היציאה לחרן: בריחה או חיפוש?

 

בס"ד

היציאה לחרן: בריחה או חיפוש? / להפטרת פרשת ויצא / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ליציאתו של יעקב מכנען לחרן מספרת התורה שני נימוקים: הבריחה מפני עשו המתכנן להרגו, והחיפוש של אשתו. האם נין להצביע על הסיבה המרכזית? בפשט התורה נראה כי רבקה משתמשת בתירוץ הנישואין כדי לשכנע את יצחק לדרבן את יעקב לצאת, אותם אנו מבינים שזה מעין "סיפור כיסוי" לטעם האמיתי – הבריחה.

כותב רבנו שהתשובה נמצאת בהפטרה שלנו (אות כה):

"ויברח יעקב שדה ארם, ויעבוד ישראל באשה, ובאשה שמר" (הושע יב, יג). אפשר לרמוז בזה מה שכתבתי לעיל ברמז הסמיכות (אות א') מה שנאמר בסוף פרשת תולדות, "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו", ולא אמר "אל אביו ואמו", לרמוז שיעקב בלכתו לחרן עשה שתי פעולות: קיים מצות אמו שאמרה לו לברוח מפני עשו אחיו, וקיים מצות אביו שאמר לו ללכת לקחת משם אשה.

בתחילת פירושיו על הפרשה רבינו מסביר את הטעם לסמיכות בין סוף פרשת תולדות לתחילת ויצא. הוא מסביר כי התורה רומזת שהמוטיבציה של היציאה היתה כפולה כמו שכתבנו לעיל: גם לברוח מ... וגם ללכת אל....

ממשיך הרב:

עוד נקדים מה דאיתא בגמרא (קידושין לא, א) "אמר לו אביו השקיני מים ואמו אמרה השקיני מים, יתחיל באביו, שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו".

יש כלל בהלכות כיבוד הורים שאם האב והאם מבקשים דבר מה, יש לקיים קודם את רצון האב, כי גם האם חייבת בכבוד האב. (כמובן שזה לא סותר את ציווי חכמים בחיובי הבעל כלפי אשתו (מסכת יבמות סב, ב): "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו..."). יעקב אבינו נוהג על פי כלל זה:

וזהו שאומר הפסוק "ויברח יעקב שדה ארם" לקיים מצות אמו, ואחר זה "ויעבוד ישראל באשה" קיים מצות אביו. ועשה הדבר העיקרי אצלו לקיים מצות אביו, ולזה אמר "ובאשה שמר", כל מה שעשה הוא כדי לשמור מצות אביו שאמר לו "לך פדנה ארם וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך", ולכך הסכים לעבוד תקופה ארוכה יותר מדאי מה שלא אמרה לו אמו, וזה מטעם שהוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

הנביא הושע אכן מציין את שני הטעמים, הבריחה והעבודה, אולם לאחר מכן הוא מסכם מהו הטעם המרכזי –  חיפוש הרעיה שתבנה איתו את בית ישראל, "ובאשה שמר". דיוק זה מסביר מדוע לצורך הבריחה הוא נעלם לתקופה כל כך ארוכה. אם זה בשביל הבריחה בלבד, היה יכול לקצר את שהותו, אלא שעיקר מטרתו היתה להתחתן ולבסס את דור ההמשך של עם ישראל.

אגב, כשמעיינים בפסוק בהושע מבחינים כי פעם הוא נקרא 'יעקב' ופעם 'ישראל'. הראשון בצמוד לבריחה והשני בצמוד לנישואין. הדבר מחדד את הרעיון של הרב, ו"תן לחכם ויחכם עוד" (משלי ט, ט).

לעוף בזכות הציבור!

