על צרעת ותיקון המידות

על צרעת ותיקון המידות / לפרשות תזריע-מצורע / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

נהגו ישראל לקרוא את פרקי אבות בימים שבין פסח לשבועות. יש שנהגו זאת אפילו עד ראש השנה! המטרה היא לרענן את המודעות למידותינו, לבחון אותן, ולתקן את הזקוק לתיקון. במהלך ימים אלה אנו קוראים את הפרשות העוסקות בנגע הצרעת, ורבינו מחבר בין הדברים (בספרו מנחת כהן):

(יג, ב) אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא וגו'.

בפשט הפסוקים, נראה כי ישנן 3 סוגי צרעות. אמנם להלכה ישנן יותר, אך הפשט – כך רומז רבינו – התורה מכוונת לדברים נוספים:

אפשר לפרש במה שכתוב במס' אבות "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם", כי אלו המדות, הן יסוד ושורש לכל המדות הנשחתות. ואם נשתרשו בו מדות אלו, ישתדל לראות איך לגרש אותן מלבו.

המשנה באבות ד,כא, מדברת על שלושת המידות – קנאה תאווה וכבוד, כגורמות לאדם לאבד את עולמו, גם עולם הזה. מדוע דווקא אלה? כי הן שורש כל המידות הרעות. שנאה, קמצנות, עצלות ועוד, הינן מידות הנגרמות במישרין או בעקיפין משלושת שרשי המידות הנ"ל.

כיצד הדבר רמוז?

ולזה אמר "אדם כי יהיה בעור בשרו שא'ת" - רמז להתנשאות שהוא הכבוד, "ספח'ת" - רמז לתאוה שהוא מספח ומפנק עצמו במותרות כמו "ספיח קצירך", שרצה לומר, מותר מה שנשאר משנה שעברה. "בהר'ת" - אותיות בער'ת (בחילוף ה' בע' באחה"ע) רמז לקנאה, שהיא כאש בוער'ת בעצמותיו.

אם כן: שאת – גאווה, שאדם מתנשא על אחרים. ספחת – אלו דברים שמתלווים-ניספחים לעיקר החיים. המותרות. בהרת/בערת, רומז לבערת אש הקנאה, המרקיבה את עצמותיו של האדם.

ההשלכה של שליטת מידות רעות אלה:

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" - שאלו המדות נשתרשו בו, וגרמו לו שהוא מנוגע בשאר מדות רעות,

ומהו הפתרון? מהי ההדרכה?

"והובא אל אהרן הכהן", הוא התלמיד חכם להורות לו דרך התשובה איך לעקור ולשרש מלבו את המדות הנשחתות האלה [שיירי מנחה].

הרמב"ם בפרק הראשון משמונה פרקים, מסביר כי רפואת הנפש היא בתיקון המידות. חז"ל וחכמי התורה מדריכים כיצד עלינו לבנות את המידות. אהרון הכהן הוא הרומז לדמות החכם בישראל, המנחה ומלמד את עדתו, דרך לעלייה, לשליטה עצמית ולתיקון, עד הרפואה המלאה, "וטהר".

השמירה שבתוך נגע הצרעת

השמירה שבתוך הנגע / לפרשות תזריע מצורע / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

מה היתה מטרתה של הצרעת, אותה מחלה מסתורית שהיתה בזמן חז"ל? מדוע גרמה לטומאה כה חמורה? מדוע גרמה להרחקה של אדם מחוץ למחנה, בגלל טומאה, שהיא חמורה אפילו יותר מגופת מת?

כותב רבינו מוהרמ"ך, כך (יד משה, ד'):

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. טומאת הצרעת באדם ובכלים ובבתים הם על פי הרוב, כי להם מבוא גדול בסתרי התורה ורזיה. ואין מקום כעת בדרך פשטיי להקריב הענין אל המושכלות והפשט.

עולם הטומאה והטהרה הוא עולם של סודות התורה, וקשה להבין את פשוטו.

