כשעשו עובר את הגבול...

 בס"ד

כשעשו עובר את הגבול... / להפטרת פרשת וישלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אדם שפעל שלא כראוי צריך להתבייש במעשיו. זו מוסכמה ברורה והגיונית. הפטרתנו המדברת על נפילתו של עשו מעוררת לאור הנ"ל שאלה קשה (אות כב):

"מחמס אחיך יעקב, תכסך בושה" (עובדיה א, י).

רבינו לא מפרט את השאלה, אך מתשובתו עולה שזה הדבר שהוקשה לו: כיצד ייתכן שיעקב אבינו חומס – ועשו הוא זה שמתבייש? רבינו קורא את הפסוק באופן שונה מהרגיל. פשט הפסוק מדבר על כך שבעקבות כך שעשו יחמוס את יעקב, הוא יתבייש לעתיד לבא. רבינו מסביר בדיוק הפוך: יעקב יחמוס את עשו, ועשו יתבייש...

מסביר הרב:

פירשו מפי השמועה, על דרך משל, היה נער שובב שחזר הביתה אל אביו מתלונן בפניו בבכי על מה שעשה לו חבירו תלמיד שקט ומתון, פצעהו עד זוב דם. ענה האב ואמר: "מהרו נא וראו מה שלומו של תלמיד ההוא, אם תלמיד שקט כזה פקעה סבלנותו לפצוע את בני המזיק והשובב, זה סימן שקבל מבני מכות רצח, ומי יודע אם עודנו בחיים!"

רבינו מציג משל מפתיע (שהוא מציין שאינו שלו, אולם מקורו לא ידוע), על ילד שהוכר כעדין ורגיש ולפתע הוא מכה ילד שובב בצורה חסרת פרופורציה – לכאורה. אביו הפצוע המכיר את בנו ה'תכשיט' מבין כי הילד העדין נאלץ להתגונן מפני בנו, ולכן פעל בכח רב. האב מבטא זאת בדאגה לשלומו ואך לחייו של הילד העדין – כי כנראה בנו פגע בו בצורה קיצונית.

ומה הקשר אלינו?

כך הענין כאשר עשו צווח מחמס אחיו יעקב הנודע לשקט, זה סימן שעשו הגדיל והגדיש צרותיו עד שפקעה סבלנותו [של יעקב] ויצא מגדרו וטבעו, לחמוס עשו, ובזה עשו תכסהו בושה איך גברה רשעותו וחמסנותו ליעקב שאינו נסבל.

מידותיו של עם ישראל הם ביישנות רחמנות וגמילות חסדים כאמור בתלמוד (יבמות עט, א). אם אנו רואים שיעקב אבינו – עם ישראל – משנה את טבעו ופועל בצורה תוקפנית נגד עשו, וגורם לו לפגיעות ונזקים, הרי שיש לבחון מה עשו עשה! עד כמה הוא הגדיש את הסאה אל מול עם ישראל. על זה מעביר הנביא עובדיה ביקורת על עשו: התבייש לך! ראה עד כמה פגעת והצקת לעם ישראל, עד כדי כך שגרמת לו לפעול נגדך בכח ואף לחמוס אותך, בכדי להגן על עצמו.אין ציפייה ולא שייך לצפות שעם ישראל יסבול ויתענה תחת ידי המציקים מכל עם שהוא. הצדק תובע הגנה שתבהיר כי עם ישראל אינו הפקר.

 

 

היציאה לחרן: בריחה או חיפוש?

 

בס"ד

היציאה לחרן: בריחה או חיפוש? / להפטרת פרשת ויצא / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ליציאתו של יעקב מכנען לחרן מספרת התורה שני נימוקים: הבריחה מפני עשו המתכנן להרגו, והחיפוש של אשתו. האם נין להצביע על הסיבה המרכזית? בפשט התורה נראה כי רבקה משתמשת בתירוץ הנישואין כדי לשכנע את יצחק לדרבן את יעקב לצאת, אותם אנו מבינים שזה מעין "סיפור כיסוי" לטעם האמיתי – הבריחה.

