מבחן האהבה

 

בס"ד

מבחן האהבה / להפטרת פרשת בראשית / רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מתארת ביקורת של הקב"ה על עם ישראל שהוא כביכול היחיד שאינו רואה בשבחו של הקב"ה כבורא העולם וכל אשר בו. העולם כולו מכבד את ה' יתברך ודווקא עם ישראל נוהגים כעיוורים, חלילה.

רבינו עומד על הפסוק הבא (ישעיה מב, יב):

יָשִׂ֥ימוּ לַֽיהוָ֖ה כָּב֑וֹד וּתְהִלָּת֖וֹ בָּאִיִּ֥ים יַגִּֽידוּ׃

בפשוטו הפסוק מדבר על הכבוד שעושים הגויים לה', אך רבינו ייקח מכאן לקח גם לנו (אות לג):

אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עטרת צבי ז"ל דרוש חמישי פירוש הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך וגו' ושננתם לבניך וגו'", כי הבחינה לדעת שהאדם אוהב השם יתברך באמת הוא כאשר ישנן דברי תורה לבניו, כי אם באמת אינו אוהב השם יתברך ותורתו רק מסורתית לא היה מלמד אותה לבניו, יעויין שם באורך.

העטרת צבי מחדש כי ישנו קשר בין הציווי לאהוב את ה' לבין הציווי לשנן לבנינו את התורה. אם החיבור לתורה היה רק מצד שכך האדם קיבל, אולם האדם לא יצר יחס נפשי של חיבה כלפי התורה, הוא לא ימסור אותה לבניו. המלמד תורה לבניו מעיד כי הוא מלמד ואף משנן את התורה לבניו.

רעיון זה נרמז בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק "ישימו לה' כבוד", רוצה לומר עם ישראל עושים ומקיימים הרבה דברים לכבודו יתברך, אך לא יוודע שזה עושים מתוך אהבת ה' באמת, רק כאשר "תהלתו באיים יגידו", דהיינו לאחרים שזה מורה על אהבתם להשם יתברך.

יש הרבה דרכים לבטא כבוד, אולם יש דרך אחת המעידה על חיבה: אם אתה אומר, מספר לכולם "כמה טוב ה'", כמה נעים להיות בקרבה עם ה' ועם תורתו, מובן כי יש הדבר בוער בליבו של האדם ומחייה אותו. יש כאן אהבה!

ורמז נאה מגלה כאן הרב:

ויש לרמוז כי תיבת כבוד, גימטריא ל"ב (32) לומר כדי לדעת מה שיש בתוך לב האדם באהבתו להשם יתברך, הוא כאשר "תהלתו באיים יגידו" וכמבואר.

המילה כבוד עצמה רומזת מהו הכבוד הנעלה ביותר: הלב האוהב. זהו החיבור האמיתי והעמוק לתוכן דבריו של הקב"ה, ומתוך כך האדם ומפיץ את הטוב הזה לכל עבר.

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם!

 

בס"ד

לא נפרדנו ממשה רבינו מעולם! / לפרשת וזאת הברכה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

סח לי פעם סופר סת"ם: ספרי תורה רבים זכיתי לכתוב בחיי, אולם עד היום, בכל פעם שאני מגיע לפסוקים המספרים על פטירת משה רבנו, אני ממרר בבכי! אחרי שאתה עובר שוב על כל מעשיו ומסירותו של משה, הפרידה קשה שוב!

איכה, משה???

רבינו מוצא לנו נחמה פורתא ברמז בפרשתנו. הוא עומד על פרט טכני לכאורה בסיפור פטירת משה: איש לא יודע היכן הוא נקבר. הדבר תמוה: הרי מדובר על עובדה טכנית שניתנת לבחינה היסטורית: האם אנשים יודעים לזהות את המקום או לא? האם ישנה מסורת בעניין או לא? מדוע צריכה התורה לתאר נתון טכני זה?

