מהו המקדש האמיתי, בעצם?...

 בס"ד

מהו המקדש האמיתי, בעצם? / להפטרת פרשת תצוה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

בהפטרת פרשת תצוה, אנו קוראים על הציווי לנביא יחזקאל (מג, י):

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת

לכאורה, היה צריך לומר "הגד אל בית ישראל". מה משמעות "הגד את בית ישראל"? רבינו (אות יג) עומד על כך:

לכאורה היה צריך לומר 'הגד אל בני ישראל'! ופירש הגאון מלבי"ם ז"ל הכוונה להגיד להם כי את בית ישראל את  הבית, בית ישראל הם הבית, והבית תלוי בהם. עיין שם.

המלבי"ם (רבינו מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל, מגדולי הפרשנים האחרונים לתנ"ך, רוסיה-רומניה, המאה ה-19) חושף עומק מרתק: הציווי לנביא אינו רק להציג בפני ישראל את תכניות הבנין. הנביא מצווה לגלות להם מי הם - הם הבית. השכינה אינה קשורה לאבנים ולמבנה, אלא לנשמות ישראל.

וזה על דרך מה שאמר הנביא (ירמיה ז, ד) "היכל ה', היכל ה', היכל ה' המה", שלא לחשוב "היכל ה'" – 'היכל ה'' דוקא - אלא 'היכל ה' המה', ישראל הם היכל ה', וכדברי המפרשים זצ"ל.

ירמיהו מחזק זאת בדרכו: בימיו נהגו אנשים לבטוח בהיכל הפיזי כאילו הוא בעצם קיומו מגן עליהם. הנביא מוחה: ההיכל אינו קיר האבן - ישראל עצמם הם היכל ה'! ה' יתברך אינו מחפש את המבנה כשלעצמו. המבנה אינו אלא לבוש לבית האמיתי – הם בני ישראל. שמירה על הבית מתחילה משמירה עצמית רוחנית המונעת נפילות ומרידה בה'.

הבניין שלא נגמר...

 בס"ד

הבנין שלא נגמר... / להפטרת פרשת תרומה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו מתחילה את רצף הפרשיות המדברות על בניית המשכן. ההפטרה מתארת את השלמת בנין בית המקדש בידי שלמה המלך (מלכים א ו, ט-יב):

וַיִּבֶן אֶת הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ... הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה בֹנֶה.

רבינו עומד על קושי תחבירי בפסוקים: הפסוק מתאר תחילה שהבנין הסתיים — "ויכלהו". ומיד לאחר מכן, כשה' פונה לשלמה, הוא אומר "הבית הזה אשר אתה בונה" — בהווה, כאילו המלאכה עודנה בעיצומה. כיצד ניתן להסביר את רצף הסיפור?

מסביר רבינו בשם ספר 'כרם הצבי':

שהכוונה אחרי גמר הבנין הגשמי צריך עוד בנין רוחני שיבואו אנשים להתפלל ולעבוד את ה' בבית כנסת, וזה עוד לא היה, ולכן אמר לו 'אשר אתה בונה' - לעתיד.

הבנין החומרי אמנם הסתיים, אולם תכליתו האמיתית — להזרים רוח קדושה, שיבואו אנשים ויעבדו את ה' בתוכו — היא מלאכה שעדיין לפניו. ובאופן זה מדבר אליו ה': הבנין שאתה בונה, הבנין הרוחני, עדיין בעיצומו.

ומוסיף רבינו רמז (אות טו):

ואפשר לרמוז כי המלים "הבית הזה אשר אתה בונה" יעלו גימטריא כחשבון "הבנין הרוחני שיהיה נאדר בקודש" עם חמשה מלים לרמוז להאמור.

הפסוק עצמו, בערכו המספרי, רומז למהות הנסתרת שמאחוריו: בניין הרוח המביא את ערכי הקודש מעולמות עליונים אל העולם הזה, הוא תהליך בניה מתמיד ונצחי, הנבנה מדור לדור.

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות...

 

בס"ד

החירות שמביאה לעבדות שמביאה לחירות... / להפטרת פרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

זכינו להיוולד בעולם בו העבדות היא דבר מגונה, ולו רק באופן עקרוני. בשורתה של היהדות ניצחה לאחר אלפי שנים. מעולם שבו לשחרר עבדים היה דבר מוזר ומשונה, עד לעולם בו באופן רשמי שיעבוד של אדם נחשב לחוסר מוסריות ולפשע.

מהי הסיבה שציוותה התורה לשחרר את העבד העברי? בהפטרתנו ישנה נבואה קשה נגד מעשה מכוער שעשו אנשי ירושלים, שהחזירו את עבדיהם לשעבר לעבוד אותם שוב, לאחר ששיחררו אותם!

התוכחה מתחילה בהקדמה על המצווה לשחרר את העבדים (מדרשו של שם, אות יב):

"ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו" וגו' (ירמיה לד, יג-יד).

מדייק רבינו:

לשון הכתוב מורה, שבזה שהוציאם ממצרים היתה סיבה לצוותם על שלוח עבדים לחפשי.