 ולולי שאיני כדאי, יש פנים לומר טעם בדבר גם על פי הפשט והמושכלות בהשגחה רוחנית, דהנה מודעת זו (=ידוע דבר זה), דבזמנינו זה נתגלו חכמות הטבע מאד, והחוקרים האחרונים המה ראו כמה מיני מחלות מדביקות. והסיבה להם הוא המיקרו'ב (חי דקים),  שהם תולעים דקים מאד מאד מתהלכים ומתפשטים באויר. וביחוד על החולה או על בגדיו ומקומו. ואינם נראים לעין כלל וכלל, רק בכלי המגדל הנקרא ,,מיקרושקופי'ו” (מיקרוסקופ) המגדיל הדבר בכמותו למליונים רבים.

חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1680 ע"י החוקר אנטוני ואן לבנהוק. במאה ה-19 כבר נודע, כי חיידקים הם הגורמים למחלות רבות. איך הדבר קשור אלינו?

ובכן יש לומר דמאהבת ה' את עמו ומשמרו את צאן מרעיתו, בהיות מחלה מדבקת בגוף האדם או באיזה בגד או באיזה בית, מצד היות שם אותו האויר הארסיי המדביק ובו חלקים רבים מהמיקרו'ב, ה' ברחמיך מגלה אותו הדבר לעיני בית ישראל. והיו בדבר סימנים, שאם היה מתכבס וסרה אותה צרעת או לא, באופן שעל ידי זה ימנעו ישראל מההתדבקות הנזכרת.

ואולי מזה הטעם שנגזר על המצורע לישב לבדו, וטמא טמא יקרא. שהוא כדי שלא יקרב לו זולתו.

צרעת לפי הרעיון הפשטי המחודש כאן, הוא בעצת התרעה של הקב"ה מפני מחלה אחרת, מסוכנת ומדבקת אחרת. הקב"ה היה מאותת לאדם שהוא או בגדו או ביתו נדבקו באיזושהי מחלה, ואותו אדם היה מתרחק מהחברה (בידוד כבר אמרנו?...), מכבס את בגדו, או חולץ את אבני ביתו.

  מכל מקום, יוצא לפי זה שהצרעת היתה לפעמים מתנה, כדי להציל מדברים אחרים, רעים ומזיקים יותר ממנה עצמה.  

האם בזה הבנו הכל? האם כל העניינים מיושבים על פי עקרון זה? בודאי שלא:

...וידעתי כי אין זה מספיק כלל לכל מה שיש לשאול מהפרטים והכללים וסעיפיהם והלכותיהם, מכל מקום לא נמנעתי מלהסביר את הדבר מעט. על דרך מה שכתב הרמב”ם ז”ל במורה בטעמי המצות ע"ש טעמו ונימוקו. כי כן ראוי לכל משכיל ובא רעהו וחקרו. ומזה ומזה יתקלס עילאה, ואם שגיתי אתי תלין משוגתי, כי כוונתי רצויה לו ברוך הוא כאשר הורנו והשכילנו הרמב”ם ז"ל. והיה זה רק לזכרון;

לפי העקרון של הרב, לא ברור למה ישנם ארבעה סוגי צרעות הגוף (חוץ משל הבגד והבית), גוונים שונים, תהליכי התפתחות שונים, ועוד ועוד. אולם יש כלל בטעמי המצוות, אותו הרב לומד מהרמב"ם: אם אתה יכול לתת טעם – תן. כמובן, לא כדי לגזור מזה משמעויות הלכתיות. מי אמר שטעמך נכון? אלא המטרה היא לקרב את העניין אל הדעת, ולקרב את הלב אל העשייה.

 

וממה באה להציל הקורונה?

 

 

המילה - עדות על כוחה של תשובה

 המילה מעידה על יכולת התשובה / לפרשת תזריע / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה משנה במסכת נדרים, המלמדת אותנו יסוד רוחני משמעותי: היהודים קרויים "מולים". מדובר על אופי רוחני פנימי, המובנה בנו. אגב, באותה משנה נלמד גם ההיפך, שגם הגויים (אפילו עשו ברית מילה!) נקראים ערלים.

מהו אותו סממן ייחודי המתגלה במילה? רבינו מציג לפנינו מדרש תמוה (ויקרא רבה פרשה י"ד פסקה ב'), המופיע על תחילת פרשתנו:

איתא (=מובא) במדרש: "אשה כי תזריע", הדא הוא דכתיב (=זה הוא שכתוב): "אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק" (איוב, לו,ג), אמר ר' מאיר הלשון הזה ("אשא"), משמש שתי לשונות, לשון שירה על שבחן של צדיקים, לשון דיבור על מפלתן של רשעים. "למרחוק" - על הרחוקים שנתקרבו.