כותב רבנו שהתשובה נמצאת בהפטרה שלנו (אות כה):

"ויברח יעקב שדה ארם, ויעבוד ישראל באשה, ובאשה שמר" (הושע יב, יג). אפשר לרמוז בזה מה שכתבתי לעיל ברמז הסמיכות (אות א') מה שנאמר בסוף פרשת תולדות, "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו", ולא אמר "אל אביו ואמו", לרמוז שיעקב בלכתו לחרן עשה שתי פעולות: קיים מצות אמו שאמרה לו לברוח מפני עשו אחיו, וקיים מצות אביו שאמר לו ללכת לקחת משם אשה.

בתחילת פירושיו על הפרשה רבינו מסביר את הטעם לסמיכות בין סוף פרשת תולדות לתחילת ויצא. הוא מסביר כי התורה רומזת שהמוטיבציה של היציאה היתה כפולה כמו שכתבנו לעיל: גם לברוח מ... וגם ללכת אל....

ממשיך הרב:

עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (קידושין לא, א) "אמר לו אביו השקיני מים ואמו אמרה השקיני מים, יתחיל באביו, שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו".

יש כלל בהלכות כיבוד הורים שאם האב והאם מבקשים דבר מה, יש לקיים קודם את רצון האב, כי גם האם חייבת בכבוד האב. (כמובן שזה לא סותר את ציווי חכמים בחיובי הבעל כלפי אשתו (מסכת יבמות סב, ב): "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו..."). יעקב אבינו נוהג על פי כלל זה:

וזהו שאומר הפסוק "ויברח יעקב שדה ארם" לקיים מצות אמו, ואחר זה "ויעבוד ישראל באשה" קיים מצות אביו. ועשה הדבר העיקרי אצלו לקיים מצות אביו, ולזה אמר "ובאשה שמר", כל מה שעשה הוא כדי לשמור מצות אביו שאמר לו "לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך", ולכך הסכים לעבוד תקופה ארוכה יותר מדאי מה שלא אמרה לו אמו, וזה מטעם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

הנביא הושע אכן מציין את שני הטעמים, הבריחה והעבודה, אולם לאחר מכן הוא מסכם מהו הטעם המרכזי –  חיפוש הרעיה שתבנה איתו את בית ישראל, "ובאשה שמר". דיוק זה מסביר מדוע לצורך הבריחה הוא נעלם לתקופה כל כך ארוכה. אם זה בשביל הבריחה בלבד, היה יכול לקצר את שהותו, אלא שעיקר מטרתו היתה להתחתן ולבסס את דור ההמשך של עם ישראל.

אגב, כשמעיינים בפסוק בהושע מבחינים כי פעם הוא נקרא 'יעקב' ופעם 'ישראל'. הראשון בצמוד לבריחה והשני בצמוד לנישואין. הדבר מחדד את הרעיון של הרב, ו"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).

לעוף בזכות הציבור!

בס"ד

לעוף בזכות הציבור! / להפטרת פרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של התוכחה על הזלזול בכבודו של הקב"ה בהפטרתנו, הנביא מלאכי מציג את המודל הרצוי שיש ללכת בעקבותיו (מלאכי ב, ד ):

וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת

המפרשים נחלקו אם מדובר על השבט בכללו או על אהרון הכהן. כך או כך, מדובר על מנהיגות של עם ישראל. זו הזדמנות בשביל הרב להעמיק בחשיבות של המסירות למען הרבצת התורה בעם (אות לא):

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז) אפשר לפרש על פי ידוע מדברי חז"ל שהאדם אחרי פטירתו נקרא עומד, כי אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות, כמו שנאמר (תהלים ח) "במתים חפשי", ודרשו חז"ל (שבת ל, א) כיון שאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצות.

ישנם שני מצבים רוחניים: עמידה והליכה. עמידה היא מצב של הליכה מחיל אל חיל, מוסיף והולך בתורה ובמצוות. לעומתו יש את העומד, הנשאר באותו מצב רוחני. המלאך נקרא עומד, והאדם נקרא הולך (מלאכי ג, ז). למלאך אין יכולת לשנות את מצבו הרוחני, ולאדם נתונה הבחירה אם וכיצד להתעלות.

כל זה מחיים. לאחר הפטירה, כולם במצב של עומדים. אין יכולת להוסיף ולו מעשה טוב אחד.

