מנחה אז, מנחה היום...

 

בס"ד

מנחה אז, מנחה היום... / לפרשת ויקרא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילות תוקנו כנגד הקרבנות. כך אומר התלמוד במסכת ברכות (כו, א). תפילות עצמן, או לפחות זמניהן. זו הזדמנות אותה מנצל רבינו לדרוש לציבור על חשיבותה של התפילה, ובמיוחד תפילת אמצע היום, תפילת מנחה (אות ו):

"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ב, יא). אפשר לרמוז בזה מה דאיתא בגמרא (ברכות ו, ב) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה.

פרק ב' עוסק בדיניו של קרבן המנחה. חז"ל כינו את התפילה השניה "מנחה", ורבינו מבין שאין הדבר סתמי או מקרי, אלא לרמוז על חשיבות תפילה זו, שכלפיה כנראה ישנה רשלנות מסויימת:

והרב 'פלא יועץ' ז"ל (ר' אליעזר פאפו, סרייבו, מאה 18-19, במערכת המ' אות מנחה) כתב וזה לשונו: "והן בעון רבים מעמי הארץ מקילין בה ואין מתפללין אותה בציבור, וכשמתפללין אותה ביחיד אין מתפללין אלא לאחר בין השמשות, תפילה חטופה וקטופה. ויש שאין מתפללין אותה כלל או מתפללין ערבית שתים. ושגו ברואה (=טעו בהבנת דבר פשוט)...ואין זה כי אם רוע לב וחסרון אמונה, ...אם כנים אתם בזאת תבחנו אם תבואו להתפלל גם תפלת מנחה, ואם לא חי פרעה כי מרגלי'ם אתם (לשון רגילות) ומה שאתם משכימים לבית כנסת, הוא לפי שבאותה שעה החנות סתומה ואין יוצא ואין בא. אבל בתפלת המנחה שהחנות פתוחה והחנוני מקיף, הן כסף נחשב בעיניכם יותר מעבודת השם יתברך...וברכת ה' היא תעשיר. זה אמת ברור אליבא דכולי עלמא, עד כאן דבריו ז"ל.

נראה שרבינו ה'פלא יועץ' נתקל בזלזול מחפיר ביחס לתפילת מנחה. הימצאותה באמצע יום העבודה, דבר התובע סגירה של הקופה הרושמת לזמן מה, גרם לאנשים רבים להקל ראש: להתפלל לבד, או בחיפזון, ואף לוותר ולהתפלל אותה כתשלומין בזמן ערבית, דבר שלא רלוונטי למבטל תפילה בכוונה. חוסר היכולת לוותר על זמן מסויים של רווח פוטנציאלי מעיד על חסרון אמונה שהפרנסה היא באמת מאת ה'.

רבינו רפאל ימצא את התוכחה הזו רמוזה בלשון התורה ביחס לקרבן מנחה:

וזהו רמז הפסוק, "כל המנח'ה", זו תפלת מנחה. "אשר תקריבו לה'", להתפלל לפניו, "לא תעשה חמץ", רמז לעצלות בגלל עסקיו הגשמיים, ומאי דביני ביני (=בין לבין, מפעולה לפעולה) תתחמץ השעה ויעבור זמנה.

חמץ מבטא את היפך הזריזות כידוע מפסח. צריך להזהר מלהחמיץ – מלהתעכב ואף מלפספס – את תפילת המנחה.

