שכר מצוות בעולם הזה - לעושה תשובה מאהבה!

שכר מצוות בעולם הזה – לעושי תשובה מאהבה! / לפרשת עקב / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

סוגיית שכר ועונש היא נושא מורכב, אליו התורה מתייחסת רבות, אולם יחד עם זאת, יש לא מעט מורכבות בהבנה כיצד הדברים עובדים למעשה. אחד מהכללים הידועים בנושא הוא "שכר מצוות – בהאי עלמא ליכא", כלומר: אין מקבלים את שכרן של המצוות בעולם הזה. על בסיס זה, דן רבינו:

והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וברכך וגו'. הקשו המפרשים ז''ל: והרי שכר מצוות בהאי עלמא ליכא! ולמדו זה מהפסוק שלפני זה היום לעשותם ודרשו היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם

מקור הדרשה ששכר המצוות יהיה רק בעולם הבא, הוא מסוף פרשת ואתחנן (פרק ז' פס' י"א):

וְשָֽׁמַרְתָּ֨ אֶת־הַמִּצְוָ֜ה וְאֶת־הַֽחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לַֽעֲשׂוֹתָֽם׃

ודרשו חז"ל מהמילים "היום לעשותם", שלעולם הזה שייכת העשייה בלבד, ולא קבלת השכר.

כדי להסביר, מקדים רבינו את דברי רבינו יוסף חיים מבגדד, הבן איש חי:

ונ"ל על פי מה שכתב הרב בן איש ז''ל בפרשת כי תצא ...שהקשו המפרשים ז''ל והרי כתיב "ביומו תתן שכרו", ואיך אמרו "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא"? ותירץ דשכר מצוות אינו מן הדין, כיון דאיכא טענת "מי הקדימני ואשלם", ולכן כיון שאינו מן הדין אין בזה משום ביומו תתן שכרו.

הבא"ח שואל את השאלה מהכיוון ההפוך: הרי התורה ציוותה על מעסיק לשלם שכר בזמן, בו ביום (לפי מנהגם), וכיצד זה הקב"ה לא משלם בן ביום, בעולם הזה? התירוץ הוא שהשכר הוא כלל לא חלף עבודתנו. השכר הוא בחסד גמור מאיתו יתברך. ומדוע? יש מדרש על הפסוק "מי הקדימני ואשלם" (איוב מ"א, ג'), בו מוסבר, שמצד הדין, לא היינו ראויים לקבל שכר על המצוה, שכן יצירת התשתית המאפשרת את קיום המצוה היא מאיתו יתברך. לא היינו מלים את בנינו, אם לא היו לנו בנים בחסדו יתברך. לא היינו בונים מעקה לגגנו, אם לא היינו זוכים לבנות בית בחסדו יתברך, וכך הלאה. ממילא, איך נטען שהוא מחויב בשכרנו??

אמנם יש יוצא דופן אחד:

ומי ששב תשובה מאהבה שהזדונות נהפכים לו לזכיות אם כן אלו אין בהם כלל טענת מי הקדימני ולכן מגיע לו בעד אלה שכר בעולם הזה...

הגמרא במסכת יומא אומרת שמי ששב בתשובה מאהבה, אפילו העבירות שעשה בכוונה נהפכות לזכויות, למצוות. במקרה זה, אין לקב"ה – כביכול – טענה... הוא יהיה מחוייב לתת לבעל התשובה את שכרו בעולם הזה! שהרי הקב"ה לא זימן לו דברים כדי שיעבור עבירה. ה' לא נתן לבעל התשובה כשהיה ברשעו, כסף של אחרים כדי שיגזלם, וכדומה. על בסיס זה מסביר רבינו כאן:

ואם כן נראה דזהו מה שאומר הכתוב "והיה" - ואין והיה אלא לשון שמחה – "עקב" רוצה לומר: בסוף, כשתשמעון אל מצות ה', והיינו בבעל תשובה הכתוב מדבר, דבתחילה היה רשע, ולבסוף חוזר ומקבל עליו לשמור ולקיים את המצוות, והכל בשמחה באהבה וברצון ולא מיראת העונש, ולכן מגיע לו שכר בעוה"ז "ואהבך וברכך"

פרשתנו מדברת על העושה תשובה מאהבה, כמוז במילה "והיה" הרומזת לשמחה במקומות רבים. אדם כזה – הוא מי שהתורה מבטיחה לו שכר בעולם הזה, מצד דין התורה של "ביומו תתן שכרו", וממילא אין זה סותר את הכלל של "שכר מצוות בהאי עלמא ליכא".

