אל תשליכני לעת זקנה!

 בס"ד

אל תשליכני לעת זקנה! / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל אומרים שאברהם אבינו תבע מהקב"ה להביא לעולם זקנה (בבא מציעא פז, א), תופעה שלא היתה לפניו. זו נקודה שמזמינה התייחסות לסוגיה זו. התורה מספרת כי עם זקנותו של אברהם הוא פונה אל עבדו ומבקש ממנו שידאג לאשה לבנו יצחק. על אשה זו להיות עם כמה תכונות ייחודיות. המודגשת שבהן (ועליה התווכח העבד) היא היותה של האשה קרובה למשפחת אברהם. וכך כותב רבינו (אות י):

"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, ויאמר אברהם אל עבדו וגו' (כד, א-ב), אפשר לפרש בדרך הלצה, על פי מה שפירש הרב צהלת צבי (דף עד, ע"ב) דברי שלמה המלך עליו השלום (קהלת יב, א) "וזכור את בוראך וגו', ביום שיזועו שומרי הבית, והתעוותו אנשי החיל, וסגרו דלתים בשוק" וגו',

שלמה המלך מתאר בסוף ספר קהלת את הירידה הפיזית והקוגנטיבית של הזקנה, ואת השפעותיה החברתיות. הספר 'צהלת צבי' מסביר את הפסוק "וסגרו דלתיים בשוק" באופן שאינו פשט (הפשט מדבר על פגיעה ביכולת ללכת, או בשליטה בנקבים ה' יצילנו), אך הוא באופן שמציג בעיה ואתגר גדולים מאד:

כי בימי הרעה היינו ימי הזקנה,...וכאשר האב הזקן ירצה לדור אצל בנו, אז כלתו תסגור הדלת והבן שלו עונה, מה אעשה, אשתי לא ממשפחתנו, ואין לי ברירה, וכאשר ירצה לדור אצל בתו אז חתנו יסגור בפניו את הדלת, ובתו תתנצל מה לעשות, בעלי אדם זר וכו'. וזהו "וסגרו דלתיים בשוק" שלא לקבל אותו.

כאשר האב הזקן (או האם) מגיעים לגיל מסויים שהם נזקקים להסתמך על ילדיהם, לעיתים הדלתות נסגרות: בנו יתרץ שאשתו לא יכולה או לא מסכימה לאירוח זה, ובתו תתרץ שבעלה לא יכול או לא מסכים, וכך נשארים ההורים עזובים במצוקתם.

לפי זה ביאר ה'צהלת צבי' מדרש תמוה ביותר:

ופירש בזה הפסוק (במדבר יא, ד) "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" וגו', ואמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (מצאתי בספרי בהעלותך פו) אלו הזקנים, "ויאמרו מי יאכילנו בשר", ואמרו חז"ל ביקשו להתיר להם העריות. וקשה: הייתכן שהזקנים יבקשו דבר זה שהוא מתאים רק לצעירים? אלא הזקנים הרגישו עלבונם כי אין מאסף אותם הביתה, בנו תולה באשתו שהיא ממשפחה זרה, והבת תולה בבעלה שהוא ממשפחה זרה להאב, התחילו לבכות ואמרו מי יאכילנו בשר, מי יתיר לנו את העריות להיות אח נושא אחותו, ואז לא יהיה דיחויים מצד כלתו או חתנו כי שניהם בניו, עד כאן דבריו ודברי פי חכם חן.

המדרש אומר שחטא קברות התאוה היה שהזקנים בכו על כך שהם מעוניינים שה' יתיר עריות. חוץ מהעבירה המאוסה, זה פלא שדווקא הזקנים, חסרי התאווה, תובעים זאת! אלא מסביר ה'צהלת צבי' בדרכו: הם רצו שבני המשפחה יוכלו להתחתן, וכך הזקנים לא יגורשו בשום טענה ותואנה!