כותב הרב (אות ד):

"ולא ידע איש את קבורתו, עד היום הזה" (לד, ו) - אפשר לפרש כי משה רבינו ע"ה גם אחרי פטירתו נקרא חי, כיון שמזכירין אותו בתורה בהלכות ובאגדות. וגם מה שלא נמצא כתוב בתורה הלכה מפורשת, אומרים זה הלכה למשה מסיני, וממילא בודאי לא נקרא מת וכאלו הוא חי אתנו.

ישנו מימד חיים של חכם לאחר פטירתו והוא על ידי תורתו, כדברי חכמים (בבלי יבמות צז, א):

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר.

כביכול ממשיך החכם לדבר לאחר פטירתו. אמנם לגבי משה רבינו אין לנו דברי תורה כתובים שאמר כדברי התנאים, האמוראים ואילך, אולם הוא מופיע במדרשים רבים. גם בעולם ההלכה, ישנן הלכות רבות שנקראות "הלכה למשה מסיני", דברים שמקורם אינו בכתוב כלל אלא משה קבלם מפי הגבורה.

וזהו רמז הפסוק "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה", כי אינו מת, כיון עד היום הזה מזכירין שמו לטובה, וכמו שאומר הנביא (מלאכי ג, כב) "זכרו תורת משה".

איש לא יודע את 'קבורתו'! ולא את 'מקום' קבורתו! כביכול כלל לא מת. תורתו חיה, והיא מזוהה עימו לחלוטין. הנביא מלאכי קורא לתורה כולה "תורת משה". כל לימוד, כל הגיה, כל עיון, כל רעיון – הכל מחבר אותנו לדמותו החיה של משה מוסר התורה.

יהי רצון שזכותו תגן בעדינו, ויעזרנו לפתוח ליבנו בתורה הקדושה אמן ואמן!

יהודי של שמיים ויהודי של ארץ...

 בס"ד

יהודי של שמיים ויהודי של ארץ / לפרשת האזינו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפנייה לשמים ולארץ בפתיחת שירת האזינו במקום לפנות אל המאזינים האמיתיים – עם ישראל, מורגשת אצל חכמים ומוסברת באופנים שונים. רבינו יסביר כי ניתן לפרש את הפנייה לא רק אל השמים והארץ (כעדים, לפי פירוש חז"ל) אלא ממש לעם ישראל, תוך הנה שיש כאן רמז לסוגי אופי שונים (אות א):

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" (לב, א) אפשר לפרש על דרך שנאמר (שמואל ב, כב כז) "עם נבר תתבר, ועם עקש תתפתל". והכוונה האדם צריך להתנהג עם הזולת כפי מה שהוא מתנהג וכפי טבעו,

דוד המלך אומר כי ה'  פועל עם כל אדם לפי אופיו (תהילים יח, פסוקים כו-כז, הפרק המקביל לפרק בספר שמואל שהזכיר הרב):

(כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם:

(כז) עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל:

את העקרון הזה יש ליישם גם בין בני אדם: לכל אדם יש מבנה נפשי מסויים. אם רוצים לפעול עם איש זה באופן אפקטיבי יש לדבר איתו בשפה שלו. כך בכל תחום ובודאי בעניין של תוכחה:

אם למשל טבעו עקשן וחכם בעיניו, צריך להוכיח אותו קשות בהוכחות ברורות עד שיכנע להודות על האמת ויחזור למוטב, ואם אדם מטבעו יש לו משמעת ומקבל הדברים הנכונים, על דרך שאמרו קבל את האמת ממי שאמרו. דהיינו אם אתה שומע דברים של אמת תקבל אותם אפילו אותו אדם האומר הוא אדם פשוט, עם אדם כזה צריך לדבר בנחת וברוח טובה, כי אין שום צורך לדבר אתו בקושי.

יש אדם שמרגיש שהוא יודע-כל. עקשן על האמת כפי שהוא מבין אותה. איתו יש לדבר בשפה קשה עם טענות חדות שיתאימו גם לדעתו העיקשת. לעומתו ישנו אדם שמבקש אמת ולא משנה מה מקורה. איתו אין צורך להאבק. יש להציג לפניו את הטענות, ובמידה שהן משכנעות הוא יקבלן. הוא לא ינסה לדחות בקש את דברי האמת הללו.