בס"ד

לעוף בזכות הציבור! / להפטרת פרשת תולדות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בסיומה של התוכחה על הזלזול בכבודו של הקב"ה בהפטרתנו, הנביא מלאכי מציג את המודל הרצוי שיש ללכת בעקבותיו (מלאכי ב, ד ):

וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת

המפרשים נחלקו אם מדובר על השבט בכללו או על אהרון הכהן. כך או כך, מדובר על מנהיגות של עם ישראל. זו הזדמנות בשביל הרב להעמיק בחשיבות של המסירות למען הרבצת התורה בעם (אות לא):

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז) אפשר לפרש על פי ידוע מדברי חז"ל שהאדם אחרי פטירתו נקרא עומד, כי אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות, כמו שנאמר (תהלים ח) "במתים חפשי", ודרשו חז"ל (שבת ל, א) כיון שאדם מת נעשה חפשי מהתורה והמצות.

ישנם שני מצבים רוחניים: עמידה והליכה. עמידה היא מצב של הליכה מחיל אל חיל, מוסיף והולך בתורה ובמצוות. לעומתו יש את העומד, הנשאר באותו מצב רוחני. המלאך נקרא עומד, והאדם נקרא הולך (מלאכי ג, ז). למלאך אין יכולת לשנות את מצבו הרוחני, ולאדם נתונה הבחירה אם וכיצד להתעלות.

כל זה מחיים. לאחר הפטירה, כולם במצב של עומדים. אין יכולת להוסיף ולו מעשה טוב אחד.

אמנם – ישנה דרך להתעלות גם לאחר מיתה:

אך יש דבר אחד שזוכה על ידו להיות נקרא הולך ועולה ממחיצה למחיצה, הוא זכות הרבים אם זכה להרביץ תורה ומוסר והחזיר אנשים בתשובה, או העמיד תלמידים הגונים, או זכה לחנך בניו בדרכי התורה והיראה, אז כל מה שהם עושים הוא נוטל חלק בראש.

אדם המזכה אחרים לא מפסיק להתעלות גם לאחר מותו. הוא מוסיף והולך על כל מעשה טוב שנעשה בהשפעתו, על כל תורה שנאמרת בזכותו, ועל כל אדם ומשפחה שהתחברו לחיי אמונה בזכותו.

דבר זה רמוז בפסוק שהביא הרב בתחילת דבריו:

וזהו רמז הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת", מה שהאדם לומד תורה ושפתותיו קורים בתורה, צריך להשתדל להיות "ותורה יבקשו מפיהו", אם ללמד תלמידים או בניו או אנשי דורו, שעל ידם יהיה עולה ממדרגה למדרגה ושפתותיו דובבות בקבר, ובלי זה אחרי פטירתו יהיה כמו מלאך ה' צבאות הנקרא "עומד", כמו שנאמר (ישעיה ו, ב) "שרפים עומדים ממעל לו", כך גם הוא יהיה עומד במחיצתו ואינו הולך ועולה ממדרגה למדרגה.

המילה "כי" הנמצאת במרכז הפסוק מפרשת כאן בדרך הרמז באופן של "כי אם לא, אז...", כלומר, כדאי וראוי לך להיות כאותו כהן המבקש דעת, ומנחיל אותה למבקשים אותה מפיו, שאם לא כן יהא רק..מלאך! הכוונה: תקוע במקומו לאחר מותו ללא עלייה וצמיחה מכח השפעתו על הנותרים בעולם אחריו. הטבע חותם של אור וקדושה על העולם בחייך, ותקטוף את פירות הצמיחה וקרבת אלהים לנצח.

אל תהיה זקן בחינוך!