אמנם – ישנה דרך להתעלות גם לאחר מיתה:

אך יש דבר אחד שזוכה על ידו להיות נקרא הולך ועולה ממחיצה למחיצה, הוא זכות הרבים אם זכה להרביץ תורה ומוסר והחזיר אנשים בתשובה, או העמיד תלמידים הגונים, או זכה לחנך בניו בדרכי התורה והיראה, אז כל מה שהם עושים הוא נוטל חלק בראש.

אדם המזכה אחרים לא מפסיק להתעלות גם לאחר מותו. הוא מוסיף והולך על כל מעשה טוב שנעשה בהשפעתו, על כל תורה שנאמרת בזכותו, ועל כל אדם ומשפחה שהתחברו לחיי אמונה בזכותו.

דבר זה רמוז בפסוק שהביא הרב בתחילת דבריו:

וזהו רמז הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת", מה שהאדם לומד תורה ושפתותיו קורים בתורה, צריך להשתדל להיות "ותורה יבקשו מפיהו", אם ללמד תלמידים או בניו או אנשי דורו, שעל ידם יהיה עולה ממדרגה למדרגה ושפתותיו דובבות בקבר, ובלי זה אחרי פטירתו יהיה כמו מלאך ה' צבאות הנקרא "עומד", כמו שנאמר (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", כך גם הוא יהיה עומד במחיצתו ואינו הולך ועולה ממדרגה למדרגה.

המילה "כי" הנמצאת במרכז הפסוק מפרשת כאן בדרך הרמז באופן של "כי אם לא, אז...", כלומר, כדאי וראוי לך להיות כאותו כהן המבקש דעת, ומנחיל אותה למבקשים אותה מפיו, שאם לא כן יהא רק..מלאך! הכוונה: תקוע במקומו לאחר מותו ללא עלייה וצמיחה מכח השפעתו על הנותרים בעולם אחריו. הטבע חותם של אור וקדושה על העולם בחייך, ותקטוף את פירות הצמיחה וקרבת אלהים לנצח.

אל תהיה זקן בחינוך!

 בס"ד

אל תהיה זקן בחינוך! / להפטרת פרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על מינויו של שלמה כמחליפו של דוד המלך, כשם שאברהם דאג לבניין הדור הבא על ידי השידוך של בנו יצחק עם רבקה. הרקע לנחיצות ההתערבות של דוד המלך במינוי היתה ניסיון ההמלכה העצמי של אדוניהו – דבר שלא אמור להיות (מלכים א, א, ה):

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

כבדרך אגב, מכניס הנביא רקע למעשה מחותף זה של אדוניה (שם פסוק ו):

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

הוא גם אדם שלא שמע ביקורת מדוד אביו, הוא גם היה יפה במיוחד וגם היה הבן שאחרי אבשלום, נתון שניתן לפרש כך: דוד קונן על אבשלום קינה מרה ואף היה מוכן למות תחתיו, אם כן דוד בוחר באבשלום, ובהיעדר אבשלום – אדוניה הוא הבא בתור.

מכל מקום, רבינו מרחיב במשמעות הביקורת המונחת כאן כלפי היעדר הביקורת כלפי אדוניה (אות יד):

"ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" - פירש ב'מעינה של תורה' כי בעצם היה צריך הכתוב לומר "ולא העציבו אביו" בבנין הפעיל, ולמה נאמר "עצבו"?

הספר 'מעיינה של תורה' מקשה על לשון הפסוק: הרי מבחינה דיקדוקית היה מתאים לומר בבניין הפעיל "ולא העציבו", כי המסר אמור להיות: דוד לא גרם לאדוניהו עצב על טעויותיו! מחדש ה'מעיינה של תורה':

ברם (=אבל) לפעמים יש תוכחת המוסר קשה ביותר לבן, היא כאשר הבן משים אל לבו כי אביו הוא גדול וחשוב, ובמעשיו הרעים הוא ממיט חרפה עליו, ומתוך כיבוד אב הוא מונע עצמו ממעשים בלתי נאים. וזהו שאומר ולא עצבו אביו מימיו, הכוונה ההכרה שיש לו אב גדול וחשוב כדוד מלך ישראל לא הדאיגה מעולם את אדוניהו לאמר מדוע ככה עשית, שירגיש מוסר כליות ויקבול על עצמו מדוע ככה עשית? כי לא שם לבו לכך, עד כאן דבריו.

