יום חמישי, 11 באוגוסט 2022

עולים מנשיאות למלוכה

שינוי סדרי המנהיגות בכניסה לארץ / לפרשת מסעי / אור החיים הקדוש

פרשיותינו מספרות על ההתארגנות לקראת הכניסה לארץ: ישנו תיאור של ניסיון הישיבה הראשון של בני גד וראובן, גבולות הארץ ועוד.

בעניין החלוקה של הנחלות, מצווה התורה שיהיו שותפים לה, לא רק משה ואלעזר, אלא גם הנשיאים (במדבר פרק לד, יז-יח):

(יז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִנְחֲלוּ לָכֶם אֶת הָאָרֶץ אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (יח) וְנָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד מִמַּטֶּה תִּקְחוּ לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ

ומיד מפורטת רשימת שמותם. אולם אור החיים הק' מדקדק ברשימה זו ומגלה, כי ישנם שינויים קלים באופן בו הם מוזכרים (פרק לד, יט-כג):

(יט) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה: (כ) וּלְמַטֵּה בְּנֵי שִׁמְעוֹן שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד: (כא) לְמַטֵּה בִנְיָמִן אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן: (כב) וּלְמַטֵּה בְנֵי דָן נָשִׂיא בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי: (כג) לִבְנֵי יוֹסֵף לְמַטֵּה בְנֵי מְנַשֶּׁה נָשִׂיא חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד

וכן על זה הדרך: בשבטי יהודה, שמעון ובנימין לא מוזכר "נשיא", בניגוד לשאר השבטים

מדוע?

אוה"ח מביא את תירוצו של רב ניסים גאון

וראיתי בשם רבינו ניסים גאון כי ביהודה לא הוצרך כי ידוע כלב לנשיא, שמעון לא היה ראוי לנשיא משום מעשה זמרי, בנימין אלידד זה אלדד וכבר זכה לנבואה והורדה היא לו לקרות נשיא עד כאן.

כלב בן יפונה הוא דמות מוכרת - בודאי בעניין אהבת ארץ ישראל, ולכן אין צורך להזכיר את נשיאותו ערב הכניסה לארץ, שמעון איבד את זכותו למנהיגות עצמאית, ובנימין? כאן יש גילוי מעניין: אותו אלידד המופיע כאן, הוא אלדד, חבירו של מידד, שהתנבאו במחנה, כאמור בפרשת בהעלותך. לאחר שנהיה נביא - התואר "נשיא" יהיה הקטנה של מעלתו

לאור החיים עצמו יש הסבר מעניין אחר על השינויים ביהודה ובבנימין:

ואפשר עוד לומר כי לא יחס נשיאות לכלב על יהודה משום כבוד מלכות שעומדת ממנו, וכמו כן לבנימין משום שממנו מתחלת המלכות בישראל שהוא שאול איש ימיני, ושמעון טעמו נכון כדברי גאון.

אמנם את טעמו של שמעון יש לקבל - אין לו נשיא לפחיתותו. אולם יהודה ובנימין, עם כניסתם לארץ, הולכים להתעלות: הם השבטים שיובילו את המלוכה בישראל: שאול הבנימיני יקים את המלוכה, ודוד מיהודה וזרעו ימשיכוה. 

נשיאות היא צורת מנהיגות המתאימה למדבר. עם הכניסה לארץ ישנה עליה, מעבר מפרטיות שבטית לכלליות ישראלית, וממילא כוח המלוכה , המנהיג את הכלל ישראל, משובח מן הנשיאות, וכינוי מנהיגיהם בשם 'נשיא', יש בו הקטנה. יוצא אם כן, שכאן התורה רומזת, על עילוי שנגרם עם הכניסה לארץ, עילוי של חיבור האומה והדבקתה לידי יחידה אחת סביב מנהיגות אחת.

