אחריתה של מצרים...

בס"ד

אחריתה של מצרים... / להפטרת פרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

גדולתה של מצרים קורסת שלב אחרי שלב בעקבות המכות. ההפטרת הפרשה מדברת על עוד חורבן עתידי שיבוא על מצרים, אלא שהנביא יחזקאל סומך לכך תוצאה שנראית לא קשורה כלל (יחזקאל כט):

(טו) מִן הַמַּמְלָכוֹת תִּהְיֶה שְׁפָלָה וְלֹא תִתְנַשֵּׂא עוֹד עַל הַגּוֹיִם וְהִמְעַטְתִּים לְבִלְתִּי רְדוֹת בַּגּוֹיִם: (טז) וְלֹא יִהְיֶה עוֹד לְבֵית יִשְׂרָאֵל לְמִבְטָח מַזְכִּיר עָוֹן בִּפְנוֹתָם אַחֲרֵיהֶם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אלהים:

מדוע נפילתה של מצרים לשפלות תגרום לכך שיישכח עוון כלשהו מעברם של ישראל? מסביר הרב (אות יד):

אפשר על פי מה שכתב הרב אהבת יהונתן ז"ל, כי מלך הכוזרים שאל לחבר היהודי איך עשו בני ישראל קרבן פסח במצרים, והלא אסור להקריב קרבן מחוץ לבית המקדש, ואם כן עברו היהודים על איסור שחוטי חוץ. השיבו החבר, כי היהודים עשו את קרבן פסח בארץ גושן, שבאמת היתה שייכת לארץ ישראל, אלא שלפי שעה היתה נתונה אז תחת שלטון מצרים.

רבי יהודה הלוי בספרו 'הכוזרי' (ב, יד) מליץ יושר על עבודה רוחנית כגון נבואה וקרבנות שנעשו מחוץ לגבולות ארץ ישראל – לכאורה. רבי יהונתן אייבשיץ (אהבת יהונתן, הפטרת ויצא) מסביר את דבריו לענין קרבן פסח שנעשה בגושן באופן הבא:

והכוזרי כתב כי ארץ גושן היא מן ארץ ישראל לפי הכוכב רק שלא נטלוה ישראל בתחומי ארץ ישראל ומוכח הלבנה היא כוכב של ארץ גושן.

כלומר: גושן מהותית שייכת לארץ ישראל, ולכן אין בעיה של קרבן. אלא שהדבר קשה, שכן מפורש בתורה שארץ גושן שייכת למצרים! אלא שמדובר על מציאות זמנית, כל זמן שמצרים בעצמתה. אולם עם קריסת מצרים מתגלה טבעה האמיתי של גושן ושייכותה לארץ ישראל.

יוצא איפוא כל עוד מצרים ממלכה גדולה ושליטה גם על גושן, היה הדבר נחשב לבני ישראל לחטא בקרבן פסח הראשון ושחטו שתוטי חוץ, אבל כאשר מצרים תהיה ממלכה שפלה ולא תשלוט עוד על גושן, אז לא יזכר עוד החטא הזה, שכן יתברר לכל כי גושן אינה שייכת כלל למצרים אלא לארץ ישראל.

כל זמן שמצרים בתקפה ועצמתה, היא שולטת על ארץ גושן וממילא יש מקום לשאלת מלך כוזר מדוע הקריבו מחוץ לארץ ישראל, אולם מתנבא יחזקאל שמצרים תהיה ממלכה שפלה, קטנה ודלה, וממילא לא תשלוט על ארץ גושן. במציאות זו תסור שאלת מלך כוזר מעל החבר-היהודי, ובזה לא ייזכר להם הדבר כעוון. כך מסביר

רומז הרב רמז להטעים את הדבר:

ואפשר לרמוז זה כי תיבות "עון בפנותם אחריהם" עם שלשת המילים עולים כמספר "בעשותם הפסח" לרמוז להאמור.