שנזכה לשוב בתשובה מאהבה תמיד, ולראות בברכת ה' המופיעה עלינו תמיד.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום

רועי

מסע פנימה...

מסע פנימה / לפרשת מסעי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ידוע בספרים הקדושים, כי תיאור מסעי בני ישראל, פירוט 42 הנקודות בהן חנו, אינו פרט היסטורי בלבד. המסעות הינן מעין תבנית של חיי עם ישראל, כפרטים וככלל. רמז למסעות אותם עוברים אנשים ואותם עובר העם במשך שנות קיומו.

רבינו הרב אלטר, מוצא רמזים על דרך המוסר בכמה משמות המקומות בהם עברו ישראל: קברות התאוה וחצרות:

ויסעו מקברות התאוה ויחנו בחצרות. נראה לפרש על פי מה דאיתא באבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", ואם כן זהו שאמר "ויסעו מקברות התאוה", זאת אומרת שהסיעו עצמם מן מדת התאוה, אז "ויחנו בחצרות", דהיינו בעולם הזה הנקראת חצר שהם מתקיימים בעולם הזה.

ישנן מידות רעות הפוגעות באדם ומביאות אותו עד מוות ממש ח"ו. הן מפורטות בפרקי אבות: אדם המקנא במה שיש לחברו, אדם שחי סביב תאוותיו ומשועבד להן, ואדם העסוק כל הזמן במעמדו ובאופן בו הבריות תופסות אותו. התורה רומזת בהקשר שלנו את היציאה מהתאווה ("קברות! התאוה"), כמי שמביאה להשאר ב"חצר", כלומר: עולם הזה.

כיוון נוסף:

אי נמי על פי מה שכתבו רז''ל "עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לפיך, התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיך",

חז"ל רואים בשיעבוד לאכילה מחסום בהתקדמות הרוחנית של האדם. גם אם האוכל כשר למהדרין! הדרך ללימוד תורה לא נעצרת רק בהגברת הלימוד, אלא גם בהסרת החסמים, הפסקת ההימשכות אחרי האוכל.

וזה שאמר "ויסעו מקברות התאוה", קודם כל צריך שיסיעו עצמן מן התאוות של העולם הזה, ואחר כך "ויחנו בחצרות", היינו ללמוד בתורה, על דרך הכתוב "כי טוב יום לי בחצריך"...

אדם המסיע עצמו מלהיות תקוע בשבי תאוותיו, פותח לעצמו דרך רחבה להשיג עליה בתורה. כשהלב תפוס באהבת האוכל, אין בו מקום לאהבת תורה. הסרת המחסום הזה, הנסיעה מהמקום הנפשי הזה משחררת מהרגלים ודפוסים, שיוצרים כבדות בדרך להעמקה פנימה.

ויהי רצון שנזכה להיות בני חורין, ובעלי שליטה על חיינו.

רוצח ממנה כהן גדול??

רוצח ממנה כהן גדול?? / לפרשת מסעי / רבינו המשך חכמה

סוף הזמן של ישיבת הרוצח בשגגה בעיר המקלט, נקבע על פי מות הכהן הגדול (במדבר פרק לה):

וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ:

ישנה תוספת לא ברורה כאן: אני כבר מכיר את המושג כהן גדול, ומה הטעם לומר לו שמדובר על מי שנמשח בשמן המשחה? ויתרה מזו, ישנו כאן מישהו נעלם, שהוא זה שאחראי על מינוי-משיחתו של הכהן, ובפשט, הוא לא אחר מאשר...הרוצח בשגגה בכבודו ובעצמו! הא כיצד? מה רומזת כאן התורה?

מסביר רבינו המשך חכמה במדבר פרק לה, בפותחו בדרשת חז"ל המסיקה מכאן היסק הלכתי:

(כה) וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש. וכי הוא מושחו?! אלא זה שנמשח בימיו (מכות יא, ב).

משך הזמן של ישיבת הרוצח במקדש הוא מות הכהן בן תקופתו של הרוצח, זה שמונה בימיו (מאז שנהיה רוצח). אבל יש כאן מסר פנימי רוחני:

והפירוש, שעד שלא נגמר דינו (=לפני שנגמר דינו), מת הכהן הגדול, ומינו אחר תחתיו, ולאחר מכאן נגמר דינו וכו'.