המדרש מחבר בין הפסוק הפותח את פרשתנו, לפסוק המדבר על צדיקים, רשעים ובעלי תשובה. מה הקשר בין הדברים? קודם יש להבין את הדרש על הפסוק באיוב, כפי שהבינו בעל אהלי יעקב:

ועיין להרב אהלי יעקב ז"ל באורך, שפירש דהכוונה על בעל תשובה, שהיה רחוק ואח"כ נתקרב. כי לא יכיר האדם השבח של הצדיקים והגנות של הרשעים, רק אותו שהיה רחוק, וחזר בתשובה, שהוא יודע כי תאוות עולם הזה הבל המה, כי כבר ניסה בזה, ומזה יבא להדבק באהבה גדולה...

בעל התשובה הוא המכיר שבח הצדיקים וגנות הרשעים, פשוט כי הכיר אישית את שתי הדרכים.

אבל, מה קשור הדבר לפסוק בפרשתנו? מבאר הרב:

ולפי דבריו נראה לי, דלכן הביא המדרש הפסוק הזה על "אשה כי תזריע", על פי מה שכתב הרב ויעש אברהם ז''ל, כי מן המילה, שמתחילה היה האדם ערל, ואח"כ נימול, מוכח כי אף אם האדם היה רשע, מ''מ כשישוב - תשובתו מתקבלת ויהיה כמו צדיק גמור. כמו שהאדם היה ערל וטמא, וכשעושה המילה יתקן ויטהר.

המילה היא תהליך המבטא מהלך של תיקון: מטומאה לטהרה, מערלה למילה. הדבר מחדיר בלבנו את כוחה של התשובה ואפשריותה. התשובה הוא כח הקיים באומה הישראלית בלבד.

לאור שתי ההקדמות הנ"ל, מחבר רבינו את המדרש לפסוק:

ואם כן, יש לומר, דהמדרש מתכוין על סיפיה דקרא דמסיים "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", דממנה מוכח דהתשובה מועלת, ולזה אמר "הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק", שהוא מדבר על בעל תשובה, כי מזה מבואר דהתשובה מועלת.

המילה, אותה מצווה מיוחדת, שמבטאת כריתת ברית בין ישראל לקב"ה, היא מצוה הנושאת בתוכה את סוד התשובה, שגם הוא מעין ברית בין ה' לישראל. ברית המבטיחה כי גם במצבי נפילה, אין להתייאש מן הטוב ומתיקון העולם.

 

לע"נ חמותי מרת שולה בת פרחה ע"ה

 

שבת שלום

רועי

 

לעצור את החולשה!

לעצור את החולשה! / לפרשת שמיני / המשך חכמה

בחגיגת היום השמיני לחנוכת המשכן, מצווה משה את אהרון להביא קרבן עבור אהרון עצמו (ויקרא פרק ט):

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַח־לְ֠ךָ עֵ֣גֶל בֶּן־בָּקָ֧ר לְחַטָּ֛את וְאַ֥יִל לְעֹלָ֖ה תְּמִימִ֑ם וְהַקְרֵ֖ב לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:

וישנם גם קרבנות עבור העם:

(ג) וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר קְח֤וּ שְׂעִיר־עִזִּים֙ לְחַטָּ֔את וְעֵ֨גֶל וָכֶ֧בֶשׂ בְּנֵי־שָׁנָ֛ה תְּמִימִ֖ם לְעֹלָֽה:

אומר המדרש (ספרא שמיני - מכילתא דמילואים, ג):

וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן?

מדוע אהרון מביא עגל וכבש, ואילו בני ישראל מוסיפים גם שעיר עיזים? ועונה המדרש:

אלא אמר להם: אתם יש בידכם בתחילה ויש בידכם בסוף, יש בידכם בתחילה "וישחטו שעיר עזים", ויש בידכם בסוף "עשו להם עגל מסכה", יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים, יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.

אומר אהרון: אמנם אני חטאתי בעגל, ואני מביא עגל לכפרה, אולם לכם יש לכם היסטוריה לא נעימה עם שעיר עיזים – זה ששחטו האחים במכירת יוסף, ולכן עליכם לכפר גם עליו.