 

בקריאת שמע - יסודות האמונה

3 עיקרי אמונה / לפרשת ואתחנן / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

הקריאה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" המופיעה בפרשתנו, ונאמרת פעמיים ביום (מהתורה), מזוהה כסיסמת אמונה יהודית. אנו אומרים אותה בדחילו ורחימו, וליבנו מתיישב באמונתו השלמה בקב"ה. אולם – מהו תוכן אותה הצהרת אמונה? מה כוללת אמונתנו? ידועים דברי הרמב"ם, שישנם 13 עיקרי אמונה. רבינו מוהרח"ך מלמדנו שהדבר רמוז בפסוק:

, ה) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ידוע דרבינו הרמב"ם ז"ל בחיבורו מנה י"ג עיקרי האמונה. ויש לרמוז זה בתיבת אח'ד שהיא גימט' י"ג,

המילה "אחד"=13 בגימטריה. רמז לעיקרי האמונה של הרמב"ם.

אך ישנן שיטות נוספות בין גדולי ישראל. אחת מהן היא של רבינו יוסף אלבו, חכם בן המאה ה-14 בספרד. הוא חיבר את "ספר העיקרים", שכשמו עוסק בעיקרי האומנה. הוא דן בדברי הרמב"ם, ולבסוף מגיע למסקנה שניתן לתמצת את כל העיקרים, ל-3 בלבד:

גם ידוע דהרב מהר"י אלבו ז"ל בעל "העיקרים", כלל אותם בג' עיקרים, א) מציאותו יתברך, ב) תורה מן השמים, ג) שכר ועונש.

3 העיקרים המדוייקים והמתומצתים הם 1. שה' קיים, מושל ומשגיח. 2. אותו ה' הוא זה שנתן לנו תורה. 3. ה' משגיח על עולמו, וממילא מתגמל לפי מעשי האדם.

מלמדנו הרב שהרמז להם נמצא גם הוא, בקריאת שמע:

ויש לרמוז ג' אלה בג' פסוקים הללו: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" כנגד מציאותו יתברך. "ואהבת את ה' אלהיך וגו" כנגד השכר והעונש, לפי מה שדרשו רז"ל "בכל נפשך - אפילו הוא נוטל את נפשך", שעליו לקבל גזירתו יתברך, ולהאמין שהקב"ה לא עביד דינא בלא דינא (=לא עושה דין בלא דין, כלומר: לא מתגמל ללא דיון) וזה כנגד העונש. "ובכל מאודך", שהוא הממון, ובו יעבוד את ה', מפני שהוא מאמין שהכל בא אליו ממנו יתברך, "כי ממך הכל ומידך נתנו לך". "ושננתם לבניך ודברת בם", שמדבר על עסק התורה, כמו שדרשו רז"ל "ודברת בם - ולא בדברים בטלים", וזה כנגד התורה מן השמים.

הפרשיה הראשונה בקריאת שמע, כוללת בתוכה את שלושת עיקרי האמונה הנ"ל:

פסוק שמע ישראל עצמו – הוא כמובן הצהרת אמונה בה'.

הפסוק "ואהבת" וכו', רומז לשכר ועונש, אולם לא עליהם ממש, אלא על הגישה בה עלינו להתייחס אליהם: "בכל נפשך" – להאמין בה', גם במצבים קשים, אפילו עד דין מוות ח"ו. "ובכל מאדך" – לעשות רצונו, גם מתוך השפע העצום ביותר.

הפסוק "ושננתם", הוא כמובן הפסוק ממנו אנו לומדים את חיוב לימוד התורה.

אם כן – הפרשה הראשונה רומזת על 3 העיקרים.

ומה לגבי שאר הפרשית של קריאת שמע?

גם יש לרמוז ג' עיקרים אלה בג' פרשיות של ק"ש, פרשה ראשונה של "שמע ישראל" - כנגד מציאותו יתברך. פרשה ב' "והיה אם שמוע" כנגד שכר ועונש שכתוב "בה ונתתי מטר וגו', השמרו וגו' וחרה וגו'". פרשה שלישית שהיא פרשת ציצית - כנגד תורה מן השמים, שכתוב בה "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' " וגו', ואמרו רז"ל "שקולה מצות ציצית כנגד כל המצוות שבתורה"

שלושת הפרשיות – ממש רומזות על עיקריו של הרב אלבו! הראשונה, שמע, היא יסוד האמונה. השניה, והיה אם שמוע, ממש עוסקת בשכר העושים רצון ה', ועונש המורדים בו. השלישית, ציצית, באה לרענן מדי יום את זכרונן של כל מצוות התורה.