המילים בהפטרה רומזת במספרן על עניין קרבן פסח – שהוא העוון המדובר כאן. עוון של הניתוק בין מעשה הקרבנות למקום הקדוש, ארץ ישראל.

איך מעבירים מהנהגת דין לרחמים?

בס"ד

 

כיצד מעבירים מהנהגת דין לרחמים? / להפטרת פרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מדי פעם נתקל בע"ה במנהגים ייחודיים של יהודי ג'רבא לעניין ההפטרה. הספרדים מפטירים השבת מפתיחת דברי ירמיהו, והאשכנזים מישעיהו כז. קהילות ג'רבא מפטירות את ההפטרה הכתובה ביחזקאל (טז, א – ב):

(א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר: (ב) בֶּן אָדָם הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלִַם אֶת תּוֹעֲבֹתֶיהָ:

הפטרה זו אינה קלה לשמיעה, עד כדי כך שרבי אליעזר במסכת מגילה (ד, י) הורה "אין מפטירין בהודע את ירושלים!". הרמב"ם בסוף סדר התפילה (כרך אהבה) פוסק שמותר לקרוא ואף לתרגם לציבור דוברי הארמית את ההפטרה הזו.

רבינו עומד על הפער בין תחילת הקטע בו כנסת ישראל מושווית לתינוק מוזנח, ובין סוף הקטע בו ה' חס ומרחם עלינו. מהו הגורם לשינוי זה? כותב הרב (אות כא):

"בן אדם, הודע את ירושלים את תועבותיה" - תיבת "הודע" עם הכולל גימטריא כחשבון 'אלהים' שהוא מדת הדין. שבתחילה אומר הנביא שהשם יתברך התנהג עם ישראל במדת הדין ולא חסה עלייך עין..., ואחרי זה מתעוררת מדת הרחמים "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמיך חיי", כי תיבות "בדמיך חיי" גימטריא שם הוי"ה ארבעה פעמים,

מידות הדין והרחמים רמוזות במילים בהן פונה אלינו ה': המילה 'הודע' היא אלהים=דין, והמילים המטלטלות 'בדמייך חיי' הן מאה וארבע, ארבע פעמים שם הויה ברוך הוא.

אגב זאת מעיר הרב:

והמספר הזה מורגל אצל יהדות אי ג'רבא והאיזור, כשתורמים תרומה תורמים כחשבון ארבע פעמים שם הוי"ה ברוך הוא לעורר רחמים.

יהודי ג'רבא נהגו לתרום צדקות על סך מאה וארבע מהמטבעות המקומיים, כדי לרמוז את ריבוי החסד, בדמייך חיי'.

אולם מהו המעבר? כיצד עוברים מדין לרחמים? דבר זה רמוז בסוף ההפטרה:

ולבסוף הנביא אומר "ותיפי במאד מאד", והוא על דרך מה שכתב הגאון חתם סופר ז"ל...שיש שני דברים חשובים שהקדוש ברוך הוא מבקש מישראל לעשותם, והם תורה וגמילות חסדים, וזה נרמז בתיבת מא'ד, שהיא נוטריקון "מימינו אש דת" (דברים לג, ב) , וכן "משכיל אל דל" (תהלים מא, ב) והנביא אומר שישראל תיקנו עצמם ומחזיקים בפעמיים "מאד מאד", היינו בשני דברים החשובים הנ"ל.

הגאון רבי משה סופר, ה'חת"ם סופר' מדגיש כי ישנם שני דברים מרכזיים שעם ישראל נתבע לעשות: תורה וחסד. רבינו מוסיף נדבך ורומז את הדרכים הללו במילה "מאד", שהם ראשי תיבות של פסוקים העוסקים בכך. וכך דרשתו: כיון שהתייפינו ב'מאד מאד', דהיינו הדברים הרמוזים בהם שהם תורה וגמילות חסדים – הרי שנתעלנו להיות נדונים מתוך חסד ורחמים. זהו המסר של הנביא יחזקאל לדורות: תורה וגמילות חסד מבטלים דינים ומעוררים את הרחמים.