ויש כמובן לשאול: מה הקשר? הדבר נשמע אסוציאיטיבי, ומה רצו לומר כאן?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ג) ... פירוש, דעל מכירת יוסף יש קצת אמתלא (=תירוץ), משום דיוסף לא היה לו להביא "דבתם רעה" ליעקב, רק היה לו להוכיחן בעצמו. אבל עכשיו שחור שהוכיח אותם - הרגו, שוב נתעורר עליהם חטא מכירת יוסף שאינם מקבלים תוכחה.

המש"ח מזכיר לנו אירוע שקורה מאחורי הקלעים של הסיפור שבתורה שבכתב. במסורת האומה מסופר שחור – בנה של מרים – ניסה לעצור את העם מעשיית העגל. להוכיח אותם. הוא נרצח על כך. זה היה המניע של אהרון להשתתף בעגל, שלא ייכשלו גם בהריגת כהן ונביא (עיינו במגילת איכה).

אם כן, אומר להם אהרון: לא תיקנתם את עצמכם מאז עוון מכירת יוסף. אמנם שם, יכול היה להיות לכם לימוד זכות: מדוע יוסף מדבר עלינו עם אבינו, ולא מוכיח אותנו ישירות? יוסף יכול היה לטעון: פחדתי שיפגעו בי בגלל תוכחתי. בשלב ההוא – האחים יכלול לדחות טענה זו. ספק זה מקל ולו במעט את האשמה מעליהם במכירת יוסף. אולם כעת מתברר, שיוסף צדק; העם קשה בקבלת תוכחה, עד כדי רצח.

החידוד הזה, הוא הדבר שעליו רומז אהרון: רטרואקטיבית, תקנו וכפרו את עוון מכירת יוסף. קחו שעיר עיזים, שיזכיר לכם, מה המחיר של אי קבלת תוכחה וביקורת – עד כדי רצח ומלחמת אחים.

ייתכן ואדם נופל. אנו קרוצי חומר. אולם אל לנו להתייחס לדבר כאל גזירת גורל, ולחזור שוב אל אותה טעות. מודעות עצמית, קשב פנימי – וגם חיצוני! – לכשלים קדומים, תמנע מאיתנו בע"ה טעות גם בסבב הבא.

 

טעמי מצוות - לחפש או לברוח?

טעמי מצוות – לחפש או לברוח? / לפרשת שמיני / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

האם יש לנו יכולת להבין את טעמן של המצוות? ידועה החלוקה בין משפטים לחוקים. משפטים הן מצוות, שטעמם מובן בשכל אנוש, ואילו החוקים – לא. האם עלינו לחפש טעמים למצוות בכלל? ואם כן – כיצד עלינו להתייחס לטעמים שגילינו? רבינו מוצא רמז לכך בפרשתנו (ויקרא, ט,ו):

זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. אפשר לפרש על פי מה שכתב הרב עוד יוסף חי ז"ל דצריך האדם ליתן טעם שכליי לכל מצוה ומצוה כדי שיקיימנה בשמחה אך לא יחשוב שזהו עיקר הטעם של אותה מצוה שאם ח"ו יתבטל אותו טעם תתבטל המצוה אלא יצרף לזה ג'כ הקבלה והאמונה ואז יתהלך בדרך טוב שאין בו שום חשש,

רבינו מביא יסוד מהרב המחבר "עוד יוסף חי". הוא טוען שהדרך הנכונה, אינה לא התעלמות מן הטעמים, ולא הסתמכות עליהם כוודאות. טעמי המצוות נותנים טעם וחיות למצוה ולקיומה, והקבלה של המצוות בפשיטות ובתמימות משמרת את המחוייבות מעל כל טעם והגיון. לעומת זאת:

אבל אם יחזיק באמונה לבד וכן אם יחזיק בחקירה ודרישה לבד יש לחוש ע"ש.