לפי זה עונה רבינו על השאלה שבראש דברינו:

וזהו רמז הפסוק כאן "ואברהם זקן בא בימים", אבל לא היה חסר לו כלום מבחינה בריאותית,...ואינו זקוק לעזרת בנו או כלתו, אך חשב על העתיד אם ייקח אשה לבנו אולי כאשר יזקין עוד ויחלש לא יקבל אותו בנו, מצד כלתו שהיא ממשפחה זרה לו. לכך ציווה עבדו לקחת לו רק ממשפחתו ומבית אביו, ובזה ימצא כבודו וטיפול מסור לעת אפיסת כוחו.

אברהם אבינו חושש שמא כלתו, אשת יצחק, לא תקבל אותו אם וכאשר יזדקק לסיעוד ביום מן הימים, ולכן הוא מחייב את אליעזר להביא דווקא אשה מבנות משפחתו, ואף משביעו על כך.

ויהי רצון שיקויים בנו הכתוב (תהלים עא, ט(:

אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו?

 בס"ד

באיזה מטבע השתמש אברהם אבינו? / לפרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לידתו של יצחק אבינו לזוג הזקנים אברהם ושרה הכתה גלים. נס מופלא ביותר! אבא בגיל מאה ואמא בגיל תשעים! בהקשר לנס מופלא זה, מביא רבינו רפאל מדרש פליאה (אות ט):

איתא (=מובא) במדרש (אליה רבה פרק ו', ב"ק צז, ב) "מטבע של אברהם אבינו זקן וזקנה מצד אחד בחור ובתולה מצד אחד".

חז"ל מתארים מטבע בו יש מצד אחד ציור של זוג זקנים ומצד שני ציור של זוג צעירים. מה רצו חז"ל לרמוז בדבר? רבינו מציג כמה פרשנויות:

יש מפרשים זקן וזקנה זה אברהם ושרה מצד אחד, בחור ובתולה זה יצחק ורבקה מצד שני, ויש אומרים בחור ובתולה מצד אחד זה יצחק ואחותו כמו שאמרו חז"ל (ב"ב טז, א) "בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה",

לפי שני הפירושים, הדמויות מייצגות בצד אחד את אברהם ושרה, ומהצד השני את ההמשכיות, או דרך יצחק ורבקה או דרך יצחק ואחותו. אולי מדרש זה מבטא את העצמה של אברהם שכבר ניהל מעין ממלכה, וכפי המנהג המקובל שהמטבעות נושאים את דיוקנם של המלכים.

רבינו נוקט בפרשנות אחרת:

ולי נראה לומר הנס שהיה לאברהם אבינו ע"ה בזמן שהיה זקן וזקנה, כמו שנאמר "ואברהם ושרה זקנים באים בימים", פתאום נהפך לצד שני ונעשו כבחור ובתולה והולידו יצחק ואחותו בכל, ודבר זה נעשה מטבע מפורסם בעולם הנס שנעשה להם נגד הטבע.

בהסבר זה רבינו מקבל שאכן מדובר על הצורה המוטבעת על המטבע, אלא שמדובר בשני הצדדים על אברהם ושרה. הם הזקנים, והם נהיו כצעירים היכולים להוליד. המדרש רוצה לומר שבעצם שתי הפנים קיימים כל הזמן באברהם ושרה: יכולת ההולדה למרות הגיל המופלג.

רבינו מציע כפרשנות נוספת, המרחיבה את המשמעות של עניין ה"מטבע", הקרובה למילה "טבע":

ועוד יש לפרש מטבע של אברהם היינו זרעו של אברהם דור אחרי דור, תמיד נעשים להם נסים ונפלאות, שאפילו לפעמים האדם יהיה בצרה גדולה אפילו בסכנת מיתה כמו זקן וזקנה שאין להם מנוס מהמיתה כי קרבו ימיהם, פתאום תבוא לו התשועה ויהיה כמו בחור ובתולה בריאים ורעננים.

המדרש רומז על מהותו של עמנו: עם שאצלו אין מושג של יאוש וזקנה. גם אם נראה שמצבנו חלש ואבוד חלילה, נראה כאילו נקלענו למצב שלא ניתן להוליד דבר חדש, ישנה תמיד התערבות אלוקית המזרימה חיים ורעננות אל עבר עמנו ומניעה אותנו אל עבר יעדי הנצח שלנו.
לא עם רגיל עמנו. מעשה אבות סימן לבנים. גם אם לעיתים נראה כי אנו נמצאים במבוי סתום, מלמדנו הקב"ה דרך אברהם אבינו שהישועה בא תבוא, ואפילו ממקומות שנראים נגד הטבע וההיגיון. זה המטבע שלנו, עם ישראל.

תוכנית העלייה של אברהם אבינו!

 בס"ד

תוכנית העליה של אברהם אבינו / לפרשת לך לך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם הגעת גלי העליה לארץ ישראל בשנותיה הראשונות, היו כאלה שטענו שאין למה להביא לכאן יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. הם התבססו על הפסוק (ירמיהו ב, ז):

וָאָבִיא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הַכַּרְמֶל לֶאֱכֹל פִּרְיָהּ וְטוּבָהּ וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה:

לפי גישה זו, יש להעלות רק את מי שמחויב לאורח חיים יהודי כהלכה.

רבינו חלק על גישה זו (אות ד):

"ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה" (יב, ב). איתא במדרש (פסחים קטז, ב) "ואעשך לגוי גדול, זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך, זה שאומרים אלהי יצחק. ואגדלה שמך, זה שאומרים אלהי יעקב. יכול חותמים בכולן, תלמוד לומר והיה ברכה, בך חותמין ולא בהם", עד כאן.

המדרש בפסחים מוצא רמז בפסוק זה לשלושת האבות, ולהעדפתו של אברהם אבינו לעניין החתימה. על מה מדבר המדרש? מה החשיבות בכך שחותמים דווקא "מגן אברהם"?

ראיתי בספר אחד שמפרש בזה, ואני מוסיף קצת נופך משלי במה שאמרו רז"ל (פסחים פח, א) "אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, ויעקב קראו בית".

המדרש בפסחים מלמד על שלושה כינויים שונים שנתנו אבותינו להר המוריה: הר, שדה או בית. רבינו בעקבות ספר אחד (שהוא אינו כותב את שמו) מסביר כי מדובר על גישה חינוכית-רוחנית, ונסכם את פרשנותו בקיצור:

שלוש גישות היו בקבלת גרים על ידי אבותינו: גישתו המרחיבה של אברהם אבינו בה נדרשה אמונה בלבד (זה "הר" מקום פתוח מכל צדדיו). גישתו המחמירה יותר של יצחק תבעה מפגש עם דברים הניראים קשים, אולם למעשה יחסית נוחים למעבר (זה "שדה", מקום תחום בגדר קלה). יעקב אבינו ממש הכביד על המעוניינים להכנס ודרש מהם מחויבות גבוהה ביותר (זה "בית", מקום תחום ומסוגר).

ישנו דיון מהותי בכיוון דומה בין חכמי ישראל, גם לגבי תנאי הקבלה לבית המדרש. דיון נוקב בין גישת רבן גמליאל שסגר את בית המדרש חוץ ממי ש"תוכו כברו". רבי אלעזר בן עזריה לעומתו פתח את בית המדרש לכל דורש כאשר הוא נתמנה לנשיא.

לדילמה זו רומז המדרש בפסחים:

וזה שאומר המדרש "ואעשך לגוי גדול", זה שאומרים אלהי אברהם, רמז לגרים שקבל אברהם שהיו גוי גדול בלי לדקדק עליהם,..."ואברכך", זה שאומרים אלהי יצחק, רמז לגרים שהיה מקבל יצחק שהיה ממיין ומקבל רק הברוכים והטובים. "ואגדלה שמך", זה שאומרים אלהי יעקב, רמז לגרים שהיה מקבל יעקב שהיה בוחר רק אותם המסורים לאמונת שמים ושמו יתברך גדול בעיניהם.

