ענווה – לא בכל מחיר! / לפרשת דברים / מתורת אור החיים הקדוש
משה רבינו מתחיל
לשאת את נאום הפרידה. נקיבת שמות המקומות בהם עברו עם ישראל, "במדבר, בערבה,
מול סוף" וכו', מעוררת תמיהה: מה נשתנו אלו מאחרים? וכבר אמר לנו
רש"י שיש כאן רמזים למקומות בהם ארעו הדברים הקשים בהתנהגותם של ישראל.
כלומר, יש כאן תוכחות, שאמנם בהמשך יהפכו להיות ברורות וחד משמעיות, אולם בתור
פתיחה, הדברים נאמרים דרך רמז.
ואם כבר רמז, מלמדנו ר'
אוה"ח הק', כי גם דרכי התוכחה ויסודות המידות הטובות עצמן נמצאים כאן, והן
רמוזות בכל מילה משמות המקומות. נשים לב לשתים מהן, "במדבר"
ו"בערבה":
(פסוק ג') מדת הענוה
כאומרם ז"ל (עירובין נד) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ... והוא מה שרמז באומרו
במדבר:
במדבר רומז על מידת
הענווה, דימוי המופיע כבר בחז"ל. המדבר כמייצג מקום שכולם עוברים בו, ואין בו
מקום של גאות. אולם גם לאותה ענווה יש גבול:
ד') שתהיה הענוה בדרך
הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, ...
דבר ראשון - אל תשפיל את
עצמך, באופן שיזלזלו בך. כך הוא לומד מהרמב"ם. וממשיך:
עוד תנאי הענוה שלא ישתמש
בה להרחיק תוכחות על עון אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח
אנשים גדולים אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות, והוא מה שרמז באומרו בערבה, כלל ב'
דברים, א' שתהיה הענוה עריבה על דרך אומרו (משלי ג') ומצא חן ושכל טוב וגו', ב'
חיוב הערבות שיצטרך להוכיח על עון לקטון וגדול ולא ישתמש בענוה בענין זה:
כשיש מקום להלחם בעוול
כלשהו - אין מקום לענווה. עליך להוכיח ולא להקטין את עצמך. במילה
"בערבה" רמוזים שני עניינים בזה: האחד, לדעת להוכיח בדרך נעימה ועריבה,
שהדברים יתקבלו על הלב. השני - התוכחה
היא מדין ערבות, שכל ישראל קשורים זה בזה, וכשהאחד חוטא הוא פוגע ח"ו בכולם.
במסכת
שבת (קיט ב) ישנה רשימה של בעיות מוסריות שבגינן נחרב בית המקדש. האחת מהן:
לא חרבה
ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה
הבריחה
מסיטואציה מביכה בה האדם נאלץ לעמוד מול חבירו ולהסביר לו מה הבעיה שלו - מנעה
מאנשים לדבר על תיקון, ומתוך כך גם נחסמה הדרך לתיקון.
אז ברור
שתורת התוכחה היא דבר שיש ללומדו, אולם אין לנו פטור מעניין זה באיצטלת הענווה.
יה"ר
שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד השנה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה