שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

בס"ד

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.

בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.

אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.

הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

(קרדיט תמונה: שגרירות ישראל בהודו, אפריל 2016)

מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...

ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

מנהיגות ראויה!

 מנהיגות ראויה / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו אלטר מזוז זצוק"ל

בשיחה בין אברהם לבני חת, מתגלית הערכה הדדית, המלווה בהשתחוויות ובתארי כבוד. אחד מהתארים אותם בני חת מעניקים לאברהם אבינו הוא (כג, ו):

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ.

נשיא אלהים עוד ניתן להבין, כאדם המכובד מאד, מצד מעלתו הרוחנית. אולם מה משמעות התוספת "בתוכנו"? וכי תואר זה הוא תואר הקשור דווקא לבני חת? הלא לכאורה זו מעלה עצמית של אברהם אבינו! מבאר רבינו:

נשיא אלקים אתה בתוכנו. לכאורה מלת "בתוכנו" אין לה מובן, ונראה לפרש ע"פ מה שפרשו רז''ל, שאין לאדם ליקח שררה לעצמו על הצבור, אלא ברשות הצבור עצמו.

חכמינו לימדו אותנו שיש להיוועץ עם הציבור לפני מינוי שררה כלשהי, כמו שמצאנו ששאל ה' את משה והעם על מינוי בצלאל לבניית המשכן.

וכמו שכתב מהרח"פ (מורנו הרב חיים פלאג'י) על הפסוק "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד) דהכוונה אחרי שאמר ש"אשרי שומרי משפט" וגו', לכך אמר "זכרני השם", לזכות לעשות משפט עבדו אבל בתנאי "ברצון עמך".

דוד המלך עליו השלום מבקש מהקב"ה להמשיך למלוך על עם ישראל, ולעשות את משפטם, אולם הוא מתנה זאת בבקשה נוספת, והיא שרצון העם יהיה כן.

הסיבה לדרישה זו היא יעילות המנהיגות. מנהיגות המגיעה מתוך הסכמת העם, תוכל לפעול טוב יותר למען העם ששלח אותה. העם מצידו יהיה עסוק בשיתוף פעולה, ולא במאבקים נגד השלטון.

...אך אם האדם יתכוין לשם כבוד, יבא להשתרר על הצבור בכח. והנה כשאדם משתרר על הצבור בכח אז ע"י זה, הצבור לא יהיו מכירים בו, והם לא יפנו אליו, ואינם חושבים אותו שהוא באמת מנהיג שלהם, ורק הוא עושה מה שיכול לעשות בכחו וגבורתו,

כשהעם לא בחר את השלטון, התחושה של העם היא שהמנהיג אינו מייצג אותו, אלא רק את האגו שלו עצמו, כשמדובר במלך ברוך כישרונות, שהשלטון אינו אלא עוד יעד בדרך להוכיח את יכולותיו ברבים.

אברהם אבינו אינו נוהג כן, אלא מגלה מנהיגות הקשורה לעמים היושבים בכנען, והם גם מרוממים ומנשאים אותו, כך שישנו דיבור פורה ביניהם:

ולזה אמר "נשיא אלהים אתה בתוכנו" וגו', היינו בהסכמתנו, וממילא אתה כאילו ממש בתוכנו, ולא שאין אנו חושבים אותך לנשיא עלינו וכאילו אתה מובדל ממנו, אלא ממש בתוכנו ולכן "במבחר קברינו קבור את מתיך".

הכבוד לו רוחשים בני חת, נובע מתוך זה שאברהם הוא "בתוכנו", הוא מקבל את הכבוד והמעמד בהסכמת כולנו. ממילא נח לנו להיענות לבקשותיו, ולתת לו את מבוקשיו.

ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

כמה באמת שווה מערת המכפלה?...

 כמה באמת שווה שדה המכפלה? / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו משה כלפון משה הכהן זצוק"ל

לאחר סיום משא ומתן מפרך בין אברהם לבני חת ועפרון בראשם, עפרון שולף את תג המחיר הגבוה, 400 שקל כסף, ואברהם משלם, משלים את העסקה וקובר את שרה. הביטוי המוצמד לדברי עפרון נראה מוזר (בראשית פרק כג, טו):

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

הדבר תמוה: לפני רגע היו מוכנים לתת אדמה בחינם, ועם לחציו של אברהם המחיר הפך להיות חסר פרופורציה? ואם כבר מגיעים לסכום כזה, מדובר בסכום נכבד ביותר, ומדוע אומר עפרון "ביני ובינך מה היא"!

ר' כלפון משה מציע כאן מספר כיוונים (יד משה, סי"ד):

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. קשה, דסך כזה לפי ערך הימים ההם לא קטן הוא. ועם כי יש לומר דבין אברהם לרעהו אינו נחשב לערך גדול, או שעפרון היה עשיר גדול ולגבי דידיה אינו נחשב,

תשובה ראשונה, פשוטה: זה שיח בין שני עשירים, שסכומים כאלה אינם נחשבים כלל בעיניהם, אך עדיין, מה לגבי הרצון הראשוני שהיה, לתת את השדה במתנה?