המדרש רומז על גישותיהם של האבות ביחס לקבלת גרים מבחוץ. החידוש הוא שישנה הכרעה  בסוגיה זו, היא כדעת אברהם אבינו. אמנם הרב מסביר את המחלוקת על גיור, אולם הוא עושה השלכה רק על העניין הפנים – יהודי. מכאן משליך הרב על הסוגיה של העלייה לארץ בדורנו:

ונשאלת השאלה מה יהיה באתחלתא דגאולה כאשר דלתות מדינת ישראל פתוחות לכל אשר בשם ישראל יכונה, האם יש לנו לעשות כיעקב אבינו עליו השלום לקבל רק מי שהוא שומר דת כהלכה, או כיצחק לקבל גם הפחות מזה, או כמו אברהם לקבל כולם. או צריך להיות חותמין ככולן דהיינו לצאת ידי כל הדעות? תלמוד לומר "והיה ברכה", בו חותמין ולא בהם, הכוונה נעשה כמו שעשה אברהם אבינו עליו השלום לקבל כל אשר בו שם ישראל יקרא,

החתימה דווקא ב"מגן אברהם" מראה כי ב"חתימה", סוף ההיסטוריה – גאולתם של ישראל, יש לקבל כגישת אברהם כל מי שנקרא יהודי, גם אם מעשיו אינם כפי ההלכה.

ומה יאמר הרב לגבי הפסוק מירמיהו? פסוק המבקר את המטמאים את ארץ ישראל במעשיהם? עונה הרב:

והשם יתברך פותח לנו דלתות הגאולה הוא יפתח לבנו בתורה ויראת שמים, ויתקיים בנו דברי הנביא (ישעיה י"א ט"ו) "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ו"כולם ידעו אותי מקטנם עד גדולם", ובזה נהיה שמחים שקבלנו כל יהודי שבעולם, שהרי סופו נעשה יודע את ה' ומכיר באמונתו.

מי שפותח את הדרך לארץ, יפתח את הלבבות לתורה. כל באיה של הארץ עתידים להתעורר בקרבת ה'. הנביאים מדברים על חיפוש נרחב של הקב"ה בימי הגאולה, וממילא, מי שיהיה כאן ייטיב את דרכיו , וישיבתו בארץ היה מתוך קדושה וטהרה.

כיצד נהיה צדיקים לדורי דורות?

 בס"ד

כיצד נהיה צדיקים לדורי דורות? / לפרשת נח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

רבנים הנושאים באחריות ציבורית כרבני ערים, יישובים וקהילות, משתמשים בדרשותיהם פעמים רבות להכניס תוכן חינוכי לקהל עדתם. בניגוד לפרשן המחויב לטקסט, לדרכי הניתוח והחשיבה הפנימית, הדרשן רשאי ולפעמים זו גם חובתו להיעזר בתשתית של פרשת השבוע או נושא נלמד אחר, ולהדריך את הציבור כיצד עליהם לנהוג. דבר זה הוא מאד יסודי בהבנת דרכי הכתיבה והדרוש מחז"ל ועד ימינו, והוא מאפשר להבין כיצד לגשת למקור זה או אחר.

רבינו רפאל ע"ה, כרבה של נתיבות, "עזתה" בשמה הראשון עת הוקמה כמעברה בשנת תשט"ז (1956), ראה את הציבור המגיע לארץ בעיקר מארצות צפון אפריקה, וכאבו המרכזי היה לדאוג גם לקליטה רוחנית נכונה, במיוחד לאור שינוי מבני הקהילה מחו"ל לארץ. סוגיית החינוך היתה עיסוק מרכזי בדרשותיו. בפרשתנו הרב כותב כמה דרשות העוסקות בענייני חינוך הילדים, והדאגה להמשך קיום התורה גם בדורות הבאים.

נלמד אחת מהן (אות ח):

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" (ו, ט). אפשר לפרש על פי הידוע מה שפירשו חז"ל (שבת ל, א) בפסוק (תהלים פח, ו) "במתים חפשי", כשהאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצוות. ולכן אמר התנא באבות (ד, טז) "התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". דהיינו לסגל הרבה תורה ומצות בעולם הזה כדי לזכות למחיצתו בעולם הבא.