אם האדם קנאי לטעמיו, הרי שהקרקע יכולה להשמט תחת רגליו אם טעמו יידחה וייסתר. ומאידך, אם יפעל ללא הבנת טעם כלשהו, הרי ששמחתו ומשיכתו למצווה עלולות להחלש מאד. והדבר רמוז אצלנו:

וזהו "זה הדבר" - המצוות והמעשים טובים צריך לאחוז בשני דברים, א) "אשר צוה ה' " - מצד הקבלה והאמונה. ב) "תעשו" - לשון תיקון כמו "ועשתה" את צפרניה, ר"ל שתחפשו בכל מצוה ומצוה ליתן בה איזה טעם שכליי.

אמנם פשט הפסוקים מדבר על הציוויים הקשורים לבניית המשכן וחנוכתו ביום השמיני, אולם על דרך הרמז, מוצא רבינו הדרכה לכלל מצוות התורה: מצד אחד "ציוה ה' " – זו הוראה מלמעלה ואין להרהר ולערער אחריה. יחד עם זאת "תעשו", שהרב מחדש לנו פירוש: עשייה הינה תיקון. עליך לתקן את המצווה כפי יכולתך, בעיטור על ידי טעמים המתקבלים על הדעת ומשמחים את הלב. והתוצאה המבורכת בעזרת ה' תגיע:

ואז "וירא אליכם כבוד ה' ",  שתהיו הולכים בדרך נכוחה המאושרת בעיני הקב"ה ותשיגו עולם שכלו טוב ליהנות מזיו השכינה.

כבוד ה' מתגלה דרך קיום המצווה באופן המשולב הנ"ל, וישנה עליה.

לאור החידוש במילה "עשייה" בהקשרים כאלה, מסתבר שרעיון זה נמצא בעוד מקומות:

ובזה יובן כוונת הכתוב "למען תזכרו ועשית'ם את כל מצוותי". לשון תיקון כנזכר לעיל, לתת טעם שכליי על כל מצוה ומצוה; "והייתם קדושים לאלהיכם" מצד הקבלה והאמונה. וכן יפורש בזה ג"כ כוונת הכתוב (לקמן כב, לא) "ושמרתם מצותי ועשיתם אותם אני ה' " והרי הוא כמבואר.

העשייה מופיעה כמה וכמה פעמים ליד שמירת המצוות. במקומות אלה הרמז זהה: עליך לתת דעתך לאופן קיום מצווה, שמחה מצד אחד וקבלת עול מלכות שמים מאידך. חיוניות ומחוייבות.

שנזכה לעשות מצוות ה' מתוך אהבה יראה ושמחה.

שבת שלום

רועי

מתי הספקתם לדבר?!...

מתי הספקתם לדבר??... / לפרשת שמיני / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

כשקורה מותם הנורא של בני אהרון, משה רבינו מיד אומר מילות הרגעה לאחיו הנדהם וההמום:

"הוא אשר דבר ה', בקרובי אקדש".

היכן נאמרו מילים אלה? מתי דבר ה' את המילים הללו? שאלה זו נידונה אצל הפרשנים כמובן, ואנו נלמד את פירושו של מוהרמ"ך כדרכינו. מדבריו נראה יסוד חשוב מאד בהבנת מבנה התורה, ובגישה אליה (יד משה, ה'):

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. קשה: היכן דבר? ...

ולפי פשוטו נראה לעניות דעתי, דהקב”ה ביאר למשה פה אל פה את התורה הכתובה, בתכלית הביאורים והפרטים המסתעפים, ולא נכתבו בתורה. והיה משה רבינו עליו השלום מבאר לישראל ולאהרן וליהושע ולזקנים ממה שקדם לו מאת ה' מביאורי התורה, כלליה ופרטיה וסעיפיה ושריגיה...

ובכלל זה הודיעו ה' מאמר זה "בקרובי אקדש". ועל זה הוא שאמר "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש". וכן נראה דעת הראב"ע ז"ל ד"ה הוא אשר דיבר ה'. וכן יש כמה כתובים על דרך זה.

אומר הרב: גם התורה שבכתב התחילה את דרכה כתורה בעל פה. ה' מלמד את המצווה, ואז את פירושיה (שהם החלקים שנשארו בתחום "התורה שבעל פה"). משם המסלול המוכר עליו גדלנו, והכתוב בפרקי אבות: משה ליהושע, יהושע לזקנים, וכן הלאה.

היה חכם איטלקי ענק, שחי לפני כ-130 שנה. ר' אליהו בן אמוזג זצ"ל. יש לו ספר שלם המרחיב ומעמיק ומוכיח טענה זו.

