אתה נוסע לארץ, או יוצא מהגלות?

 בס"ד

אתה נוסע לארץ או יוצא מהגלות? / לפרשת מסעי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

במסגרת סיכומי תקופת המדבר של עם ישראל, פרשתנו סוקרת את התחנות בהן חנו עם ישראל. לשון הפתיחה לסיכום – תמוהה (לג, ב):

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם

מפרשים רבים עומדים על השינוי בסדר הכתיבה: בתחילה "מוצאיהם למסעיהם" ובסוף "מסעיהם למוצאיהם". מה טעם השינוי? כותב הרב (אות ה):

דקדוק חז"ל ידוע...וכעת נראה לי לפרש עוד שזה רמז מוסרי לנו שיצאנו מחוץ לארץ ובאנו לארץ ישראל הקדושה כדי להתעלות עוד יותר ברוחניות בעבודת ה' ובמצותיו, אך בעונות הרבים הדבר היה בהיפך באנו לארץ ישראל וירדנו מפסגת הקדושה שהיתה לנו בחוץ לארץ והלכנו אחורית,

העליה לארץ יצרה משבר רוחני אצל לא מעט מהעולים אליה. המפגש הבין – תרבותי, ובודאי הכפיה האנטי דתית שהיתה בימי קום המדינה גרמה לירידה רוחנית רבה ממה שנהגו קהילות רבות בחו"ל. רבני ג'רבא שעלו עם קהילותיהם, חשו מחוייבות עצומה לרמה הרוחנית של צאן מרעיתם. רבנים עצומים לקחו משרות רבניות זוטרות יחסית לרמתם ובלבד שיוכלו להיות בקשר אישי וצמוד, לעזור בקליטה הרוחנית ולא רק החומרית.

הרב רומז כאן על שתי מגמות בעולים לארץ, האידיאלית הרצויה, והשלילית המאתגרת. המניע האמיתי צריך להיות עלייה בקודש, קרבה לה', חיבור אל ארץ הקודש ומצוותיה. הרצון השלם לחיות נגד עיני ה'. יחד עם זאת הרב יודע היטב כי ישנם יהודים רבים שבאו לארץ כדי לברוח משלטון הגויים. מקלט לילה. הם לא רואים ערך מיוחד דווקא בהתיישבות בארץ ישראל, הארץ הקדושה. לדידם הדבר היחיד שהוחלף הוא מנהיג, מגוי ליהודי, אולם אורחות החיים נטולי עול תורה – ממשיכים לצערנו.

נגד דבר זה רומזת התורה בשינוי סדר המילים, תוך הפרדה בין המופעים השונים במילה "אלה", המפרידה בין המגמה של משה, ל"אלה" שבפועל עלו:

נדבקנו בגשמיות ובחפשיות במדה מרובה ומסתפקים במדה מועטת ברוחניות, ובזה נעשה עיקר יציאתנו מחוץ לארץ לארץ ישראל רק להנאה גשמית, במקום שהיינו תחת שלטון האומות נהיה תחת שלטון יהודי.

מוקד החיים נהיה רדיפת גשמיות. גם אם אנו משקיעים זמן ברוחניות, בלימוד תורה ותפילה, הדבר נספח ונילווה ודי לנו בכמות מועטת, בעוונותינו.

וזהו שאומר "ויכתוב משה את מוצאיהם" מארצות הגולה, "למסעיהם על פי ה'" לנסוע לעלות לארץ ישראל כדי להתקדש ולהתקרב יותר לעבודת ה', אך לצערנו אלה שבאו לארץ ישראל עיקר "מסעיהם" מארצות הגולה לארץ ישראל הוא רק "למוצאיהם", מטרתם היחידה לצאת מארצות הגולה ולחיות בארצנו תחת שלטון יהודי ולא למטרה של קדושה.

יש מי שיוצא מהגלות, ולנגד פניו – המסע, היעד, הכיסופים לארץ ישראל. הוא הולך על פי ה', להתקרב אל ה'. אולם ישנו מי שנוסע, אולם מה שבאמת חשוב לו הוא "לצאת", היציאה מהמקום שהיה. במקרה זה היה ארץ ישראל, אולם בה במידה הוא לא היה מסרב לקבל שלטון יהודי גם בארץ אחרת, ובלבד שיוכל להלך בשרירות ליבו.

נדמה כי שני מניעים אלה עדיין מתבררים בתוך עמנו עד ימינו אלה...