הרב יתמקד במילה "בדורותיו". זו מילה מיותרת לכאורה. צדיקות אינה דבר התלוי בדור זה או אחר, אלא ערך מוחלט ועצמאי: אדם העושה רצון ה' הוא הצדיק. כמובן שחז"ל והמפרשים עמדו על הקושי בכך, והלכו בדרכים שונות כדי להסביר. רבינו ייעזר בפסוק כדי להדריך את הלומדים והשומעים בענייני חינוך הילדים.

ראשית, פותח הרב צבאן ע"ה ביסוד רוחני פשוט: קיום מצוות, צמיחה רוחנית ותנועה בקדושה שייכים רק לחיים בעולם הזה. עם המוות, ניטלת מהאדם היכולת להוסיף עוד זכויות על זכויותיו. "במתים חופשי".

האם זה מנוי וגמור? האמנם אין דרך למצוא מהלך של חיות נצח?

אבל יש דבר אחד שהאדם אפילו אחרי שהלך לעולם הבא נחשב לו כאילו עודנו מקיים התורה והמצות ונהנה משכרם, וזה אדם שחינך בניו בדרכי התורה והמצוות ולא התהלך אתם בנחת וברכות לפנק אותם, שעליו נאמר (משלי כט כא) "מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון".

אדם שילדיו ממשיכים את דרכו בחיי תורה ומצוות הוא זה שזוכה לחיי נצח! מעשיהם הטובים מיוחסים לו, והוא מתעלה גם בעולמות הנשמה. הוא ממשיך להיות בתנועה כלפי מעלה. אדם כזה שפעל לחנך ולא ויתר לעצמו וחיפש חיי נוחות בחינוך – ישנו סיכוי טוב שיראה את בניו הולכים בדרכיו, דרך ה'. אולם אם הוא נותן לילדיו לחיות ללא כל מסגרת והגבלה, ומפנק אותם ללא כל ביקורת, בסוף יתנשא אותו הבן למרוד ברצונות הוריו ובדרכיהם (מנון=שליט).

את הכלל החינוכי הזה, מעלה רבינו דרך דרוש מתוך הפסוק:

וזהו רמז הפסוק "אלה תולדות", דהיינו בניו של אדם. "נח נח" אם האב התנהג עם בניו ב'נח נח', ואינו מייסרם ומחנכם, ממילא לא יצאו ילדים טובים ואינו זוכה על ידם, על כן יהיה רק הוא "צדיק תמים בדורותיו", דהיינו בחיים חיותו, אבל אחרי פטירתו אינו מקבל עוד זכיות וכאמור.

אדם המחפש את הנוחיות בעבודה החינוכית, "נח נח" (כאן רבינו משנה את הפשט הפשוט בכדי להביע את הרעיון החינוכי בדרשתו, כפי שפתחנו), הרי צדיקותו תשאר רק "בדורותיו", כל זמן שהוא – האב הצדיק – חי. עם פטירתו תעצר צידקותו מלהתקדם ולהתעלות.

על האדם לקחת את אתגר החינוך ברצינות, להיות מוכן לקשיים כאלה או אחרים, כמובן בשילוב קשב ואורך רוח, ובכך בס"ד יזכה לראות את בניו הולכים בדרכי ה'.

מי עוד נברא עם שמים וארץ?

 בס"ד

מי עוד נברא עם שמים וארץ? / לפרשת בראשית / רבי רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפסוק הראשון שבו תורתנו הקדושה פותחת מציינת מעין כותרת של מה שנברא בתחילה (א, א):

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ:

כידוע לפי כללי הדקדוק המילה "את" אינה מחוייבת המציאות. ניתן היה לומר "בראשית אלוקים השמים והארץ". מסיבה זו, חז"ל הוציאו דרשות ממקומות בהם המילה "את" נראית חסרת משמעות בפשט הדברים.

כותב רבינו בספרו נפש חיה (חלק ב', אות ט, "שיירי הנפש"), על הפסוק הנ"ל:

אפשר לפרש על פי הידוע שתיבת א'ת היא לרבות, וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (בבא קמא מ"א עמוד ב') ולא יאכל את בשרו (שמות כ"א כ"ח), את, לרבות הנאת עורו. וכן דרשו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא (קידושין נ"ז עמוד א') את ה' אלהיך תירא (דברים ו' י"ג) לרבות תלמידי חכמים.