הנחיה נוספת רמוזה בהמשך:

נמשך לזה ביאור הפסוק לקמן (יג) "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח". כי ידוע שהמלח הוא מקיים הבשר שלא יתליע ולא יסריח ויחזיק זמן מה להיות ראוי לאכילה. ולזה אמר "וכל קרבן מנחתך" תפלת מנחה שהיא במקום הקרבן צריך לעשות לה גדר וסייג להתמיד בה תמיד להתפלל במנין כמו הבשר הנמלח במלח, "ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך", אותו הגדר שעשית והתרגלת להתפלל יום יום במנין בשעה קבועה לא תבטל אותו,

מלח הוא חומר משמר. הברית ביננו לבין הקב"ה נמשלה למלח שאינו מתקלקל ונהרס לעולם. ישנה חזרה משולשת על חיוב פיזור המלח. מדוע? האחד מבטא את ההחלטה לא לוותר על תפילת מנחה. השני – יישום ההחלטה מדי יום ביומו, באופן של קביעות זמן ומקום, דבר שיכול לעזור שלא יישכח. בפעם השלישית המלח נאמר לא סמוך לקרבן המנחה בדווקא, אלא "על כל קרבנך":

ולאו דוקא תפלת מנחה, אלא "על כל קרבנך" גם תפלת ‏ שחרית וערבית שגם הם כנגד הקרבנות תקריב מלח, לעשות להם גדר כנזכר שלא להתעצל בקיומם.

גם שחרית וערבית אם יוכנסו לתבנית זמן ומקום קבועה, יזכו ליחס של כבוד, קיום ונצח.

הקשר עם הקב"ה שבא לידי ביטוי בעיקר בתפילה, חייב להתבסס על מחוייבות  וקביעות, ומתוך כך מייצרים חיי אמונה ועבודת ה'.

הריני כאילו איני....

 בס"ד

הריני כאילו איני... / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

כך נפתחת פרשת פקודי (שמות לח, כא):

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

פסוק זה מעלה כמה קשיים: מה הטעם בכפילות המילה "משכן"? מהי אותה "פקידה"? ומה בדיוק עשו שם הלויים? (עיינו רש"י למשל, שחש בדוחק ההקשר של הלויים לפסוק).

רבינו יראה בפסוק זה רמז לעניין לימוד תורה (אות ג):

אפשר לפרש על פי הידוע שבזכות התורה נזכה לגאולה, כי החורבן היה בעוון ביטול תורה כמו שנאמר (ירמיה ט, יב) "על עזבם את תורתי", ולעומת זה אמרו חז"ל בגמרא (ב"ב ח, א) על פסוק (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם", אם ישראל יתעסקו בתורה ('יתנו', תרגום של 'יישנו', כמו (דברים ו, ז) "ושננתם" – 'ותנינון', רש"י) עתה אקבצם!

ערך לימוד התורה עצום הוא עד מאד. בו תלויה גאולתנו. הנביא ירמיה מלמד שהארץ אבדה, בית ראשון נחרב, כי לא למדו תורה (או שהתייחסו אליה כאל חכמה רגילה ולא אלוקית כדברי המהר"ל מפראג, ואכמ"ל), והנביא הושע מלמד שקיבוץ הגלויות תלוי בחיזוק לימוד התורה.

מה הדרך המובילה לשם?

וקיום התורה הוא על ידי שיקבע עתים לתורה ובאותו זמן הקבוע לו לא יבטל אותו בשום אופן, ויחשוב כי באותו הזמן אינו נמצא בעולם הזה כלֶל, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג, ג) "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה"...

קביעות זמן! ייחוד פנאי מיוחד לזה! אם אדם "מכניס ללו"ז" את זמני הלימוד שלו, היכולת שלו להתקדם בלימודו תעלה פלאים. אולם אין די בכך. יש להתעקש על הזמן הזה בכל הכח. הטרדות תוקפות, והיסח הדעת מרובה. מציע הרב: באותו זמן ראה עצמך, כאילו אינך בעולם כלל! כאילו אתה...מת...חלילה. בזה הרב מציג את חידושו של ספר 'עטרת צבי', המפרש את דברי חז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". המהרש"א ועוד הסבירו שיש לבטל את התאוות והיצרים כדי לזכות לתורה. ה'עטרת צבי' מחדש שחז"ל הדריכו הדרכה נוספת: לחשוב כאילו אינך שייך לעולם הזה כלל.