קודם כל, יש להבין את המשמעות ההלכתית של החידוש בגמרא: ייתכן ותהיה דילמה: בזמן הרצח היה כהן אחד, ואז שנפסק דינו של הרוצח כבר הוחלף כהן  - האם יינצל זה מישיבה בעיר מקלט, עקב מותו של הראשון, או שמא נחכה לשני? פסקה הגמרא – על פי רש"י – שמחכים להרשעה ולפי זה נקבע הכהן הגדול הרלוונטי. ממילא – אומר המשך חכמה – יש פרמטר נוסף שההשגחה העליונה "צריכה" לקחת בקביעת דמות הכהן הגדול: משך זמן העונש של הרוצח....

ויתכן, דהורה לנו הכתוב אופני הנהגת ההשגחה, שיתכן בחיק הנהגתה אשר בשביל סיבת איש פרטי יועמד זה לכהן גדול, והוא בשביל שצריך הרוצח להמתין על מיתתו של כהן גדול. ואם יועמד אחר, אולי אין לו חיים ארוכים, והועמד זה אשר יחיה חיים ארוכים למען יהיה גולה זה חבוש במקלטו ימים כבירים עד מות כהן גדול זה. וכן איפכא, כי מזלו גרם...

עונשו של הרוצח משתנה – רוחנית -  מאדם לאדם: יש שיתכפר לו בשהות-גלות קצרה, ויש שעוונותיו יגרמו לכך שיזדקק לתקופת תיקון ארוכת טווח בין הכהנים והלויים בעיר המקלט. ומי "יושפע" מכך? הכהן הגדול, כך יוצא שהשגחה העליונה לוקחת בחשבון מגוון רחב של שיקולים, ואפילו התחשבות בחוטא.

בזה שונה החשבון האלוקי מזה של האדם: האדם שופט את האדם בלי להתחשב במשמעויות הסביבתיות של העניין. אין כן אצל הקב"ה; כאן השיקול הוא רחב, ומגיע אפילו להתחשבות במינוי כלל ישראלי כמו הכהן הגדול!

לזה אמר "אשר משח אותו" - שהוא (הרוצח!) הסיבה למשיחתו, כמו שביארתי.

 

עולים מנשיאות למלוכה

שינוי סדרי המנהיגות בכניסה לארץ / לפרשת מסעי / אור החיים הקדוש

פרשיותינו מספרות על ההתארגנות לקראת הכניסה לארץ: ישנו תיאור של ניסיון הישיבה הראשון של בני גד וראובן, גבולות הארץ ועוד.

בעניין החלוקה של הנחלות, מצווה התורה שיהיו שותפים לה, לא רק משה ואלעזר, אלא גם הנשיאים (במדבר פרק לד, יז-יח):

(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ: 

ומיד מפורטת רשימת שמותם. אולם אור החיים הק' מדקדק ברשימה זו ומגלה, כי ישנם שינויים קלים באופן בו הם מוזכרים (פרק לד, יט-כג):

(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: (כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: (כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד: 

וכן על זה הדרך: בשבטי יהודה, שמעון ובנימין לא מוזכר "נשיא", בניגוד לשאר השבטים. 

מדוע?

אוה"ח מביא את תירוצו של רב ניסים גאון: 

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן.

כלב בן יפונה הוא דמות מוכרת - בודאי בעניין אהבת ארץ ישראל, ולכן אין צורך להזכיר את נשיאותו ערב הכניסה לארץ, שמעון איבד את זכותו למנהיגות עצמאית, ובנימין? כאן יש גילוי מעניין: אותו אלידד המופיע כאן, הוא אלדד, חבירו של מידד, שהתנבאו במחנה, כאמור בפרשת בהעלותך. לאחר שנהיה נביא - התואר "נשיא" יהיה הקטנה של מעלתו. 

לאור החיים עצמו יש הסבר מעניין אחר על השינויים ביהודה ובבנימין:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון.

אמנם את טעמו של שמעון יש לקבל - אין לו נשיא לפחיתותו. אולם יהודה ובנימין, עם כניסתם לארץ, הולכים להתעלות: הם השבטים שיובילו את המלוכה בישראל: שאול הבנימיני יקים את המלוכה, ודוד מיהודה וזרעו ימשיכוה. 

