ועם ישראל זקן, בא בימים...

 ועם ישראל זקן, בא בימים... / לפרשת חיי שרה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

כותב רבינו (מנחת כהן כד,א):

ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל - במה שנודע כי עם בני ישראל, הוא העם העתיק... והוא המעט מכל העמים, ולמרות כל הצרות הרבות והרעות, עינויים, רדיפות ורציחות לאין קץ ומספר, אשר סבוהו סבבוהו בימי הבינים, מכל עמי התבל, בכל דור ודור, עם כל זה קיבל את הכל בדומיה, ועל כל גל וגל נענע לו בראשו, ועודנו חי וקיים עד היום הזה, ולעומת זה שאר העמים הקדמונים... נמחו ואבדו מן העולם, עם שהיו בתכלית הגדולה ענקי התבל, וכל השם לב לזה תמוה יתמה: איך היתה כזאת? ומה זה הכח הגדול, העומד לעמנו הישראלי להצילו מידי סערות וסופי הזמן ההפכפך, להיותו חי וקיים עד היום הזה?

הפילוסוף הצרפתי ז'אן-פול סארטר אמר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם יהודי הוא משהו מעבר לזמן". קיומו הנצחי של עם ישראל אינו הגיוני. החוקר ארנולד טוינבי חקר את עלייתן ושקיעתן של 21 אימפריות! בהגיעו לדבר על עם ישראל, הוא נאלץ להישאר "פעור פה", כלשונו.

מה סודו של העם הזה?

רבינו מוצא רמז לתשובה בפרשתנו:

והתשובה לזה, היא כי ע"י שקידש שמו ברבים, ומסר גופו ונשמתו על תורתו ואמונתו, היא היא שעמדה לו, ולולא זאת ח"ו התבולל בין העמים אשר גלה בהם.

הסוד הוא - מסירות הנפש. המוכנות ללכת אחרי האמת האלוקית בכל מחיר. הקו האדום הברור הזה, הוא המונע היטמעות בין עמים אחרים, וממילא שמירה על המשכיות הזהות היהודית.

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו), בגלות הקשה ומר בימי הבינים, "ואומר לך בדמיך חיי", אותם הדמים שאתם שופכים על קדושת שמו יתברך, הם הם סיבה לחיות שלכם, וקיומכם עד היום הזה.

הפסוק המצמרר הזה, הוא המקור: בדמייך - בזה שאת שופכת את דמך על קדושת ה', חיי - הוא סוד חיי האומה. כיצד הדבר רמוז אצלנו?

וזהו שאמר "ואברהם" הם אומת ישראל זרע אברהם "זקן", שהוא העם העתיק שבתבל, ועודנו חי עד היום הזה, לדאבונם של צורריו ומנדיו, והסיבה לזה "בא בימים", ואמרו במדרש: ימים שנאמר בהם עד אשר לא יבאו ימי הרעה...

המדרש אומר שהמילה "ימים" רומזת לכתוב בקהלת אודות "ימי הרעה". תקופות קשות ומאתגרות. (ייתכן והדבר רמוז גם בכפל המשמעות במילה ימים: רבים של "יום", או רבים של "ים", שאת גליו הזכיר לעיל).

ואברהם - עם ישראל (ייתכן והרב מוצא את הרמז באות ו' המיותרת לכאורה, שלא אמר "ויהי אברהם" או דבר דומה), זקן - עתיק בעולם, בא בימים - סובל תקופות קשות.

אמנם, מחשבה כזו עלולה לעורר ייאוש חלילה: האם הדבר הזה הוא ללא תכלית? ללא סוף?

ושמא תאמר עד מתי יארך זמן הגלות ושמא ח"ו אין תקוה לגאולתו מגלות החל הזה? לזה אמר "וה' בירך את אברהם בכל" ...

הרב מביא בהקשר זה את הסיפור על ר' עקיבא (מסכת מכות כד), המנחם את חבריו הבוכים, בכך שבקיום הנבואות הרעות, חייב לבוא גם קיום הנבואות הטובות, ומכאן:

ואם כן, מאחר שאנחנו רואים שכל הנבואות הקשות באו וכולם נתקיימו, בלי שום ספק שיתקיימו אחר כך ג"כ כל הנבואות הטובות והנחמות הכתובים בספרי הנביאים. וזהו "וה' בירך את אברהם בכל", שכל הנבואות הרעות נתקיימו, שהם ג"כ נקראים ברכות, כי הכל הם לטובת ישראל. ומאחר שכן בלי ספק יתקיימו גם היעודים הטובים וכנזכר לעיל.

ואכן אנו רואים את הנבואות המתגשמות לטובה אל מול עיננו, עד בוא הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.

כמה באמת שווה מערת המכפלה?...