 בס"ד

אל תהיה זקן בחינוך! / להפטרת פרשת חיי שרה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרתנו מדברת על מינויו של שלמה כמחליפו של דוד המלך, כשם שאברהם דאג לבניין הדור הבא על ידי השידוך של בנו יצחק עם רבקה. הרקע לנחיצות ההתערבות של דוד המלך במינוי היתה ניסיון ההמלכה העצמי של אדוניהו – דבר שלא אמור להיות (מלכים א, א, ה):

(ה) וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:

כבדרך אגב, מכניס הנביא רקע למעשה מחותף זה של אדוניה (שם פסוק ו):

(ו) וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו מִיָּמָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּכָה עָשִׂיתָ וְגַם הוּא טוֹב תֹּאַר מְאֹד וְאֹתוֹ יָלְדָה אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם:

הוא גם אדם שלא שמע ביקורת מדוד אביו, הוא גם היה יפה במיוחד וגם היה הבן שאחרי אבשלום, נתון שניתן לפרש כך: דוד קונן על אבשלום קינה מרה ואף היה מוכן למות תחתיו, אם כן דוד בוחר באבשלום, ובהיעדר אבשלום – אדוניה הוא הבא בתור.

מכל מקום, רבינו מרחיב במשמעות הביקורת המונחת כאן כלפי היעדר הביקורת כלפי אדוניה (אות יד):

"ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית" - פירש ב'מעינה של תורה' כי בעצם היה צריך הכתוב לומר "ולא העציבו אביו" בבנין הפעיל, ולמה נאמר "עצבו"?

הספר 'מעיינה של תורה' מקשה על לשון הפסוק: הרי מבחינה דיקדוקית היה מתאים לומר בבניין הפעיל "ולא העציבו", כי המסר אמור להיות: דוד לא גרם לאדוניהו עצב על טעויותיו! מחדש ה'מעיינה של תורה':

ברם (=אבל) לפעמים יש תוכחת המוסר קשה ביותר לבן, היא כאשר הבן משים אל לבו כי אביו הוא גדול וחשוב, ובמעשיו הרעים הוא ממיט חרפה עליו, ומתוך כיבוד אב הוא מונע עצמו ממעשים בלתי נאים. וזהו שאומר ולא עצבו אביו מימיו, הכוונה ההכרה שיש לו אב גדול וחשוב כדוד מלך ישראל לא הדאיגה מעולם את אדוניהו לאמר מדוע ככה עשית, שירגיש מוסר כליות ויקבול על עצמו מדוע ככה עשית? כי לא שם לבו לכך, עד כאן דבריו.

לא תמיד מוסר מגיע במילים. לעיתים האדם נוהג בדרך ראויה ונכונה מתוך כבוד למעמדו ולמשפחתו. המודעות להתנהגות המצופה ממנו גורמת לו לנהוג כך.

לא כך אצל אדוניה: הוא בנו של דוד מלך ישראל! אולם תובנה זו מעולם לא גרמה לו לשנות מעשים שאינם ראויים. הדברים הדרדרו עד כדי קירבה למרידה באביו – המלכה עוד בחייו!

רבינו מחדש כיוון אחר על בסיס רעיון זה:

ובדרך זו אפשר לפרש הכוונה "ולא עצבו אביו", שאדוניהו לא נעצב ולא פחד מצד אביו שיוכיחו "מדוע ככה עשית", וזה משום "מימיו" מצד ימיו של דוד שקפצה עליו זקנה, ובאותם הימים לא היה מתפקד יותר, לומר לו "מדוע ככה עשית".

המילה "מימיו" מתפרשת כאילו נאמר "מעולם", כלומר שדוד אף פעם לא העביר עליו ביקורת. אולם רבינו מסביר את האות מ' של "מימיו" כאילו נאמר "בגלל ימיו", כמו הפסוק "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח" (שמות ו, ט) בגלל קוצר הרוח. לפי זה משמעות הפסוק היא: אדוניה עשה ככל העולה על רוחו, עד מרידה במלך עצמו. וכי תשאל: האם הוא לא חושש מתגובת דוד אביו, המלך החזק של עם ישראל? עונה הנביא: ליבו של אדוניה לא העציב אותו, לא הדאיג אותו, כי דוד אביו היה כבר זקן ואין חשש שתהיה תגובה ראויה ורצינית.

