בלילות בוערת אש!

 בלילות בוערת אש! / לפרשת פקודי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המשכן מוכן! מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל מתחיל לפעול. השראת השכינה באה לידי ביטוי באש ובענן:

(מ, לח) כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ וגו'

בדבר זה ישנו חידוש מעניין שמזכיר הרב בשם קודמים:

כתב הרב שער בת רבים ז"ל (הרב אריה ליב חיים פנסטר, פולין המאה ה-18. כתב זאת בשם מהרי"ל מוואשקאוויק) דבאמת היה האש גם ביום, אלא שלא ראו אותה רק בלילה.

מחדש הספר שער בת רבים, כי למרות שהענן היה רק ביום, האש היתה גם בלילה, אלא שהיתה מסותרת בגלל הענן.

וה' עשה כן כדי להורות לנו שהאדם הרוצה להיות משכן ה', כמו שכתוב "אהל שכן באדם" (תהילים), צריך להתנהג כך: שאף שמבחוץ מכוסה קצת בענין הגשמיות, כמו שכתוב בכתובות דף י"ז "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", בכל זאת בפנימיותו תהיה אש התלהבות לעבודת השי''ת, ולא יתגלה רק (=אלא) בלילה, כלומר שלא יראה מעשיו הטובים לבני אדם, והיו בסתר. כמו שכתוב (מיכה ו) "והצנע לכת עם אלהיך",

המוסר שיש כאן הוא, להסתיר את הנהגותיך המיוחדות. שיראה כאילו ענן פרוס על דרכך בדרך ה'. אדם לא צריך להיות מנותק מן הנעשה סביבו. יש ענין שאדם יידע דרכי בני אדם. אמנם בתוכו, בעבודתו הרוחנית, צריך האדם לפעול בהתלהבות, כאילו אש דולקת בו. את כל ההתלהבות הזו ישמור לעצמו, כי כך מראה שהוא פועל מול הקב"ה, ולא מול בני אדם.

מוסיף רבינו רמז נוסף, על בסיס החידוש הנ"ל:

ולענ''ד נראה, שבא ללמד מוסר לאדם: דאף כי ביום מוכרח הוא להתעסק בגשמיות להביא טרף לביתו, בכל זאת יחד עם זה ימצא לו זמן בהפסקות שבינתיים להתעסק קצת ברוחניות בעבודת השי''ת ובלימוד התורה.

הכלי העיקרי שהיה במשכן הוא ארון הברית, שבו שכנו הלוחות. ארון הברית מייצג את התורה. רבינו רואה כאן הדרכה בדרכי הלימוד. יש אילוצים קיומיים של פרנסה לבני האדם. ישנה ציפייה שידע לנצל את המרווחים בין הלקוחות והמשימות לשבת וללמוד. האם בכך יכול האדם להרגיש כאילו בזה מיצה את חוק לימודו?

אך "ואש תהיה לילה בו", כלומר אש התורה העיקרית תהיה בלילה, "דלא איברי ליליא אלא לגירסא", ו"אין רנה של תורה אלא בלילה", שאז יש לו מנוחה ויוכל ללמוד בתורה כרצונו. ואם ביום - אי אפשר ללמוד בחברותא, שאין זמן שכל אחד עסוק במלאכתו, ואינם יכולים להזדמן יחד ללימוד. אבל בלילה – "ואש תהיה בו לעיני כל בית ישראל", ללמוד עם אחרים ולהיות זוכה ומזכה את הרבים.

עם כל זה שאדם מאתר ומנצל רגעי לימוד בעבודה, עיקר לימוד בתורה נעשה בלילה. יש שקט ונחת. אין עול הפרנסה על הראש, ועוד. חז"ל אומרים שלא נברא הלילה אלא ללימוד. אדם צריך לנצל רגעי חסד אלה, לעלייה בכמות ובאיכות של לימוד תורה. לזה רומזת האש: היא נמצאת במהלך היום, אבל בקטנה, בהסתר. אולם בלילה – היא הופכת להיות העיקר.

נקפיד נא למלא את לילותינו בתוכן אמיתי קדוש ומאיר, שיקרין על כלל הימים כולם!

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל

ששת ימי חלום...

ששת ימי חלום / לפרשת ויקהל / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

ציוויי משה למשכן נפתח בהקדמה על חשיבותה של השבת:

לה, ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לה'.

יש לעיין: הרי המסר שמשה רבינו רוצה להבהיר, נוגע לקדושת השבת, אם כן, למה הוא מזכיר את עניין המעשה בששת הימים? ועוד- האם הדבר לא ברור מאליו?

כדי להסביר את זה, מביא רבינו רחמים רעיון מחכם אחר:

אפשר להסביר על פי מה שכתב הרב דברי אליעזר דרוש א' בכוונת רז"ל |ברכות דף י"ד ע"א] כל הלן שבעה ימים בלא חלום נקרא רע...דהנה העוה"ז בשלימותה היא נמשלת לחלום וכל טובותיה הם דמיון בעלמא, כי במיתת האדם לא יוליך בידו מעסקי העוה"ז כלום לעוה"ב רק התורה ויראת ה' שעשה בעוה"ז הם העומדים לו לאדם להציל נפשו מדינה של גיהנם,

שלמה המלך כינה את העולם הזה "הבל". תכונתו של הבל – כזה הננשף מהפה, ואף ניתן לראיה בימים קרים – היא, שאם ננסה לתפסו, נגלה כי אין בידינו כלום למעשה. כך גם העולם הזה: הוא נראה כדבר ממשי, אולם בסוף, האדם לא הולך עם שום דבר חומרי. רק מצוות ומעשים טובים מלווים את האדם לעולם הבא. חז"ל אומרים שמי שלא חולם שבעה ימים – נקרא רשע. שבעה ימים הם מעגל של שבוע, כולל השבת.

וצריך לו לאדם להכיר ולדעת שהעוה"ז הוא כמו חלום, וכל ימי השבוע טרוד האדם בעסקיו, על המחיה ועל הכלכלה, ואין לו פנאי להתבונן ולדעת כי עוה"ז הבל. ולכן השי"ת ברחמיו וחסדיו נתן לנו את יום השבת, שהוא זמן פנוי ממלאכה, ואפילו מדברי חול שאינם מלאכה, למען יוכל האדם למצוא עת מוכשר להתבונן ולדעת כי כל עוה"ז הוא כמו חלום ממש,

עלינו להפנים תובנה זו. מהו הזמן המוכשר לעצירת מירוץ החיים, וחשיבה על הדבר? שבת קודש. ביום בו אנו שובתים ממלחמת הקיום, ואף מסלקים מחשבתינו מענייני חול אחרים, אנו יכולים לשים לב, מהו העיקר והטפל בחיינו.

אך מי שאינו נותן לב לזה, וכמעשהו בחול כן מעשהו בשבת, ומעביר את היום הקדוש הזה בדברי תהו, דברים בטלים וליצנות וכדומה - אות ומופת הוא כי מסר את דרכיו ליצה"ר, ואין לו עוד שום תקנה ח"ו. וזהו שאמר "כל הלן שבעת ימים בלא חלום", שכל שבעה ימים חל בהם יום שבת ואעפ"כ אינו נותן לב לדעת שהעוה"ז הוא חלום, אז "נקרא רע" בהחלט, שאין לו במה להתעורר, עיין שם.

אם גם בשבת, ראשו של האדם בעסקיו, אין לו סיכוי לשנות את הליכותיו ויחסו לעולם הזה. כיצד זה רמוז בגמרא הנ"ל? הלן שבעה ימים – שעוברים עליו שבעה ימים כולל שבת) ללא חלום (בלי ההבנה שהעולם הזה הוא כמו חלום) – נקרא רע! (אין לו מה שיבלום את מירוץ חייו, יהפוך את הטפל לעיקר).