וזהו רמז הפסוק, "האזינו השמים ואדברה", אותם בני אדם גסי הרוח וראשם בשמים, כדי להאזין ולהקשיב הדברים צריך דיבור קשה, "ותשמע הארץ אמרי פי", אותם בני אדם הנוחים ומוכנים לשמוע כל דבר טוב, יספיק להם "אמרי" פי, אמירה רכה.

חז"ל מבחינים בין מילים שונות הנראות לנו דומות: דיבור ואמירה. דיבור הוא תקיף וחזק יותר, ואמריה היא לשון רכה יותר (ראו למשל בראשית רבה, פרשה צא). למישהו שהוא בבחינת 'שמים', גאוותן, איתו יש לדבר, להוכיח בתקיפות ובקשיות. אולם מי שהוא בעל ענווה, הוא בבחינת 'ארץ', אליו יש לפנות ברכות, ב'אמירה'.

מנהיג של שטח!

 בס"ד

מנהיג של שטח / לפרשת וילך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

משה רבינו עובר עוד שלב בפרידה: אם קודם הוא היה במקומו ונאם, כעת הוא נפרד מהציבור באופן אישי (לא, א):

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל

רבינו עומד על הפעלתנו הרבה של משה בפרשה: הליכתו בכל המחנה, דיבוריו עם כל העם, ממש כצעיר אשר כוחו במותניו!

יש לדקדק איך אחרי זה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הנה אמר בתחילה וילך!

כיצד ניתן ליישב את התנהגות משה עם עדותו על עצמו שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא?

רבינו מבין שמשה רבינו מעביר כאן מסר למנהיגי ישראל שיבואו בדורות הבאים:

ונראה שבא ללמד אותנו שהרב לא כדאי לשבת על הכסא בביתו או במשרדו, ורק כך מוכן להשיב לכל שואל, כי זה לא מספיק, והוא חייב לצאת ולבוא לראות מצבם של עם ישראל, ואיך שנוער מתחנך ואיך האנשים חיים ואיך ואיך,

משה רבינו ביומו האחרון! היה יכול לשבת בביתו ולקבל את הקהל הבא לקבל את ברכתו, אולם הוא אינו נוהג כך. הוא עובר בין בתי ישראל כדי לראות אותם במקומם, בחייהם, במצוקותיהם ובאתגריהם הרוחניים. אפילו ביום בו הוא מעביר את האחריות הלאה, הוא לא עוזב את משימתו ההיסטורית כרועה נאמן.

וזה כוונת משה רבינו גם כשהיה יכול ללכת ברגליו (שהרי) "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", אבל לא נתן  לו ה' יתברך רישיון לצאת לציבור ולטפל בהם עוד, רק יהושע הוא יעשה את זה.

כלומר, מצד עצמו משה רבינו היה ממשיך עוד ועוד לטפל במצבם של ישראל, אך רק גזירת ה' היא המונעת ממנו.

אולי יש כאן מסר שגם נכון לסיום התורה, ומסירת השליחות לא רק ליהושע אלא לכל רבני ומחנכי ישראל: תפקידכם לכתת רגליכם ולהגיע לעם ישראל, לפגוש אותם בחייהם, ולרומם אותם להישגים כפי יכולתם.

סיפר לי פעם סופר סת"ם, שבכל פעם שהוא מגיע לכתוב את סיום פרשת וזאת הברכה הוא פורץ בבכי עם פטירת משה. על פרידה ממנהיג מסור ואוהב זה, אכן ראוי להזיל דמעות...

 

ארבעת האפשרויות - והמתוקה שבכולן!