 

גזור, וה' יקיים!

 בס"ד

גזור, וה' יקיים! / לפרשת מטות / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חז"ל מלמדים אותנו כלל מאד חשוב: כולנו נשבענו בהר סיני לקיים את התורה. לדבר זה יש השלכות שונות, אולם לפני הכל יש כאן מחויבות בסיסית לפעול לפי רצון ה'. אמנם,  מכיוון שהאדם עלול לחטוא, נתן לנו ה' יתברך בחסדו את התשובה. יש מקום להסתכל על החזרה בתשובה כמעין שבועה מחודשת מול הקב"ה, התחייבות חזקה שלא לשוב על אותה טעות.

ייתכן כי ראיה זו היא המביאה את רבינו לדרוש כך (אות ה'):

איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג). אפשר לפרש על פי מה שדרשו בגמרא (עבודה זרה, יט, א) "אשרי איש ירא את ה' (תהלים קיב, א) אשרי איש ולא אשה? אמר רבי עמרם אמר רב, אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש", עד כאן.

התלמוד דורש את הפסוק בתהלים המדבר בשבח ירא ה'. פשט הפסוק מדבר על כולם, שהרי יראת ה' לא קשורה לשאלה אם זה איש או אשה! אלא שהפסוק טומן יסוד חשוב בעניין התשובה: אין להתעכב עם החזרה בתשובה. עשה את התשובה כאשר אתה 'איש', כלומר כשעודך עומד בכוחך ובגבורתך. הן מצד כנות התשובה, שכן בזקנה עם החלשות הכוחות והתאוות לא ניכרת המוטיבציה האמיתית לתשובה, והן מצד שאדם אינו יודע מה קיצו, ושמא לא יספיק חלילה.

עוד ידוע מה שאמרו בגמרא (ברכות לד, ב) "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן יכולים לעמוד",

מעלת בעלי תשובה – אין לתאר ולשער! ואכן לפי דעת רבים מחכמי ישראל מעלת בעלי התשובה מרוממת ממעלת הצדיקים הגמורים!

לאחר שתי הקדמות אלה מחדש הרב את דרושו:

וזהו רמז הפסוק "אי'ש כי ידור נדר לה'", רוצה לומר אדם שעושה תשובה כשהוא 'איש' ו'נדר נדר' להיות מקודש לה', או "השבע שבועה לאסור אסר על נפשו" שלא יחזור לסורו ועשה תשובה, אם יתמיד בתשובתו ו"לא יחל דברו" שנדר ונשבע ואסר על עצמו להיות צדיק, זוכה להיות "ככל היוצא מפיו יעשה", תפילותיו ובקשותיו מתקבלות כי גדולה מעלתו יותר מצדיק גמור.

כלל בידינו: "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים". ומה לגבי בעל תשובה? מחדש הרב: אכן כן! מעלתו הרי גבוהה משל צדיק, אם כן כמו שלצדיק יש כוח לפעול בגזירת פיו, כך גם לבעל התשובה. הרמז נמצא בפרשתנו: אם אדם חוזר בתשובה בעודו בתקפו ובגבורתו, ועמידתו בהחלטות שקבל בתשובתו נחרצת וחד משמעית, ממש כאילו נשבע לקיים זאת, הרי "ככל היוצא מפיו" של בעל התשובה, "יעשה" הקב"ה!

מהו שלום שלם?

 בס"ד

מהו שלום שלם? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פנחס פוגע בזמרי וכזבי על חטאם הנורא, המביא אסון ומגיפה על עם ישראל. פגיעה זו עוצרת את המגיפה. מבטיח לו הקב"ה (כה, יב):

לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם

פנחס זוכה לקבל כהונת עולם. כביכול קשריו עם הקב"ה התהדקו יותר מתוך גילוי מסירות הנפש שלו. ישנה תופעה מעניינת באופן כתיבת המילה "שלום" בספר התורה: היא כתובה עם רגל קטועה, "ו' קטיעא". מהי המשמעות של זה? מסביר רבינו כך (אות ב):

הנה וא"ו של "שלום" קטיעא, והיא כמו יו"ד ונקראת "שלים" (או כמאן דליתא ונקראת "שלם")

צורה ייחודית זו מאפשרת לקרוא את המילה 'שלום' או כ'שלים' או כ'שלם' (אם נתייחס כאילו האות ו' אינה כתובה כלל). מהו הרמז?