רבינו מביא סיפור (שמספר בספר 'עטרת צבי', סוף דרוש י') אודות בעל מלאכה שביצע הזמנת ענק עבור שר חשוב, אולם השר בא לשלם לו בשעת לימודו. הסוחר התעלם מפניותיו ומפניות אשתו להפסיק כדי לקבל את כספו. על תלונותיה ענה בקור רוח:

...אשאל אותך שאלה מה היית עושה אם דבר זה קרה כשהוא מת מונח בקבר, ושר האלף לא חפץ לשלם הכסף רק עד שתביא את בעלך מקברו? האם היה מועיל לך כל תחנוניך על קבר בעלך שיקום מקברו? כך תחשיבי באותם שתי שעות שהייתי סגור בחדרי שאני הייתי מת שם מוטל במטה. ואם כן יש לך לשמוח עתה ולצאת במחול כי בעלך חזר לתחיה והנו ניצב לפניך...

תגובה זו שיש בה מן ההומור, מעבירה את המסר בצורה חדה: התייחס לשעה זו כשעה מקודשת. ראה כאילו אתה מול בורא עולם בכבודו ובעצמו, ואז לא תוכל להתייחס לשום דבר אחר זולת לימודך. זהו הרמז בפסוק הפותח את פרשתנו:

...וזה רמז הפסוק, "אלה פקודי המשכן", הכוונה, איך נזכה שהשם יתברך יפקוד את המשכן משכן העדות לבנות לנו בית שלישי? הוא "על פי ה' ביד משה", על פיהם של תלמידי חכמים הלומדים בתורה הנקראים 'משה', כמו שאמרו בגמרא (שבת קא, ב ועוד) "משה, שפיר קאמרת", וזה על ידי שהתלמידי חכמים יתנהגו בלימודם כמו עבודת הלויים, שנאמר עליהם (דברים לג, ט) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו", דהיינו להיות ממיתים עצמם על התורה, ובזמן לימוד התורה יהיו כאותו יהודי בעל החנות שלא ביטל לימודו וקביעותו כלל וכלל אפילו שהפסיד הרבה ממון, כי חשב עצמו שהוא כבר מת ואין שום הרגשה גשמית בענייני עולם הזה וכמבואר.

בניית המשכן, בית המקדש השלישי, תלויה הרבה בלימוד התורה. הפניה היא ללומדי התורה: היו כמו הלויים! הלוויים, בהתמסרותם לקב"ה התעלמו מכל שיקול חוץ מרצון ה'. התנהגות זו אינה התנהגות חד פעמית סביב חטא העגל, אלא מודל של מחוייבות חסרת פשרות. את הגישה הזו יש ליישם גם ביחס לזמן לימוד התורה.

קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.

להיות בציפייה ברוכה!

 בס"ד

להיות בציפייה ברוכה! / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם סיום הוראות בניית המשכן בתחילת פרשתנו, מצווה ה' לסייג את הבניה אך ורק לימי החול. השבת חייבת להישמר (לא, טז):

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:

הציווי הוא לשמור את השבת. מהו התוכן של הציווי הזה? מה מצופה מעם ישראל לעשות? הביטוי "לשמור" את השבת אמנם מופיע בעשרת הדברות, ושם המשמעות היא להמנע ממלאכה, אולם כאן לא ניתן להסביר כך, כי כאן מדובר על ציווי חיובי: שמירה כדי לעשות, ולא שמירה כדי להימנע.

מסביר רבינו (אות ו):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו בגמרא (ביצה טז, א) "מחד שביך לשבתיך". כי בית שמאי מיום ראשון היו דואגים בכבוד השבת, ואם ימצאו דבר טוב קונים אותו לשבת, ואם אחר כך ימצאו יותר טוב ממנו אוכלים הראשון ומשאירים הטוב והיפה לשבת,

התלמוד במסכת ביצה מספרת על הנהגתם של שמאי והלל בהכנותיהם לשבת. הלל (שאת הנהגתו לא מביא רבינו כאן) היה סומך על הקב"ה שיזמין לו כל צרכי שבת המשובחים לקראת השבת. שמאי נהג אחרת: החל מיום ראשון כבר היה קונה דברים לכבוד שבת. אם היה מוצא טוב ממה שקנה, היה קונה את המשובח יותר, ואת מה שקנה בתחילת השבוע – אכל. כל השבוע היה שמאי מודע לשבת המתקרבת ובאה, לכבדה ככל יכולתו.

