בס"ד
מפסגות קראתיך ה'! /
לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
הלויים נכנסים למשימתם
ככח משמר קדושת בית ה'. הם אלה דואגים שלא יקרב איש למשכן ולכליו אם אין לו סיבה
לכך (במדבר ח, יט):
וָאֶתְּנָה
אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד
אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל
מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף
בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ:
רבינו רפאל ירמוז מפסוק
זה התעוררות גדולה לעניין התפילה, ואקדים בסיפור: לפני כמה שנים פניתי לאחת
התלמידות שלי שתתפלל יחד עם שאר התלמידים. התלמידה בתמימות ענתה: למה אני צריכה
להתפלל? יש לנו הכל: אנחנו בריאים, מצבנו הכלכלי מצוין, אז מה יש עוד לבקש?...
נגד גישה עקומה זו כותב
רבינו (אות ד):
אפשר לפרש על דרך מה
שנאמר (דברים כח, מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל,
ועבדת את אויביך" וגו'. שאין לו לאדם לעבוד את ה' ולהתפלל אליו רק בעת צרה
ולא כשהוא בשמחה ולא חסר לו כלום, כי הדבר בהיפך, כאשר האדם הוא בשמחה צריך להתפלל
ולהודות להשם יתברך על חסדו וטובו עמו,
בתוכחות המופיעות בפרשת
כי תבוא בחומש דברים, אחד הפסוקים תולה את בואן של הקללות ח"ו עקב עבודת ה'
חסרת שמחה וחיוניות. התורה פנתה לטבע האדם המרגיש עצמאי חזק כאשר מצבו מצויין, ורק
כאשר רע לו הוא פונה לעזרה, ומבין שאינו יכול לבד. אדם יכול לקיים את המצוות מתוך
רוטינה ושגרתיות, "מצוות אנשים מלומדה", אולם אם יפעל ללא הרגש, לא ברור
שהוא עושה את הדברים מתוך חיבור פנימי. ייתכן שהוא עושה את המצוות מתוך הרגל, מתוך
צורך אישי אנושי או חברתי. השמחה מבטאת את הקשר של הפנימיות עם המעשה החיצוני.
התורה מצפה שנעמיק ונתחבר לדבר ה', ונעבדהו "מרוב כל"! מתוך השפע, מתוך
הטוב, מתוך הברכה.
יתרה מזו, בכך האדם
מייצר המשכיות לטוב, בע"ה:
ועל ידי זה לא תבוא עליו
צרה ועל דרך שנאמר (תהלים נ' כ"ג) "זובח תודה יכבדנני", ועל ידי זה
"ושם דרך" ושביל, להיות "אראנו" עוד "בישע אלהים".
זובח התודה, המקריב קרבן
על מצבו הטוב, הוא זה שיזכה עוד לראות בישועת ה'. וזהו הרמז אצלנו:
וזה רמז הפסוק, "ולא
יהיה בבני ישראל נגף", שלא יהיה בבני ישראל טבע זה, דווקא כאשר יהיה בהם נגף
ואיזה צרה יגשו בני ישראל "אל הקודש", הוא בית הכנסת להתפלל ולהתחנן על
צרתם, או אם נפטר להם אחד מהמשפחה באים להתפלל למנוחתו, אלא תמיד חייבים להתפלל
להשם יתברך ולהודות לשמו.
"הקודש" אינו
רק המשכן והמקדש, אלא גם ה"מקדש מעט", בית הכנסת. ישנם אנשים הפוקדים את
בית הכנסת רק מתוך צרותיהם לא אלינו. הם חווים קשיים וזקוקים לעזרה. כמו כן, ישנם
אנשים הבאים רק כאשר הם בצער משפחתי ה"י על אבדן אדם קרוב שיש לומר עליו
קדיש. הם באים רק כאשר יש להם "נגף", תקלה וצרה.
חויית התפילה מתוך טוב
ושפע היא שונה. אין בה בהכרח את תחושת התעוקה והמצוקה, תחושת הלחץ וחוסר האונים.
תחושות קשות אלו, שלא נדע, גורמות לנו לפנות מקירות לבנו אל ה'. אבל, ה' יתברך
רוצה את הקשר והדיבור איתנו כל הזמן, גם במצבי רווחה והצלחה. הכח שיש לגייס אז
לתפילה הוא הכרת הטוב. הכרת הטוב תוליד את השמחה, והיא תביא לתפילה מכיוון טוב
ומשמח.
רבינו מחבר את הדברים
לעניין החצוצרות המופיעות בפרשתנו: התקיעה בהן נעשית הן בזמן מלחמה והן במועדים וברגלים.
הצד המשותף הוא שימוש במילה "זכרון" לשני המצבים. אומר רבינו: זכרון ה' חייב
לבא הן בשעת משבר וקושי, והן בשעת טובה ושמחה.
