כובשים או מקבלים?

 בס"ד

כובשים או מקבלים? / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיום פירוט כל העריות האסורות, מסבירה התורה את הרעיון: אם אתם רוצים את ארץ ישראל תצטרכו לעמוד בסטנדרטים של קדושה. הארץ אינה מסוגלת לקבל רשעות וטומאה על גבה. אם נעמוד במצופה מאיתנו, נזכה לרשת את ארץ ישראל.

יחד עם זאת, לשון ההבטחה תמוה קצת (כ, כד):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ

מדקדק רבינו: מי יורש? אנו יורשים אותה, כל הפעולה היא מצידנו? או שמא הקב"ה הוא זה שייתן לנו את הארץ, משמע אפילו ללא מאמץ?

כותב הרב (אות ח):

אפשר לפרש על דרך שאמר (דברים יד, כט) "למען יברכך ה' אלהיך בכל מעשה ידך אשר תעשה", שהאדם צריך להתחיל בכחות עצמו לעבוד ולהסתחר (=להתפרנס ממסחר) וכיוצא, ואז תחול עליו הברכה. ועל דרך שאמרו (זוהר בראשית רמד, א) "אתערותא דלתתא עביד אתערותא דלעילא".

רבינו בונה את הסברו על יסוד חשוב בזוהר: התעוררות מלמטה עושה התעוררות מלמעלה. אדם שרוצה לקדם דבר מה, וכן העם כולו הרוצה שדברים יתרחשו, חייב להתחיל את פעולותיו מלמטה, פעולות אנושיות ארציות והשתדלות מעשית, וזה בס"ד יגרום לכך שהקב"ה ישפיע עליו את השפע הדרוש או את ההצלחה המקווה. רעיון זה נמצא בפסוק בדברים, בו פעולת האדם ("מעשה ידך") ופעולת ה' ("למען יברכך") משתלבים באופן טבעי ופשוט.

הוא הדין לגבי כיבוש ארץ ישראל:

וזהו שאומר "ואומר לכם, אתם" בכחות עצמכם "תירשו את אדמתם", ואפילו לפי הטבע הדבר קשה להלחם נגד שלשים ואחד מלכים ועוד סיחון ועוג, כי כאשר תתחילו לרשת אדמתם, אז "אני אתננה לכם" לרשת אותה בכח עליון.

פעולת כיבוש הארץ מידם של הכנענים שטימאו את ארץ ישראל נראית רחוקה להשגה. בצירוף לעמי מזרח הירדן הדבר נראה קשה ורחוק אף יותר. מבטיח הקב"ה: תתחילו, ותראו את ישועתי ועזרתי. פעולת העם תעורר את ברכת ה'.

למעשה – מוסיף הרב – שעקרון זה מופיע גם בדברים רוחניים, כפי שלמדנו בסוף פרשת שמיני (יא, מד):

וזה רמז הפסוק "כי אני ה' אלהיכם, והתקדשתם והייתם קדושים", רוצה לומר להתחיל להתקדש מעט והשם יתברך יעזור לכם להיות קדושים. (הכי איתא במסכת יומא (ל"ט עמוד ב') אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה, מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא).

עבודת ההתקדשות בעולם החומרי שלנו אינה קלה כלל ועיקר. לחיות חיים עם תודעה רוחנית גבוהה, ויצירת גדר מפני דברים שמשפילים את צלם האלוהים שבאדם – זה אתגר מחייב ומאתגר. כיצד נצליח?? מבטיח ה': "והתקדישתם", תתחילו לפעול, תתאמצו ליישם את האמור בהלכות המביאות לידי קדושה (שזה בעיקר ענייני אכילה וקדושת המשפחה), וה' יתברך יערה עלינו רוח ממרום לסייענו בתהליך זה, בדרך לדבקות עליונה.

איך באים אל הקודש?

 בס"ד

איך באים אל הקודש? / לפרשת אחרי מות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הרושם שנותר בליבות בני ישראל לאחר מות בני אהרון, היה רושם בל יימחה. שני קדושים וצדיקים, שכל חטאם היה בתשוקה בלתי מרוסנת לדבקות אדירה בה' יתברך, מתו בשיאו של אחד הימים השמחים בהיסטוריה, יום חנוכת המשכן. העם הבין שהמשכן אינו מקום שמאפשר קלות ראש.