וזהו רמז הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלשון (בראשית ל"ז א') "ואביו שמר את הדבר", שענינו המתנה וציפוי לדבר, לומר שהאדם צריך תמיד להיות שומר ומצפה מתי יגיע יום שבת לענגו, ולא מיום חמישי או יום ששי יהיה מצפה, אלא "לעשות את השבת", את לרבות הרבה ימים אפילו מיום ראשון.

המילה 'שמירה' מתפרשת כאן במשמעות של 'ציפייה ודריכות', באותו אופן שהיא מוזכרת אתצל יעקב אבינו המחכה ומצפה לראות מתי יתקיימו חלומות יוסף בנו. (פירוש כזה למילה 'שמירה' נמצא כבר אצל החיד"א זצוק"ל, שהשבוע, בי"א אדר, ציינו את יום פקודת שנתו, ורבינו משליך אותו גם לענייננו).

מודעות כזו היא אקטיבית, "לעשות", ובכך אדם חי את אווירת השבת כל חייו.

לזכות לילדים משובחים כשמן זית!

 בס"ד

 

לזכות לילדים משובחים כשמן זית! / לפרשת תצווה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

חינוך בדרכה של תורה היתה מאז ומעולם דאגה ראשונה במעלה של כל רב המנהיג ציבור. תלמידי החכמים חשו את האחריות על ההמשכיות של המסורת היהודית דרך העצמת לימוד תורה, בניין המידות ועבודת התפילה. הם טרחו לפעול ולבנות, ולפעמים גם להאבק, על שמירת רצף המסורת.

סוגיה זו הניעה כמובן את רבינו וכך הוא דרש דרך רמז מתוך הפרשה (אות ב):

ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (כז, כ) אפשר לפרש על פי מה שפירשתי בזולת זה הפסוק (תהלים קכח, ג) "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", הכוונה האדם בחינוך בניו ובנותיו ומשפחתו צריך להתנהג אתם כשתילי זיתים שכותשין אותם, ורק אחר כך יוציאו שמן זית טוב

דוד המלך משבח את האיש אשר הוא ירא ה'. בין שאר שבחיו מתוארים ילדיו הנמצאים סביב שולחנו כשתילי זיתים. מהי המשמעות של דימוי זה? שיש שם פוטנציאל טוב, אולם הוא לא יצא לאור רק אם יעובד כראוי:

אבל אם יהיו זיתים כמות שהם אז תמיד נשארים מרים, כן האדם אם לא יחנך משפחתו ויפתח עיניו לעקוב אחרי התנהגותם וכל דבר שאינו יפה בעיניו יעיר להם, אז חלילה יהיו בניו משחיתים בר מינן.

אם אדם משאיר את זיתיו בעינם הם נשארים מרים ובלתי אכילים. אם רוצים להוציא מהם את טובם, יש לעיתים גם להיות תקיפים ואיתנים, ובזה יצא השמן הטוב.

חינוך הוא פעולה מתמדת של תשומת לב ואיכפתיות על תנועתם ואורח חייהם של הילדים. לעיתים יש להיות בבחינת 'כנשר יעיר קינו', נוגע ואינו נוגע. לעיתים יש לבקר ולהציב גבולות ברורים ואף נוקשים. זהו הלחץ שיוציא מהזית המר את השמן המאיר.