ויהי רצון שנזכה להיות קשורים אל ה' יתברך באמונה שלמה!

קריאת שמע - הדרך לאהבת ה'!

הדרך לאהבת ה' / לפרשת ואתחנן / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

ידועה היא השאלה "כיצד ניתן לצוות על אהבה?", בהקשר של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". כיוצא בזה עלינו לשאול גם בפרשתנו: כיצד ניתן לצוות על אהבה כלפי ה':

"ואהבת את ה' אלוקיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך"'

כיצד מצליחים לאהוב אותו??

רש"י מבאר לנו, את גדרי האהבה כלפי ה': בכל לבבך-בשני יצריך, ובכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך, ובכל מאדך – בכל ממונך. כלומר: יש כאן ציון קצה, של מצבים, שגם בהם יש לאהוב את ה'. רבינו ייקח את היסוד של רש"י, ויסבירו באופן אחר:

"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", נראה לפרש הטעם שביאר שלשה דברים לאהוב בהם השי"ת משום דאהבת האדם לחבירו סיבתה שלשה דברים:

א') הנאת הגוף. שעל ידי היות להאדם הזה הבא לאהוב את חבירו הנאה גופנית, אם שישמור אותו מהנזק כי גבור הוא. או שירפאהו, או שיודיעיהו מה שלא ידע משמירת גופו. טבעי הדבר שתהיה לו אהבה אליו וכפי שתגדל הנאתו כן הגדל אהבתו אליו.

ב') הנאת הנפש. שילמדהו חכמה, בינה דעה והשכל, עצות ומדעים, בכל דבר חכמת בינה. וכפי הנאתו הנפשיים ממנו, כן תגדל אהבתו לו.

ג') הנאת ממון. שמרויח ממנו אם בעסק או במלאכה או עצה או טורח וכיוצא.

מה גורם לאדם לבחור חבר? לרוב – לפחות באופן ראשוני – אינטרס. הוא מוצא בחבר, דבר מה שיכול להסב לו תועלת כלשהי. יש חבר שיש לו כוח לעזור בענייני בריאות הגוף.הוא יודע כיצד להשמר מפגע רע, יודע כיצד לצאת ממנו. אולי הוא סתם אדם חזק שיכול להגן.

אינטרס שני – בריאות הנפש – לימוד, הדרכה ועצה.

אינטרס שלישי – אינטרס עיסקי. חבר שיכול לסייע בהפקת רווחים כספיים.

וכל שכן בהיות האהוב הזה נקבצו בו כל שלשת הסוגים הגו' וודאי תהיה האהבה בו אהבת נפש בעליית מכל אהבה.

אם יהיה חבר האוחז בקרבו את 3 המידות הנ"ל, ניתן כמובן להבין שיכולה האהבה להתפתח בעצמה גדולה!

והנה הקב"ה הוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות תקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם. וכל מה שיהיה בעולם הוא מכחו ורצונו ברוך הוא, ואין מי שיאמר לו מה תעשה ומה תפעל, כי הכל מעשה ידיו. ואם כן הדין מחייב לנו לאהוב את ה' אהבה שלמה, אהבה תמה, שאין אהבה בעולם כמוה.

את כל הסיבות גם יחד יש אצל הקב"ה! אהבתנו אליו, צריכה להרקיע שחקים.

 וזהו שאמר שמע ישראל ה' אלקינו - הוא התקיף ובעל היכולת ובעל כל הכוחות כולם....וזהו שהמשיך לומר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך", והוא נגד חלקי הגוף. "ובכל נפשך", והוא נגד חלקי הנפש. "ובכל מאודך", והוא נגד חלקי הממון. והממון נקרא מאד משום שהוא מתרבה מאד. ...

בפסוק הראשון שמע אנו משננים לעצמנו מה המניע להגביר אהבה אליו ית': " בכל לבבך" – בכל ענייני גופך (האינטרס הראשון), "ובכל נפשך" – כפשוטו, שמירה והצלחת הנפש (האינטרס השני), "ובכל מאודך" – הוא הנותן לך ממון, ויכול להרבות לך עד בלי די וגבול.