רבינו מוצא את הרמז לכך בפסוק שלנו:

וזה שאמר "ששת ימים תעשה מלאכה", דכאשר בששת ימים האדם טרוד במלאכתו - טרדת הפרנסה - ואין לו פנאי להתבונן במעשיו, אז "ביום השביעי יהיה לכם קדש", שהוא זמן פנוי ומוכשר לקדושה, להתבונן על דרכי היצר הרע, כי תהו המה, ועולם הזה הוא כמו חלום,

אם בששת ימים עושים מלאכה כדת וכדין, ואז ביום השביעי מקדישים להתבונן על החיים, ולראות את הקודש שבהם, שהוא העיקר. וממילא הוא מבין שכל שאר העולם הוא אמנם הכרח, אך לא אידיאל ועיקר. לעומת זאת:

אך "כל העושה בו מלאכה" רוצה לומר,  שמטריד עצמו בדברי תהו, עד שאין לו עוד תקוה להרגיש שהעולם הזה הוא הבל, אז "יומת" מיתת נשמה, וגוף קיים, כי הרשעים בחייהם קרויים מתים. ולכן צריך האדם ביום מנוחתו בשבת להתבונן על מעשיו ולתקן אותם וכנזכר.

עשיית המלאכה המוזכרת כאן אינה עניין של מלאכה בפועל דווקא, אלא עצם ההרהור בענייני העסקים. הרהור כזה "ממית", מנתק את הנשמה ממקורה, משאיפותיה, מיעדיה ומתפקידיה. מסיבה זו התורה מדגישה את היחס בין ששת הימים לשבת, בפסוק שעיקרו הוא עניין השבת.

שנזכה לקדש את חיינו לאורה ומאורה של השבת.

שבת שלום

רועי

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל

כלל ישראל - קדושה עליונה על הכל / לפרשת ויקהל / משך חכמה

דמותו של בצלאל מצויירת כגבוהה מאד, גם בפשטי הפסוקים, וביתר שאת, במדרשים. בפשטות, הוא היה בעל יכולות אומנותיות גבוהות ביותר, וכנראה גם עם יכולת הנעת צוותים מרשימה. בסופו של דבר הוא ניהל אומנים רבים. במעלתו הרוחנית, אומרים חז"ל בתלמוד בבלי מסכת ברכות דף נה עמוד א:

אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. 

כלומר, היה יודע לתת את הרצון האלוקי שבו נברא העולם, בתוך המקום בו תשרה הקדושה. 

אולם בהשוואה לבריאה, יש עוד חידוש מאד משמעותי, ביחס לתפיסה המדוייקת של בצלאל במהותה של עבודתו, ובתכליתה, כפי שאומר רבינו המשך חכמה שמות פרק לה:

ובגמרא פרק הרואה: בצל א - ל היית וכו'. ביאור הענין כך: דפרטיות של ישראל קדוש, אבל שארי קדושות קדושות יותר. 

מי יותר קדוש? יהודי או דברים אחרים? קדושת הפרט גבוהה אולם יש לה "מתחרים". ישנן קדושות כמו קדושת המקדש, קדושת ירושלים, קדושת ספר תורה, ועוד.  זה נוגע ליהודי הבודד. מה לגבי הציבור של כלל ישראל?

אבל כלל ישראל אין דומה להם, וכל הבריאה כולה בשביל ישראל שנקרא "ראשית". ולכן המשכן - הוא ישראל שבחיבור הקרשים והקרסים והיריעות נעשה האוהל אחד. ולכן בפרטיות העשיה בתרומה, נזכר כלים ואח"כ משכן, שהארון מקודש יותר מפרטיות מישראל. אבל בכלליות בפרשת תשא כתוב משכן קודם, שזה עיקר הכוונה, שהמשכן שכלל בני ישראל באים בתוכו מקודש יותר במקום המיועד לשכינתו יתברך - שכללות עדה קדושה אין לה שיעור. 

