אלוקינו ואלוקי אבותינו!

אלוהינו ואלוהי אבותינו / לפרשת שמות / משך חכמה

אנו פותחים את הפניה לקב"ה בתפילת העמידה במילים "אלוקינו ואלוקי אבותינו, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב". לכאורה יש כאן כפילות: הלא אבותינו הם אברהם, יצחק ויעקב, אם כן למה לומר את הפני ההכפולה הזו?

אמנם ניתן להסביר כי מדובר על הקדמה: "ואלוקי אבותינו" שהם "אברהם יצחק ויעקב". אולם עדיין יש בזה דוחק מסויים.

הקב"ה מתגלה למשה בפרשתנו במילים (שמות פרק ג פסוק ו):

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים:

ממש כאותו נוסח המוכר לנו. אם נעמוד על פירושו כאן, נוכל לברר גם את הנוסח של התפילה, שתוקנה על בסיס פסוק זה ודומיו, לכאורה. וכך כותב רבינו המשך חכמה (ג,ו)

(ו) אלקי אביך אלקי אברהם וכו'. לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (ט, א) שהאבות חידשו מצוות, 'ועמרם נצטוה במצרים מצוות יתירות', לכך כתיב "אלוקי אביך" - זה עמרם וכו', שהג' אבות עם עמרם נצטוו במצוות, וכן אמר המדרש (שמות רבה ט, א): "אלוקי אביך" על עמרם.

המשך חכמה עושה כאן דיוק נפלא בדברי הרמב"ם : הרמב"ם מדבר על המצוות שקיימו האבות, והוא כולל בתוכם את...עמרם! אבי משה! מדוע? כי לגבי משה, מוסר המצוות, ישנו פירוט גם של האב הפרטי שלו.

למדנו מפה, שכדי לדבר עם משה כנביא לראשונה, הקב"ה מזהה את עצמו כאלוהי אביו עמרם.

מדוע? מה הצורך בזה?

נראה, שהחיבור האמוני של האדם לאומה, נעשה בצורה מיטבית במעבר פנים משפחתי. היהדות אינה רק דת. אם היתה כזו – אין משמעות למי אתה ומה הזהות שלך – לך תלמד, תדע ותקיים. אולם היהדות היא בעיקר לאום, אומה, הבנויה משפחות משפחות וקשורות גם למהלך היסטורי בעבר ובעתיד. ממילא, התוכן היהודי-ישראלי, מושתת הרבה מאד על יסוד המסירה מאב לבנו, מאם לביתה. אם אני רוצה להרגיש את שייכותי לאומה, לתורתה ולאמונותיה, הרי שקשר המבוסס על קשר משפחתי המזוהה עם רעיונות אלו – ייתן פירות טובים יותר, היונקים מעומק רב יותר.

 

עם רב ועצום אנחנו!

עם רב ועצום אנחנו! / לפרשת שמות / אור החיים הקדוש

פרעה נלחץ מהריבוי של עם ישראל, ומתחיל לנסות ולחוקק חוקים שיכבידו על המשך הרייבוי של האומה הישראלית. בפתח דבריו, בתארו את "הבעיה היהודית" הוא מציין כי (שמות פרק א):

(ט) וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ: 

בפשט - הוא מתאר את הריבוי המופלא שהיה לעם ישראל, המוזכר קודם לכן:

(ז) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם:

אולם יש לשאול: מדוע בחר פרעה דווקא בריבוי ובעוצמה, ולא הזכיר את עניין הפריון וההשרצה המוזכרים לעיל? נראה כי ישנן תכונות מיוחדות הלוכדות את תשומת ליבו באופן מיוחד, והן הרמוזות במילים "רב ועצום". וכך כותב האוה"ח הקדוש (א,ט):

עוד ירצה באומרו הנה עם וגו' על זה הדרך כי עם זה משונה מכל העמים כי שאר העמים יתערבו ביניהם ואין לך עם שאין בו תערובות גדול מכמה עמים אשר לא כן עם ישראל, והוא אומרו הנה עם כולו בני ישראל ואין זר אתם, 

דבר ראשון מקדים אור החיים ואומר: יש תכונה בעם ישראל של התייחדות, "הנה" כאילו ניתן לראותם כדבוקה אחת, ואין בהם תערובת של עמים אחרים. אגב, דבר לא השתנה: רופא תאר לי כי מושג של מאגר מח-עם כמו זה של עזר מציון יכול להיות רק ליהודים, כי אפילו אצל שכנינו הערבים, הדם הזורם בעורקיהם נטול כל קשר גנטי, המאפשר טיפול על ידי תרומת מח עצם של אדם אחר, אפילו מהעם שלך. פלא!