לא תמיד מוסר מגיע במילים. לעיתים האדם נוהג בדרך ראויה ונכונה מתוך כבוד למעמדו ולמשפחתו. המודעות להתנהגות המצופה ממנו גורמת לו לנהוג כך.

לא כך אצל אדוניה: הוא בנו של דוד מלך ישראל! אולם תובנה זו מעולם לא גרמה לו לשנות מעשים שאינם ראויים. הדברים הדרדרו עד כדי קירבה למרידה באביו – המלכה עוד בחייו!

רבינו מחדש כיוון אחר על בסיס רעיון זה:

ובדרך זו אפשר לפרש הכוונה "ולא עצבו אביו", שאדוניהו לא נעצב ולא פחד מצד אביו שיוכיחו "מדוע ככה עשית", וזה משום "מימיו" מצד ימיו של דוד שקפצה עליו זקנה, ובאותם הימים לא היה מתפקד יותר, לומר לו "מדוע ככה עשית".

המילה "מימיו" מתפרשת כאילו נאמר "מעולם", כלומר שדוד אף פעם לא העביר עליו ביקורת. אולם רבינו מסביר את האות מ' של "מימיו" כאילו נאמר "בגלל ימיו", כמו הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ו, ט) בגלל קוצר הרוח. לפי זה משמעות הפסוק היא: אדוניה עשה ככל העולה על רוחו, עד מרידה במלך עצמו. וכי תשאל: האם הוא לא חושש מתגובת דוד אביו, המלך החזק של עם ישראל? עונה הנביא: ליבו של אדוניה לא העציב אותו, לא הדאיג אותו, כי דוד אביו היה כבר זקן ואין חשש שתהיה תגובה ראויה ורצינית.

כלומר, רבינו מעמיד לפנינו נקודה חינוכית משמעותית ביותר: האם החניך חש שיש מי שיכול לבלום את התדרדרותו? בהיעדר דמות כזו הוא יסיר מעצמו כל רסן כי הוא יודע שהוא מוגן מביקורת, ולא תוטל עליו אף ענישה! אין מסוכן מזה.

לא מדובר רק על זקנה פיזית, אלא גם זקנה התנהגותית, עייפות וכבדות. עלינו להיות ערים לנעשה אצל ילדינו ותלמידינו, לוודא שהם יודעים שעיננו פקוחה עליהם לטובתם, ומתוך כך הם עצמם יפעילו שיקול דעת ראוי ונכון כיצד להתנהג.

נס או ברכה?

 בס"ד

נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ברכת אלישע הנביא שגרמה לשפע של שמן לאשה שהסתבכה בחובות, שפע של שמן שאיפשר לה להחזיר את חובותיה ולהינצל ממאסר ועבדות. בפשט הדברים הנס קרה אך ורק בגלל ברכת אלישע הנביא, אום רבינו מוצא רמזים המעידים על אופיה המבורך של אותו האשה (אות כד):

"ויאמר מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד, ב) שמעתי פירוש בזה בתוספת נופך ממני והוא: שאל אותה אלישע על הפרשת תרומות שהן שלשה דרגות בתרומה, אחד מארבעים, אחד מחמישים, ואחד מששים, מה היא עושה, ובאיזה דרגה היא מפרישה,

מהתורה, אדם הנותן "תרומה גדולה" לכהן יכול לתת אפילו גרגר חיטה אחד ללא קשר לכמות התבואה שצמחה לו. חכמים קבעו שלוש רמות של נתינה: עין טובה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד מששים.

לפני שאלישע מורה לה להביא כלים עבור השמן הוא תוהה על טבעה: האם היא בעלת אופי של נתינה בעין טובה? וכך הדבר רמוז:

ואמר לה יש "לכי" (כתיב) גימטריא ששים וקרינן "לך" גימטריא חמשים, שלא רצה להסתפק אולי היא מפרישה אחד מששים שלא תתבייש, ואמר לה "לך" מספר חמשים והוסיף יו"ד שלא נקראת, אולי היא עושה אחד משישים.