נשיאות היא צורת מנהיגות המתאימה למדבר. עם הכניסה לארץ ישנה עליה, מעבר מפרטיות שבטית לכלליות ישראלית, וממילא כוח המלוכה , המנהיג את הכלל ישראל, משובח מן הנשיאות, וכינוי מנהיגיהם בשם 'נשיא', יש בו הקטנה. יוצא אם כן, שכאן התורה רומזת, על עילוי שנגרם עם הכניסה לארץ, עילוי של חיבור האומה והדבקתה לידי יחידה אחת סביב מנהיגות אחת.

 

בקריאת שמע - יסודות האמונה

3 עיקרי אמונה / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקריאה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" המופיעה בפרשתנו, ונאמרת פעמיים ביום (מהתורה), מזוהה כסיסמת אמונה יהודית. אנו אומרים אותה בדחילו ורחימו, וליבנו מתיישב באמונתו השלמה בקב"ה. אולם – מהו תוכן אותה הצהרת אמונה? מה כוללת אמונתנו? ידועים דברי הרמב"ם, שישנם 13 עיקרי אמונה. רבינו מוהרח"ך מלמדנו שהדבר רמוז בפסוק:

(ז, ה) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ידוע דרבינו הרמב"ם ז"ל בחיבורו מנה י"ג עיקרי האמונה. ויש לרמוז זה בתיבת אח'ד שהיא גימט' י"ג,

המילה "אחד"=13 בגימטריה. רמז לעיקרי האמונה של הרמב"ם.

אך ישנן שיטות נוספות בין גדולי ישראל. אחת מהן היא של רבינו יוסף אלבו, חכם בן המאה ה-14 בספרד. הוא חיבר את "ספר העיקרים", שכשמו עוסק בעיקרי האומנה. הוא דן בדברי הרמב"ם, ולבסוף מגיע למסקנה שניתן לתמצת את כל העיקרים, ל-3 בלבד:

גם ידוע דהרב מהר"י אלבו ז"ל בעל "העיקרים", כלל אותם בג' עיקרים, א) מציאותו יתברך, ב) תורה מן השמים, ג) שכר ועונש.

3 העיקרים המדוייקים והמתומצתים הם 1. שה' קיים, מושל ומשגיח. 2. אותו ה' הוא זה שנתן לנו תורה. 3. ה' משגיח על עולמו, וממילא מתגמל לפי מעשי האדם.

מלמדנו הרב שהרמז להם נמצא גם הוא, בקריאת שמע:

ויש לרמוז ג' אלה בג' פסוקים הללו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" כנגד מציאותו יתברך. "ואהבת את ה' אלהיך וגו" כנגד השכר והעונש, לפי מה שדרשו רז"ל "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך", שעליו לקבל גזירתו יתברך, ולהאמין שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (=לא עושה דין בלא דין, כלומר: לא מתגמל ללא דיון) וזה כנגד העונש. "ובכל מאודך", שהוא הממון, ובו יעבוד את ה', מפני שהוא מאמין שהכל בא אליו ממנו יתברך, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". "ושננתם לבניך ודברת בם", שמדבר על עסק התורה, כמו שדרשו רז"ל "ודברת בם - ולא בדברים בטלים", וזה כנגד התורה מן השמים.

הפרשיה הראשונה בקריאת שמע, כוללת בתוכה את שלושת עיקרי האמונה הנ"ל:

פסוק שמע ישראל עצמו – הוא כמובן הצהרת אמונה בה'.

הפסוק "ואהבת" וכו', רומז לשכר ועונש, אולם לא עליהם ממש, אלא על הגישה בה עלינו להתייחס אליהם: "בכל נפשך" – להאמין בה', גם במצבים קשים, אפילו עד דין מוות ח"ו. "ובכל מאדך" – לעשות רצונו, גם מתוך השפע העצום ביותר.

הפסוק "ושננתם", הוא כמובן הפסוק ממנו אנו לומדים את חיוב לימוד התורה.

אם כן – הפרשה הראשונה רומזת על 3 העיקרים.

ומה לגבי שאר הפרשית של קריאת שמע?