ולאור הנ"ל ממשיך אור החיים:

ואומרו רב ועצום פירוש כי באמצעות היותם עם אחד ומיוחד הגם שיהיו מעטים בערך שאר האומות יחשבו לרבים ועצומים מהם לצד שהם כל אחד נותן נפשו על אחיו, וזה ידוע ליודעי ערך מלחמה. 

הריבוי אינו כמותי, אלא איכותי. זה שעם ישראל מתפקד כעם אחד, נותן מכפלות כח של כל אחד להגן על אחיו, עד כדי מסירות נפש. לצערנו אנו מכירים ויודעים זאת מכל שנות חיי העם היהודי: הערבות, המסירות, ולדוגמא: הרוגי לוד שמסרו נפשם למען הכלל ישראל שלא יהרגו את כל העיר, ועד ימינו, רועי קליין, אלה אבקסיס ועוד, הי"ד. הלכידות הזו נותנת ריבוי ועוצמה איכותיים, שמאפשרים לנו לצלוח בחסדי ה' את כל המכשולים העומדים לפנינו.

 

לשון הרע - מעכב הגאולה!

 לשון הרע מעכב הגאולה / לפרשת שמות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

האווירה האוטופית של ישיבת ישראל בגושן, נגדעת, עם הופעתו של "מלך חדש", שבמקום להוקיר טובה נצחית ליוסף העברי, מציל הממלכה, הוא בוחר להתעלם מקיומו (שמות א,ח):

וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף.

ממש כפוי טובה!

אמנם, רבינו מגלה, כי התורה מניחה כאן, מיד עם תחילת הסיפור, את שורש הבעיה:

ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף. אפשר לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "אכן נודע הדבר", דמתחילה היה מתפלא משה רבינו עליו השלום: למה ישראל הם נמצאים בגלות בעבודה קשה? אך כיון שראה שיש ביניהם חטא לשון הרע, שהודיעו מהריגתו את המצרי, אמר "אכן נודע הדבר", שזוהי הסיבה לנלותם מהחטא הזה של לשון הרע.

משה רבינו רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והורג אותו. במקום סולידריות, הוא מגלה שקיים לשון הרע מתוך עם ישראל. יתרה מזו: מדובר על הלשנה של ישראלי על ישראלי אחר, באוזניו של גוי! הדבר חמור פי כמה. בזה מתרץ משה רבינו לעצמו שאלה מוסרית: למה עם ישראל נמצא וסובל בגלות מצרים? מה חטאו? עובדה כואבת זו, ענתה על השאלה.

ממשיך הרב:

והנה ידוע, כי מיוסף הצדיק נלמד, כמה הוא רע ומר החטא של לשון הרע, שהרי על ידי שהוציא יוסף דבה על אחיו, נגרם שאחיו שנאו אותו עד שמכרו אותו למצרים!

תהליך הירידה למצרים החל להגרם, בעקבות השנאה שנגרמה לאחים כלפי יוסף. יוסף היה מביא את דיבתם רעה, אחד מסעיפי עבירת לשון הרע. השנאה באה, המכירה יצאה לפועל, ובסוף – נהיינו עבדים במצרים. אם כן, הסיבה הראשונה והעמוקה לגלות מצרים, אינה המלך החדש. ממנו – אין לנו ציפיות. הבעיה היא בתוכנו פנימה...

וזהו שאמר "ויקם מלך חדש על מצרים" - שנתחדשו גזירותיו...והתחיל להרע לישראל. והטעם: "אשר לא ידע את יוסף", רצה לומר, עם ישראל לא ידע ולא זכר מה שקרה ליוסף ע"י הדיבה, שהוציא על אחיו, ואילו זכרו את מה שקרה ליוסף, לא היו באים לידי לשון הרע, וממילא לא יהיו בעבודה קשה במצרים.

מי שלא ידע את יוסף, הוא עם ישראל! לא זכרנו את שורש ירידנו למצרים – לשון הרע! אם היינו זוכרים את התוצאות של עוון מר זה, כנראה שהגלות היתה מתקצרת.

הרב חושף כאן נקודה רחבה הרבה יותר: במהלך ההיסטוריה שלנו פגשנו עמים רבים, שהרעו לנו באופנים נוראים. רשעים יקבלו עונשם, אך גם לנו יש יכולת רוחנית לפעול בשורש התופעה. תיקון מידותינו ומעשינו, היה יכול להועיל ולקדם את מצבנו גם מתוך שמחה, ולא רק מתוך כאב.