לרמוז מה שאמר התנא באבות (א, יח) "על שלשה דברים העולם עומד, על הדין ועל האמת ועל השלום", וקשה, שהרי אמרו מותר לשנות מפני השלום? [אלא] כי זה נאמר בדבר שאינו נוגע לדת רק לשנות כדי לעשות שלום.

המשנה בפרקי אבות אומרת שלקיומו של העולם נחוצים שלושה ערכים להתקיים: דין – עשיית משפט צדק, אמת – כנות ויושרה בין בני אדם, ושלום – מאמץ לשמור על חיי חברה משותפים. אלא שישנה בעיה: חז"ל לימדו אותנו שמותר לשנות (כלומר, לשקר) מפני השלום, אם כן כיצד יקויים ערך השלום לצד ערך האמת? על כרחנו לומר, שהאמת שהאלוקית היא האמת המדוברת המשנה. אמת זו אין לכופף מפני השלום. אם ישנה שלמות של עשיית רצון ה', והמדובר הוא בשינוי בהבלי עולם עולם הזה – אין בעיה.

דבר זה נלמד מדברי ה' לאברהם אבינו ע"ה:

כי עיקרו של הדבר למדנו מהשם יתברך שאמר לאברהם (בראשית יח, יג) "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", בשעה שאמרה "ואדוני זקן", ומפני השלום אמר לו שאמרה על עצמה ולא עליו.

אין שום פגם בעניין רוחני או מוסרי כלשהו בשינוי מסוג זה. במצבים אלה מותר לשנות מפני השלום. אולם, אם מחיר השלום הוא ויתור על דבר ה' כזה או אחר, אין לשנות אפילו מפני השלום. דבר זה מדויק גם מהמשנה הנ"ל בעצמה:

ולכן אומר התנא "על הדין ועל האמת" תחילה ואחר כך "ועל השלום" וכמבואר, ולכן אומר הפסוק "בריתי שלום" ונקראת 'שלים' או 'שלם', לרמוז שהשלום צריך להיות שלם לפי הדת והתורה הנקראים 'ברית', ולא לוותר עליהם בשביל השלום.

סדר הערכים במשנה מדוייק: קודם דין ואמת ואז השלום.

הרב צבאן זצוק"ל כמנהיג ציבור בעל היכרות מעמיקה עם נפש האדם יודע כי רעיון השלום ואהבתו נטוע עמוק בלבנו, ולכן אנו בקלות מרשים לעצמנו לשנות ולעקם את האמת כדי למנוע חיכוכים לא נעימים ולא רצויים. הרב מציב לנו קו אדום: לא על חשבון עקרונות חשובים. לא על חשבון התורה והמצוות. דווקא שילוב של שלוש הערכים דין, אמת ושלום יבואו הקיום והעמידה של העולם.

תהליכי תיקון ישירים ועקיפים

 

בס"ד

תהליכי תיקון ישירים ועקיפים / לפרשת בלק / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

אחרי הניצחון על צבאות סיחון ועוג, משתלטת חרדה על עמים נוספים הקרובים לארץ (במדבר כב, ב):

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:

סיחון, מלך אימתני ביותר, הובס על ידי עם ישראל, והדבר מאיים על שאר הממלכות. אבל רבינו מקשה שאלה פשוטה (אות ב):

מה שפחד בלק ממה שעשו ישראל לאמורי ולא ממה שעשו לעמלק וכיוצא בו,

שואל הרב: הרי עם ישראל ניצחו את העמלקים גם ביציאתם ממצרים, וגם נגד הכנעני היושבים בערד (שהיו בעצם עמלקים מחופשים כדברי חז"ל), כמו כן הם ניצחו ענק נוסף, את עוג מלך הבשן. אם כן, מדוע בלק נבהל דווקא מנפילת סיחון בידי ישראל?

אפשר לומר על פי מה שכתב רש"י לעיל בפרשת חקת (כא, כג) "ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו", לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל "אעברה בארצך", אמר להם "כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמר מפניכם, ואתם אומרים כך?". ולכן כשראה בלק מה שעשו ישראל לאמורי שהיה שומר אותם תש כחו ונפל לבו.

הטעם הראשון הוא טכני: כל העמים שילמו דמי שמירה, "פרוטקשן" לסיחון. עם נפילתו, סלולה הדרך לפגיעה בכל עמי החסות.