הרב מציע כיוונים שמסבירים שעפרון נהג ברמאות; אכן הקרקע היתה שווה פחות, אך עפרון רימה אותו באופנים שונים, ולא נאריך בכיוונים אלה, אלא נתמקד בכיוון מפתיע אחר:

ועוד יש לומר דגם עפרון דבר כן רק בצחוק וכאלו אמר ארץ שאין בה כל ערך, ועל דרך ההיתול וההפלגה אמרה ששוה ד' מאות שקל כסף. ואולי באמת היתה שזה רק ארבעה שקלי כסף;

באמת הקרקע לא היתה שווה הרבה כלל. עפרון רואה את אברהם מתעקש על רכישת השדה, ואינו מבין, מה הטעם להתעקשות? "יודע מה", אומר עפרון לאברהם, "יאללה, אתה כל כך מתעקש - קח! 400 שקל כסף, וסגרנו!". בת שחוק מרחפת על פניו של עפרון, אולם כנראה שהלסת שלו נשמטה, כששמע את תשובת אברהם: "סגור. אני מארגן לך את הכסף".

פרשנות כזו מרוויחה על הדרך עוד כמה נקודות, ואחת מהן היא עניין התיאור הארוך בנוגע למה שהיה כלול ברכישה:

... ובזה אתי שפיר גם כן מה שאמר אחר כך ריקם וגו' ובל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו וגו', ולכאורה קשה שאם סתם העצים בכלל השדה לאיזה צורך ביאר זה הכתוב, ואם אינם בכלל מדוע נכללו. אך להאמור (כלומר, לפי הנ"ל) אתי שפיר (בא טוב, מובן הדבר) ובאמת אינם נכללים, אך בראות עפרון ובני חם את הסך הגדול אשר שילם אברהם עבור זה צירפו מה שיוכלו לצרף כדי לקרב הדבר מעט אל האמת.

לעפרון וחבריו יש נקיפות מצפון מסוימות: מכרו בשווי אדיר נכס פעוט ערך. כדי קצת להפוך את העסקה להגיונית, ואולי גם קצת כדי להרגיע את מצפונם, הם מותחים את תוכן העסקה עד כמה שניתן, וכוללים עוד כמה פרטים בחבילה שרכש אברהם.

מפה נלמד עד כמה היתה גדולה תשוקתו של אברהם אבינו לרכוש את שדה המכפלה, מתוך הכרותו את גדולת המקום וקדושתו.

הטבע הלא טבעי של אברהם

הטבע הלא-טבעי של אברהם / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו רגילים להסתכל על גילו של אברהם בשעת לידת יצחק, כדבר מופלא וניסי. אבא צעיר בגיל מאה! אבל הדבר לא ברור, כפי ששואל רבינו:

ותלד לו את זמרן וגו' (כה, ב) - זה כמה שנים נתקשיתי: כיון דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי (ברכות דף נ"ח ע"א) איך הוליד אברהם אבינו ע"ה מקטורה כמה בנים זמרן ויקשן וכו', שהיה אז אברהם כבן מאה וארבעים שנה? ואם בהיותו בן מאה שנה אמר: "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, י), אם כן איך הוליד בן מאה וארבעים, כי מה צורך לנס הזה?

חז"ל אומרים כלל: אין נס לבטלה. אם נס נעשה, הרי שיש בזה צורך. לפי זה עולה שאלה: לידת יצחק היתה נצרכת לעולם, לבניית עם ישראל, ולכן הגיוני שיעשה ה' נס וייתן לאברהם בן הגם שהוא בן מאה. אך מה הטעם לעזור לו להוליד עוד ילדים בגיל 140??

מחדש רבינו, שאכן אצל אברהם זה לא היה נס:

ומכאן ראיה למה שכתב רש"י ז"ל דאומרו "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, יז) אין זה בלשון תימה, עיין עליו.

כבר רש"י שם אמר במפורש כי בשורה זו לא הפתיעה את אברהם אבינו מצד גילו.

לפי זה טבעו של אברהם אינו שונה מטבע דורו:

ויוכל להיות כי אברהם אבינו ע"ה שנקרא "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה יד) היה כוחו כדורות הראשונים שהיו מולידים בני ת"ק שנה ואינו בדרך נס.

בספר יהושע (יד, טו) ישנו ביטוי "האדם הגדול בענקים". בפשט ניתן לומר שמדובר על ענק בשם "ארבע", שעל שמו הקריה. חז"ל מלמדים שמדובר על אברהם אבינו. לומד מכך רבינו שהדבר מגלה גם על תכונתו לנהוג כדורות שלפניו ,שיכלו להוליד גם בגיל מאות שנים.

אם כן, כיצד נוכל להסביר את תמיהתה של שרה למשמע בשורת הלידה?

ומה שאמרה שרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (לעיל יח, יב) אין הכוונה שמצד זקנתו אינו מוליד, רק שתמהה היעשה נס זה לי בזה הזמן שאדוני זקן מה שלא נעשה מקודם?

בפשט הדברים נראה כי שרה אימנו תמהה על לידה קרובה, הן מצד עצמה והן מצד בעלה. למעשה לאור חידושו הנ"ל של הרב, נראה כי התמיהה בעניין הגיל היא רק ביחס לעצמה. לגבי אברהם התמיהה היא אחרת: למה ה' חיכה לעשות איתי נס כזה רק כאשר אברהם בעלי בן מאה?

לאור דברי רבינו מתגלה מעלתו של אברהם אבינו לא רק בכוחות נפשו האדירים, אלא גם באופן שהדבר מקרין על גופו ובריאותו.