יהי רצון שנזכה להפנים מסר יסודי זה.

שבת שלום,

רועי

שמיעה המשרה שכינה

שמיעה המשרה שכינה / לפרשת ויחי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

כמנהגם של גדולי האומה, גם יעקב אבינו נפרד מבניו לאחר ברכות. ברכות אלה, מעבר להיותן תפילה לברכה ושפע, נושאות בתוכן הדרכה והנחיה לעם המתהווה, כיצד ללכת בדרך ה'.

הפתיחה של דברי יעקב, מעלה תמיהה (מ"ט,ב'):

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם

מדוע המילה שמעו מופיעה בפעמיים?

ויש לפרש...ד"שמעו" הראשונה, אינה מלשון שמיעה, אלא מלשון אסיפה, כמו שכתוב (שמואל א', ט"ו, ד') "וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם",

רבנו מחדש, שהמילה שמעו האמורה כאן, משמשת לשני פירושים: גם שמיעה, במשמעות הנפוצה, וגם במשמעות של אסיפה, כמו שמצאנו בספר שמואל. אם כן, השאלה לכאורה חוזרת מכיוון אחר: אין כאן פעמיים "שמיעה", אבל יש פעמיים "התכנסות": הקבצו ושמעו. מדוע?

ומתחילה מדבר לגדולים "הקבצו", ועוד "ושמעו", פועל יוצא לאחרים, שתאספו גם בני יעקב, אלו הקטנים, ויחד אתם שמעו אל ישראל אביכם.

במילים שלנו, אומר יעקב לבניו: אתם תתכנסו לשמוע דברי, ואתם גם תכנסו אחרים ("פועל יוצא לאחרים"), להעביר את התוכן הלאה. רבינו מחבר זאת לתהליך שהולך ומתרחש מול עיניו:

ונראה דמשום כך אמר כן יעקב אבינו אל בניו בשעת פטירתו, כי ראה ברוח הקודש, שאחרי פטירתו יתחילו זרעו לפרוק קצת מעליהם עול התורה וירצו להתבולל בין המצרים ובמקום אשר בתחילה היו בארץ גושן יחד מובדלים מהם אח"כ התחילו להתפזר בכל הערים של מצרים וכמ"ש הרב חתם סופר...ולכן הזהיר אותם הקבצו ושמעו בני יעקב שתהיו מקובצים יחד כמו שאתם עכשיו ועי"ז ושמעו אל ישראל אביכם ללכת לפי דרכו וחינוכו...

רבינו מביא מדברי החתם סופר, שיעקב אבינו רואה, שעם ישראל לקראת פיזור, ומזה הוא חושש: אם הם לא במקום אחד, הם חשופים הרבה יותר להשפעות תרבותיות זרות. לכן תפקיד המנהיגים – בני יעקב במקרה שלנו – לכנס את העם, ויחד לשמור על דבק לאומי ורוחני, שישמור על מסורת ישראל.

רבינו מביא צורך נוסף בחיבור ובדביקות:

...נ"ל דכאן רמז להם, שצריכים להיות מאוחדים ומלוכדים יחד, ועל ידי זה תהיה אפשרות לרב ולמנהיג שלהם להוכיח אותם...

הכינוס מועיל לחנך ולקדם את כולם. אם כל אחד במקומו, מרגיש שהוא עולם בפני עצמו (כלשון הרב שם בהמשך), קשה מאד להגיע לכל אחד ולהשפיע מחכמת הרב ומהדרכתו. מסיבה זו מצווה יעקב אבינו על בניו לשמור על התכנסויות בעם ישראל.

האם רבינו היה אומר לסגור את מנייני החצרות?...

רמז לחכמת הפרצוף מן התורה - מנין?

 רמז לחכמת הפרצוף בתורה-מנין? / לפרשת ויגש / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אחת מיוחדות מן החכמות, הנקשרות עם תורת הקבלה, היא חכמת הפרצוף. היודעים בחכמה זו, מסוגלים – על ידי הבטה בפני האדם – לדעת פרטים על האדם ועל מעשיו. בזוהר ישנה הרחבה של השיטה, ואף הדרכה לרוכשה. (כמובן שאין לגשת לדבר לבד, וללא ההכנה הנכונה בקדושה ובטהרה!).

האם יש לדבר רמז גם בתורה שבנגלה?