רבינו מציג טעם שני, עמוק יותר:

אי נמי יש לרמוז מה שאמרו חז"ל (בבלי חולין ס, ב) שאפילו שנצטוו ישראל "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה" (דברים ב, ט) בכל זאת יש מקום לומר (ש)אם ילחמו במואב אומה אחרת ויכבשו אותם ואחר כך ישראל יכבשו אותם מהם מותר.

ישנם עמים שאין לנו רשות לכבוש את אדמתם: אדום, עמון ומואב. כל עם מסיבתו הוא. האם הדבר נותן להן חסינות נצחית מפני בני ישראל? חז"ל מגלים לנו שלא: אם יקום עם אחר ויכבוש את אדמת שלושת הנ"ל, יוכל עם ישראל לכבוש את האדמה בהיתר גמור, והאדמה לא תחזור לעם המנוצח.

רעיון זה אינו טכני אלא נוגע בפנימיות העולם ובתיקון המציאות:

וזה כמו ניצוצי קדושה שיש בירק השדה שאי אפשר לאדם לאכול אותו ולתקנו, אבל כאשר יאכל אותם השור, והאדם יאכל את בשר השור, יתוקנו ניצוצות הקדושה שבירק.

אכילת האדם אינה סתמית, אלא פועלת עילוי העולם. הרמז מונח בדברי בלק (שם, ד):

...עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה...

נסביר באופן פשוט: אותו צמח שהיה במדרגה נמוכה, נאכל על ידי שור, ועלה מדרגת 'צומח' לדרגת 'חי'. כאשר השור נאכל על ידי האדם, הוא עולה מדרגת 'חי' לדרגת 'מדבר', אדם. אדם זה ההולך בדרכי ה', לומד תורה ועוסק במצוות, משתמש בעולם הצומח והחי לפעולות רוחניות נעלות! בעומק הדבר יש חלקים שצריכים תיקון בצומח ואין לאדם גישה אליהם. על ידי החי אנו מקבלים אליהם גישה.

כך הוא העניין בדיוק בכיבוש חלקים של ארץ ישראל: ישנם חלקים הנמצאים בידי מואב ועמון, אולם באמת יש בהם פוטנציאל של קדושה. בתחילה, אין לעם ישראל רשות לגשת לאותם ניצוצות ולהעלות אותם. אין לנו רשות לפגוע בעמים היושבים על אדמות אלה. אולם ארע שינוי : סיחון כבש חלק מאדמת בני מואב. אולי בלק עוד קיוה בליבו שעם כיבוש אדמתו מסיחון תחזור אליו האדמה, אולם בראותו כי ישראל מתיישבים על כלל אדמות סיחון, הוא מבין שהוא אינו מוגן יותר:

וכמו שהיה בעיר חשבון שלקח אותה מהם סיחון, וישראל לקחו אותה מסיחון, ואמרו (שם) "חשבון נטהרה בסיחון", ולכך אומר בלק ומואב "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו", אחרי שנפול ביד האויבים שבסביבותינו יבואו לכבוש אותנו, וזה מותר להם, כי זה דומה ל"לחוך השור את ירק השדה", ואחר כך האדם יאכל בשרו ויתקן ירק השדה שיש בו ניצוצות.

אמנם אין איום ישיר מצד ישראל, אבל ישנה סכנה עקיפה, שאדמתם "תיבלע" על ידי עם אחר ואז ישראל יקחו מאותו העם.

והדבר אף רמוז בגימטריא מדויקת, כדי לאמת את הדברים עד תום:

ויש לרמוז בתיבות "וירא בלק בן צפור" גימטריא "חשבון נטהרה בסיחון" בדיוק, לרמוז סיבת פחדו של בלק אפילו שידע שאסור לישראל לצור מואב וכמבואר.

מי זאת "זאת"?

 בס"ד

מי זאת "זאת"? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תורת הרמז מלמדת אותנו להתבונן ברעיונות המוחבאים בין קפלי פסוקי התנ"ך, ולקבל מהם משמעויות אמיתיות, על אף שהמסרים אינם חלק מהמהלך הטבעי – סיפורי של המקור המלמד. רבנים רבים מנהיגי ציבור משתמשים בתורה זו כדי להנחיל תובנות חינוכיות לצאן מרעיתם.