לימוד זה מוביל את רבינו לעיין בחובתנו על שמירת מקומות מקודשים (אות ג):

ואל יבוא בכל עת אל הקודש (טו, ב). אפשר לרמוז בזה מה שכתב מרן ז"ל (שולחן ערוך אורח חיים סימן קנ"א סעיף א') "בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש, כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה, ואין אוכלים ושותים בהם, ולא מתקשטים בהם, ולא מטיילין בהם, ולא נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים".

רבינו יוסף קארו בשולחנו הטהור פוסק את דברי חז"ל האוסרים התנהגות שאינה ראויה בתוך בית כנסת ובית מדרש. פעולות כמו קלות ראש (=ליצנות), שיחות לא ראויות וכיו"ב – מחללות את כבוד המקום. גם כניסה שאינה לצורך תפילה או לימוד אסורה. בית ה' אינו יכול להיות מחסה ומסתור לנוחות אישית. אומר הרב, שהלכות אלה רמוזות בפרשתנו:

וזהו שאומר "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" רמז לבית הכנסת ובית המדרש שלא להכנס להם בכל עת שירצה, אם מצד הגשמים או החמה, או כדי לאכול ולשתות ולשוחח שיחה בטלה ושחוק והיתול. רק "בזא'ת", רמז לתורה שנאמר (דברים ד' מ"ד) "וזא'ת התורה", "יבוא אהרן אל הקודש", לבית כנסת ולבית המדרש ללמוד תורה, ולהתפלל, ולעבוד השם יתברך, וזהו "בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה", להתפלל להשם יתברך לכפר עוון או חטאת, או ואיל לעולה, להתעלות בתורה ובמצות.

אהרון מוזהר בשביל כולנו: היו זהירים במקומות הקדושים! אל תבואו לשם בכל עת שנוח לכם, אלא רק בזמנים שהם לרצון ה', זמני לימוד ותפילה. המילה "בזאת" רומזת לתורה, והקרבנות רומזים לתפילה. התורה מדריכה אותנו לייצר יראת כבוד כלפי בית ה', ומתוך כך לנצל כל רגע במקום הקדוש לקרבת ה' ולהתעלות.

רפואת הצרעת: ענוה

 בס"ד

רפואת הצרעת: ענווה / לפרשת מצורע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אין אפשרות של יציאה מהצרעת ללא מפגש עם כהן. זוהי הלכה יסודית גם לגבי טומאת הצרעת וגם לגבי טהרתה (ויקרא יד, ב):

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן

רבינו כ'דיר עומד על נקודה מעניינת: מדוע הוא צריך להיות "מובא" אל הכהן? מדוע שלא ילך לבד?

עונה רבינו:

"והובא אל הכהן" (יד, ב). וכן לעיל (יג, ב) בפרשת תזריע כתיב, "נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן". נראה שבא לרמוז כיוון שעוון לשון הרע בא על ידי הגאוה כמו שנאמר (תהלים י"ב ה') "אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו", הלכך דין הוא "והובא" על ידי אחרים "אל הכהן" כדי להתבייש ולהכנע.

עוון לשון הרע הוא אחד הגורמים המרכזיים לעונש הצרעת.

מדוע אדם מתיר לעצמו לדבר לשון הרע? דוד המלך אומר בתהילים שהסיבה היא גאוה, "נגביר שפתינו..מי אדון לנו??", הגברת הדיבור לבלי חוק מעיד שהאדם מתגאה ומחזיק מעצמו מורם מכולם. ניתן להסביר זאת שבכך הוא מתעלם מקיומו של הקב"ה המשגיח על מעשיו ואף על מוצא פיו, או בכך שהמדבר מרגיש שהוא נטול חסרונות, ורק האחר זקוק לתיקון.

עונש הצרעת הוא מידה כנגד מידה: אתה התגאת, כעת תובל כאחרון הפחותים לבחינת מעמדך.

