בס"ד
מנהיג של שטח / לפרשת
וילך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל
משה רבינו עובר עוד שלב
בפרידה: אם קודם הוא היה במקומו ונאם, כעת הוא נפרד מהציבור באופן אישי (לא, א):
וַיֵּלֶךְ
מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל
רבינו עומד
על הפעלתנו הרבה של משה בפרשה: הליכתו בכל המחנה, דיבוריו עם כל העם, ממש כצעיר
אשר כוחו במותניו!
יש לדקדק
איך אחרי זה אמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא, הנה אמר בתחילה וילך!
כיצד ניתן
ליישב את התנהגות משה עם עדותו על עצמו שהוא כבר לא יכול לצאת ולבוא?
רבינו מבין
שמשה רבינו מעביר כאן מסר למנהיגי ישראל שיבואו בדורות הבאים:
ונראה שבא
ללמד אותנו שהרב לא כדאי לשבת על הכסא בביתו או במשרדו, ורק כך מוכן להשיב לכל
שואל, כי זה לא מספיק, והוא חייב לצאת ולבוא לראות מצבם של עם ישראל, ואיך שנוער
מתחנך ואיך האנשים חיים ואיך ואיך,
משה רבינו
ביומו האחרון! היה יכול לשבת בביתו ולקבל את הקהל הבא לקבל את ברכתו, אולם הוא
אינו נוהג כך. הוא עובר בין בתי ישראל כדי לראות אותם במקומם, בחייהם, במצוקותיהם
ובאתגריהם הרוחניים. אפילו ביום בו הוא מעביר את האחריות הלאה, הוא לא עוזב את
משימתו ההיסטורית כרועה נאמן.
וזה כוונת
משה רבינו גם כשהיה יכול ללכת ברגליו (שהרי) "לא כהתה עינו ולא נס ליחו",
אבל לא נתן לו ה' יתברך רישיון לצאת
לציבור ולטפל בהם עוד, רק יהושע הוא יעשה את זה.
כלומר, מצד
עצמו משה רבינו היה ממשיך עוד ועוד לטפל במצבם של ישראל, אך רק גזירת ה' היא
המונעת ממנו.
אולי יש כאן
מסר שגם נכון לסיום התורה, ומסירת השליחות לא רק ליהושע אלא לכל רבני ומחנכי ישראל:
תפקידכם לכתת רגליכם ולהגיע לעם ישראל, לפגוש אותם בחייהם, ולרומם אותם להישגים
כפי יכולתם.
סיפר לי פעם
סופר סת"ם, שבכל פעם שהוא מגיע לכתוב את סיום פרשת וזאת הברכה הוא פורץ בבכי
עם פטירת משה.
על פרידה ממנהיג מסור ואוהב זה, אכן ראוי להזיל דמעות...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה