מדובר על פירורים שנותרו מעולם עם אור גבוה ומבהיק הרבה יותר?

וה' ברחמיך יזכנו לביאת גואלנו ותחזינה עינינו את האורים ואת התומים ושירותם, אמן.

 

נרות שבת, שבת שלום

נרות שלום, שבת שלום / לפרשת תצוה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מהמצוות האהובות ביותר על נשות ישראל היא הדלקת נרות שבת. הרגע הזה, שניה אחרי סיום ההכנות, השקט שלפני סערת השבת הנפלאה, העמידה מול בורא עולם, בהצהרה על המוכנות הנפשית לקבל את הארת וקדושת השבת.

המהדרות מקפידות להדליק אף בשמן זית יוקרתי.

אמנם זו מצווה מדברי חכמים. האם יש לה רמז בתורה? כותב רבינו:

ואתה תצוה את בני ישראל. אפשר לפרש שהוא מלשון "צוותא" שיהיו בצוותא ובשלום יחד, ולכן מטעם זה "ויקחו אליך שמן זית זך" כדי להדליק נר של שבת,

המילה "מצוה" נדרשה על ידי לא מעט חכמים כרומזת לחיבור, מהמילה "צוות". רבינו אומר שזה הרמז בפסוק: תהיו בצוותא, תהיו באחווה. מהי הדרך? לקיחת שמן זית זך לנרות שבת. מה הקשר?

כמו שפירש הרב פני דוד זַ"ל (הרב חיד"א זצוק"ל) לדרכו ונר שבת הוא משום שלום בית. ונראה לי, שזהו הטעם דהרגיל בנר שבת הויין ליה (=יהיו לו) בנים תלמידי חכמים, כיון שהוא נזהר בנר שבת, כדי שיהיה שלום בית לכן מדה כנגד מדה, נותנים לו מן השמים שכרו, שיהיו לו בנים תלמידי חכמים, ואז יהיה ממילא שלום ביניהם, כי תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם...

מטרת הדלקת נר שבת היא להרבות שלום בכלל, ושלום בית בפרט. למקפידה על הדלקת נרות השבת, מבטיחים חז"ל (במסכת שבת), שיהיו להם בנים תלמידי חכמים. חכמי ישראל מרבים שלום בעולם. מידה כנגד מידה. אם רצונך צוותא (שלום) הבא שמן זית (נרות שבת).

הדבר רמוז אף במילה "ואתה":

ואפשר דזהו רמז המסורה "ואתה תצוה את בני ישראל", "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", "ואתה תדבר אל כל חכמי לב",

המסורה מקשרת את שלושת הפסוקים. מה המשמעות?

שע"י שאתה "תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך", שהוא בשביל נר שבת כפירוש הרב פני דוד, על ידי זה "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", שהם יתקרבו למדותיו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום, שיהיה שלום בית, ועל ידי זה "ואתה תדבר אל כל חכמי לב", דהיינו שיזכו לבנים תלמידי חכמים.

הרב מסביר שיש כאן תהליך: הדלקת נרות שבת, ריבוי שלום בעולם, ילדים תלמידי חכמים.

יהי רצון שנזכה להרבות שלום בעולם, ולגדל ילדינו לתורה ולמצוות.

שבת שלום

רועי

תיעדוף בתרומה - לאן?

תיעדוף בתרומה – לאן?  / לפרשת תרומה

כל נדיבי הלב בעם ישראל רק חיכו לזה: תרומה רצינית לבניית בית לה', שישרה שכינתו בתוך האומה. מהרגע שניתן האישור, אספו את כל הנדרש תוך פחות מיומיים, ומכל המגוון: שמות פרק כה, ג-ז

(ג) וְזֹאת֙ הַתְּרוּמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תִּקְח֖וּ מֵאִתָּ֑ם זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת: (ד) וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים: (ה) וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאָדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים: (ו) שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים: (ז) אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן:

מתוך הקריאה עולה בצורה פשוטה, שהבנייה צריכה להיות מפוארת, מעבר לפרקטיות היבשה. גם בבניין עולמים - בית המקדש - ישנו עניין לפאר ולרומם את בית ה', וכדברי הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פרק א):

ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור שנאמר ולרומם את בית אלהינו, ומפארין אותו ומייפין כפי כחן אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו ה"ז מצוה.

מצד שני, ישנו סיפור ובו ביקורת נוקבת על השקעת יתר במבנים, כפי שמספר הירושלמי (משולב עם פירוש ידיד נפש. המנוקד הוא נוסח הירושלמי) ירושלמי פאה פרק ח (וכן בשקלים סוף פרק ה):

(מעשה:) ר' חַמָא בַּר חֲנִינָא וְרַ' הוֹשַׁעֲיָא הַווּן מְטַיְילוֹ בְּאֵילִין כְּנִישְׁתָא דְלוֹד (היו מטיילים בבתי כנסיות של לוד) אָמַר רַבִּי חַמָא בַּר חֲנִינָא לְרַ' הוֹשַׁעֲיָא, כַּמָּה מָמוֹן שִׁיקְעוּ אֲבוֹתַי כָּאן (לבנות את בתי הכנסת). אמר לו, כַּמָּה נְפָשׁוֹת שִׁקְעוּ אֲבוֹתֶיךָ כָּאן! (כמה נפשות הפסידו אבותיך כאן) לָא הַווּן בְּנֵי נָשָׁא דִילְעוּן בְּאוֹרַיְיתָא ?! (שלא היו בני אדם ללמוד תורה. ורצה לומר לו, במקום להשקיע כסף בבנין היה לך להשקיע בת"ח שילמדו וילמדו אחרים.)