סיפור תנ"כי המשקף זאת:

וכעניין נעמן שבא לאלישע בסוסיו ורכבו בגאוה כדי לרפאת אותו מצרעתו, אבל אלישע דחה אותו בשתי ידים שלא יצא לקבל פניו רק שלח לו לטבול, ובזה היה נבזה בעיניו והצרעת פרחה.

בהפטרת פרשת תזריע מסופר: נעמן שר צבא ארם היה מצורע, ובעצת שפחתו הלך לבקש רפואה מהנביא אלישע ע"ה. רבינו מציב נקודת מבט מעניינת לסיפור: הבעיה של נעמן היתה גאוה! זה מה שגרם לצרעת. הוא מגיע לנביא כאילו הוא מגיע לעיר לאחר כיבוש הירואי, עם רכבו ופרשיו. הנביא יודע שעם הגאווה הזו הוא לא יתרפא לעולם, לכן הוא מתייחס אליו בחוסר כבוד: הוא לא יוצא לקבל את פניו כראוי וכמקובל, אלא שולח לו שליח עם ציווי רפואי מוזר: לך טבול בירדן. ציווי זה נשמע לנעמן הגאוותן כהזוי ובלתי מועיל. רק לאחר שדחקו בו, הוא טובל ונרפא. מה שריפא את נעמן הוא הקטנת גאוותו!

לכן מדגישה התורה: אין די שילך המצורע בעצמו לבדו אל הכהן, בסתר ובהחבא, אלא עליו ללכת מושפל, מורכן ראש, מלווה בידי אנשים המכירים את מצבו, ומתוך כך יישבר ליבו ותוכנע גאוותו.

מפתיע רבינו: המילים עצמן רומזות יסוד זה!

ויש לרמוז בתיבות "והובא אל הכהן", גימטריא קל"א (131) כחשבון ענו'ה לרמוז להאמור.

מדהים! שלושת המילים הללו, המחייבות הובלה של המצורע אל הכהן על ידי אחרים – יוצאות בדיוק גימטריא של המילה ענוה! זו המטרה וזו התכלית: השפל עצמך, ותתרפא מן המחלה האיומה.

זאת תורת...התשובה!

בס"ד

זאת תורת ה...תשובה! / לפרשת תזריע / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חומש ויקרא נקרא "תורת כהנים" בפי חכמינו. נשים לב כי פרשיות רבות נפתחות או מסתיימות עם מילה זו: "זאת תורת העולה", "זאת התורה לעולה למנחה וכו", "זו תורת היולדת", ועוד.

גם לדיני טומאת וטהרת הצרעת המתחילות בפרשתנו הוצמדה המילה "תורה". רבינו ירמוז על הקשר בין הצרעת לרפואתה, לבין החטא והתורה המתקנת (אות ה):

"זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק" (יד, נד). אפשר לפרש על פי מה שאמרו רז"ל שהעוונות והפשעים שהאדם עושה גורם פגם בנשמתו ובמקום חלוקא דרבנן יהיו לו בגדים צואים, וכמו שפירשו חכמינו זכרונם לברכה (סנהדרין צג, א ותרגום יונתן) מה שאמר המלאך ליהושע (זכריה ג, ד) "הסירו הבגדים הצואים מעליו", הם העונות שבניו לקחו להם נשים נכריות.

אחד ממנהיגי עם ישראל בתחילת ימי בית שני היה יהושע בן יהוצדק הכהן הגדול. בניו – כמו רבים מאד מעם ישראל שהיו בגלות בבל – התחתנו עם נשים גויות. הדבר הזה מכתים גם את נשמת אביהם. תיאור החטא מופיע כ"בגדים צואים", מטונפים ומלוכלכים. נבואה זו מגלה את התוצאה הרוחנית של החטאים. אדם נולד עם נשמה נקיה וטהורה, המשולה ל"חלוקא דרבנן", בגד החכמים. כל פגם מזהם את הלבוש הנקי.

מה הפתרון?

ועל ידי התשובה תתנקה הנשמה ונעשה כתינוק הנולד שאין בו פגם. והתשובה - אמרו חז"ל - צריכה שלשה דברים והם, צום, קול, ממון. דהיינו, לענות בצום נפשו, ולהתפלל ולהתודות על חטאיו ופשעיו וללמוד תורה. וגם לתת צדקה מן ממון של היתר,

תשובה מן החטא כוללת שלושה רכיבים למעשה, לבטא את התיקון והשינוי: "ותשובה ותפילה וצדקה – מעבירין את רוע הגזירה!" כלל ברזל זה מלווה את עמנו במשך דורות ככלי לשינוי וביטול קשיים ומקרים רעים. התשובה על שלושת מנקה את ליבו של האדם, ומולידה אותו כביכול מחדש.