גם יש לרמוז ג' עיקרים אלה בג' פרשיות של ק"ש, פרשה ראשונה של "שמע ישראל" - כנגד מציאותו יתברך. פרשה ב' "והיה אם שמוע" כנגד שכר ועונש שכתוב "בה ונתתי מטר וגו', השמרו וגו' וחרה וגו'". פרשה שלישית שהיא פרשת ציצית - כנגד תורה מן השמים, שכתוב בה "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' " וגו', ואמרו רז"ל "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה"

שלושת הפרשיות – ממש רומזות על עיקריו של הרב אלבו! הראשונה, שמע, היא יסוד האמונה. השניה, והיה אם שמוע, ממש עוסקת בשכר העושים רצון ה', ועונש המורדים בו. השלישית, ציצית, באה לרענן מדי יום את זכרונן של כל מצוות התורה.

ויהי רצון שנזכה להיות קשורים אל ה' יתברך באמונה שלמה!

קריאת שמע - הדרך לאהבת ה'!

הדרך לאהבת ה' / לפרשת ואתחנן / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

ידועה היא השאלה "כיצד ניתן לצוות על אהבה?", בהקשר של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". כיוצא בזה עלינו לשאול גם בפרשתנו: כיצד ניתן לצוות על אהבה כלפי ה':

"ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"'

כיצד מצליחים לאהוב אותו??

רש"י מבאר לנו, את גדרי האהבה כלפי ה': בכל לבבך-בשני יצריך, ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאדך – בכל ממונך. כלומר: יש כאן ציון קצה, של מצבים, שגם בהם יש לאהוב את ה'. רבינו ייקח את היסוד של רש"י, ויסבירו באופן אחר:

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", נראה לפרש הטעם שביאר שלשה דברים לאהוב בהם השי"ת משום דאהבת האדם לחבירו סיבתה שלשה דברים:

א') הנאת הגוף. שעל ידי היות להאדם הזה הבא לאהוב את חבירו הנאה גופנית, אם שישמור אותו מהנזק כי גבור הוא. או שירפאהו, או שיודיעיהו מה שלא ידע משמירת גופו. טבעי הדבר שתהיה לו אהבה אליו וכפי שתגדל הנאתו כן הגדל אהבתו אליו.

ב') הנאת הנפש. שילמדהו חכמה, בינה דעה והשכל, עצות ומדעים, בכל דבר חכמת בינה. וכפי הנאתו הנפשיים ממנו, כן תגדל אהבתו לו.

ג') הנאת ממון. שמרויח ממנו אם בעסק או במלאכה או עצה או טורח וכיוצא.

מה גורם לאדם לבחור חבר? לרוב – לפחות באופן ראשוני – אינטרס. הוא מוצא בחבר, דבר מה שיכול להסב לו תועלת כלשהי. יש חבר שיש לו כוח לעזור בענייני בריאות הגוף.הוא יודע כיצד להשמר מפגע רע, יודע כיצד לצאת ממנו. אולי הוא סתם אדם חזק שיכול להגן.

אינטרס שני – בריאות הנפש – לימוד, הדרכה ועצה.

אינטרס שלישי – אינטרס עיסקי. חבר שיכול לסייע בהפקת רווחים כספיים.

וכל שכן בהיות האהוב הזה נקבצו בו כל שלשת הסוגים הגו' וודאי תהיה האהבה בו אהבת נפש בעליית מכל אהבה.

אם יהיה חבר האוחז בקרבו את 3 המידות הנ"ל, ניתן כמובן להבין שיכולה האהבה להתפתח בעצמה גדולה!

והנה הקב"ה הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות תקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם. וכל מה שיהיה בעולם הוא מכחו ורצונו ברוך הוא, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כי הכל מעשה ידיו. ואם כן הדין מחייב לנו לאהוב את ה' אהבה שלמה, אהבה תמה, שאין אהבה בעולם כמוה.

את כל הסיבות גם יחד יש אצל הקב"ה! אהבתנו אליו, צריכה להרקיע שחקים.

 וזהו שאמר שמע ישראל ה' אלקינו - הוא התקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם....וזהו שהמשיך לומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", והוא נגד חלקי הגוף. "ובכל נפשך", והוא נגד חלקי הנפש. "ובכל מאודך", והוא נגד חלקי הממון. והממון נקרא מאד משום שהוא מתרבה מאד. ...

בפסוק הראשון שמע אנו משננים לעצמנו מה המניע להגביר אהבה אליו ית': " בכל לבבך" – בכל ענייני גופך (האינטרס הראשון), "ובכל נפשך" – כפשוטו, שמירה והצלחת הנפש (האינטרס השני), "ובכל מאודך" – הוא הנותן לך ממון, ויכול להרבות לך עד בלי די וגבול.