רבינו אלטר מאזוז זצ"ל מדקדק בפסוק הבא (מ"ה, י"ג):

וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי, אֶת-כָּל-כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר רְאִיתֶם וכו'

יש כאן לכאורה מילים מיותרות:

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם. לכאורה לא מובן: מה זה שאמר "ואת כל אשר ראיתם"?

הרי האחים ראו את כבודו של יוסף במצרים, אז מדוע להדגיש שוב "אשר ראיתם"? ומתרץ:

ואפשר לומר על פי מה שכתב הרב "שלמי תודה" ז"ל על פסוק "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך כי עודך חי" במה שכתבו ז"ל, דעוונותיו של אדם חקוקים במצחו. והנה, יעקב כששמע שיוסף היה במצרים, חשש שמא נלכד ברשתם, כי מצרים שטופי זימה! ולזה אמר "אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך", שמהם ניכר כי עודך חי, ושמרת ברית קדש, דמפניו של אדם ניכר ע"ש.

יעקב אבינו, בראותו את בנו יוסף, מתנחם. מבחינתו, הוא כבר לא ירד "אבל" שאולה. אולם בעומק הדברים, יעקב אבינו מברר, אם יוסף שומר על קדושתו בכל השנים שהיה בארץ המלאה בטומאת זנות, ארץ מצרים. בראותו את פניו של יוסף, הוא רואה כי הוא "חי". "חי" הוא כינוי למידת ה"יסוד", שמירת הברית. יעקב רואה שיוסף שומר על קדושתו, ובזה באמת הוא מתנחם (ראו הרחבה בדבר התורה על ויגש, מתורתו של הרב רחמים חוויתא).

רבינו אלטר, מראה כי יכולת ראיה ייחודית זו, היתה גם לאחים:

ולפי זה נראה לי, דמה שאמר "ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו", היינו, כי אז שמו לב להסתכל בפניו ממש, לדעת אם חטא, אך נבהלו כשראו שהפנים שלו מורים שעמד בצדקו גם בהיותו במצרים, שהיא ארץ שטופי זמה. ולכן יוסף אמר: אחרי שתגידו לו את כל כבודי במצרים, זה לא יספיק, כי יחוש אולי נלכדתי ברשתם של אנשי מצרים, ולכן הוסיף שתגידו לו "את כל אשר ראיתם", על ראיה בפנים שלי, שהם מעידים עלי שעודני צדיק.

לראשונה, אחרי הגילוי המרעיש, כי אחיהם הוא הוא העומד לפניהם, הם מביטים בו, ורואים כח קדושה מיוחד ואצילי, המגלה כי לפניהם עומד צדיק, השומר על עצמו וקדושתו גם במקומות השפלים ביותר! את הנתון הזה, מבקש יוסף מאחיו, שיאמרו לפני אביו.

וכן אמרו באמת בניו, "ויגידו לו לאמר עוד יוסף חי", שהוא צדיק הנקרא חי כנודע, אי נמי (=או גם) הוסיפו "וכי הוא מושל" ביצרו אפילו "בכל ארץ מצרים", שהיא מלאה טומאה.

האחים מציינים זאת לפני יעקב, ביודעם כי שלמות מיטתו, היא דבר החשוב לו מכל. יעקב אבינו אכן מתנחם מן הדבר, ונפשו חיה.

הנה לפנינו, שגם בתורה שבנגלה, אנו מוצאים מדי חרכים בדרכי הפשט, המגלים לנו קיומם של עולמות סוד מאירים ומזהירים.

רק תדע עם מי יש לך עסק...

רק תדע עם מי יש לך עסק... / לפרשת וישלח / משך חכמה

המפגש בין יעקב ועשו טעון ומלא משמעויות. בפשוטו, מפגש של כפיפות של יעקב כלפי אחיו, תוך גילוי ניצני עוז של חלק מבניו. בדרש - מים רבים של מתיחות דו צדדית עוברים מתחת לפני השטח. ישנו מפשט שזוקק הסבר ביחס לדילמא זו: האם תוכנה הוא התבטלות לפני עשו, או שמא איום סמוי? יעקב אומר כך (בראשית פרק לב, ו):

(ו) וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ: 

מהי מציאת החן? מה יש בתוכן זה כדי למצוא חן? נאמרו כמה כיוונים, אולם המשך חכמה רואה כאן מעין איום סמוי של יעקב לעשו: 

או יתכן כי הודיעו כי מעלת יעקב שהוא זכה למעלה גבוה אשר אין לשום נברא, רק השם יתברך, כי נפש הבהמיי קנוי לנפש המדברת, ... משום הכי, נפש העכו"ם שהוא נגד נפש הישראלי, בן בכורו של השם יתברך, ...קנוי קנין גמור קנין הגוף בעצם...