וידוע שאין לך דבר שעומד בפני התשובה, שהרי מנשה בן חזקיה המלך לא הניח עבודה זרה שלא עבד, וכאשר התעורר לתשובה המלאכים סגרו כל שערי תשובה כדי שלא לקבל תשובתו, אך השם יתברך "טוב וישר על כן יורה חטאים בדרך", פתח לו נקב מתחת כסא הכבוד וקיבל תשובתו.

אחד המודלים לכוחה העצום של התשובה הוא מנשה מלך יהודה . הוא עבד את כל העבודות הזרות שבעולם, ועדיין הקב"ה קיבלו בתשובה, בניגוד לרצונם של המלאכים כולם, כביכול: כנגד כל המציאות המובנת לנו. נגד ההיגיון.

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת" גמטריא ת"ח (408) כחשבון "צום קול ממון" רמז לתשובה, היא התורה לכל אדם שנשמתו נגועה בצרעת ויש בה פגמים מצד עונותיו לכפר אשמתו ולהיות כתינוק שנולד, ואפילו "לנת'ק" מי שהתנתק לגמרי מן היהדות והאמונה כמנשה בן חזקיה בשעתו, בכל זאת כאשר יחזור בתשובה באמת יתכפר לו ונשמתו תהיה זכה ונקיה.

"צום קול ממון" (3 מילים עם אותו ערך מספרי, 136 וביחד הם 408) רמוזים במילה "זאת". התשובה רמוזה כאן. הפתרון לנקות מאיתנו כל לכלוך של חטא, כל ניתוק מה' יתברך. ולא רק ניקיון, אלא גם קרבה מחודשת. המנותק מתחבר מחדש.

יהי רצון שנזכה לתשובת אמת!

על מי בוכים לאחר פטירתו של צדיק? לע"נ מורנו הרב מזוז זצוק"ל

בס"ד

על מי בוכים אחרי הפטירה של צדיק? / לפרשת שמיני / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל / לע"נ מורנו הגאון הרב מאיר מזוז זצוק"ל

פטירת בני אהרון הצדיקים בפרשתנו בונה בנייני אב רבים בהתייחסות יהודית – אמונית ביחס לפטירה ולאבלות. אהרון נתבע לכבוש את אבלו ולהמשיך את שמחת היום השמיני, כאשר במקביל העם הוא זה שיציין את הכאב הנורא והאיום.

המילים בהן מנחם משה את אהרון הן הבאות (י, ג):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד..

באופן פשוט – כך מסביר לנו רש"י – משה אומר לאהרון שפטירתם לא נבעה מקטנות וחטא, אלא מתוך גדולה ועצמה רוחנית, שבקשה למצוא קרבת ה' אינסופית – מעבר לגבול.

רבינו ילמד מכאן רעיון נוסף לגבי היחס הנכון לפטירת צדיקים (אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירש הגאון חתם סופר ז"ל הפסוק (ירמיה כב, י) "אל תבכו למת ואל תנודו לו", שהוא לשון נידנוד, שאין המת קם או מתנדנד בבכיה.

הנביא ירמיהו מגביל את אופן הצער על הנפטר בהיקפי הבכי והרעדה ("אל תנודו"). רבינו משה סופר ע"ה הסביר את שני חלקי הפסוק כסיבה (שלא יכולה להתממש) ותוצאה: אל תבכו על המת יותר מדי, שהרי לא גרמו לתוצאה של תנועתו מחדש – תחייתו, על ידי בכי רב זה. ההשלמה עם המוות -לא אלינו – היא שלב ראשון בשיקום ובריפוי שחייבים לבוא עם פטירת היקר.