וזהו רמז הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל" לחנך בניהם ובנותיהם בחינוך תורני ומוסרי, "ויקחו אליך" ללמד אותם לקח ההולך בכוון שלך על פי הדת והמסורת, וזה כאשר יתנהגו אתם כמו "שמן זית זך" שאינו זוכה לזה רק כאשר יהיה כתית פעם אחרי פעם, ורק אז יהיה "למאור", כך תתנהג עם חינוך המשפחה, ואז יהיו "להעלות נר תמיד" להיות נר התורה מאיר תמיד לרגלם.

בבניין המשכן, שרומז אולי גם לבניין ביתו הפרטי של האדם, נרמז התהליך החינוכי: את בניו של עם ישראל, יש לחנך בחינוך ברוח מסורת ישראל, באכפתיות רבה, ולעיתים גם בתקיפות, ומתוך כך תאיר נשמת הילד, ותבחר בטוב ובישר.

מתי המתרים גדול מהתורם?

 בס"ד

מתי המתרים גדול מהתורם? / לפרשת תרומה/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עיניו של רבינו, כרועה עדרו ברחמים, היו נתונות לצערם של הנזקקים בציבור. בפרשה זו הרב מציע מעל עשר דרשות שונות הנוגעות למצוות הצדקה! נלמד אחת מהן (אות ו):

או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט, א) "גדול המֵּעֲשֵׂה יותר מן העושה". והטעם כתבו המפרשים ז"ל לפי שהמעשה הוא מטריח גופו וסובל בזיונות וצער, וזה קשה יותר מהוצאת ממון.

בדרגות נתינת הצדקה ישנה מעלה ייחודית למי שאוסף את הצדקה מאנשים - המֵּעֲשֵׂה , זה שגורם לאנשים לעשות. הטעם לכך הוא הבזיונות שהוא סופג. בזיונות אלה לעיתים רבות כואבים יותר מהוצאת כסף. אולם - האם זה תמיד כך?

ואפשר לומר דזה דוקא כאשר המעשה הוא נדיב לב ותורם בעין יפה כדי שממנו יראו וכן יעשו, לא כן הסובב והולך ודופק על פתחי הנדיבים לאסוף מהם נדבות, אבל הוא לא נותן, לא שייך לומר עליו "גדול המעשה יותר מן העושה", כי הוא נראה עליו שממונו חביב עליו יותר מגופו, שהוא מוכן לקבל בזיונות ולא לתרום מכספו...

בקריאת שמע, מצוה ה' אותנו לאהבו בכל נפשנו ובכל מאדנו. חז"ל מסבירים ש"בכל נפשך" נאמר למי שאוהב את חייו יותר מכספו, ו"בכל מאדך" נאמר למי שאוהב את ממונו יותר מגופו. אומר רבינו: יתכן וגבאי הצדקה הזה הוא מהסוג השני, שאוהב את ממונו יותר מגופו, והוא מעדיף לספוג עלבונות ובלבד שלא יוציא אגורה ... אין בגבאי זה שום מעלה מעל נותן הצדקה, ונותן הצדקה טוב ממנו.

זהו רמז הפסוק שלנו:

וזהו שאומר הפסוק "דבר אל בני ישראל" אלו הגבאים, "ויקחו" הם תחילה "לי תרומה", ואחר כך יכולים להסתובב לקבץ נדבות "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כי ממנו יראו וכן יעשו, ועליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה", וזהו "תקחו את תרומתי" שאתם תקחו חלק בראש, הזכות של תרומתי שהתרימו ישראל באמצעותכם.

אם הגבאי רוצה לזכות למעלת "גדול המעשה", עליו לתת דוגמא אישית לציבור בכך שהוא נרתם לעניין. הוא תורם בראש. כך הם נחשבים כבעלי מעלה של מסירות אמיתית למעשה החסד-גם נתינה מעצמם, וגם דאגה להפצת חסד.

ברכת הצלחה בחינוך!

