אפליה - שורש הדינים!

 

בס"ד

 

אפליה - שורש הדינים! / לפרשת שופטים/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

במקומות שונים, חז"ל מפרשים ציוויים שנאמרו לשופטים, ככאלה שמחייבים את כלל הציבור. כזה הוא למשל הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" (ויקרא יט, טו) שנאמר בפשוטו לשופט, אולם ממנו ציוו חכמים "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (בבלי שבועות ל, א).

רבינו ילמד תוכחה קשה נגד תופעה נוראית שהיתה בזמנו, אולם נראה שהדברים נוגעים לא פחות גם לימינו (אות ד):

"כי יפלא ממך דבר למשפט, בין דם לדם, בין דין לדין" וגו' (יז, ח). אפשר לומר שבא לרמוז על שלפעמים רואים מדת הדין בר מינן מתוחה: פטירות משונות, עוד זה מדבר וזה בא צרות שונות ומשונות. והאדם מתפלא על משפטו יתברך, מפני מה חרי האף הזה?

פעמים שאדם פוגש תופעות קשות של חולאים משונים ואף מוות לא אלינו. הוא תמה: מדוע אין רגע של מנוחה בין צרה לצרה? נפלא ממנו, נסתר ממנו, דבר המשפט, משפטו של בורא העולם. אם כן, מדוע זה חלילה עלול להגיע?

התשובה לזה על השנאת חנם וההפליה שעושים אנשים ראשי ציבור "בין דם לדם", זה אשכנזי וזה ספרדי, זה מרוקאי וזה טוניסאי, "בין דין לדין" דינו של עובד זה לדינו של עובד זה, זה מגיע לו נקודות יותר, ומשכורתו יותר וזה לא מגיע לו. עובר זה עושה מה שהוא לא כהוגן מגיע לו פיטורין או עונש אחר, וזה עשה דברים יותר גדולים גניבה וכדומה, ובכל זאת משתדלים לראות לו איזה דרך לעשות לו הכל חלק (חי"ת קמוצה), כאילו לא עשה כלום. "ובין נגע לנגע" שרואה נגְעי אחרים ולא רואה נגעי עצמו, או נגעי חביריו האוהב אותם,

ישנה הפליה (או 'אפליה'. שתיהן אפשריות בהקשר זה. ראו כאן) בין אנשים, וזה שורש הרע!

התורה מתארת 3 סוגי הפליות: א. בין דם לדם – בין יהודי ליהודי מעדות שונות. ב. בין דין לדין – אדם שנותן ללא כל הצדקה שיפוט שונה לאנשים שונים, מה שמשפיע על מעמדו ושכרו, וכן על היחס לתקלותיו. ג. בין נגע לנגע – בין מבט 'מטהר' לנגעי ובעיות עצמו וחביריו, למבט 'מטמא' כלפי נגע הרחוקים ממנו.

כשאדם מסתכל על עם ישראל במבט מעוות כזה, הדבר מקרין גם ליחס של הקב"ה אלינו, יחס קשה שנראה כשיפוט מחמיר ולא מובן.

זהו "דברי ריבות בשעריך", וזו סיבה שגרמה מדת הדין חס ושלום,

ומה הפתרון? בית המקדש, מקום האחדות הלאומי:

וחובת האדם "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", שאין בו לא שנאת אחים ולא פירוד לבבות.

בית המקדש בהדרו ותפארתו היה המרכז אליו התנקזו כלל ישראל, מכל השבטים ומכל קצוות הארץ והעולם. שם כולם הרגישו עבדי ה'. אין אחד יכול לומר שהוא בן אהוב יותר לפני ה' לפי מוצאו, אלא לכל היותר לפי מעשיו ומאמציו הרוחניים. העולה למקדש היה מקבל מבט מאוזן על עצמו ומעמדו, ובכך היה מתרחק משיפוט שלילי ומפלה כלפי יהודים אחרים.

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל!

 בס"ד

מה הוא מאכיל, אף אתה תאכיל! / לפרשת ראה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מצוות רבות נאמרו בפרשתנו. רבות קשורות לכניסה הקרובה לארץ: כילוי עבודה זרה, גירוש הגויים משבעת העממים, וכן מצוות הקשורות לתבואת הארץ, 'מצוות התלויות בארץ'.