אלישע שואל אם היא בעלת עין בינונית. כוונתו לשאול: האם את ממי שנותנים בעין רעה? כדי לא לבייש ולהכלים אותה השאלה ברמז. הנביא רומז זאת בקרי ובכתיב. המילה נקראת "לך" כלומר – אחד מחמישים, מידה בינונית, אולם כתוב "לכי" כלומר – אחד מששים, מידה רעה.  אלישע מנסה להבין מה הנהגתה במצוות התרומה. ומה היא עונה לו?

והיא ענתה לו אין לשפחתך "כל" דהיינו מספר חמשים, ובודאי שלא אחד מששים כחשבון "לכי", אלא כי "אם" אסוך שמן, "א'ם" אחד מארבעים דהיינו שהיא נותנת בעין יפה. ומאחר שהיא רגילה לתת בעין יפה מגיע לה הברכה בעין יפה,

האשה הצדיקה עונה לנביא: חלילה! אני מן הנותנות בעין טובה! לא בינונית ובטח לא רעה! אם כן, בבחינת מידה כנגד מידה, ראויה היא לברכה מה' בעת צרתה.

הנביא שומע את הדברים, ומברך אותה:

ואמר לה להכין כלים רבים אל תמעיטי, ויהיה לה שופע גדול.

זכות טוב לבך וחסדך עומד לך בעת צרתך, ומתוך כך לישועה מעל הטבע: הביאי כלים רבים, וכד השמן ימלא אותם ללא הפסקה.

נמצא כי ברכה של הצדיק יחד עם מידות טובות ונאצלות היא זו הגרומת לשפע האלוקי לחול ולרדת.

מי מעייף את ה'?....

 בס"ד

מי מעייף את ה'?... / להפטרת פרשת לך לך / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת פרשתנו מלאה בדברי עידוד וחיזוק לעם ישראל החוששים שמא חלילה ה' יתברך התעייף מלהגן ולשמור עליהם. בפסוקים מרוממי נפש מתאר הקב"ה אירועים בהם בא לידי ביטוי כוחו האינסופי יתברך.

רבינו עומד על התיאור של הקב"ה שאינו עייף לעולם (ישעיהו מ, כח ):

הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ:

הפסוק מציג תכונה זו באופן נחרץ, כפי שהיינו מצפים. רבינו מביא מדרש מפתיע של חכמינו (נפש חיה אות כ):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל במדרש (שמות רבה יג, א) "אמר הקדוש ברוך הוא בראתי הרים בראתי גבעות ואין אני יגע. במי אני יגע? במי שמדבר לפני דברים בטלים", ובעלי המוסר פירשו על ענין שמירת השבת, דמלבד שאסור לעבוד בה פעולה מעשית אלא גם בדברים של חול בשבת אסור, כי שמירת השבת היא משום כי השם יתברך ברא עולמו בששת ימים וביום השביעי שבת וינפש, והבריאה היתה רק בדיבור שנאמר "בדבר ה' שמים נעשו" (תהלים לג, ו), לכך גם ישראל אסור להם לדבר דברי חול בשבת שהם כמו מעשה מלאכה.

המדרש אומר שמה שמעייף את ה' כביכול הוא דיבורים בטלים. ישנם כמה וכמה סוגים של דיבורים בטלים. רבינו מתמקד בפרשנות של בעלי המוסר הממקדים את הבעיה בדיבורי חול בשבת. ומה היגיעה?

ה' ברא את העולם בדיבור, "הוא אמר ויהי" (תהלים לג, ט). כך עשה בששת ימי המעשה. אם כן ממה נח בשבת? מדיבור של בריאה. מכיון ששבת מזכירה לנו את בריאת העולם, ומנוחת השבת מזכירה לנו את מנוחתו כביכול של ה' יתברך, הרי שדיבור חול נאסר ממש כמו מלאכה. בדיבורים בטלים – דיבורי חול בשבת – האדם כביכול ממשיך "להעסיק" את הקב"ה בענייני בניית העולם ותיקונו.