אין קדושה כקדושת כלל ישראל. כל המציאות כולה נבראה כדי שישראל יקדשו שם ה' בעולם (כמו שהבאנו את דברי המשך חכמה על השבת בפרשת כי תשא). האוהל מבטא את אותה אחדות כלל ישראלית. המקום בו תתכנס השכינה הקדושה לפגוש את עם ישראל, ועם ישראל יפגוש אותה. מקום האיחוד והאחדות. שם תתגלה הקדושה הגבוהה ביותר, האפשרית בעולם הזה. בצלאל הוא המתאים בשל היכולת שלו להכיר בכך, וליישם את הכונה הזו. הוא יודע שאחד ועוד אחד, שווה הרבה יותר משתיים, כפי שבא לידי ביטוי גם במציאות העולם: ההרמוניה גדולה מסך חלקיה: 

ולכן בצלאל שהיה יודע לצרף אותיות (ברכות נה, א) והיה בקי איך מהצירוף יולד ענין גבוה וחדש אשר אינו בפרטים רק בכלל, וכמו שהבריאה הכללית טוב מאוד - וכמו שכתוב (בראשית א, לה) "וירא (אלקים) את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" - כן בישראל, לכן הקדים המשכן. 

כי בו מבוטאת הכלליות, הקודמת לפרטיות.

 

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא...

תפתח את עצמך לדבר הגדול הבא... / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בניית המשכן מייצרת ריגוש רוחני גדול. התנדבות מקצה לקצה. נוכחות אלוקית מתחדשת על עם ישראל, וכולם רוצים להיות שותפים. אולם, לעיתים קורה מצב בו אדם רוצה, אולם לא יכול לתת. כיצד יהיה שותף? כוחו של הרצון יעשה רבות, כפי שכותב רבינו הרב כ'לפון:

 ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'. אפשר לפרש בדרך דרש, דכאשר האדם יתנדב מטוב לבו הטהור ורצונו החזק לסייע במצוה, אפילו עכשיו אין לו - יעזרהו ה', ויהיה לו ויביא. והוא על דרך שאמרו חז”ל "הבא להטהר מסייעין אותו". והוא מה שאומר הפסוק "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" אבל אין להם, לבסוף ”הביאו בני ישראל" אותה נדבה, כי מן השמים סייעו בידם.

חז"ל מספרים לנו על ר' חנינא בן דוסא, שהיה עני מרוד, ורצה גם לנדב מתנה למקדש. הוא סיתת אבן גדולה וכבדה, וכאשר רצה להעלותה לירושלים, קבל סיוע מלאכי. הרצון הוליד סייעתא דשמיא.

כך גם אדם הרוצה להיות שותף לדבר שבקדושה ואין בכוחו, יעצים את רצונו לעשות ולפעול טוב, ובסוף ישפיע הקב"ה ברכה, ויוכל לקיים בפועל.

כך גם בהובלת הבנייה של המשכן. התכנון דרש חכמה עילאית-אלוקית. חכמים גדולים היו גם היו, אולם לרמה כזו צריכים סייעתא דשמיא. שניים מקבלים הארה מיוחדת, בצלאל ואהליאב. מדוע דווקא הם? מסביר הרב על פי אותו יסוד:

ז') ראו קרא ה' בשם בצלאל וגו' וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה. יש לדקדק: מזה משמע דבצלאל היה לו דעת ככל בני אדם, ורק השי"ת מלא אותו אחר כך בחכמה וגו' ואם כן זה גורם פתחון פה להתרעם "למה לא נתוסף שכל ובינה לשאר ישראל לעשות מלאכת המשכן?". ויש לומר, שהוא על דרך "יהיב חכימא לחכימין" (=נותן חכמה לחכמים), שמי שהוא ירא שמים ומכווין את לבו לזכות לחכמה, אז השי"ת מרחם עליו, ומשכילו ומבינו לעשות המלאכה. וזה מדוקדק באמרו אחרי זה "ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך", שהיו שואפים בלבם מתי יזכו לחכמת מפוארת זו, על כן מלא אותם חכמת לב.

מחדש הרב: "להורות נתן בליבו" – מי נתן? לא הקב"ה, אלא הם בעצמם! הם שאפו לדעת את סוד המשכן, ומעומק ההשתוקקות לכך, נתן להם הקב"ה את היכולת והידע, והם זכו להוביל את כל התהליך.