הנביא ירמיהו מחבר בין יציאת מצרים לבין שחרור עבדים. ההדגשה היא תמוהה: הציווי היה ביום הוציאו אותם מארץ מצרים. זה מאד תמוה, שכן הציווי ניתן לאחר מעמד הר סיני שהיה ימים רבים אחרי יציאת מצרים! מהי כוונת הנביא? מסביר רבינו:

ונראה דהיינו טעמא כיון שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, בדין הוא שנקבל עבודתו יתברך עלינו, כמאמר הכתוב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים", ודרשו רבותינו ז"ל (בבא מציעא י, א) ""עבדי הם" - ולא עבדים לעבדים", ולכן ציונו על שילוח עבדים.

באופן ראשוני אינטואיטיבי היינו מפרשים באופן הבא: הרי אתם עם ישראל חוויתם את אכזריות השעבוד, אם כן כיצד תוכלו לשעבד את אחיכם? לכן שחררו אותם!

לא כך מסביר רבנו. רבנו מחדש כי יציאת מצרים מגלה שישנו רק שיעבוד אחד בעולם: לקב"ה. היציאה ממצרים יצרה ריק, ואקום, במקום בו היתה שליטה על עם ישראל. מה או מי  ימלא את אותו ואקום? האם ייתכן שאדם אחר ייכנס לשם וישעבד את אחיו העברי? אין הדבר ראוי, אלא רק הקב"ה בעצמו הוא מי שינהיג את הישראלי שזכה זה עתה בחירותו. אנו עבדי ה' באופן ישיר, ולא עבדים לעבדים שלו. עבדות זו – אין חירות גדולה ממנה.

"ניצרה על דל שפתי"

 

בס"ד

"ניצרה על דל שפתי" (תהלים קמא, ג) / להפטרת פרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

המפגש עם הקב"ה במעמד הר סיני מוביל לקבוע לפרשתנו כהפטרה, את הגילויים העליונים של ישעיה הנביא עם  גילויי מראות אלוהים (ישעיהו ו, א(:

בִּשְׁנַת מוֹת הַמֶּלֶךְ עֻזִּיָּהוּ וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת  הַהֵיכָל

תוך כדי המעמד הנשגב ישעיהו מופתע שלמרות שהוא טמא שפתיים והוא יושב בתוך עם טמא שפתיים – עדיין הוא זוכה לכל המעמד. התגובה חריפה, ומלאך  גורם לו לכווייה על שפתיו. לומד רבינו (אות יח):

"ואומר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי" (ישעיהו, ה). אפשר לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפסוק (קהלת ו, ז) "כל עמל האדם לפיהו", כל הצרות והעמל הבא על האדם הוא בעון פיהו שלא שמר פיו מלשון הרע, רכילות, מאכלות אסורות וכיוצא.

הפסוק בקהלת מדבר על כך שאדם עמל כל חייו כדי להתפרנס, "לפיהו". זה הפשט. חז"ל דורשים רובד נוסף: 'עמל' הוא קשיי החיים הבאים בשל עוונותיו של האדם. ומהי הסיבה שחלילה עמל רע זה מגיע? פיהו של האדם, הן ממה שהוא מכניס (אוכל אסור) ובין מה שהוא מוציא (דיבורים אסורים).

ועל זה צועק הנביא "אוי לי כי נדמיתי!", מרוב יסורין וצער, וזה לסיבת "כי איש טמא שפתים אנכי", וחטאתי בהרבה עונות המיוחסות לפה ושפתים,

ישעיה מתוודה על עוונות פיו הגורמות לו לסבול יסורים וצער.

על זה עף אליו המלאך ונגע על פיו שלא יכול לדבר בלשון צחה רק (=אלא) בגמגום, וזה מונע ממנו הרבות בדברים, ובזה "וסר עונך" שהיית רגיל בו שלא לחזור עליו עוד,

לאחר הוידוי, מגיע תורם של הייסורים לכפרה, אולם גם הם באים מתוך תיקון לעבר ולעתיד. התיקון לעתיד: הגבלת כח הדיבור על ידי אותה כווייה על השפתיים. כל מילה מעכשיו תישקל. המאמץ ידרוש תשומת לב על כל מילה ומילה – האם שווה הכאב של הוצאתה מהפה?

גם "וחטאתך" מה שחטאת לפני זה בעון זה "תכופר", בזכות היסורין הללו שנעשה ערל שפתים, וכשהוא מדבר "אזיל חוורא ואתי סומקא" (הלובן בפנים הולך ובא האודם, הסומק) ומתבייש ברבים.

עונש זה מכפר גם על העבר, וזה מכוחה של הבושה. התלמוד במסכת ברכות (יב, ב) לומד ממעשה עם שאול המלך שהמתבייש מוחלים לו על עוונותיו. ישעיה מבין כי הדיבור הכבד שיהיה לו ויגרום לו להתבייש, יפעל על עברו, ויכפר על הפעמים בהם כשל בלשונו.

טהרת הפה בכלל והדיבור בפרט, היא דרך להגיע לאותה השגה גבוהה, רמה גבוהה, של מפגש עם תוכן עמוק ופנימי יותר, ובעצם – ואולי זה גם הקשר לפרשת יתרו – לחיבור מדוייק יותר עם התורה, הדיבר האלוהי.