 בס"ד

ארבעת האפשרויות – והמתוקה שבכולן! / לפרשת ניצבים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יסוד הבחירה הוא עמוד עליו עומדת התורה כולה. ללא בחירה חופשית אין שכר ואין עונש, ובכלל אין ציפיה למוסריות כלשהי, ונהיה העולם הפקר חלילה. רעיון זה חוזר גם בפרשתנו (דברים ל, טו):

רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע

מוצגת כאן אופציה של בחירה בין הטוב שתוצאותיו חיים, לבין הרע שתוצאותיו הפוכות חלילה.

אמנם רבינו מוצא רמז נפלא נוסף בפסוק זה. רמז המתחבר לימים אלה, של ערב יום הדין (אות ח):

אפשר לפרש על פי מה דאיתא בפסיקתא רבתי (פסיקתא דרב כהנא כד, ז): "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו? אמרה להם "חטאים תרדף רעה", שאלו לנבואה חוטא מה עונשו? אמרה להם "נפש החוטאת היא תמות", שאלו לתורה חוטא מה עונשו? אמרה להם "יביא קרבן ויתכפר לו". שאלו להשם יתברך חוטא מה עונשו? אמר להם "יעשה תשובה ויתכפר לו", הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך", עד כאן.

ישנו מדרש עמוק המספר על מעין משאל שנערך בין מקורות סמכות שונים בעניין תוצאות החטא, "חוטא מה עונשו". החכמה, המיוצגת על ידי ספר משלי (יג כא), גוזרת על האדם בריחה בלתי פוסקת מדברים לא טובים. הנבואה, המיוצגת על ידי ספר יחזקאל (יח, ד) מחמירה את עונשו של החוטא וגוזת עליו מוות, לא אלינו. התורה המיוצגת על ידי ספר ויקרא מציעה את פתרון הקרבן. רק כאשר פונים לקב"ה בכבודו ובעצמו עולה הפתרון של חזרה בתשובה.

יש במדרש זה רבדים שונים של משמעויות, אולם רבינו נעזר בו כדי לבאר את הפסוק שלנו באופן מחודש: הפסוק לא מציג רק שתי אפשרויות של בחירה לפני האדם אלא ארבע! כל אחת מהמילים (החיים, הטוב, המוות, הרע) רומז לאחת הדעות שהוזכרו במדרש:

וזה רמז הפסוק, "ראה נתתי לפניך היום", רמז לעולם הזה על דרך שדרשו (עירובין כב, א) בפסוק (לעיל ז, יא) "היום לעשותם - היום לעשותם ולמחר לקבל שכר",

המילה 'היום' רומזת למציאות של החיים בעולמנו, העולם הזה, עולם העבודה.

"את החיים" וכו' רמז לארבעה סוגי כפרה: "את החיים", רמז לתשובה. "ואת הטוב", רמז לקרבן שהוא טוב לאדם, דבמקום שהיה צריך לו מיתה בא הקרבן במקומו. "ואת המות", כתשובת הנבואה "נפש החוטאת היא תמות". "ואת הרע", כתשובת החכמה "חטאים תרדף רעה".

בעולמו של הקב"ה, עולם טוב, של רצון לטהר עולם מחטאי האדם ונפילותיו, ישנם גם אופציות של מוות ורע בר מינן. אולם הבשורה הטובה מגיעה בסיכום:

על כן "ובחרת בחיים" כתשובת השם יתברך שאין טובה הימנה.

אין לה' חפץ בקרבן, מוות או יסורים לחוטא. קורא לנו הקב"ה: שובו בניי! דלתי פתוחה לכבודכם! השיבו וחיו! זו היא הציפיה האמיתית של הקב"ה מאיתנו!

האם נבחר בחיים?

לא חינכת? אל תתפלא!

 בס"ד

לא חינכת? אל תתפלא! / לפרשת כי תבוא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חלק ממשבר הרוחניות בעלייה לארץ היה, ואולי בחלק מהמקומות עודנו, התאמה לדרכי החינוך בארץ שהיו שונים משל חו"ל. בקצה היתה גם בעיה קשה של שליחת הילדים לחינוך חילוני. בפרשתנו מרבה הרב לעסוק בסוגיה, והוא תוקף אותה מכיוונים שונים, הן מצד החיוב שבחינוך המחובר אל המסורת, והן בנזקים העלולים להגרם מחינוך שאינו בדרכה של תורה.