אחת מהן היא מצוות מעשר שני, עשירית היבול אותה מפריש החקלאי ואוכל בטהרה בירושלים.

רבינו יגלה רמז נטמן באופן שבו התורה מצווה על מצווה זו (אות ה):

"עשר תעשר" (יד, כב). אפשר לפרש בדרך רמז, עש'ר גמטריא 570, אם אדם יוציא העשירית מזה הוא חמשים ושבע, כחשבון ז'ן, לרמוז שיש לו לאדם להיות הולך בדרכיו יתברך, מה הוא רחום גם הוא יהיה רחום, זן ומפרנס להזקוקים לפרנסה.

כלל יסוד לנו בעבודת המידות: אם רצוננו לדעת מהי הדרך הנכונה – עלינו להתבונן כיצד נוהג ה', ולהדבק בדרך זו. הקב"ה זן ומפרנס לכל. מקור החיות והברכה. בדבר זה עלינו לדבוק בו ולדאוג לפרנס את הזקוקים לכך. היכן הדבר רמוז?

וזהו "עשר תעשר", רוצה לומר 'תעשר' תיבת 'עשר'.

תעשר – תוציא עשירית – מהמילה 'עשר'. יוצא המספר 57 שהוא בגימטריה 'זן'. (בשיפולי גלימת הרב נוסיף שאם נשים לב נבחין שמילה זו – 'זן' - רומזת לשמות ה' 'אל הויה', והדברים נפלאים, ועולים בקנה אחד).

מכיון שנתגלתה לנו דרך רמז זו, נראה כי היא גם נכונה בכיוון השני: ל'עשר' את המילה 'מעשר':

וכן בהיפך אם נוציא המעשר מתיבת תעש'ר (970) הוא צ"ז (97) כחשבון זמ'ן, לרמוז שיש לו לאדם לתת צדקה מן ממונו, כי אין לו בטחון בממון שלו והזמן הוא בלתי נאמן, וכמו שדרשו בגמרא (שבת קנא, ב, על דברים טו, י) "כי בגלל הדבר הזה", גלגל הוא שחוזר בעולם.

על הפסוק בפרשתנו המדבר על נתינת הלוואה לעניים לקראת שנת השמיטה, התורה מבטיחה ברכה ומניעת הפסד למלווה. חז"ל עמדו על הלשון הלא רגילה "כי בגלל" (ביטוי יחידני בתנ"ך!) ודרשו ממנה מוסר: העושר לא מובטח לאיש. האדם עלול להיות לעיתים למעלה אולם חלילה לעיתים למטה. אומר לנו הקב"ה: תעשר בזמן! כשיש לך יכולת וברכה! היום תוכל לתת ובשפע – ומי יודע מה יהיה מחר? 'עשר את המילה 'תעשר', ותמצא את הזמן הבוגדני והמתחבא.

נסתרות לשון הקודש כפי שחושף לנו רבינו מראות על העומקים הרבים עד אין קץ הקיימים בכל מילה ומושג בתורתנו הקדושה.

מעדנים רוחניים...

בס"ד

מעדנים רוחניים... / לפרשת עקב / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הקב"ה מתאר בפרשה את הברכות שילוו את עם ישראל בבואו לארץ ישראל ויחיה על פי רצון ה'. אין די רק בהבטחה טובה זו בפני עצמה, אלא היא נושאת בתוכה מסר נוסף: כל הטוב שמחכה לעם ישראל אינו מיטיב מצד עצמו, אלא רק כי ברכת ה' שורה שם. ללא ברכת ה' כל השפע הזה חסר תועלת. הראיה היא מהמן (ח, ג):

לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם.

תובנה נוספת מפסוק זה מאיר לנו הרב (אות ו):

ידוע שהאדם מורכב מגוף ונשמה, וזה בלי זה אי אפשר להתקיים, כי אם אין נשמה אין קיום לגוף ואם אין גוף אין קיום לנשמה בעולם הזה. לכן חובת האדם כמו שהוא משתדל בכל כחו לתת מזון לגופו גם לכל משפחתו מאכלים טובים ועריבים לשמח את גופו וגוף משפחתו, כך צריך להשתדל בכל כחו לתת מזון לנשמתו גם לנשמות בני משפחתו לשמח הנשמה.

מקדים הרב יסוד רוחני בסיסי: אדם הוא גוף ונשמה. ללא גוף הנשמה לא יכולה להוציא לפועל את הטוב שבה. ללא נשמה הגוף אינו אלא בשר חסר רצון ותנועה. הגוף הוא המוכר והמוחש. כמו שאדם משקיע זמן וכסף בגופו ובגוף ובמשפחתו, חובתו לבנות ולהצמיח את נשמתו ונשמות משפחתו.

זהו הרמז בפסוק:

וזה רמז הפסוק "כי לא על הלחם" המאכלים הגשמיים יחיה האדם, אפילו כשאינו נותן לחם רוחני לנשמתו, אלא "כי על כל מוצא פי ה' " הם התורה והמצות שהם החיות של הנשמה, ורק על ידי זה "יחיה האדם" גוף ונשמה יחד.

הפסוק משווה בין הלחם לבין מוצא פי ה'. על פי תודעת האדם הלחם מחיה אותו, ומחדשת התורה שמוצא פי ה' מחיה. בפשט הדבר נראה כניגוד: לא הלחם מחיה אלא דבר ה'. מחדש הרב: הלחם אכן מחיה! אבל רק את הגוף. זה לבד – לא נקרא חיים. החיים נשלמים בזכות הקישור לדבר ה'. כשם שאדם מטפח את 'לחמו' כך עליו לטפח את הקשב ל'מוצא פי ה''. חיבור שתי המגמות ייצר חיים שלמים של עליה וצמיחה. 

תהפוך את הדין לרחמים!

 בס"ד

תהפוך את הדין לרחמים! / לפרשת ואתחנן / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תשוקתו של משה רבנו להכנס לארץ מביאה אותו להתפלל עוד ועוד לביטול הגזירה, אך ללא הצלחה.

כך מסכם רבינו את הדיון בדברי חז"ל (אות א):

"ואתחנן אל ה' בעת ההיא" (ג, כג). אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תנאים דברים פרק ג, כג) תקט'"ו (515) תפלות כחשבון ואתחנ'ן וכחשבון תפל'ה התפלל משה רבנו עליו השלום לבטל מעליו הגזירה שלא להכנס לארץ, אך לא נענה, והשם יתברך אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה".

המילה 'ואתחנן' אינה מקרית בתחילת פרשתנו. הגימטריה שלה היא 515. זוהי גם הגימטריה של המילה 'תפילה' (ללא י'). חז"ל אמרו שזהו רמז לכמות התפילות שהתפלל משה רק על עניין זה של הכניסה לארץ ישראל!! ראו מה גדולה התשוקה של משה רבנו ע"ה להכנס לארץ הקודש!!

אולם לאור חידוש זה שואל רבינו שאלה חשובה: מדוע התפלל משה רבנו דווקא כמות זו של תפילות? מה עומק המסר של חז"ל באמרם שזה מניין התפילות, לא פחות ולא יותר?

ואפשר לומר מה שהתפלל רק תקט"ו לא פחות ולא יותר, שהם כמספר "במדת הדין" שרצה להעביר מעליו מדת הדין שהיתה בעת ההיא נגדו שלא להכנס לארץ. וזהו שאמר "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", כמנין ואתחנ'ן שהיא "במידת הדין", רציתי בתפילותי להפוך מדת הדין למדת הרחמים, וזהו "אל ה'" שם הוי"ה רחמים, בעת ההיא, שהיתה מדת הדין מתוחה עלי, לאמר לה הרף!

משה רבנו מרגיש שמידת הדין המתוחה עליו היא המונעת ממנו את הכניסה לארץ. חז"ל אומרים (בראשית רבה סג, ה) שהמילה "עתירה" נרדפת למילה "תפילה", כי התפילה היא כמו 'עתר' – קילשון, הכלי החקלאי בו הופכים את התבואה מצד לצד. כך גם התפילה כוחה להפוך את מידת הדין למידת הרחמים – ואת זאת מנסה משה רבנו לעשות.