בס"ד

ברכת הצלחה בחינוך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נראה שאין מאבק אישי יותר מורכב מאשר הצלחה בחינוך. כמה הורים משקיעים בילדים זמן, יחס, קשב, חשיבה, ייעוץ...ולא אמרנו כלום על הוצאות. יחד עם זאת כולם יודעים שאין לאף אחד בטחון מה תהיה התוצאה. מקובל בפי הורים רבים: הצלחה בחינוך – חמש אחוז בגלל השקעה, ותשעים וחמש אחוז בגלל התפילות.

האם ישנו מקום בו הקב"ה מבטיח לנו הצלחה בכך? ישנן ברכות והבטחות אלוקיות לשפע בריאותי, כלכלי ובטחוני. האם ישנה ברכה גם להצלחה בחינוך?

רבנו מבין שזה קיים בפרשתנו (אות טו):

"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" (כג, כו) - יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא (ב"ב קט"ז, א) הטעם שנאמר ביואב לשון 'מיתה' ובדוד לשון 'שכיבה', יואב שלא השאיר אחריו זרע נאמר בו לשון מיתה, דוד שהשאיר אחריו זרע נאמר בו לשון שכיבה. וההסבר לזה כי האדם שנשאיר אחריו זרע נקרא עודנו חי כי הוא עולה ממדרגה למדרגה בזכות המצות ומעשים טובים של בניו שעושים אחרי פטירתו, והוא בבחינת הולך...אבל מי שלא השאיר אחריו זרע, נקרא עומד, כי כיון שנפטר אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות...

חז"ל עומדים על ההבחנה בין לשונות שונים של מיתה בתנ"ך. בדוד הלשון היא 'שכיבה', כאילו מדובר על שינה זמנית ולא על סיום החיים. הסיבה היא שישנה בחינה של המשך חיים דרך הילדים.  האדם עולה ומתעלה בזכות מעשיו הטובים של ילדיו. לברכה זו מתכוונת התורה אצלנו:

ולזה אומר הפסוק "לא תהיה משכלה...ועקרה...", אלא משאירים זרע אחריהם, ועל ידי זה "את מספר ימיך אמלא", להיות נקרא חי והולך בזכות מעשים של זרעו.

מילוי הימים אינו רק כאשר האדם בגופו בעולם הזה, אלא גם לאחר שנשמתו מסתלקת מן העולם, ימיו מלאים חידוש והתקדמות בזכות צאצאיו.

בהסבר שני הרב מדבר על הברכה החינוכית:

אי נמי יש לפרש, שיש שתי סיבות לאדם להיות חוטא ורשע: א) בתחילתו למד תורה והיה עובד ה' יתברך כראוי ולבסוף יצא לתרבות רעה. ב) נולד אצל הורים חפשים או נתגדל יתום ואין מי שיחנך אותו ולכך היה פרא אדם.

למה אדם נהיה בעל עבירות? או שיצא לדרך כשומר מצוות ובעל מידות, ובדרך פגש נורמות שליליות שהורידו אותו מהדרך, או שמראש חונך בבית ללא הדרכה מתאימה, קל וחומר אם גדל ללא חינוך מסיבות שונות.

הנה סוג ראשון נקרא שכול, ששיכל תורתו ומצותיו והלכו לסטרא אחרא. והסוג השני נקרא עקר שלא הוליד כל עיקר.

לאדם מהסוג הראשון יש חוויית מוות חלילה: היתה לו דמות אחת, האדם 'שכל' אותה, וקמה אחרת במקומה, שלילית. אצל השני, מעולם לא נולדה בו מציאות של אדם בעל מידות. יש כאן עקרות רוחנית.

ועל זה התורה מבטיחה לנו "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", וכדברי הנביא (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

מבטיחה התורה שתופעות כאלה תעלמנה בעזרת ה'. כשעם ישראל בכללותו ילך בדרך ה', יפעל כנאמן לברית סיני, הקב"ה יעשה את ההשלמה מצידו, ויידאד להצלחת וחינוך הדור הבא.

הרב כותב עוד שני פירושים, ואידך זיל גמור.