רבינו מסביר בהקשר זה צמד קללות בפרשתנו (אות ז):

"זֵיתִים יִהְיוּ לְךָ בְּכָל גְּבוּלֶךָ וְשֶׁמֶן לֹא תָסוּךְ כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ, בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי" (כח, מ-מא). אפשר לפרש על פי מה שפירשתי במקום אחר (לעיל פרשת נח אות כב) הפסוק "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג) דימה הבנים לשתילי זיתים, לומר לך מה שתילי זיתים אינם מוציאים שמנם רק אחרי כתישה, כך בניו של אדם לא יהיו מחונכים ובעלי משמעת רק על ידי החינוך שנותן להם האב, על ידי יסורין ועונשים, כמו שנאמר "יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ" (משלי כט יז), ובלא זה ילכו אחרי שרירות לבם, ויהיו כתינוק הנשבה בין הגוים בר מינן.

לכאורה אין קשר בין הנזק החקלאי באובדן הזיתים, ליציאתם בשבי של הילדים, אבל רבינו ברוחב דעתו מקשר בין הדברים: ילדים נמשלו לשתילי זיתים בספר תהלים. רבינו מסביר את הקשר על פי מדרש המדמה את עם ישראל כולו לזית: הזית מר ושמנו מובחר. הדרך להגיע מהמרירות לאיכות היא על ידי כתישה. כך גם הטוב שבעמנו יוצא – לצערנו ולכאבנו – מתוך קשיים ומאבקים. כך הוא גם בילדים. המון עוצמות טמונות בהם, אולם הטוב הזה עטוף ברצון לפינוק ולחיים נוחים. חינוך שיטתי הכולל גם סנקציות בשעת הצורך, יכריח את הילד לגלות את יופיו ועוצמתו הפנימיים.

זה נכון למצב בו ההורים אכן עמלו וטרחו ולא וויתרו. אוי להם אם לא:

וזהו שאמר "זיתים יהיו לך בכל גבולך", כאשר הילדים עודם קטנים היה עומד לרשותך החינוך להתנהג אתם כמו זיתים להוציא שמנם וטובם, ואם אתה "לא תסוך כי ישל זיתיך", ונכשלת בחינוך שלהם כי זלזלת בו בתחילה, אז "בנים ובנות תוליד ולא יהיו לך" להנאתך וטובתך, "כי ילכו בשבי" החינוך הסואן שלא השאיר מדה טובה לישראל.

יש שלב בו הזיתים – הילדים לידך, בגבולך. הם תלויים בך, ואתה יכול לקדם אותם. אבל אם העניין "נשל", נפל מידך, לא עסקת בכך מתוך זלזול, התוצאה עלולה להיות כואבת חלילה. אתה לא תהנה מהם. לא תראה כבוד כראוי לך. הם לא יהיו שלך אלא כבר יפרשו לשמוע דרכי חינוך זרים, כאילו יצאו בשבי תרבות רעה לא אלינו.

האחריות החינוכית היא מהמשימות הנעלות של כל אדם, ועלינו להתייחס אליה באחריות ובכובד ראש.

המלחמה בקמצן שבתוכי...

 

בס"ד

המלחמה בקמצן שבתוכי... / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בעניין המוסר במלחמה עוררה את המדרש ואת הפרשנים במהלך הדורות להשליך את הדברים שנאמרו על המלחמה האמיתית, זו של צבא בצבא, גם למלחמות היומיומיות.

אחד מהניסיונות של האדם הוא במידת הנדיבות. רבים התירוצים למה לא לתת, כפי שכותב רבינו (אות ג):

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך" (כא, י). אפשר לומר על דרך שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק", כי גדול כח הצדקה לכפר פשע ולהתם חטאת.