רבינו מביא כמה דוגמאות הממחישות את הכלל בו פתחנו: המילה 'את' מרבה חידוש הלכתי (איסור אכילת עורו של שור שנגח והרג, אותו יש לסקול) וכן חידוש רעיוני (יראה מתלמידי חכמים).

ממילא יש להבין מהם החידושים של המילים 'את' בפסוק שלנו:

וידוע שהעולם עומד בזכות הצדיקים כמו שנאמר (משלי י' כ"ה) "וצדיק יסוד עולם". וכן דרשו חכמינו ז"ל בגמרא (מועד קטן ט"ז, ב') "צדיק מושל יראת אלקים" (ש"ב כ"ג ג') – ה' יתברך גוזר גזירה והצדיק מבטלה, הצדיק גוזר גזירה והקדוש ברוך הוא מקיימה. וכן אמרו חז"ל בגמרא (שבת י', א') "כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית".

חז"ל מלמדים כי יש מי שעוזר לקב"ה בניהול העולם: הצדיקים והדיינים הדנים אמת לאמיתה. צדיק יכול לברך ולשנות מציאות, וכן יכול לברך ולבטל גזרות. גם דיין השופט באמת ויושר נחשב כמי שבונה את עולמו של ה', בכך שדואג שהעולם לא יחרב על ידי רשע ועוולה.

את הדבר הזה רומזת התורה אצלנו:

וזה רמז הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אך שיתף איתו כביכול במעשה בראשית גם הצדיקים והדיינים, ולכן נאמר 'את' פעמיים, לרבות הצדיקים שהם יסוד עולם, ולרבות הדיינים שהם שותפים במעשה בראשית.

המילה 'את' הכתובה פעמיים רומזת לשותפים אותם ברא ה' בתחילת בריאת העולם, מי שילוו את התקדמות המציאות אל המגמות אליהן הקב"ה מכוון את כל הבריאה. בעול םשה' בורא יהיו קשיים, אתגרים והסתרי פנים, לכן יש לשתול שותפים שימשיכו את תהליך הבריאה, וכן ינסו למנוע ככל כוחם תהליכים של ירידה והרס.

 

השנה נלמד מתורתו של אחד הצדיקים: ר' רפאל כ'דיר צבאן. תמצית חייו כפי שמופיע בויקיפדיה:

הרב רפאל כדיר צבאן (א' טבת תר"ע, 13.12.1909 – ד' כסלו תשנ"ה, 7.11.1994).

היה רב באי ג'רבא שבתוניסיה. עלה לישראל ושימש כרב בנתיבות. היה חבר מועצת הרבנות הראשית, ונשיאה של ישיבת כסא רחמים.

זכויות וברכות!

 בס"ד

זכויות וברכות! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

ברכתו של משה נאמרת במילים מלאות הוד, וברגעים של הוד, יום פטירתו של המנהיג האהוב והמסור כאב לבניו וכרועה לעדרו, משה רבינו עליו השלום. הברכות המיוחדות, יש בהן גם תפילה וגם גילויי מהות של חלקי העם השונים והייחודיים.

רבינו מתקשה בנקודה אחת יסודית – על עצם הברכה! דבריו מתחילים בשאלה על הפסוקים (לג, ב-ה):

(ב) וַיֹּאמַר ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ: (ג) אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: (ד) תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: (ה) וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

שואל רבינו (אות ב):

ואמר ה' מסיני בא וגו' - להבין המשך וקשר הכתובים הנראים כמשוללי הבנה.

מה הקשר בין פסוק לפסוק בהקדמת ברכות השבטים?

ייתכן עם מה שאמרנו למעלה שברכת צדיק לא תחול על הבלתי מוכן ורק תחול על המוכן, ולזה אמר שהגיד הכתוב כי משה ברך את ישראל לפני מותו, בא להסיר הקושי שאיך תחול ברכתו עליהם בהיותם בעת ההיא בלתי מוכנים? אשר אתמול היה מוכיחם בדברים קשים כגידים באומרו "ממרים הייתם" וגו' וכן "אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה", איך עתה ברכם באפס מקום אל הברכה שתחול?

יש כלל בענייני ברכות – צריך לתת לברכה על מה לחול (כמו אליהו הנביא שברר שיש לאשה הצרפית מעט קמח ומעט שמן, ועליהם הוא החיל את ברכת השפע, במלכים א פרק יז). ממילא יש לשאול על משה רבינו: אתמול דברת דברי כיבושים קשים על עם ישראל, אם כן, על איזה זכות תחול הברכה? כינית את ישראל עם קשה עורף, ממרים, ועוד, ובאיזו זכות יזכו שתחול עליהם הברכה? לכן, כהקדמה לברכה, רוצה משה רבינו להסביר מהו הכלי עליו תחול ברכתו:

ולזה בטרם ברכם היה מחפש איזה זכויות שהיו בידם. וזכר בתחילה זכות קבלת התורה שהיה בידם באומרו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן" שהוא רמז למתן תורה, שהחזירה על ישמעאל שבא מהר פארן, וגם החזירה לעשו הבא משעיר ולא רצו לקבלה, וזה אומרו "אף חובב עמים", ירצה כי אף שהוא ית' חובב עמים ורצה לתת להם תורתו הם לא אבו לקבלה עד כי באו "כל קדושיו" הם זרע ישראל "בידיך" וברשותך כי הם קבלוה ברצון והקדימו עשייה לשמיעה ובאו בידיך וברשותך.

זכות ראשונה: קבלת התורה. כל העמים קבלו אפשרות לזכות בתורה, אולם רק ישראל בחרו בה. עצם המוכנות היא דבר עצום, ויש לברכה על מה לחול!

יש עוד:

ונוסף עוד כי הם "תוכו לרגליך" שהתענו תחת ידיך והלכו אחריך במדבר ארבעים שנה בארץ לא זרועה.

דבריו הפיוטיים והמרגשים של ה' בפי ירמיהו הנביא (פרק ב) "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" הם הזכות האדירה השניה שמכוחה תחול הברכה. לעזוב מצב חיים של עבדות, תלותי אך יציב, למסע בלתי נודע במדבר – הלא דבר הוא!

זכות זה, וגם זכות מה שנשאו "מדברותיך" שקבלו דבריך ותורתך הקדושה אשר "צוה לנו משה מורשה" שלא עזבוה ושמרוה כאישון עינם כירושה שאין לה הפסק, כל אלה ימציאו מקום אל הברכה שתחול עליהם.

שני אלה – כוחם אדיר, אולם יש משהו שהוא מעל הכל:

ועוד זכות אחר להם גדול מכל אלה הוא כי "ויהי בישורון מלך", ירצה שהוא ית' תחילת ידיעת מציאותו ומלכותו ואמונת אלהותו לא היתה רק (=אלא) בישורון, ומהם נתפרסמה אלהותו לכל באי עולם, וזה נמשך "בהתאסף ראשי עם" הם האבות הקדושים אשר הכירו דרכיו ומציאותו, והם הנחילו האמונה הצרופה הזאת לזרעם אחריהם "יחד שבטי ישראל", ומשם נתפרסמה לכל באי עולם.

זכות אבות!

מי שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, ודרך עם ישראל התפרסמה אמונתם הייחודית בה' אחד יחיד ומיוחד – מקנים זכות קיום לצאצאיהם עד סוף הדורות, וממילא, הברכה תחול כדי לאפשר קיום וצמיחה לעם ישראל בניהם

כי על כל אלה, גם אם לפעמים תמעד קרסולם מני הדרך הטובה, עם כל זה תמצא מקום הברכה לחול עליהם ע"י הזכיות האלה שקדמו להם.

גם אם לפעמים עם ישראל מועד וכושל, יפה כוחן של זכויות אלה לזכות את עמנו לעד בברכות עד בלי די!

אל תהיה הפכפך!