אין שילטון באותו יום!

 
בס"ד

אין שילטון באותו יום! / להפטרת פרשת ויחי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרידה של יעקב מבניו, והעברת האחריות הלאה לדורות הבאים, מובילה את חכמינו לקבוע שהפטרת ויחי היא תופעה דומה אצל דוד המלך, המעביר את המנהיגות לבנו שלמה המלך.

כך פותח דוד המלך את דבריו  (מלכים א ב, א –ב):

וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ:

באופן פשוט המילים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" אינן אלא מילות פתיחה הממסגרות את המשך הדברים: מכיון שדוד יוצא מן העולם לבית עולמו, אלה המשימות שעל שלמה בנו להשלים.

רבינו מבין כי אין כאן משפט שהוא נתון עובדתי גרידא, אלא מסר יסודי העומד בפני עצמו (אות י):

בהפטרה. "ויצו את שלמה בנו לאמר, אנכי הלך בדרך כל הארץ". פירשו המפרשים ז"ל כי דוד המלך עליו השלום צוה לבנו שלמה שלא יחשוב אחרי שהוא נמצא בהיכלי שן ומטתו ששים גבורים סביב לה נקיון וסדר אכילתן על ידי הרופאים, אין נחשים ועקרבים ועוד, אם כן לא ימות, דכשאין מחלה אין מיתה?

שלמה גדל כנסיך בבית דוד. משרתים, חיילי משמר, אוכל בשפע, פיקוח רפואי מתמיד – כל אלה הם סביבת החיים הטבעית שלו במשך שנים רבות. מעטפת כזו נראית כחוסמת באופן מוחלט את פגעי החיים והבעיות איתן מתודדים בני האדם. אין רעב וצמא, אין הזנחה רפאוית, ואין שום אויב אנושי או טבעי שיכול לחדור את מעטפת השומרים של בית המלך.

גובה הלב אורב מעבר לפינה....

לזה אמר לו תמיד תחשוב בלבך "אנכי הולך בדרך כל הארץ" כמו כולם, וכשיגיע הזמן לא יעזור לו היכלי שן ורופאים מומחים וכו', אלא כדרך כל הארץ עשיר ורש נפגשו בבית עלמין, עושה כולם ה'.

דוד המלך נותן כלי חשוב וראשוני שהנחה אותו כמלך: חיים ומוות בידי ה' יתברך. שום דבר לא יכול למנוע את קיצו של האדם. מי יותר מתאים מדוד עצמו לומר כן, שהיה מלך עוצמתי והכניע עמים רבים תחתיו! מלך אחר כמותו יכול כבר להרגיש שבידיו חיים ומוות! לא כן דוד מלכנו, אחד מסמלי הענווה של עמנו. "מוות וחיים בידי ה' בלבד!" הואט אומר לבנו.אל תחשוב שתחיה לנצח. אל תחשוב שבידך כח המחליף את הקב"ה.

בהנחיה זו כבר כלולות הרבה מידות טובות: אם אתה מודע לגבולות כוחך ומשך חייך על האדמה, תזכור כי ה' יתברך נמצא מעליך, ותשתדל למצות את חייך לעשות רצונו.

שני עצים בתוכנו...

 

בס"ד

שני עצים בתוכנו... / להפטרת פרשת ויגש / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

האיחוד המחודש של יוסף עם שאר המשפחה משתקף היטב בחזון בדברי יחזקאל שנקרא בהפטרה. חזון בו עם ישראל המפולג בין 2 השבטים המרכזיים, חוזר ומתאחד בדור הגאולה.