אדם המתבונן היטב באמירת פסוק ראשון, מרוויח זכרון חשוב זה, המביאו להרבות באהבת ה', עוד ועוד. 

 

אף אדם אינו אלוהים!

 אף אדם אינו אלוהים! / לפרשת ואתחנן / רבינו המשך חכמה

משה רבינו פותח את הפרשה בסיפור על נסיונותיו לבטל את הגזירה, זו שמונעת ממנו להכנס לארץ. מופיע תיאור נוגע ללב של התפילות, והסירוב הכואב.

מסיבה זו לא ברור למה ישנה חזרה על הגזירה בהמשך הנאום (לקמן ד, כא):

וה' הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

רבינו המשך חכמה מחבר בין חלקי הנאום השונים, למסר חשוב (שלמעשה ממשיך את המהלך משבוע שעבר, אלא שהפעם מכוון את הדברים פנימה, כלפי עם ישראל):

ונשמרתם מאד לנפשתיכם וכו' פן תשחתון וכו' וה' התאנף בי על דבריכם וכו'.

התכת (=במשמעות של חיבור) הכתובים נראה, כי אחד מן הסבות אשר בגללן היה ברצון הגוזר שימות משה במדבר,היה בשביל "כי זה משה האיש" הוציא מים מצור חלמיש , פירש כל ימי היותו במדבר מאשה, "לחם לא אכל ומים לא שתה" , נתן להם לחם מן השמים , הרג מלכי האמורי, בקע ים סוף .

בקיצור, משה רבינו הוא סופר מן....

במעשים אלה, ישנו חשש, המתחדש עם התחלפות הדורות במדבר:

אשר לזאת כל ימי חיי בני גילו אשר זכרוהו מנוער, ודימו במחשבתם כי המה היו בסוגו ובמעלתו, והוסיפו להתקנא בו ואמרו (במדבר טז, ג) "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו" וכו', והביטו אחרי משה להטיל דופי במעלליו, לא חששה התורה כלל.

האנשים בני אותו גיל של משה, לא ראו בו משהו מיוחד, מקסימום, מושא לקנאה...

אמנם אחרי מות כל הדור ההוא המלינים והמתרעמים - תמו ונכרתו, אז אנשי דור חדש, אשר מנוער יזכור רק מפעלות משה הבלתי טבעיים, אשר כל מערכות הטבע נקרעו בשבילו, ובפרט בעת היותם נערים לא נחקק בלבם ליחס זה אל ה' אשר משה קורא בשמו ומדבר אליו תמיד, חששה החכמה העליונה פן בבואו לארץ ישראל ייחסו אליו כי הוא אלוק, והוא ענין בלתי טבעי - מין אנושי אשר צועד על כל מערכות הטבע, ויתבטל בלבבם הרגש האמונה האמיתית, ולו יעבדו וישתחוו...

כשיקום הדור ההוא, הדור הצעיר יחסית, וידבר על משה, הוא עלול להתייחס אליו כאלוה ח"ו. אדם כזה שבדיבורו מהפך את הטבע כרצונו, הוא ודאי בעל כח אלוהי, ולא יכירו את הזמנים בהם משה רק דיבר בשם ה', והיה ברור שהוא שליחו.

...ולכן הסיבה שמתו ישראל במדבר, ויקום דור חדש, זאת היא הסיבה למיתת משה! לכן, כאשר צוה על עבודה זרה אמר "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי (את הירדן ולבלתי בוא אל הארץ" וכו'). כי רק "על דבריכם" - שלא תחטאו ולא תקדישו אותינשבע לבלתי עוברי" וכו'

האזהרה על עבודה זרה, כרוכה בסיפור איסור הכניסה לארץ. משה רבינו מבהיר: אין אדם שחי לנצח! כל אדם כוחו מוגבל מול הרצון האלוקי! אל תחשבו שמעשי הנפלאות אותם עשיתי הם ממני – לא כך! הכל נעשה בשליחותו של מקום. וכדי להמחיש את זה – משה נאלץ לוותר על חייו, ולוותר על חלום חייו – כניסה לארץ ישראל.