וזהו רמז הפסוק "הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע" והכל היה רק בדיבור, ובהיפך "נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה" וגו' לכן "החרישו אלי איים" אתם תחרישון שלא לדבר דברים בטלים בחול ולא דברי חול בשבת, רק כאשר יגשו לביכ"נ ולבית מדרש אז ידברו דברי תורה קריאה ותפלה ולא דברים בטלים.

ה' הוא מקור הכח והעוצמה. לא רק שאינו מתעייף אלא גם זה שמעניק כוחות לעייפים. אבל צריך תנאי לזה: החרישו! תהיו בשקט מהדיבור השלילי! ומה במקום זה? ממשיך הנביא:

יִגְּשׁוּ אָז יְדַבֵּרוּ!

בואו אליי! לבתי הכנסת ולבתי המדרש! דברו בהם דברי תורה ותפילה! זהו שעשועו ושמחתו של הקב"ה ובמיוחד ביום השבת.

מה שווה ארמון ריק??

 בס"ד

מה שווה ארמון ריק?? / להפטרת פרשת נח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת נח היא הפטרת נחמה המבטיחה לעם ישראל כי הזעם על חטאי ישראל אינו נצחי, וה' אף נשבע על כך שכמו שמי נח, המבול,  היו תופעה חד פעמית - כך גם הזעם.

אחת מההבטחות היא הגדלת גבול ישראל והרחבת מקום הישיבה של העם (ישעיהו נד, ב):

הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי...

הרב צבאן זצ"ל (נפש חיה אות לא) מדקדק במילות הפסוק:

יש לדקדק דיספיק לומר "הרחיבי אהלך"!

המילה 'מקום' נראית כמיותרת בפסוק, ומה באה להוסיף?

ואפשר לומר על פי מה שפירשו חז"ל מה שאמר בלעם לישראל (במדבר כ"ד כ"ה) "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", ואמרו במדרש (סנהדרין קה, ב) "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", שחביבותם של בתי כנסיות ובתי מדרשות אינה אלא על ידי 'משכנותיך', שבאים ושוכנים בהם לבוא כל יום להתפלל בוקר ערב וצהרים, ולא לצבוע אותם במיני הידור ואינם באים להתפלל רק בשבתות ובחגים,

בברכתו, משבח בלעם הרשע את בתי הכנסת ובתי המדרש של עם ישראל. ברכתו אף מתייחדת בעמנו כפסוק שבו אדם נכנס לבית הכנסת בבקר. מחדש רבינו בלשון הברכה: המילה 'משכנותיך' אינה רק תקבולת למילה 'אהליך', אלא מבטאת גם פעולה, השתכנות, ישיבה בפועל! שבחו של ה'אוהל', בית הכנסת, הוא לא ביופיו וגודלו של המבנה, אלא בעוצמת וכמות התוכן – הנוכחים הבאים לעבוד את ה' במקום.

רבינו מעביר ביקורת על אנשים וקהילות שמעדיפים השקעה רבה בשיפור חזות ויוקרת בית הכנסת, אך לא טורחים בייעוד האמיתי, להגיע ולמלא את המבנה בתפילות ובשיעורי התורה:

כי עדיף להיות אפילו אוהל ומתפללים בו יום יום, ויש בו מורא שכינה, מלהיות משכן ובנין משוכלל והוא ריק מהציבור.

עדיף אוהל מלא מהיכל מפואר ריק! מה התועלת במבנה הבנוי כארמון ואינו מבצע את התכלית לשמה הוא נבנה? וזהו הרמז בנמצא במילה 'מקום' בהפטרה:

ולזה אומר הנביא "הרחיבי מקום אהל'ך" אלו בתי כנסיות, "ויריעות משכנותיך" אלו בתי מדרשות, אבל העיקר הוא כשיהיו הרבה מתפללים ואין מקום מספיק לכולם, אבל להרחיב בתי כנסיות ולשכללם ללא תועלת אין בזה שום חשיבות.

הנביא מוסיף את המילה 'מקום' כדי לבטא את המטרה האמיתית של כל שיפוץ ותיקון של בתי כנסת ובתי מדרש: יצירת מקום שיכיל את המתפללים והלומדים הרבים. כלי יפה ללא תוכן אינו שווה דבר. יש לדאוג למימוש המטרה של ההיכלות הללו: הגדלת תורה ותפילה.