זה רמוז במילים של הפסוק: 'ואתחנן' - אני מתפלל כדי לשנות את מה שנגזר 'במדת הדין' ולשנות 'אל ה'', אל מידת החסד והרחמים, שכן שם הויה ברוך הוא הוא השם של מידת החסד.

נלמד אנו את כוחה של התפילה ועד כמה עלינו לפעול בכדי להתאמץ עד קצה היכולת להפוך את הדינים לרחמים!

דיבור עוקץ ודיבור מתוק

 בס"ד

דיבור עוקץ ודיבור מתוק / לפרשת דברים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נאום התוכחה של משה מלווה בסיפורן של עליות וירידות בחיי עם ישראל במדבר. דיבורי תוכחה יש בהם כח מקדם, אולם לשמעם – זה לא נעים...רבינו מביא מדרש הרומז לכך (אות ג):

"אלה הדברים אשר דבר משה" (א, א). איתא במדרש (דברים רבה א, ו) "אלה הדברים – כדבורים, דובשן מתוק ועוקצן מר". ופירשו חז"ל הכוונה, שכאן נתן משה רבנו עליו השלום מוסר לישראל על העונות שעשו, והזכיר להם המקומות שבהם עשו וכמו שפירש רש"י ז''ל.

המדרש משווה את הדיבור של משה לעקיצת דבורים. יש בהם את הכאב, אולם האדם המקבל את התוכחה – מתעלה ומתמתק.

רבינו יעמיק במשמעות הדימוי הזה:

ואפשר לתת טעם שהמשיל התוכחות אלו לדבורים, בהקדים מה שהביאו משם הרב 'אמרי אלימלך', דלכאורה קשה על מה שכתב רש"י שהזכיר התוכחות ברמז מפני כבודן של ישראל, והלא החטאים המוזכרים כאן ברמז נשנים להלן במפורש בפירוט מלא של כל הפרטים.

הרב ר' אלימלך שפירא מגרודז'יסק (פולין, המאה ה-19) מקשה על מדרש חז"ל שמביא רש"י: למה מסבירים שהתוכחות היו ברמז במשות המקומות? והלא משה בעצמו יפרט בארוכה חטא אחרי חטא. אם כן, מה התועלת ברמיזה בהתחלה?

ופירש, כי איתא במדרש כיון ששמעו ישראל התוכחה מיד חזרו בתשובה שלמה ואמתית. וידוע מי שחוזר בתשובה מאהבה זדונותיו נעשין לו זכיות. וממילא הפכו כל החטאים למצות, ולכך מנה אותם לפרטי פרטים כיון שביקש להזכיר ככל היותר את זכיותיהם של ישראל. וידוע שהדבורה כשעוקצת מיד מתה, כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה יז, ג) שכך היה למשה רבנו עליו השלום, כיון שהוכיח את ישראל נסתלק מן העולם, עד כאן דבריו.

הרמזים הספיקו. העם הבין. לבו נשבר בקרבו והוא קיבל עליו תשובה מאהבה, מתוך רצון להתקרב אל ה' יתברך. הכלל בתשובה זו הוא שגם עבירות שנעשו מתוך מודעות לאיסור ולחומרתו נהפכים לחוטא לזכויות! ממילא, אומר ר' אלימלך, משה לא מפרט עבירות, אלא זכויות. כלומר, העבירות שנעשו לזכויות, למעשים טובים.

לפי זה מובן דימוי הדבורה: משה רבינו עוקץ ומכאיב לישראל בתוכחתו, ומכיון שדבריו גרמו לתשובה מעולה, על משה רבינו להיפטר מן העולם, כדבורה המתה – להבדיל – לאחר עקיצתה.

רבינו טוען שמשהו אחר מת:

ולכך תוכחת זו נמשלה לדבורה, לומר לך מה הדבורה כשעוקצת מיד מתה, כל ישראל כשעשו תשובה מתו כל העונות שלהם ולא יזכרו יותר, כיון שתשובת ישראל היתה מאהבה שנהפכו כל עוונותיהם לזכיות.

מה שהמדרש רוצה לומר הוא מות העבירות! אם היו חוזרים בתשובה קטנה וחלקית, הרי שזדונותיהם היו נעשים שגגות. אולם משה רבינו במתק שפתיו משיב ליבם של ישראל לה' מתוך מתיקות רבה. אין עניין שימות מטעם זה. שבחו של משה רביו הוא ביכולת הקירוב אל ה', קירוב של אהבה.

אתה נוסע לארץ, או יוצא מהגלות?

 בס"ד

אתה נוסע לארץ או יוצא מהגלות? / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

במסגרת סיכומי תקופת המדבר של עם ישראל, פרשתנו סוקרת את התחנות בהן חנו עם ישראל. לשון הפתיחה לסיכום – תמוהה (לג, ב):

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

מפרשים רבים עומדים על השינוי בסדר הכתיבה: בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף "מסעיהם למוצאיהם". מה טעם השינוי? כותב הרב (אות ה):

דקדוק חז"ל ידוע...וכעת נראה לי לפרש עוד שזה רמז מוסרי לנו שיצאנו מחוץ לארץ ובאנו לארץ ישראל הקדושה כדי להתעלות עוד יותר ברוחניות בעבודת ה' ובמצותיו, אך בעונות הרבים הדבר היה בהיפך באנו לארץ ישראל וירדנו מפסגת הקדושה שהיתה לנו בחוץ לארץ והלכנו אחורית,

העליה לארץ יצרה משבר רוחני אצל לא מעט מהעולים אליה. המפגש הבין – תרבותי, ובודאי הכפיה האנטי דתית שהיתה בימי קום המדינה גרמה לירידה רוחנית רבה ממה שנהגו קהילות רבות בחו"ל. רבני ג'רבא שעלו עם קהילותיהם, חשו מחוייבות עצומה לרמה הרוחנית של צאן מרעיתם. רבנים עצומים לקחו משרות רבניות זוטרות יחסית לרמתם ובלבד שיוכלו להיות בקשר אישי וצמוד, לעזור בקליטה הרוחנית ולא רק החומרית.

הרב רומז כאן על שתי מגמות בעולים לארץ, האידיאלית הרצויה, והשלילית המאתגרת. המניע האמיתי צריך להיות עלייה בקודש, קרבה לה', חיבור אל ארץ הקודש ומצוותיה. הרצון השלם לחיות נגד עיני ה'. יחד עם זאת הרב יודע היטב כי ישנם יהודים רבים שבאו לארץ כדי לברוח משלטון הגויים. מקלט לילה. הם לא רואים ערך מיוחד דווקא בהתיישבות בארץ ישראל, הארץ הקדושה. לדידם הדבר היחיד שהוחלף הוא מנהיג, מגוי ליהודי, אולם אורחות החיים נטולי עול תורה – ממשיכים לצערנו.

נגד דבר זה רומזת התורה בשינוי סדר המילים, תוך הפרדה בין המופעים השונים במילה "אלה", המפרידה בין המגמה של משה, ל"אלה" שבפועל עלו:

נדבקנו בגשמיות ובחפשיות במדה מרובה ומסתפקים במדה מועטת ברוחניות, ובזה נעשה עיקר יציאתנו מחוץ לארץ לארץ ישראל רק להנאה גשמית, במקום שהיינו תחת שלטון האומות נהיה תחת שלטון יהודי.

מוקד החיים נהיה רדיפת גשמיות. גם אם אנו משקיעים זמן ברוחניות, בלימוד תורה ותפילה, הדבר נספח ונילווה ודי לנו בכמות מועטת, בעוונותינו.

וזהו שאומר "ויכתוב משה את מוצאיהם" מארצות הגולה, "למסעיהם על פי ה'" לנסוע לעלות לארץ ישראל כדי להתקדש ולהתקרב יותר לעבודת ה', אך לצערנו אלה שבאו לארץ ישראל עיקר "מסעיהם" מארצות הגולה לארץ ישראל הוא רק "למוצאיהם", מטרתם היחידה לצאת מארצות הגולה ולחיות בארצנו תחת שלטון יהודי ולא למטרה של קדושה.