רבינו לוקח את מסר החיבור ומשליך אותו לחיבור הפנימי, בחייו של האדם (אות טז):

"ואתה בן אדם קח לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו, ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים, וכל בית ישראל חבריו. וקרב אתם אחד אל אחד, לך לעץ אחד" (יחזקאל לז, טז-יז). אפשר לרמוז בזה מה שידוע שהאדם מחויב לתת פרנסה רוחנית לנשמתו כשם שהוא נותן פרנסה לגוף, וששניהם קשורים יחד. כי אם האדם לא יפרנס הגוף לא יכול לפרנס הנשמה, כי לא יהיה לו כח לזה. ואם האדם יפרנס רק את הגוף ולא הנשמה גם כן לא יהיה לו קיום, כי אי אפשר לגוף לחיות בלי נשמה.

שאלת היחס בין העולם החומרי לרוחני מלווה את האנושות מאז עומדה על דעתה. המאבק המתמיד בין שניהם הוליד גישות המקצינות לריחוק מהגוף עד כדי סיגוף, ולקיצוניות של נהנתנות פיזית חסרת גבולות, שפעמים רבות היתה קשורה לסגידה לכוחות אלה. התורה הקדושה מדריכה לתת לכל כח את מקומו ההכרחי. חיזוק הגופניות כדי לבנות כלי חזק להוצאה לפועל של רצון הנשמה, וחיזוק הרוחניות כדי לתת משמעות קיומית לאדם, ואולי אף יותר מכך: להצדיק רוחנית את קיום האדם.

וזהו רמז הפסוק "ואתה בן אדם קח לך ע'ץ אחד", רמז לגוף. על דרך שנאמר (דברים כ, יט) "כי האדם ע'ץ השדה", "וכתוב עליו ליהודה ולבני ישראל חבריו", להתאמץ ולהתרוצץ לפרנס גופו וגם בני משפחתו, וגם לעזור לחבריו הזקוקים עזרה גשמית.

האדם נמשל לעץ כידוע. הרב רומז שהעץ הראשון של יהודה הוא העץ הגשמי. אמנם אין די בעיסוק בחומריות שלך אלא גם בחומריות של הסובבים אותך – משפחתך, וגם הנזקקים שבעם.

וכנגד זה גם כן "ולקח לך ע'ץ אחד", רמז לנשמה שהפרנסה שלה תורה ומצות הנקראים 'עץ', על דרך שנאמר (משלי ג, יח) "ע'ץ חיים היא", ולא רק לנשמתו, אלא גם "ליוסף" רמז לבניו הנוספים ונולדים להיות "ע'ץ אפרי'ם" לפרות ולרבות בתורה ומצות, ולא רק משפחתו, אלא "כל בית ישראל חבריו" לזכות את הרבים.

העץ השני הוא התורה, הרוחניות, "עץ חיים". גם שם יש לדאוג לא רק לעצמי אלא למשפחתי ולכל ישראל (כאן מופיעה המילה 'כל', "וכל בית ישראל...", מה שלא מופיע בעץ יהודה). יהודי אמור לשאול את עצמו 'כיצד אני מרבה תורה ומזכה את הרבים?'.

המשימה היא לחבר אותם לחיים הרמוניים, שלמים ומדוייקים:

"וקרב אותם אחד אל אחד", לפרנס את שניהם הגוף והנשמה שוה בשוה, ובזה יהיו הגוף והנשמה לעץ אחד, עוזרים אחד לשני.

אם אדם ער לחשיבות של כל אחד מהכוחות במקומו, הרי שבכך הוא מעלה את עצמו ואת העם במסילה העולה בית אל לחיים של שלמות.

 

יראת שופט ויראת שמים

 בס"ד

יראת שופט ויראת שמים / להפטרת פרשת מקץ / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

'חכמת שלמה' הוא ביטוי שגור על פיהם של אנשים. האירוע המכונן שהראה כי מדובר על רמה אחרת של חכמה מופיע בהפטרתנו ב'משפט שלמה'. לאחר ההצעה המתוחכמת לחתוך את הילד, ומתוך כך הגילוי מי האם האמיתית, מגיב העם כך (מלכים א ג, כח(:

וַיִּשְׁמְעוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ כִּי רָאוּ כִּי  חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט:

מקשה על כך רבינו (אות טז):

יש להבין אם המלך היה פקח וידע להוציא משפט לאשורו, למה יש להם לפחד ממנו, הלא הפחד בא מרוב הגבורה של כנגדו, על דרך שנאמר (במדבר כב, ג) "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא", אבל לא מצאנו בני אדם מפחדים ממי שהוא חכם.