נראה לעניות דעתי להוסיף על דבריו: כשנדב ואביהוא נפטרים במשכן, מגלה משה שהיה מדובר על אקט של קידוש ה' – אין קלות ראש לפניו, גם לא מקרוביו. חז"ל מציינים, כזכור, שמשה אומר לאהרון אחיו "חשבתי ששמו יתקדש בי ובך, והנה התברר שהם גדולים מאיתנו". נראה לומר, שבמותם של משה ואהרון, ובגזירת אי היכנסם לארץ, קורה דבר זהה: שני גדולי עולם לא מגיעים אל ארץ הקודש, מאותה סיבה "בקרובי אקדש"! כך שכאן מתגלה מעלתם העצומה של משה ואהרון, גם אם רצונם אינו מתממש.

ומסיים המשך חכמה:

התבונן איך חשש המקום שלא יעבדו עבודה זרה! כן נראה תוכן כוונת הכתוב למעיין.

 

"וידעת היום והשבות אל לבבך" - את מה??

מה יש לדעת ולהשיב אל הלב? / לפרשת ואתחנן / אור החיים הקדוש

מדי יום, 3 פעמים, אנו מסיימים את תפילתנו בהודאה לה' שאיננו כגויי הארצות, אלא עבדי ה', אלוהים חיים, ואת זאת אנו גם מאחלים ומבקשים עבור שאר הגויים, שיכירו שה' הוא האלוקים. אולם בסיום הקטע הראשון בתפילת "עלינו לשבח" ישנו הפסוק המופיע בפרשתנו (פרק ד, לט):

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:

ויש לברר מה היא הידיעה המתחדשת ומתבררת כאן, שאותה יש להפנים ולהשיב אל הלב? רבינו אור החיים הקדוש מונה לא פחות מעשר תובנות שונות(!) שיש בכוחן לסייע לאדם להתמודד עם כוחות החיים השליליים, המטים אותו לכיוונים שאינם רצויים לו. נביא אחד מהם:

(לט) וידעת היום. צריך לדעת מה ידיעת יום מימים מה ישיב אל לבו, ואולי שנתכוון להערות הצריכין להכניע היצר השוכן בלב האדם....ח') על דרך אומרם ז"ל (חגיגה י"ב ב) כי עולם הזה יקרא לילה ועולם העליון יקרא יום, והנה לצד שיראה האדם דברים מנוגדים בעולם הזה "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" לאין חקר, יטהו לבבו מבחור בטוב הנצחי ויראהו הרשעים בעולם הזה שמסריחין ומרויחין ויאמר אליו הלא תראה כי טוב הוא, לזה אמר "וידעת היום" שהוא עולם המתיחס אליו יום "והשבות אל לבבך" תשובה ניצחת כי ה' בוחר הקיום לידידיו ומשלם לשונאיו וכו'.

אור החיים הק' מזכיר את דברי חז"ל המשווים בין עולם הזה ללילה, ואת העולם הבא ליום. אם אדם יודע את "היום", מתי הוא הזמן בו הדברים נראים נכון ונכוחה – הרי שהוא יודע להשקיע את כוחותיו בעולם שכולו אור וטוב, ולא בעולם הנראה ככזה. אמנם הרשעים המצליחים בעולם הזה, למרות רשעתם, אצלם הדבר פועל לרעתם.

דימוי זה של יום ולילה הוא יסוד בתפיסה המוסרית של עם ישראל. ההבנה של הזמן בו הדברים נראים ברורים לבין הזמן בו ישנה הטעיה, יש בה מפתחות לחיות נכון יותר לאור דרכה של תורה. כך אומר רבינו הרמח"ל במסילת ישרים שלו (פרק ג):

והבן כמה נפלא המאמר האמיתי הזה למי שמעמיק להבין בו. כי הנה חושך הלילה שני מיני טעיות אפשר לו שיגרום לעין האדם: או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או שיטעה אותו עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם, ואדם כאילו הוא עמוד – כן חומריות וגשמיות העולם הזה, הנה הוא חושך הלילה לעין השכל, וגורם לו שתי טעויות: האחת - אינו מניח לו שיראה המכשולות שבדרכי העולם, ... והטעות השניה והיא קשה מן הראשונה - היא שמטעה ראייתם עד שרואים הרע כאלו הוא ממש טוב, והטוב כאילו הוא רע, ומתוך כך מתחזקים ומחזיקים מעשיהם הרעים.