ויש שגרסו שהביקורת היתה גם על אי טיפול בחולים (מהרי"ק קכח)

הביקורת נוקבת ביותר: אם יש לך כסף מיותר - היה עליך להשקיעו בלומדי תורה ונזקקים, ולא במבנים מפוארים! הירושלמי בשקלים ממשיך שם בחריפות להוכיח על כך.

אם כן, לפאר כדברי הרמב"ם, או לא כדברי הירושלמי? נאמרו כמה כיוונים, נביא את דברי אחד מגדולי פוסקי דורנו, הרב שטרנבוך בתשובות והנהגות כרך א סימן תקעח:

אבל אם רוצים לבנות בנין (בית כנסת) בפאר והדר, ע"ז צריכים למצוא נדיבים שמוכנים לתרום לקיים בהידור מצות בנין בית הכנסת, ואי אפשר לתת לכך מכסף מעשר, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי ...כמה נפשות שקעו אבותיך כאן ... ע"ש, וכל שכן כשיש חולים עניים לפניו או ת"ת לנערים דלכו"ע מצוה להקדימן לבית הכנסת וכמבואר בשו"ע וביאור הגר"א שם.

כלומר: לבסיס - חייבים בית כנסת, לפאר וההידורים, צריכים לחפש נדיבי עם שישקיעו בהידורים.

אמנם , מסיים הרב שטרנבוך, אם בית כנסת מפואר ימשוך יותר אנשים לבוא, הרי שהפאר הופך להיות שיקול משמעותי, ובסופו של דבר הדברים צריכים להיות מוכרעים על ידי חכמי הקהילה.

למי נמאס לשמוע מהמשכן??

למי נמאס לשמוע מהמשכן?? / לפרשות תרומה-תצוה

השבת עלולה להתגנב לליבנו חולשה מעט סביב קריאת סוגיות משכן - שוב.

ולא רק בפרשה אחת אלא בשתים, זו אחרי זו.

השאלה עולה וזועקת מאליה: למה האריכות??

ברור שאיננו שואלים מעצלות חלילה...אלא השאלה היא על שינוי המדיניות הרגילה, הלא היא אהבת הקיצור. לדוגמא: על מלאכות שבת אנו לומדים על ידי דרשות חז"ל, ולא כתוב מפורשות מה הן, ואילו כאן חצי חומש כמעט עסוק במשכן, שגם הוא ציווי זמני: המשכן הולך להשתנות כבר בשילה, ובודאי לעבור שינויים דרמטיים בשלושת בתי המקדש! אם כן - למה האריכות המרובה?

נקשה יותר: מקובל לחשוב שתיאור המשכן וכליו מופיע פעמיים: (א) בפרשות תרומה-תצוה -תחילת כי תשא - הוראות הבניה, (ב) בפרשות ויקהל פקודי.

עיון נוסף מגלה שהתור החוזרת על הרשימה עוד מספר פעמים, גם אם בקיצור:

(ג) בציווי יצירת שמן המשחה בפרשת כי תשא (ל, כו-כח) - פירוט הכלים בציווי על מה למשוח.

(ד) במינויו של בצלאל, בפרשת כי תשא (לא ז-יא) ישנה רשימה של מה שהוא אמור לבנות.

(ה) בציווי למשה לא מספקים בהוראת "יבואו ויעשו את כל אשר ציוה ה'" אלא מפרטים מה לבנות (לה, יא-יט).

(ו) בסיום הבניה מתואר שעם ישראל מביאים למשה את כל מה שציווה לעשות, אולם ישנו פירוט ברשימה נוספת (לט, לג-מב) .

(ז) מעין כפילות קיימת גם בהוראות ה"הרכבה" של המשכן (מ), שכמובן יש בו צורך עצמי, אולם בביצוע לא מסתפקים בזה שמשה עשה כדבר ה', אלא מפרטים את פעולותיו.

ושוב: למה??

נראה לומר, שיש כאן מסר שאמור לעבור גם בלי לומר אותו: נתאר לעצמנו סב המספר לחבריו על מעללי נכדיו האהובים. כל פעם שהוא נזכר בכך - הוא מוצף עונג ושמחה, וממילא הוא הוא לא יחסוך בתיאור הפרטים, גם אם הוא מספר זאת שוב ושוב. זאת ועוד: הוא יפרט את שמו של כל נכד על כל תעלול משעשע שעשה, והוא לא רואה בזה טורח, אלא הנאה צרופה!

אומרת לנו התורה: המשכן חביב לפני ה'! זיכרונו וזכרון פרטיו אינו מעייף אותו כי אם מסב לו עונג, כביכול!

נלמד מפה שני דברים: א. מה גודל הצער בהעדר בית מרכזי להשראת שכינה לה' יתברך?...קשה לתאר...

ב. מה יחסינו לפרשיות אלה מלמד אותנו על ציפייתינו האמיתית למקדש?....