כלומר, רבינו מעמיד לפנינו נקודה חינוכית משמעותית ביותר: האם החניך חש שיש מי שיכול לבלום את התדרדרותו? בהיעדר דמות כזו הוא יסיר מעצמו כל רסן כי הוא יודע שהוא מוגן מביקורת, ולא תוטל עליו אף ענישה! אין מסוכן מזה.

לא מדובר רק על זקנה פיזית, אלא גם זקנה התנהגותית, עייפות וכבדות. עלינו להיות ערים לנעשה אצל ילדינו ותלמידינו, לוודא שהם יודעים שעיננו פקוחה עליהם לטובתם, ומתוך כך הם עצמם יפעילו שיקול דעת ראוי ונכון כיצד להתנהג.

נס או ברכה?

 בס"ד

נס או ברכה? / להפטרת פרשת וירא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרתנו מסופר על ברכת אלישע הנביא שגרמה לשפע של שמן לאשה שהסתבכה בחובות, שפע של שמן שאיפשר לה להחזיר את חובותיה ולהינצל ממאסר ועבדות. בפשט הדברים הנס קרה אך ורק בגלל ברכת אלישע הנביא, אום רבינו מוצא רמזים המעידים על אופיה המבורך של אותו האשה (אות כד):

"ויאמר מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן" (מלכים ב ד, ב) שמעתי פירוש בזה בתוספת נופך ממני והוא: שאל אותה אלישע על הפרשת תרומות שהן שלשה דרגות בתרומה, אחד מארבעים, אחד מחמישים, ואחד מששים, מה היא עושה, ובאיזה דרגה היא מפרישה,

מהתורה, אדם הנותן "תרומה גדולה" לכהן יכול לתת אפילו גרגר חיטה אחד ללא קשר לכמות התבואה שצמחה לו. חכמים קבעו שלוש רמות של נתינה: עין טובה – אחד מארבעים, עין בינונית – אחד מחמישים, עין רעה – אחד מששים.

לפני שאלישע מורה לה להביא כלים עבור השמן הוא תוהה על טבעה: האם היא בעלת אופי של נתינה בעין טובה? וכך הדבר רמוז:

ואמר לה יש "לכי" (כתיב) גימטריא ששים וקרינן "לך" גימטריא חמשים, שלא רצה להסתפק אולי היא מפרישה אחד מששים שלא תתבייש, ואמר לה "לך" מספר חמשים והוסיף יו"ד שלא נקראת, אולי היא עושה אחד משישים.

אלישע שואל אם היא בעלת עין בינונית. כוונתו לשאול: האם את ממי שנותנים בעין רעה? כדי לא לבייש ולהכלים אותה השאלה ברמז. הנביא רומז זאת בקרי ובכתיב. המילה נקראת "לך" כלומר – אחד מחמישים, מידה בינונית, אולם כתוב "לכי" כלומר – אחד מששים, מידה רעה.  אלישע מנסה להבין מה הנהגתה במצוות התרומה. ומה היא עונה לו?

והיא ענתה לו אין לשפחתך "כל" דהיינו מספר חמשים, ובודאי שלא אחד מששים כחשבון "לכי", אלא כי "אם" אסוך שמן, "א'ם" אחד מארבעים דהיינו שהיא נותנת בעין יפה. ומאחר שהיא רגילה לתת בעין יפה מגיע לה הברכה בעין יפה,

האשה הצדיקה עונה לנביא: חלילה! אני מן הנותנות בעין טובה! לא בינונית ובטח לא רעה! אם כן, בבחינת מידה כנגד מידה, ראויה היא לברכה מה' בעת צרתה.

הנביא שומע את הדברים, ומברך אותה:

ואמר לה להכין כלים רבים אל תמעיטי, ויהיה לה שופע גדול.

זכות טוב לבך וחסדך עומד לך בעת צרתך, ומתוך כך לישועה מעל הטבע: הביאי כלים רבים, וכד השמן ימלא אותם ללא הפסקה.

נמצא כי ברכה של הצדיק יחד עם מידות טובות ונאצלות היא זו הגרומת לשפע האלוקי לחול ולרדת.