 בס"ד

אל תהיה הפכפך! / לפרשת האזינו / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

בשירת התוכחה של משה רבינו, זמן קצר לפני לכתו לבית עולמו, הוא מעביר על עם ישראל את הביקורת הבאה (לב, כ):

...כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם:

מהן התהפוכות המתרחשות על ידי עם ישראל? כותב רבינו (אות ז):

המכוון אצלי בזה, והוא במה שנודע כי לעבודת ה' יצטרך האדם להשתמש בשני דברים הופכיים, והם הקור והחום: שבבוא יצרו להסיתו לעבור על אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ישתמש בקור לקרר את עצמו לשבת במנוחה לבל יעשה מאומה רע, ובבואו להסיתו לבטלו ממצוות עשה ישתמש בחום לחמם את עצמו ולטרוח בכל כוחו לקיים מצות ה' ולהתרחק בכל היכולת מהעצלה והרפיון.

קור וחום הינם שני הפכים. הם קיימים גם בנפש האדם: הקור המבטא עצלות והימנעות מפעולה, והחום המבטא תנועה זריזה. אדם צריך להשתמש בכל כח במקום הנכון: אם נקרית לפניו עבירה, ישתמש בקור ויימנע מלעשותה. אם מזדמנת לו מצווה –יחמם עצמו ויזדרז לעשותה.

אולם ישנם רשעים הפועלים בדיוק להיפך, כדברי הרב עזריה פיג'ו זצ"ל, בספרו בינה לעיתים:

וכמ"ש הרב "בינה לעתים" מה שכתב החכם במשליו (משלי כב, ה) "צינים פחים בדרך עיקש שומר נפשו ירחק מהם", ירצה, כי הנה אלה רשעים...הם את הישרה יעקשו, כי ישתמשו בקור בקיום מצוות עשה לבלתי קיימם, ויאחזו במידת העצלה והרפיון וישתמשו בחום לעבור על הלא תעשה, לזה הזהיר שלמה לאמר כי שומר נפשו ירחק מהם.

עיקש, ההולך בדרך הפוכה ממה שראוי ונכון, הוא הרשע ממנו יש להתרחק. מי שרוצה לשמור על נפשו לבל תיפול בעבירות, ולמען תתעלה במצוות, ירחק ממי שמהפך את הדרך הראויה והנכונה. וזו המשמעות בפסוק שלנו:

...וזה כוונת אומרו "כי דור תהפוכות המה" ירצה, כי ברוב אוולתם שגו להשתמש בשני ההפכים האלה בדרך עקש ואת הישרה יעקשו להשתמש בהם בדרך לא טוב ולזה קרא אותם דור תהפוכות.

תלונת משה היא על אותם המשתמשים בכוחות שנתן להם ה' לצורך הפוך מהצורך הראוי והנכון.

רבינו מביא משל נאה לעניין:

משל לסוחר, שבעת שהיה מחוץ לבית הגיע לביתו קונה עשיר שבא לבצע אצלו רכישה גדולה. כאשר לא מצא את מבוקשו פנה לדרכו ורכש מסוחר אחר. כאשר בא הסוחר לביתו ושמע את הדבר מאשתו – כעס עליה כעס רב מדוע לא באה לקרוא לו! והורה לה מכאן והלאה שאם מישהו מחפש אותו – תזדרז ותקרא לו. לאחר כמה ימים הגיע בעל חובו של אותו סוחר, ושוב הסוחר לא היה בבית. זכרה אשתו את הוראתו וקראה לסוחר ממקום המצאו. כאשר הגיע הסוחר במרוצה וראה כי מדובר בבעל חובו בערה בו חמתו על אשתו...אמר לה: כשהיה צריך להזדרז – התעצלת, וכשהיה צריך להתעצל – הזדרזת?

ועל זה מסיים הרב:

כן הדבר הזה ברשעים: כי במקום שיש להם ריוח בדבר בשמרם מצות ה' משתמשים בעצלה ורפיון, ובמקום הפסד - הם ממהרים וקמים כארי וכלביא לעבור את פי ה' אלוהיהם.

נלמד נא כולנו לרכוש את מידת הזריזות וההתלהטות כאש לעשות מצוות עשה, ולהיות קרים כקרח ועצלים בבוא אלינו פיתוי לעבור חלילה על מצוות לא תעשה.