החושך יכול לגרום לבלבול בין הרע לטוב, ואין נורא מזה – כי אם אני בטוח שאני עושה טוב, אני מחזק זאת שוב ושוב, ומעמיק ברשעתי.

השבוע נחשפנו לבלבול תהומי זה. מתוך נפנוף בסיסמאות ואף שימוש בפסוקים שונים המדברים על אהבה והכמיהה לשלום ביננו, נרמס יום תשעה באב, ונרמס כבוד תורה של גדולי תלמידי חכמים. ההגדרה של הרע כטוב, מביאה בהחלט לתפיסה עקומה של הטוב כרע, וכלוחם נגד ערכים עליונים כאלה או אחרים. מדגישה התורה: "וידעת היום" – תדע מה יום ומה לילה, ולא תעוף כקש ברוח האופנות והאידיאלים החולפים, אלא תשאר כעץ איתן הנטוע לנצח ולא נעקר משרשיו.

 

כיצד נתפלל?

כיצד נתפלל? / לפרשת ואתחנן / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

פרשתנו נפתחת בתפילתו הנרגשת של משה אל הקב"ה, שיזכהו לבוא אל ארץ ישראל:

(ג,כג) וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה', בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר.

התורה טמנה לנו כאן כמה כללים בענייני תפילה, שמהם נוכל ללמוד כיצד לשפר עבודת ה' זו.

דבר ראשון מדייק רבינו ומקשה, מה פשר המילים "אל ה'". וכי למי התפלל? גם ייתור המילה "לאמר", והלא דיבור זה לא אמור להיות מועבר למישהו אחר!

וכך מסביר רבינו:

ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור. יש לפרש על פי מאי דאיתא (=שמובא,שכתוב) במסכת ברכות (דף ל"א) שאין להתפלל בקול רם רק בלחש, ויליף זה מחנה, דכתיב "וחנה מדברת על לבה וקולה לא ישמע", וידוע מה שדרשו רז"ל בכריתות "לפני ה' - שאין מכיר בו אלא ה'",

הגמרא במסכת ברכות לומדת הלכות גדולות מענייני תפילה מתפילתה של חנה. רבינו מגלה כי דבר זה רמוז כבר אצל משה רבינו. ואתחנן אל ה', פירושו: רק אל ה', ולא אל מי שנמצא לידי. תפילת לחש:

וזה שאמר "ואתחנן אל ה'", כלומר שהתפילה היתה בלחש, באופן שאין מכיר בה אלא ה'. ובזה מובן מה שדרשו ז"ל על פסוק זה "הלכה: אדם מישראל מהו שיהיה מותר להגביה קולו בתפלתו? כך שנו חכמים: אל יתפלל אדם בקול רם. מנא לן? מחנה, שנאמר וחנה מדברת על לבה וקולה לא ישמע". והקשה בספר מדרש יהונתן: איך שייך תפלת חנה לתפלת מרע"ה ע"ש ולפי האמור י"ל דהתכוין המדרש לפרש ואתחנן אל ה' כלומר שהוא בלחש וכאמור.

המדרש מקשר בין תפילת חנה לתפילת משה רבינו. ר' יהונתן אייבשיץ מקשה על קשר זה. מסביר רבינו: היא גופא ההשוואה: שניהם ייסדו לנו את תפילת הלחש, שיחה פרטית בין האדם לקונו.

יסוד נוסף בענייני תפילה רמוז כאן:

עוד נראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהר"י פיתוסי ז''ל בספר "ירך יעקב" פרשת ראה, במה שאמרו בגמרא (ברכות ל"א) "חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים", שקשה: דהוא להו למימר (=שהיה להם לומר) "היו שוהין שעה אחת, כדי שיכוונו לשמים ומתפללין!", ואמאי נקט "ומתפללים" בינתיים? ופירש, דכוונתם היא שהיו שוהין שעה אחת, ומתפללין באותה שעה לה' יתברך שיטה לבם לכוון לשם שמים כשיתפללו אחר כך ע"ש. ובזה יש לפרש כוונת הכתוב "הקשיבה לקול שועי" ומה הוא קול שועי? "כי אליך אתפלל", שאזכה לכוין לבי אליך.