האיש הישראלי, שנפשו חצובה שורש רוחני גבוה יותר, יכול להגיע לקניינים רוחניים גבוהים גם ביחס לאומות העולם, מה שמאפשר לו בטווח הארוך יכולת השפעה ומהפכניות גבוהות מעצמה מקומית זו או אחרת.

עוד יש אצל הישראלי, כי הוא מקדיש דבר, ושדהו חייב במעשרות. ...ודוקא בארץ ישראל. ובהמתו קדוש בבכורה - לא כן בהמת עכו"ם, ...שמעצם קדושת הישראלי המושפעת מהשם שאמר "כי אני ה' מקדשכם" (ויקרא כ, ח), שופע שפע קדושה גם על קנינו ובהמתו. ולכן גם להקדיש הזמן - הנברא היותר דק במציאות - אין בכוח שום נברא, רק אצל ישראל, שבכוחם להקדיש מועד ויובל. ... 

יותר מזה - מלמד יעקב את עשו - אנחנו עם יכולת של שנוי מהויות במציאות; לוקחים דברי חול ומקדשים אותם, בין בקרקעות, בין במטלטלין, ואפילו בזמנים. המציאות כולה קנויה לאומה הישראלית, לחולל בה שינויים כחומר ביד היוצר.

לפי המשך חכמה, ברור כי יש כאן איום, או לפחות מסר מהסוג של "צוחק מי שצוחק אחרון". ולכן גם מסיים המשך חכמה את דבריו:

ולכן שלח לו להודיעו עוצם גדולתו, כי הוא ראוי לבכורה. ... וזהו "ואשלחה להגיד לאדוני" - דברים הקשים כגידים...

 

יוצאים אל האור!

 יוצאים אל האור / לפרשת ויצא / משך חכמה

יעקב אבינו, אחרי המחזה המדהים, של סולם שראשו מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, מחליט להפוך את התפעלות לעבודה נרגשת לכבוד ה': הוא מרים את האבן עליה ישן, והופך אותה למעין בית מקדש. חז"ל ממש מחברים בין מקום השינה למקום המקדש, ומזהים אותם כמקום אחד!

הבה נשים לב לסדר ההתרחשות: יעקב אבינו מתעורר מהתרגשות (בראשית פרק כח): 

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: (יז) וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: 

היינו מצפים שעם התפעלותו הוא מיד ייגש לעשות מעשה של עבודת ה', אולם הוא לא עושה זאת מיד:

(יח) וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: 

למה הוא לא בונה מיד כאשר הוא הקיץ, בלילה? מסביר על זה המשך חכמה:

 ולא הקים אותה בלילה, דאין בונים בית המקדש בלילה כמו שאמרו "וביום הקים (את המשכן)". 

את המשכן (וכן המזבח שמקים יעקב) בונים ביום. 

מדוע? 

את זה לא מסביר כאן המשך חכמה, ונראה את הסברו של הרש"ר הירש על עניין ברית המילה, שזמנה דווקא ביום, והוא לומד מכאן יסוד (בראשית פרק יז פסוק כג):

לדעת חז"ל (בראשית רבה מז, יא) הרי "בעצם היום הזה" פירושו תמיד: בעיצומו של יום, הוה אומר: באור היום. נמצאת אומר: במעשה זה העמיד אברהם את עצמו בניגוד חריף לכל האנושות; ואף על פי כן לא עשה זאת בסתר, אלא גלוי לכל העמים. ...אלא היא (המילה) מקדשת את האדם לאל שדי, השולט בחירות על הכוחות האפלים, - שהוא עצמו בראם; היא קוראת את האדם ואת יצריו האפלים לפסגת האור של חירות הרצון; ...הלידה הפיסית יונקת מן הלילה - "מלאך הממונה על ההריון לילה שמו" (נדה טז ע"ב); הלידה היהודית של המילה - זמנה ביום.

עבודת ה' זמנה העיקרי ביום, בזמן פעילות האדם, מחוברת אל פעילות האדם, היוצרת ומהווה את העולם. היא לא נפרדת ממנו. יעקב אבינו מייסד האומה כבר מניח תשתית זו בבנותו את המצבה - לאור יום, מול כולם, ללא מורא, כדי לשאת את שם ה' בעולם בעוז ובגאון.