מה יש לפחד ממלך חכם? אדרבה, מפחיד אם המלך לא חכם, כפי שמעידה ההיסטוריה הקרובה והרחוקה, בארץ ומחוצה לה... כדי לירא, לחשוש, יש צורך בסיבה, ומה הסיבה אצל שלחמה החכם מכל אדם?

ואפשר לומר על פי מה שכתב רש'"י ז"ל (על פסוק כז דיבור המתחיל "היא אמו"): "בת קול יצאה ואמרה, היא אמו!". ולכן כשראו ישראל איך מן השמים עוזרים לו לדון דין אמת, יראו ממנו, ולא יכלו להתנהג ברמאות.

מי שפחד היו הרשעים שהבינו שמערכת המשפט בישראל השתנתה לגמרי: אין כאן עוד חכמה אנושית המנסה לפצח את מעשיהם הנסתרים של בני האדם, אלא עזר אלוהי שמיימי שהולך ללוות את המלך בעשותו צדקה ומשפט, ולשבור זרוע הרשעים. כל זמן שהיה זה מלך בשר ודם, חכם ככל שיהיה, זה 'קרב מוחות', ולעיתים יש 'הצלחות' לעבריינים. אולם כאשר ה' יתברך, הבוחן כליות ולב, שממנו איש לא ייסתר במסתרים, הוא המסייע למלך, הדבר מעורר גם יראת שמים, וזו היראה שמתאר הנביא.

שאגת הנבואה!

בס"ד

שאגת הנבואה! / להפטרת פרשת וישב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו נפתחת בביקורת קשה כלפי עם ישראל. חז"ל מבינים כי הביקורת היא על השבטים עצמם, בני יעקב אבינו, על מכרם את יוסף הצדיק. בסיום ההפטרה מחדד ה' לעם: לא ניתן להשתיק את דבר ה'. לא ניתן להתחמק מקולו הנישא בכח ובעצמה. וכמו שכך היה – כך גם יהיה בשוב הנבואה (אות יז):

"אריה שאג, מי לא יירא, ה' אלהים דבר, מי לא ינבא" (עמוס ג, ח). אפשר שזה רומז על זמן ימות המשיח שהוא מזרע יהודה הנקרא אריה, שנאמר (בראשית מט, ט) "גור אריה יהודה", דבזמן הגאולה תפול אימתה ופחד על כל העולם, ומי לא יירא מה'? ויתקיים דברי הנביא (ירמיה לא, לג) "כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם, ומלאה הארץ דעה את ה'",

ישנו אריה שואג המרתיע את כל באי עולם, "מי לא יירא?". האריה הזה הוא המשיח המגיע מבית דוד משבט יהודה שסמלו הוא האריה. כאשר תתגלה אותה גאולה לעיני האנושות כולה יתעורר פחד מעם ישראל. תהיה הכרה באמיתות הקשר בין ה' לעמו, וממילא יתברר כי כל עבודתם עד כה לאליליהם היתה לשוא ולריק, וממילא יחפשו דעת אמיתית, ותתמלא הארץ את ידיעת ה'.

וזהו הרמז בהפטרה על השלב אחרי הכרה עליונה זו:

וזהו "ה' אלהים דבר", שכל העולם יאמינו כי ה' אלהים דבר, ואין אמונה אחרת ואין אלוה זולתו, "מי לא ינבא", שכל ישראל יהיו כמו נביאים לדעת את הכל, ומלאה הארץ דעה את ה'.

כשהעולם מתעלה להכרת בה' יתברך כבורא העולם, עם ישראל כולו עולה לקומה הבאה – מדרגת הנבואה. ה' ידבר וכל עם ישראל ישמעו.