מקדים הרב: מספר דניאל למדנו כי הצדקה כה נעלה עד כדי כך שבכוחה למחול עוונות. אפילו מלך רשע כנבוכדנצאר - מחריב בית מקדשנו! - יכול לכפר על חלק מעוונותיו על ידי הצדקה.

אך האדם מטבעו מתקמץ בעניני צדקה, אם מצד חמדת ממון, אם מצד שנראה לו שאין זה הגיוני להיות הוא עובד וחוסך כסף, ויתן אותו לעני חנם.

יצר הרע מציג תירוצים שונים למנוע מאיתנו לתת צדקה: א. אוהבים את הכסף! לא מוכנים לשחרר ולוותר עליו! ב. תירוץ של "צדק": למה שאתן את מה שעבדתי בשבילו??

המלחמה המוזכרת בתחילת הפרשה היא נגד הקמצנות. מלחמה לא קלה, הדורשת מגוון כלים ותובנות שיזרזו אותנו לפתוח את ליבנו ואת כיסינו:

ולזה בא הפסוק להעיר האדם ואמר לו, "כי תצא למלחמה על אויביך" זה יצר הרע האויב הפנימי, יהיו לנגדך ארבעה דברים, ובזה תכניע עצמך להרבות בצדקה ותתגבר על יצר הרע. ואלו הן: א) "ונתנו", ידוע דתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז שהעולם גלגל, ואפשר מי שהיה נותן יהיה מקבל, ומי שהיה מקבל יהיה נותן. ובזה יתגבר על יצרו להיות בעל צדקה.

נימוק ראשון רמוז במילה "ונתנו", הניתנת לקריאה מהראש לסוף, ומהסוף לראש (תופעה הנקראת "פילנדרום"). הדבר רומז שהנותן והמקבל לעיתים מתחלפים בעמדותיהם: שהנותן נהיה מקבל, חלילה. לכן, דרבן עצמך לתת כל זמן שאתה יכול.

ב) "ה' אלהיך", לרמוז מה שאמרו חז"ל (אליהו רבה פרשה כ"ד) בפסוק (לקמן כח, ט) "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום" וכו'.

ישנה הנחיה כללית לדבוק במידותיו של הקב"ה. דבקות במידות מובילה לדבקות בו יתברך. נתינתו של הקב"ה היא המובילה אותנו לתת ולהעניק.

ג) "בידיך", ירמוז מה שאמרו חז"ל האדם נברא בחמש אצבעות, ואחד מהם (גודל) מופרד לבדו, לומר לך שיכול האדם ליתן ב' מעשרות דהיינו מדה חמישית. זהו "בידיך" שיראה סדר אצבעותיו הקבועים בידו ועל ידי זה יתגבר על יצר הרע לתת צדקה.

בבריאת האדם נאמר (תהלים קלט, ה):

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה

כביכול בריאת האדם היתה עם "ידו" של הקב"ה. ביד ישנה חלוקה של האצבעות לארבע אצבעות והאגודל בפני עצמו. כלומר: חמישית נבדלת מכל השאר, כמו הצדקה, שיש לשאוף לתת חמישית מהכנסותיך לצדקה. תתבונן בידך – ותזכור את השאיפה.

ד) "ושבית שביו", ירמוז מה שאמרו חז"ל על פסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שחלק העני הוא פקדון אצל העשיר, ומה שנותן לו משלו הוא נותן. וזהו "ושבית שביו", מה שראוי לעני הוא שבוי אצלך ואתה צריך להחזיר לו

העשיר אינו אלא צינור בשביל העני, ודרכו מזרים הקב"ה את הברכה לעני. חלקו של העני "שבוי" אצל העשיר. כאשר אדם שם לב לכך, הוא "משחרר" את הכסף, ובזה אינו מחזיק את "השבוי".

ובאמצעות ד' דברים הללו יכנע לבבו ויהיה רחמן ובעל צדקה ובזה יתכפרו לו עונותיו.

אם אנו מחפשים כלים ועצות להרבות בזכויות למחילת עוונות ולקבלת שנה טובה, הרי שבצדקה קיים כח אדיר זה.