אנחנו נמצאים בסיפה של תקופה עלומה. איש לא יודע כיצד זה ייגמר, או מתי זה ייגמר, ובודאי שאיננו יודעים למה בא דבר זה לעולם. מה נותר לנו לעשות, מעבר לזהירות וההקפדה על הכללים? לרצות ולהיות קשובים לשלב הבא. הגאולה מתקדמת מול עינינו בקצב מדהים בחסדי ה', כבר 100 שנה, ומי יודע לאיפה כל המציאות הולכת. אנחנו פתוחים לשמוע, את קול ה' הפועל בעולם בדרכים נסתרות ונעלמות, ובטוחים כי הכל יבוא לטובה ולברכה, בקומה חדשה ונשגבה.

 

שבת לשם...שבת!

 שבת לשם...שבת / לפרשת ויקהל / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מי אוהב את השבת?

בעצם...מי לא??

כשהשבת מגיעה, מגיעה תחושה של נחת, של מנוחה ושמחה, של רוגע ורווחה.

דווקא מתוך כך, השבת עלולה להיות "אמצעי" ולא "מטרה". דבר זה מוצא רבינו בפרשתנו:

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'". דקדקו המפרשים ז''ל: למה הוצרך לומר "ששת ימים תעשה מלאכה"? הלא עיקר המצוה רק לשמור את השבת...

יש בפסוק אריכות לא ברורה: מדוע מציינים את המלאכה בששת הימים, יחד עם הציווי על השבת? כל החלק על ששת הימים – מיותר ממש! מסביר רבינו:

ונראה לפרש בס"ד, על דרך מה שכתב בס' חסידים, שלא יאמר אדם אישן ביום השבת, כדי שאהיה מוכן לליל מוצאי שבת לעשות מלאכה. וכן הוא הדבר בכל תענוגי השבת, שלא יעשה כי אם לשם שבת, ולא לשם חול. כי אף שבדרך הטבע האדם שהוא עובד כל השבוע יש לו לנוח לפחות יום אחד, כדי שיהיה לו כח בששת ימי המעשה לעבוד עוד, בכל זאת לא יתכוין האדם בשמירת השבת רק לשם ה'.

ר' יהודה החסיד בספרו ספר חסידים, מדגיש שיש להזהר, ממנוחה בשבת לשם הכנה לעבודה במוצאי שבת. רבינו מרחיב כלל זה גם לכל פעולה מפעולות עונג שבת, שיש לעשותן אך ורק לשם שבת, ולא כהכנה לזמן אחר. אמנם טבע האדם בקלות יטנו להתכוון לשם המשך השבוע, אולם מזה באה התורה להזהיר:

ואם כן, זה שאמר, אפילו כי "ששת ימים תעשה מלאכה" בכל זאת "ביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' " – דוקא! ולא כדי שיהיה לך כח לעבוד בששת הימים...

שבת השבתון היא לכבוד ה', ולא לכבוד ששת הימים שקודם לכן, או אלה שיבואו.

יסוד זה יכול להיות מורחב לדברים נוספים, הקשורים לעבודת ה', ןבקלות ניתן להטות לצורך אנושי כזה או אחר. ברגע שמדגישה התורה מה היעד, אין לנטות מהכוונה המקורית: עשיית רצון ה', וקיום מצוותיו.

ההנהגה העל טבעית, הייחודית לעם ישראל

ההנהגה העל-טבעית, הייחודית לעם ישראל / לפרשת כי תשא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מעמד ההתגלות העליון של משה בחורב, מלווה בדיאלוג של משה למענם של ישראל. מהי בקשתו של משה? ומדוע בתחילה מסרב הקב"ה? מסביר רבינו מוהרמ"ך:

כ"ד) ויאמר הראני נא את כבודך וגו' ויאמר לא תוכל לראות את פני כי לא יראני האדם וחי וגו' וראית את אחורי ופני לא יראו. לפי סודן של דברים, בלתי ספק יש ביאורים מספיקים.

בספרי זה אין לי עסק בנסתרות-אומר ר' כ'לפון. כעת הוא מציע פירוש על דרך הפשט:

ולפי הפשט נראה לענ"ד דהנה כל פעולות ה' ומשפטו בארץ הנה הנם בדרך נס נסתר. וכל הנותן לב אליהם יכיר יבין וידע ההשגחה הפלאית אשר עושה ה' ברוך הוא, ועם כי אין זה גלוי ומפורסם גילוי גמור.