וזהו הפשט הגמור והאמתי לענ"ד, ובמקומם בעזרת האל וישועתו אזכירה עוד מזה.

הרב לא רואה בזה דרשה, או פירוש על דרך הרמז, אלא פשט מציאותי.

המבט הזה מחדד נקודה חשובה: פעמים רבות, לפעמים מתוך ענווה ולפעמים מתוך עצלות, איננו מעמיקים חקר במשמעותן של מצוות. מסתפקים באמירות "ככה כתוב", וזהו. אומר ר' משה (אשתמש פה בלשון של הרב שרקי שליט"א): לא בגלל שזה כתוב זו אמת, אלא בגלל שזו אמת זה נכתב! וממילא עלינו להעמיק חקר: מה האמת? מה הנימוק? מה המסר האלוקי?

כמובן, שלאחר מכן הקב"ה מכתיב למשה מה לעלות על הספר (וזה ייכנס ל"תורה שבכתב") ומה להשאיר למסירה בעל פה.

יהיה רצון שנזכה לעמוד על אמיתה של תורה, מתוך חיפוש האמת האלוקית באמת ובעמל.

 

אשרי מזכי הרבים!

אשרי מזכי הרבים! / לפרשת שמיני / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בסיום פרשת מאכלות אסורות, התורה מסכמת את האבחנות שיש לעשות בגישתנו לאכול (יא, מז):

לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. 

בפשט מדובר על סוגי המאכלים.

רבינו מביא את דרשת החת"ם סופר על הפסוק:

פירש הרב חתם סופר ז"ל "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", היינו בין אומות העולם לישראל, "ובין החיה" וגו', היינו בין ישראל לעצמם...

מה המקור של הדימוי? רש"י בתחילת פרשיית המאכלות (יא, ב):

זאת החיה - לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום.

על בסיס רעיון זה, ממשיך החתם סופר:

אך יש "חיה הנאכלת", היינו המרביץ תורה ברבים,..."ובין החיה אשר לא תאכל", זה המחזיק תורתו לעצמו, ואינו משפיע לאחרים, עיין שם.

התורה מבחינה בין שני סוגי "חיות", כלומר, אנשים מישראל: הנאכלים, המהנים אחרים מתורתם, ובין אלה שאינן נאכלים, כלומר אנשי תורה שאינם מהנים אחרים בתורתם.

על יסוד זה, רבינו הרב אלטר, מסביר כי ישנו רמז נוסף:

ולפי עניות דעתי, לפי זה, יש לפרש "להבדיל בין הטמא" וגו' היינו על דרך מה שאמר התנא בפרק ה' דאבות "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו"

מעלת זיכוי הרבים היא אחת מהמדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה'. "מזכי לחייבא" כמכונה בזוהר הקדוש. אחת מההבטחות אליו היא שהוא מקבל שמירה מיוחדת מלחטוא בעצמו. מכיון שראינו שהפסוק שלנו מדבר על מזכה הרבים, ניתן למצוא רמז להבטחה הזו אצלנו:

ולזה אמר "להבדיל בין הטמא ובין הטהור", שיהיה מובדל מכל דבר טמא ואסור, ולא יבא לידי חטא, זהו עצמו ההבדל בין "החיה הנאכלת" שהוא מרביץ תורה ברבים, ומזכה את הרבים, "בין החיה אשר לא תאכל", שאינו משפיע לאחרים, שהמזכה את הרבים - זוכה להבדיל בין הטמא ובין הטהור.

אומר רבינו, שגם ההבדלה "בין הטמא לטהור", קשורה לאבחנה שבאה אחר כך: ישנו מי שמורחק מן הטומאה, מן החטא, ושומר על טהרתו. ומי הוא זה? החיה הנאכלת, תלמיד החכמים המזכה את הרבים. יש כאן מעין ערבות בין הקב"ה לאותו למיד חכם: אומר הקב"ה למזכה הרבים: אתה שומר על שלי, על בני, ומאיר להם דרכי חיים. אף אני אגן ואשמור עליך, מידה כנגד מידה.

ויהי רצון שנזכה להיות ממזכי הרבים, המשמחים לב אלקים ואדם.