רבנו מרחיב את הדרשה ומסביר כך את הפסוק הנ"ל:

וזהו שאמר משה לאהרן, "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש", אלו הקדושים שנפטרו, כבר התקדשו (על דרך "פן תקדש" (דברים כב, ט), כבר היא קודש), ואין מה ליהנות מהם או לחכות להם לקום, אלא העיקר הוא "ועל פני כל העם אכבד", כמו שסיים שם הנביא "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד", רוצה לומר, בכו על החיים ההולכים על הארץ שלא התעוררו לתשובה בפטירת הצדיק. וזהו "ועל פני כל העם אכבד", אלו אנשי הדור שהם בחיים "אכבד" אתכבד כאשר יתעוררו לתשובה.

תוכן הנחמה של משה הוא שונה: בניך, אהרון, נתקדשו בלכתם. הבכי לא ישיבם, וגם לא יפעל שום עלייה בנשמתם. האם המשמעות היא התעלמות ממותם? חלילה! ההיפך הוא הנכון: פטירת הצדיק חייבת לייצר רושם בחיי העם כולו! קרבת אלוקים שתיגרם עם פטירת הצדיק – היא הכבוד לה'. אם אדם חטף מכה כואבת של פטירת צדיק מן הארץ ולא היטיב את דרכיו – עליו יש לבכות, "בְּכוּ בָכוֹ לַהֹלֵךְ כִּי לֹא יָשׁוּב עוֹד", ההולך, הוא האדם החי עליו יש לבכות אם לא ישנה אורחותיו, ולא ישוב בתשובה.

עם הליכתו של מורנו ורבנו הגאון הרב מאיר מאזוז זצוק"ל, ניתן נא אל ליבנו לשמר את דרכיו: את מסירותו לתורה, את אהבת ישראל שלו, את מידת האמת חסרת הפשרות, ואת אהבת ארץ ישראל שפעל למענה. תנצב"ה.

 

מצוֹת וחֵלֶב – בין צו לצב...

 בס"ד

 

מצוֹת וחֵלֶב – בין צו לצב / לפרשת צו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

כל מי שחווה והשתתף באפיית מצות מכיר את תחושת החיפזון והחיוניות המלווה את קיום מצוה חביבה זו. חז"ל למדו בניין אב למידה ראויה זו בכל המצוות – ממצוות אפיית המצות.

רבינו יראה כי גם מידה זו, וגם הנגדית לה, העצלות, רמוזה בפרשתנו (אות ז):

מצות תאכל במקום קדוש (ו, ט) פירש הגאון 'בן איש חיל' בפתיחה, על פי מה שכתבו הקדמונים מדת הזריזות והחריצות נקראת בשם מצה, על שם שמתעסקים בה בזריזות כדי שלא תחמיץ, ומדת הכבדות והעצלות נקראת בשם חמץ, שצריך להתעסק עמו בכבדות שלא להזיז אותו ושלא להניעו ממקום למקום.

רבינו פותח מדברי רבינו יוסף חיים מבגדד, ה'בן איש חי' המשווה בין חמץ לעצלות, ובין מצה לזריזות. מידה עצומה! אבל...לא בכל הקשר:

וזהו שאומר הפסוק "מצות תאכל", הזריזות צריכה להיות רק "במקום קדוש" בדבר מצוה, אבל בדברים של הגוף הכל תלוי בהשגחתו יתברך, כי לא בכח יגבר איש, עד כאן דבריו ז"ל.

זריזות ראויה רק במקום ובהקשר של קדושה, מידות טובות, תורה ומצוות. אם חלילה אדם עסוק בענייני שאינם לרצון ה', שם העצלות רצויה ואף הכרחית.

בהקשר זה מזכיר רבינו מדרש שכבר נידון בדבריו בפרשת וירא  על אברהם אבינו, ומציע לו פירוש חדש:

ואפשר לרמוז זה בדברי רבותינו זכרונם לברכה במדרש (בר"ר לט, יא) באמרם "מטבע של אברהם אבינו, זקן וזקנה מצד אחד, בחור ובתולה מצד אחד", לומר הטבע של אברהם בדברים השייכים לגוף היה מתנהג בעצלות כמו זקן וזקנה, אבל בדברים הרוחניים של הנשמה היינו התורה והמצות היה מתנהג כמו בחור ובתולה. ומעשה אבות סימן לבנים...

