כתוב וזכור!

 

בס"ד

 

כתוב וזכור! / להפטרת שבת הגדול / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפטרת שבת הגדול נלקחת מספר מלאכי, ובה קריאה מרגשת לזכור את תורת משה ולהתחזק בה לקראת הגאולה העתידה. רבינו מוצא בפסוקי ההפטרה רמזים עמוקים לדרכי השמירה וקליטת התורה בנפש האדם. הוא עומד על הפסוק הפותח את חלקה האחרון של ההפטרה (אות יא):

בהפטרת שבת הגדול. "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב). סופי תיבות גימטריא "כתב" עם הכולל, לרמוז מה שאמרו בעלי הרמז, "וקנה לך חבר" (אבות א, ו) רוצה לומר ה'קנה' - זה הקולמוס - הוא יהיה חבר לכל מי שלומד תורה לכתוב על לוח וספר מה שנתחדש לו ותמצית דברי המפרשים ז"ל, כדי היות לו זכירה ולקלוט אותם במוחו, ולכן בא הרמז בסופי תיבות גימטריא כת'ב לרמוז אל האמור.

סופי התיבות של המילים "זכרו תורת משה עבדי" - ו', ת', ה', י' - שערכם הגימטרי הוא 421, ועם הכולל 422, שהוא ערכה של המילה כת"ב. הרמז עמוק: אם רוצה האדם לזכור את תורת משה, ילמד מהמשנה במסכת אבות "קנה לך חבר" - ה"חבר" הכוונה לקולמוס ה"קנה", לכלי הכתיבה! הידידות הגדולה ביותר של הלומד היא עם הכלי שבאמצעותו הוא מנציח את חידושיו ואת דברי רבותיו.

ממשיך רבינו ומוצא רמז נוסף, מורכב יותר, באותו פסוק עצמו:

וכן ראשי תיבות וסופי תיבות של "זכרו תורת משה עבדי" עם הכולל גימטריא "כי חיים הם למוציאיהם בפה ולא לימוד בלחש". לרמוז מה דאיתא בגמרא (עירובין נ"ג עמוד ב') "ברוריה אשכחתיה לההוא תלמידא דהוה קא גריס בלחישה, בטשה ביה, אמרה ליה לא כך כתוב ערוכה בכל ושמורה? אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, ואם לאו אינה משתמרת. תנא תלמיד אחד היה לרבי אליעזר בן יעקב שהיה שונה בלחש לאחר שלש שנים שכח תלמודו". ולזה בא הרמז הנזכר לומר כדי לזכור תורת משה צריך ללמוד בקול רם.

התלמוד מספר על ברוריה, אשת רבי מאיר, שראתה תלמיד שלומד בלחישה ונזפה בו. על פי הפסוק "ערוכה בכל ושמורה" - התורה נשמרת כאשר היא ערוכה בכל רמ"ח אברי הגוף, כלומר שנאמרת בקול רם שגם הגוף שותף בה. המסורת מספרת אף על תלמיד ששכח תלמודו כי למד בלחש. ועל כן הפסוק "זכרו תורת משה" - הציווי לזכור - נושא בתוכו, בראשיו ובסופיו, את המסר: בפה, בקול, בגלוי!

ולבסוף מוסיף רבינו רמז שלישי, הפעם מהאותיות הפנימיות של הפסוק:

ואם נסתכל על האותיות שניות של ארבעה תיבות "זכרו תורת משה עבדי" שהם כתובים בפנים ואינם גלוים, יעלו גימטריא "שכח", לרמוז כמו התלמיד של רבי אליעזר כשלמד בחשאי בפנים ובלחש שכח תלמודו. על כן בא הציווי באות זיי"ן רבתי לעורר האדם לשים לב ללמוד קול רם.

האות השניה בכל אחת מארבע המילים: כ', ו', ש', ב' - מספרן שהוא גימטריית המילה שכ"ח. אותיות אלו הן הנסתרות, שאינן נראות ואינן נשמעות. הן רומזות בדיוק על אותו תלמיד שלמד "בפנים", בחשאי - ושכח!

ומה עומד כנגד שכחה זו? הכתיבה וגם הקול הרם, שהם הגילוי של דברי התורה. ולכן האות ז' של תיבת "זכרו" כתובה ברבתי - גדולה מן הרגיל - כקריאה להתעורר: אל תסתיר את לימודך! גלה אותו, כתוב אותו, אמרהו בקול.

שלושה רמזים בפסוק אחד, כולם מצביעים על אותה דרך: זכירת התורה תלויה בהוצאתה מהכח אל הפועל - בכתיבה ובדיבור. ולא עוד אלא שהסתרת הלימוד, כפשוטה, גורמת לשכחה.

תורה שאינה נשארת רק כקול נסתר אלא יוצאת החוצה בכתב ובדיבור, היא זו המחוללת רושם בלומד, וייתכן שגם בסביבתו.