אדם המתבונן היטב באמירת פסוק ראשון, מרוויח זכרון חשוב זה, המביאו להרבות באהבת ה', עוד ועוד. 

 

אף אדם אינו אלוהים!

 אף אדם אינו אלוהים! / לפרשת ואתחנן / רבינו המשך חכמה

משה רבינו פותח את הפרשה בסיפור על נסיונותיו לבטל את הגזירה, זו שמונעת ממנו להכנס לארץ. מופיע תיאור נוגע ללב של התפילות, והסירוב הכואב.

מסיבה זו לא ברור למה ישנה חזרה על הגזירה בהמשך הנאום (לקמן ד, כא):

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רבינו המשך חכמה מחבר בין חלקי הנאום השונים, למסר חשוב (שלמעשה ממשיך את המהלך משבוע שעבר, אלא שהפעם מכוון את הדברים פנימה, כלפי עם ישראל):

ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' פן תשחתון וכו' וה' התאנף בי על דבריכם וכו'.

התכת (=במשמעות של חיבור) הכתובים נראה, כי אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר,היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש , פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" , נתן להם לחם מן השמים , הרג מלכי האמורי, בקע ים סוף .

בקיצור, משה רבינו הוא סופר מן....

במעשים אלה, ישנו חשש, המתחדש עם התחלפות הדורות במדבר:

אשר לזאת כל ימי חיי בני גילו אשר זכרוהו מנוער, ודימו במחשבתם כי המה היו בסוגו ובמעלתו, והוסיפו להתקנא בו ואמרו (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" וכו', והביטו אחרי משה להטיל דופי במעלליו, לא חששה התורה כלל.

האנשים בני אותו גיל של משה, לא ראו בו משהו מיוחד, מקסימום, מושא לקנאה...

אמנם אחרי מות כל הדור ההוא המלינים והמתרעמים - תמו ונכרתו, אז אנשי דור חדש, אשר מנוער יזכור רק מפעלות משה הבלתי טבעיים, אשר כל מערכות הטבע נקרעו בשבילו, ובפרט בעת היותם נערים לא נחקק בלבם ליחס זה אל ה' אשר משה קורא בשמו ומדבר אליו תמיד, חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו...

כשיקום הדור ההוא, הדור הצעיר יחסית, וידבר על משה, הוא עלול להתייחס אליו כאלוה ח"ו. אדם כזה שבדיבורו מהפך את הטבע כרצונו, הוא ודאי בעל כח אלוהי, ולא יכירו את הזמנים בהם משה רק דיבר בשם ה', והיה ברור שהוא שליחו.

...ולכן הסיבה שמתו ישראל במדבר, ויקום דור חדש, זאת היא הסיבה למיתת משה! לכן, כאשר צוה על עבודה זרה אמר "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי (את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ" וכו'). כי רק "על דבריכם" - שלא תחטאו ולא תקדישו אותי, נשבע לבלתי עוברי" וכו'

האזהרה על עבודה זרה, כרוכה בסיפור איסור הכניסה לארץ. משה רבינו מבהיר: אין אדם שחי לנצח! כל אדם כוחו מוגבל מול הרצון האלוקי! אל תחשבו שמעשי הנפלאות אותם עשיתי הם ממני – לא כך! הכל נעשה בשליחותו של מקום. וכדי להמחיש את זה – משה נאלץ לוותר על חייו, ולוותר על חלום חייו – כניסה לארץ ישראל.

נראה לעניות דעתי להוסיף על דבריו: כשנדב ואביהוא נפטרים במשכן, מגלה משה שהיה מדובר על אקט של קידוש ה' – אין קלות ראש לפניו, גם לא מקרוביו. חז"ל מציינים, כזכור, שמשה אומר לאהרון אחיו "חשבתי ששמו יתקדש בי ובך, והנה התברר שהם גדולים מאיתנו". נראה לומר, שבמותם של משה ואהרון, ובגזירת אי היכנסם לארץ, קורה דבר זהה: שני גדולי עולם לא מגיעים אל ארץ הקודש, מאותה סיבה "בקרובי אקדש"! כך שכאן מתגלה מעלתם העצומה של משה ואהרון, גם אם רצונם אינו מתממש.

ומסיים המשך חכמה:

התבונן איך חשש המקום שלא יעבדו עבודה זרה! כן נראה תוכן כוונת הכתוב למעיין.