הגמרא במסכת ברכות מציגה לנו את הנהגתם של אותם צדיקי דורות קדמונים, שעבודת התפילה שלהם לקחה 3 שעות! כל תפילה. אולם, בניסוח של הגמרא הדברים לא ברורים, מכיוון שההכנה שלפני התפילה, נראית כמטרת העבודה, ולא כאמצעי! אלא שכך יש להבין: גם כדי להתפלל היטב – צריך תפילה מקדימה! על זה התפללו החסידים, שכאשר ייגשו בפועל לתפילה, תהא תפילתם גבוהה וזכה. כך גם נמצא אצל משה רבינו:

...וזהו שכתב "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", ומה היא התפלה? "לאמר"! כדי להתפלל אח"כ תפילה בכוונה מעומק הלב.

המילה "לאמר" אינה מבטאת אמירה לאחר בהקשר שלנו, אלא את תוכן התפילה אותה התפלל משה רבינו: אנא! עזור לי להתפלל אליך כראוי!

ויהי רצון שיתקבלו כל תפילותינו בחסד וברחמים לפני אדון כל.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום,

רועי

יום חמישי, 4 באוגוסט 2022

ענווה - לא בכל מחיר!

ענווה – לא בכל מחיר! / לפרשת דברים / מתורת אור החיים הקדוש

משה רבינו מתחיל לשאת את נאום הפרידה. נקיבת שמות המקומות בהם עברו עם ישראל, "במדבר, בערבה, מול סוף" וכו',  מעוררת תמיהה: מה נשתנו אלו מאחרים? וכבר אמר לנו רש"י שיש כאן רמזים למקומות בהם ארעו הדברים הקשים בהתנהגותם של ישראל. כלומר, יש כאן תוכחות, שאמנם בהמשך יהפכו להיות ברורות וחד משמעיות, אולם בתור פתיחה, הדברים נאמרים דרך רמז.

ואם כבר רמז, מלמדנו ר' אוה"ח הק', כי גם דרכי התוכחה ויסודות המידות הטובות עצמן נמצאים כאן, והן רמוזות בכל מילה משמות המקומות. נשים לב לשתים מהן, "במדבר" ו"בערבה":

(פסוק ג') מדת הענוה כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ... והוא מה שרמז באומרו במדבר:

במדבר רומז על מידת הענווה, דימוי המופיע כבר בחז"ל. המדבר כמייצג מקום שכולם עוברים בו, ואין בו מקום של גאות. אולם גם לאותה ענווה יש גבול

ד') שתהיה הענוה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, ...

דבר ראשון - אל תשפיל את עצמך, באופן שיזלזלו בך. כך הוא לומד מהרמב"ם. וממשיך:

עוד תנאי הענוה שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב' דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב' חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה

כשיש מקום להלחם בעוול כלשהו - אין מקום לענווה. עליך להוכיח ולא להקטין את עצמך. במילה "בערבה" רמוזים שני עניינים בזה: האחד, לדעת להוכיח בדרך נעימה ועריבה, שהדברים יתקבלו על הלב.  השני -  התוכחה היא מדין ערבות, שכל ישראל קשורים זה בזה, וכשהאחד חוטא הוא פוגע ח"ו בכולם.

במסכת שבת (קיט ב) ישנה רשימה של בעיות מוסריות שבגינן נחרב בית המקדש. האחת מהן

לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה 

הבריחה מסיטואציה מביכה בה האדם נאלץ לעמוד מול חבירו ולהסביר לו מה הבעיה שלו - מנעה מאנשים לדבר על תיקון, ומתוך כך גם נחסמה הדרך לתיקון.

אז ברור שתורת התוכחה היא דבר שיש ללומדו, אולם אין לנו פטור מעניין זה באיצטלת הענווה.

יה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד השנה!

 

אפליה - שורש הדינים!

  בס"ד   אפליה - שורש הדינים! / לפרשת שופטים/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל   במקומות שונים, חז"ל מפרשים ציוויים שנא...