באופן כללי יודע ומאמין כל אחד מישראל שכל מה שקורה בעולם הוא בהנהגת ה'. יש מנהיג לבירה, ואין העולם הפקר. יחד עם זאת, ההנהגה לרוב נעלמת, וזה עניין של אמונה. עם כל זה – בעם ישראל מדובר על כיוון אחר:

והנה הנהגת ה' ברוך הוא עם ישראל, גלויה ומפורסמת בה ההשגחה מאד יותר ויותר מהנהגתו עם האומות. כי עם האומות, יש פנים לטועה לטעות יותר לומר.כי כן דרך טבע העולם וכיוצא. לא כן עם ישראל, עם כי הדבר אינו מפורסם פירסום גמור, יש הרבה אותות ומופתים חותכים בדבר. כמו שעין רואה דכשלא ישמרו ישראל התורה והמצוה נענשים ונמסרים ביד האומות, וכששבים ניצולים מידם. וכן בענין המן כשהגיעו ישראל לצרה גדולה, התנוססה אז יד ההשגחה העליונה להצילם, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" וגו' וכאלה רבות בכל דור ודור.

הנהגת ישראל שונה בכך, שיד ה', הנהגה על טבעית , ניכרת באופן הרבה יותר גלוי: מצב האומה תלוי במצב הרוחני, כפי שמורה כל התנ"ך, ופעמים רבות מאד בהיסטוריה. הרב מזכיר את פורים, אולם אנו מוצאים עשרות רבות – אם לא מאות – של חגיגות "פורים" בקהילות ישראל. כולם מבטאים מאמץ רוחני שהביא לישועה, בין מאויב ובין מפגעי טבע. משה רבינו, מבקש לקחת את זה צעד אחד קדימה:

ומעתה יש לומר דמשה רבינו ע”ה ביקש מהשי”ת שתהיה רק השגחה עליונה מפורסמת לישראל עם קרובו, בלתי כל השתתפות טבע עד כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'. ותהיה ההנהגה כלה נסיית גלויה ומפורסמת באופן שלא יטעה עוד שום טועה בישראל לומר כי ענין זה הוא טבעיי, וכולם ידעו כי הוא נסיי ממש.

אולי עם ישראל יחיה בהנהגה שהיא ניסית גלויה לגמרי? באופן זה, תשלל כל כפירה אפשרית, והדבר יגרום להבנה על מעלתם של ישראל, שהם עם אלוקי ממש. ומה עונה לו הקב"ה?

והשי”ת הודיעו כי זה אי אפשר להיות לאדם חי. כי החי הוא עומד ונלחם ביצרו ולא אפשר שתהיה ההנהגה כולה נסיית בלתי השתתפות הטבע. דאם כך ח"ו לא יהיו ראויים לשכר כל כך על שמרם התורה והמצוה, שהרי עין בעין רואים ההשגחה הנסיית, והוו להו (=והם יהיו) כמו הרוחניים דלא יעברו את פי ה', וכמו הנביאים ובעלי רוח הקודש וכיוצא.

לא ניתן לבצע את רצון משה. גילוי כזה יגרום למצב בו לא תהיה משמעות לשכר ועונש בעולם. לא תהיה אפשרות של כפירה ברצון ה', כי הוא גלוי וניכר! במצב כזה, כל אחד מישראל יהיה כמו נביא, המדבר עם ה', ולא יכול כלל להעלות על דעתו את שלילת קיומו.

יוצא כי גם אם ישנם מצבי הסתר פנים ח"ו, הם גם בכוונת מכוון, להעמיק את דעת אלוקים שבלבנו, ולהרבות שכרנו.

 

בברכת "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי ה' רופאך",

 

תורה, שבת ו...אחדות

תורה, שבת ו....אחדות  / לפרשת כי תשא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מצוות ספירת עם ישראל על ידי מחצית השקל, נאמרת כציווי "לשאת", להרים. חז"ל לומדים מכאן (בבא בתרא, י,ב):

א"ר אבהו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע במה תרום קרן ישראל? אמר לו ב"כי תשא".