אותו מטבע דו צידי שהיה נראה כשני הפכים בדמות אחת, הוא בעצם ביטוי של שלמות: שימוש במידת הזריזות בהקשרים של קדושה ורוחניות, ומידת העצלות בענייני הגוף והחומר.

את הרכיב המעמיק הזה יגלה הרב בהמשך הפרשה (אות ח):

"כי כל אוכל חֵלֶב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לה'" (ו, כה) אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב 'שער בת רבים' ז"ל בסדרין (עמוד 24) בפסוק (לעיל ג, יז) "כל חלב וכל דם, לא תאכלו", הנה בכל מדה נטע ה' בנפש האדם ב' כחות הפכיות, כמו, הזריזות והעצלות, הענוה והגאוה, הרצון והכעס, הקמצנות והפזרנות, הרחמים והאכזריות. והאדם נוטה לרוב לאחד משני הכוחות, רק כי יש בידו בכח בחירתו ובעצת שכלו להטות עצמו אל הקצה השני להיות עניו ונדיב ורחמן לצדיקים וכילי ואכזר לרשעים. ובזה יתברר הצדיק והרשע, כי גם הרשע מתנהג בשני הקצוות אבל לצד הרע,...וכן במדת הזריזות והעצלות...כמו שכתב בחובת הלבבות (שער עבודת ה') כי שניהם נצרכים לשלימות האדם שהוא שני חלקים, אחד לקיים המצות עשה, ב' שלא לעבור על מצות לא תעשה. כי לקיים מצות עשה צריך האדם לעורר כח החמימות בכל כחותיו וחושיו לעשותם בזריזות ושמחה,...אבל כשבא יצר הרע לפתות לאדם לעבור על מצות לא תעשה ח"ו, אז צריך האדם לנטות לצד הקרירות והעצלות שלא לעבור עבירה זו...והנה מקור כח הזריזות בא מחמימות הדם, ומדת העצלות בא מקרירות החֵלֶב, עד כאן דבריו ז"ל.

הרב כ'דיר מזכיר את דברי הרב 'שער בת רבים' (הרב חיים אריה ליב, פולין, המאה ה-19) שמסביר את הרעיון דלעיל: לכל אדם יש את שתי קצוות המידות, זו לעומת זאת. כאן לא טמון ההבדל בין צדיק לרשע. ובמה כן? ביישום! אם מכוון את המידה הטובה כלפי טובים, הריהו צדיק. אם מכוון את המידה הטובה לרשעים, ואת הרעה לטובים, הריהו רשע. אלא שמוסיף השער בת רבים שהזריזות והעצלות רמוזות בחלקי הבהמה. הדם הנע במרוצה בגופה של הבהמה רומז לזריזות, והחֵלֶב הנח במקומו רומז לעצלות. יסוד זה נמצא בפרשתנו:

וזה רמז הפסוק, "כי כל אוכל חֵלֶב", רמז למדת העצלות. נחשב "מן הבהמה", כי הוא משחית נפשו, וזה כאשר יעשה העצלות במצות עשה, "אשר יקריב ממנה אשה לה'", שצריך לה כח החמימות והזריזות והוא מתנהג להיפך.

חֵלֶב הוא קר ומבטא את האיטיות והסחבת . אדם המשתמש במידה זו של העצלות והקרירות בפעולה של "הקרבה", קרבת ה', הרי נחשב הוא "מן הבהמה", אדם שאינו עמל לתיקון מידותיו, אלא נותן להן להנהיג את חייו, כאותו בעל חי.

ניקח נא את מידת הזריזות, מידת חג הפסח, ונעלה אותה על ראש עבודתנו לה' יתברך!

מנחה אז, מנחה היום...

 

בס"ד

מנחה אז, מנחה היום... / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילות תוקנו כנגד הקרבנות. כך אומר התלמוד במסכת ברכות (כו, א). תפילות עצמן, או לפחות זמניהן. זו הזדמנות אותה מנצל רבינו לדרוש לציבור על חשיבותה של התפילה, ובמיוחד תפילת אמצע היום, תפילת מנחה (אות ו):

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ב, יא). אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.