יש מי שיוצא מהגלות, ולנגד פניו – המסע, היעד, הכיסופים לארץ ישראל. הוא הולך על פי ה', להתקרב אל ה'. אולם ישנו מי שנוסע, אולם מה שבאמת חשוב לו הוא "לצאת", היציאה מהמקום שהיה. במקרה זה היה ארץ ישראל, אולם בה במידה הוא לא היה מסרב לקבל שלטון יהודי גם בארץ אחרת, ובלבד שיוכל להלך בשרירות ליבו.

נדמה כי שני מניעים אלה עדיין מתבררים בתוך עמנו עד ימינו אלה...

 

גזור, וה' יקיים!

 בס"ד

גזור, וה' יקיים! / לפרשת מטות / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל מלמדים אותנו כלל מאד חשוב: כולנו נשבענו בהר סיני לקיים את התורה. לדבר זה יש השלכות שונות, אולם לפני הכל יש כאן מחויבות בסיסית לפעול לפי רצון ה'. אמנם,  מכיוון שהאדם עלול לחטוא, נתן לנו ה' יתברך בחסדו את התשובה. יש מקום להסתכל על החזרה בתשובה כמעין שבועה מחודשת מול הקב"ה, התחייבות חזקה שלא לשוב על אותה טעות.

ייתכן כי ראיה זו היא המביאה את רבינו לדרוש כך (אות ה'):

איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג). אפשר לפרש על פי מה שדרשו בגמרא (עבודה זרה, יט, א) "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א) אשרי איש ולא אשה? אמר רבי עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", עד כאן.

התלמוד דורש את הפסוק בתהלים המדבר בשבח ירא ה'. פשט הפסוק מדבר על כולם, שהרי יראת ה' לא קשורה לשאלה אם זה איש או אשה! אלא שהפסוק טומן יסוד חשוב בעניין התשובה: אין להתעכב עם החזרה בתשובה. עשה את התשובה כאשר אתה 'איש', כלומר כשעודך עומד בכוחך ובגבורתך. הן מצד כנות התשובה, שכן בזקנה עם החלשות הכוחות והתאוות לא ניכרת המוטיבציה האמיתית לתשובה, והן מצד שאדם אינו יודע מה קיצו, ושמא לא יספיק חלילה.

עוד ידוע מה שאמרו בגמרא (ברכות לד, ב) "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד",

מעלת בעלי תשובה – אין לתאר ולשער! ואכן לפי דעת רבים מחכמי ישראל מעלת בעלי התשובה מרוממת ממעלת הצדיקים הגמורים!

לאחר שתי הקדמות אלה מחדש הרב את דרושו:

וזהו רמז הפסוק "אי'ש כי ידור נדר לה'", רוצה לומר אדם שעושה תשובה כשהוא 'איש' ו'נדר נדר' להיות מקודש לה', או "השבע שבועה לאסור אסר על נפשו" שלא יחזור לסורו ועשה תשובה, אם יתמיד בתשובתו ו"לא יחל דברו" שנדר ונשבע ואסר על עצמו להיות צדיק, זוכה להיות "ככל היוצא מפיו יעשה", תפילותיו ובקשותיו מתקבלות כי גדולה מעלתו יותר מצדיק גמור.

כלל בידינו: "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים". ומה לגבי בעל תשובה? מחדש הרב: אכן כן! מעלתו הרי גבוהה משל צדיק, אם כן כמו שלצדיק יש כוח לפעול בגזירת פיו, כך גם לבעל התשובה. הרמז נמצא בפרשתנו: אם אדם חוזר בתשובה בעודו בתקפו ובגבורתו, ועמידתו בהחלטות שקבל בתשובתו נחרצת וחד משמעית, ממש כאילו נשבע לקיים זאת, הרי "ככל היוצא מפיו" של בעל התשובה, "יעשה" הקב"ה!