באופן הפשוט, מדובר על הצדקה; הקפדה על הצדקה, תרום קרנם של ישראל. אולם רבינו הרב חוויתא נעזר בתורת הרמז (בה הוא חושף מרגליות נפלאות, ואולי נאריך בזה אי"ה בהמשך), ומגלה לנו כי ישנם 3 עיקרים להרמת קרנם של ישראל. יסוד זה מובא בשם החיד"א (מנחת כהן, ל,יב):

...במה שכתב הרב שלום דוד ז"ל מערכת ג' אות י"ז, משם החיד"א ז"ל, דבזכות ג' דברים תבוא הגאולה, והם: השבת, והתורה והאחדות.

תרי"ג מצוות נצטווינו, אולם ישנן כאלה, המהוות בסיס לרבות אחרות (השווה לסוף מסכת מכות). הרב חיד"א מזהה אותן כשלושת אלו: לימוד התורה, שמירת השבת ושמירת אחדות האומה. 3 אלה נרמזים אצלנו:

וזהו, "במה תרום" וכו',...ואמר לו "בכי תש"א", נוטריקון (ראשי תיבות) תורה שבת אחדות.

הרמז נמצא במילה "תשא" בעצמה! אולם הרב לא נעצר כאן ומראה לנו, כי רמז זה שזור היטב בפסוק זה:

וכן "תשא את ראש", סופי תיבות תש"א. וכן "תשא את ראש", אותיות שניות תש"א, שהם תורה שבת אחדות, וכנזכר.

3 יסודות אלה רמוזים בתחילת הפסוק, גם באמצעי המילים וגם בסופן. יש בזה ללמד, כי אכן 3 אלה, הן עמודים חזקים שבונים את קומתם של ישראל.

אולם, חוץ מראשי תיבות, ניתן למצוא רמז ממשי לכל אחד מאלה. על השבת:

אי נמי, תש"א גימטריה שב"ת עם הכולל.

המילה תשא בעצמה רומזת לשבת. עם הכולל (שיטה לחישוב גימטריות, בתוספת המילה) תשא היא ממש שבת! רמז לתורה:

"תשא את ראש בני ישראל" ר"ת גימטריה תרי"ג, שהיא התורה, שיש בה תרי"ג מצוות. אי נמי "כי תשא את ראש", ר"ת, גימטריה כת"ר (עם הכולל), רמז לתורה, שיש בה תרי"ג מצוות דאורייתא, ושבע מצוות דרבנן...

בפסוק זה יש רמז למנין המצוות. למעשה שני רמזים: גם למצוות התורה בפני עצמן, וגם למצוות התורה, בצירוף 7 המצוות שהוסיפו חכמינו.

ומה לגבי האחדות?

"בני ישראל" – רמז לאחדות, שיהיו כאיש אחד באחדות אחת.

זה נלמד מפשט המילים: דיבור כללי אל האומה כולה, שמצטווה יחד בציווי זה. ומה ייחודו? כותב הרב בהמשך (ל,יג), וסומך לעניין פורים:

והנה כתבו המפרשים ז"ל, כי ישראל באותו זמן לא היתה ביניהם אחדות, ועל זה אמר המן "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד"...ועל זה ציוותה אסתר למרדכי "לך כנוס את כל היהודים", שיהיו כולם אגודה אחת ואחדות אחת, שבזכות האחדות, מתבטלת הגזירה...ומצוות מחצית השקל, היא מורה על האחדות, שכל אחד אינו שלם אלא חצי, וצריך לזולתו, ובזה יכולים להתקיים יחד...

הציווי לתת מחצית השקל, טומן בחובו את יסוד האחדות: כולם זקוקים זה לזה. אם היסוד הזה יקלט, תרבה האחווה, וממילא תגדל קרנם של ישראל, בין בעניניהם עצמם, ובין בעיני העמים.

יהי רצון שנתחזק אנו ועמנו בעניינים אלה, ונראה בהרמת קרננו בביאת משיחנו אמן.