פרק ב' עוסק בדיניו של קרבן המנחה. חז"ל כינו את התפילה השניה "מנחה", ורבינו מבין שאין הדבר סתמי או מקרי, אלא לרמוז על חשיבות תפילה זו, שכלפיה כנראה ישנה רשלנות מסויימת:

והרב 'פלא יועץ' ז"ל (ר' אליעזר פאפו, סרייבו, מאה 18-19, במערכת המ' אות מנחה) כתב וזה לשונו: "והן בעון רבים מעמי הארץ מקילין בה ואין מתפללין אותה בציבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפללין אלא לאחר בין השמשות, תפילה חטופה וקטופה. ויש שאין מתפללין אותה כלל או מתפללין ערבית שתים. ושגו ברואה (=טעו בהבנת דבר פשוט)...ואין זה כי אם רוע לב וחסרון אמונה, ...אם כנים אתם בזאת תבחנו אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא חי פרעה כי מרגלי'ם אתם (לשון רגילות) ומה שאתם משכימים לבית כנסת, הוא לפי שבאותה שעה החנות סתומה ואין יוצא ואין בא. אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך...וברכת ה' היא תעשיר. זה אמת ברור אליבא דכולי עלמא, עד כאן דבריו ז"ל.

נראה שרבינו ה'פלא יועץ' נתקל בזלזול מחפיר ביחס לתפילת מנחה. הימצאותה באמצע יום העבודה, דבר התובע סגירה של הקופה הרושמת לזמן מה, גרם לאנשים רבים להקל ראש: להתפלל לבד, או בחיפזון, ואף לוותר ולהתפלל אותה כתשלומין בזמן ערבית, דבר שלא רלוונטי למבטל תפילה בכוונה. חוסר היכולת לוותר על זמן מסויים של רווח פוטנציאלי מעיד על חסרון אמונה שהפרנסה היא באמת מאת ה'.

רבינו רפאל ימצא את התוכחה הזו רמוזה בלשון התורה ביחס לקרבן מנחה:

וזהו רמז הפסוק, "כל המנח'ה", זו תפלת מנחה. "אשר תקריבו לה'", להתפלל לפניו, "לא תעשה חמץ", רמז לעצלות בגלל עסקיו הגשמיים, ומאי דביני ביני (=בין לבין, מפעולה לפעולה) תתחמץ השעה ויעבור זמנה.

חמץ מבטא את היפך הזריזות כידוע מפסח. צריך להזהר מלהחמיץ – מלהתעכב ואף מלפספס – את תפילת המנחה.

הנחיה נוספת רמוזה בהמשך:

נמשך לזה ביאור הפסוק לקמן (יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח". כי ידוע שהמלח הוא מקיים הבשר שלא יתליע ולא יסריח ויחזיק זמן מה להיות ראוי לאכילה. ולזה אמר "וכל קרבן מנחתך" תפלת מנחה שהיא במקום הקרבן צריך לעשות לה גדר וסייג להתמיד בה תמיד להתפלל במנין כמו הבשר הנמלח במלח, "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", אותו הגדר שעשית והתרגלת להתפלל יום יום במנין בשעה קבועה לא תבטל אותו,

מלח הוא חומר משמר. הברית ביננו לבין הקב"ה נמשלה למלח שאינו מתקלקל ונהרס לעולם. ישנה חזרה משולשת על חיוב פיזור המלח. מדוע? האחד מבטא את ההחלטה לא לוותר על תפילת מנחה. השני – יישום ההחלטה מדי יום ביומו, באופן של קביעות זמן ומקום, דבר שיכול לעזור שלא יישכח. בפעם השלישית המלח נאמר לא סמוך לקרבן המנחה בדווקא, אלא "על כל קרבנך":

ולאו דוקא תפלת מנחה, אלא "על כל קרבנך" גם תפלת ‏ שחרית וערבית שגם הם כנגד הקרבנות תקריב מלח, לעשות להם גדר כנזכר שלא להתעצל בקיומם.

גם שחרית וערבית אם יוכנסו לתבנית זמן ומקום קבועה, יזכו ליחס של כבוד, קיום ונצח.

הקשר עם הקב"ה שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילה, חייב להתבסס על מחוייבות  וקביעות, ומתוך כך מייצרים חיי אמונה ועבודת ה'.