רבינו ירמוז בפסוקי התחלת הפרשה – רעיונות על זוגיות...(אות ג):

"זאת חקת התורה" (יט, ב) אפשר לפרש על פי מה שאמרו במדרש רבה פרשת בראשית (פרשה יז אות ז) "מעשה בחסיד אחד שהיה נשוי לחסידה אחת ולא העמידו בנים זה מזה, אמרו אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום, עמדו וגרשו זה את זה. הלך זה ונשא רשעה אחת ועשתה אותו רשע, הלכה זאת ונשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהכל מן האשה", עד כאן.

חז"ל מספרים סיפור המראה את עצמת השפעת האשה על בית האדם. מידותיה הטובות מקרינות על כל משפחתה, ובעלה בראשם. לצערנו, הדבר פועל גם בכיוון ההפוך.

עוד ידוע שהאשה נקראת 'זאת', על דרך שנאמר (בראשית ב, כג) "לזא'ת יקרא אשה",

המילה 'זאת' רומזת לאשה! בבריאת האשה, אדם הראשון מגדיר את היוצאת מצלעתו במילה "זאת", ומכאן יש רמז למקומות אחרים:

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה "חקת התורה". היא העיקר לשמירת התורה, שאם היא חסידה תהפוך בעלה לחסיד, ואם בהיפך בהיפך.

הדרך לחיי תורה בבית מתחילה מאשה הרואה את חיי התורה והאמונה כבסיס לבית כולו. אם האדם בוחר לו לרעייתו מישהי שמרכז חייה הוא הנחלת התורה לדור הבא, הדברים ודאי ישפיעו ויקרינו לטובה, ובית זה יגדל ויפרח בזכות אשה נעלה זו.

כיוון אחר על בסיס הרמז לאשה:

אי נמי (=או גם) ירמוז מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (ברכות י, א) "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה" וגו' (מלכים ב' כ' א').

התלמוד דורש את הפסוק המספר על ביקור החולים של הנביא ישעיהו בבית המלך חזקיהו, ומרחיב את הנעשה באותו אירוע: ישעיהו מודיע לחזקיהו בשורה קשה: הוא יפסיד עולם הזה ועולם הבא! הסיבה היא שחזקיהו בחר שלא להתחתן. טענתו היתה שהוא יודע שיצאו ממנו בנים רשעים והוא לא מוכן לקחת בזה חלק. ישעיהו נוזף בו על כך, ואומר לו שמכיון שיש לו מצוה להתחתן, אין תפקידו לעשות חשבונות שמים.

מסיפור זה לומד רבינו גם מענה לטענות על טרדות ושיקולים אחרים:

ומזה יש ללמוד שהחובה מוטלת על כל אחד ואחד לקיים מצות פריה ורביה, ולא יחשוב מחשבות מה יהיה לעתיד איך אפשר לפרנס אשה וילדים ואיך לחנך ילדיו בדור פרוץ זה וכיוצא, כי חובת האדם לקיים מה שמוטל עליו, ומה שיהיה אחר כך הוא בידי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטנו. אבל בדבר אחד צריך לחשוב ולבדוק ולברר לקחת לו אשה טובה ממשפחה טובה וכשרה זרע קדש, שבזכות זה יזכה לחיים טובים וכשרים על שלחן הטהרה, וגם זרעו יהיו דור ישרים וכידוע שהעיקר בקדושת וטהרת האשה.

קשה לגדל ילדים. ישנם גם אתגרים חומריים כפרנסה וגם אתגרים רוחניים כקשיי חינוך בדור מתירני. אומר הרב: אין לך לעשות שיקולים המתחכמים כנגד עיקר המצוה של פריה ורביה. ממש כביקורתו של ישעיהו כלפי חזקיהו: את חשבונות השמים – השאר לשמים.

והיכן רמוז המסר?

וזהו רמז הפסוק, "זא'ת", היא האשה, המצוה לקחת אשה היא "חקת התורה", ואין שום טעם בעולם שיכול לבטל מצוה זו,...וזהו שהמשיך לומר, "אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל", אלו הבחורים שעדיין נקראים 'בנים' צריכים לקיים מצות פריה ורביה בפחות זמן,...

לקחת אשה – זו מצוה אותה חייב האדם לקיים ללא הפעלת ספקות היוצאים מגדר ההשתדלות האנושית הסבירה. חפש את האשה הראויה, התמימה-שלמה, ללא מום בהנהגותיה, ובזה תזכה להשגחת ה' ולעזרתו.