רבינו מוצא כאן מסר ברור המדבר על הגאולה כתהליך חובק עולם ולא רק כתהליך המקדם את עם ישראל לבדו. הדבר מתאים גם לסדרת הנבואות המופיעה עד הנבואה הזו של עמוס, בהן הוא מוכיח את האומות על העוולות שעשו. בכך משלים הנביא עמוס את הרעיון: לאחר שיתקנו העמים את פשעיהם, הם יגיעו להכרה בה', וזה עצמו יניע את חזרת הנבואה, במהרה בימינו אמן.

כשעשו עובר את הגבול...

 בס"ד

כשעשו עובר את הגבול... / להפטרת פרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אדם שפעל שלא כראוי צריך להתבייש במעשיו. זו מוסכמה ברורה והגיונית. הפטרתנו המדברת על נפילתו של עשו מעוררת לאור הנ"ל שאלה קשה (אות כב):

"מחמס אחיך יעקב, תכסך בושה" (עובדיה א, י).

רבינו לא מפרט את השאלה, אך מתשובתו עולה שזה הדבר שהוקשה לו: כיצד ייתכן שיעקב אבינו חומס – ועשו הוא זה שמתבייש? רבינו קורא את הפסוק באופן שונה מהרגיל. פשט הפסוק מדבר על כך שבעקבות כך שעשו יחמוס את יעקב, הוא יתבייש לעתיד לבא. רבינו מסביר בדיוק הפוך: יעקב יחמוס את עשו, ועשו יתבייש...

מסביר הרב:

פירשו מפי השמועה, על דרך משל, היה נער שובב שחזר הביתה אל אביו מתלונן בפניו בבכי על מה שעשה לו חבירו תלמיד שקט ומתון, פצעהו עד זוב דם. ענה האב ואמר: "מהרו נא וראו מה שלומו של תלמיד ההוא, אם תלמיד שקט כזה פקעה סבלנותו לפצוע את בני המזיק והשובב, זה סימן שקבל מבני מכות רצח, ומי יודע אם עודנו בחיים!"

רבינו מציג משל מפתיע (שהוא מציין שאינו שלו, אולם מקורו לא ידוע), על ילד שהוכר כעדין ורגיש ולפתע הוא מכה ילד שובב בצורה חסרת פרופורציה – לכאורה. אביו הפצוע המכיר את בנו ה'תכשיט' מבין כי הילד העדין נאלץ להתגונן מפני בנו, ולכן פעל בכח רב. האב מבטא זאת בדאגה לשלומו ואך לחייו של הילד העדין – כי כנראה בנו פגע בו בצורה קיצונית.

ומה הקשר אלינו?

כך הענין כאשר עשו צווח מחמס אחיו יעקב הנודע לשקט, זה סימן שעשו הגדיל והגדיש צרותיו עד שפקעה סבלנותו [של יעקב] ויצא מגדרו וטבעו, לחמוס עשו, ובזה עשו תכסהו בושה איך גברה רשעותו וחמסנותו ליעקב שאינו נסבל.

מידותיו של עם ישראל הם ביישנות רחמנות וגמילות חסדים כאמור בתלמוד (יבמות עט, א). אם אנו רואים שיעקב אבינו – עם ישראל – משנה את טבעו ופועל בצורה תוקפנית נגד עשו, וגורם לו לפגיעות ונזקים, הרי שיש לבחון מה עשו עשה! עד כמה הוא הגדיש את הסאה אל מול עם ישראל. על זה מעביר הנביא עובדיה ביקורת על עשו: התבייש לך! ראה עד כמה פגעת והצקת לעם ישראל, עד כדי כך שגרמת לו לפעול נגדך בכח ואף לחמוס אותך, בכדי להגן על עצמו.אין ציפייה ולא שייך לצפות שעם ישראל יסבול ויתענה תחת ידי המציקים מכל עם שהוא. הצדק תובע הגנה שתבהיר כי עם ישראל אינו הפקר.