 כמה באמת שווה שדה המכפלה? / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו משה כלפון משה הכהן זצוק"ל

לאחר סיום משא ומתן מפרך בין אברהם לבני חת ועפרון בראשם, עפרון שולף את תג המחיר הגבוה, 400 שקל כסף, ואברהם משלם, משלים את העסקה וקובר את שרה. הביטוי המוצמד לדברי עפרון נראה מוזר (בראשית פרק כג, טו):

אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר:

הדבר תמוה: לפני רגע היו מוכנים לתת אדמה בחינם, ועם לחציו של אברהם המחיר הפך להיות חסר פרופורציה? ואם כבר מגיעים לסכום כזה, מדובר בסכום נכבד ביותר, ומדוע אומר עפרון "ביני ובינך מה היא"!

ר' כלפון משה מציע כאן מספר כיוונים (יד משה, סי"ד):

ארץ ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה היא. קשה, דסך כזה לפי ערך הימים ההם לא קטן הוא. ועם כי יש לומר דבין אברהם לרעהו אינו נחשב לערך גדול, או שעפרון היה עשיר גדול ולגבי דידיה אינו נחשב,

תשובה ראשונה, פשוטה: זה שיח בין שני עשירים, שסכומים כאלה אינם נחשבים כלל בעיניהם, אך עדיין, מה לגבי הרצון הראשוני שהיה, לתת את השדה במתנה?

הרב מציע כיוונים שמסבירים שעפרון נהג ברמאות; אכן הקרקע היתה שווה פחות, אך עפרון רימה אותו באופנים שונים, ולא נאריך בכיוונים אלה, אלא נתמקד בכיוון מפתיע אחר:

ועוד יש לומר דגם עפרון דבר כן רק בצחוק וכאלו אמר ארץ שאין בה כל ערך, ועל דרך ההיתול וההפלגה אמרה ששוה ד' מאות שקל כסף. ואולי באמת היתה שזה רק ארבעה שקלי כסף;

באמת הקרקע לא היתה שווה הרבה כלל. עפרון רואה את אברהם מתעקש על רכישת השדה, ואינו מבין, מה הטעם להתעקשות? "יודע מה", אומר עפרון לאברהם, "יאללה, אתה כל כך מתעקש - קח! 400 שקל כסף, וסגרנו!". בת שחוק מרחפת על פניו של עפרון, אולם כנראה שהלסת שלו נשמטה, כששמע את תשובת אברהם: "סגור. אני מארגן לך את הכסף".

פרשנות כזו מרוויחה על הדרך עוד כמה נקודות, ואחת מהן היא עניין התיאור הארוך בנוגע למה שהיה כלול ברכישה:

... ובזה אתי שפיר גם כן מה שאמר אחר כך ריקם וגו' ובל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו וגו', ולכאורה קשה שאם סתם העצים בכלל השדה לאיזה צורך ביאר זה הכתוב, ואם אינם בכלל מדוע נכללו. אך להאמור (כלומר, לפי הנ"ל) אתי שפיר (בא טוב, מובן הדבר) ובאמת אינם נכללים, אך בראות עפרון ובני חם את הסך הגדול אשר שילם אברהם עבור זה צירפו מה שיוכלו לצרף כדי לקרב הדבר מעט אל האמת.

לעפרון וחבריו יש נקיפות מצפון מסוימות: מכרו בשווי אדיר נכס פעוט ערך. כדי קצת להפוך את העסקה להגיונית, ואולי גם קצת כדי להרגיע את מצפונם, הם מותחים את תוכן העסקה עד כמה שניתן, וכוללים עוד כמה פרטים בחבילה שרכש אברהם.

מפה נלמד עד כמה היתה גדולה תשוקתו של אברהם אבינו לרכוש את שדה המכפלה, מתוך הכרותו את גדולת המקום וקדושתו.

הטבע הלא טבעי של אברהם

הטבע הלא-טבעי של אברהם / לפרשת חיי שרה / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

אנו רגילים להסתכל על גילו של אברהם בשעת לידת יצחק, כדבר מופלא וניסי. אבא צעיר בגיל מאה! אבל הדבר לא ברור, כפי ששואל רבינו:

ותלד לו את זמרן וגו' (כה, ב) - זה כמה שנים נתקשיתי: כיון דלא עביד קודשא בריך הוא ניסא לשקרי (ברכות דף נ"ח ע"א) איך הוליד אברהם אבינו ע"ה מקטורה כמה בנים זמרן ויקשן וכו', שהיה אז אברהם כבן מאה וארבעים שנה? ואם בהיותו בן מאה שנה אמר: "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, י), אם כן איך הוליד בן מאה וארבעים, כי מה צורך לנס הזה?

חז"ל אומרים כלל: אין נס לבטלה. אם נס נעשה, הרי שיש בזה צורך. לפי זה עולה שאלה: לידת יצחק היתה נצרכת לעולם, לבניית עם ישראל, ולכן הגיוני שיעשה ה' נס וייתן לאברהם בן הגם שהוא בן מאה. אך מה הטעם לעזור לו להוליד עוד ילדים בגיל 140??

מחדש רבינו, שאכן אצל אברהם זה לא היה נס:

ומכאן ראיה למה שכתב רש"י ז"ל דאומרו "הלבן מאה שנה יולד" (לעיל יז, יז) אין זה בלשון תימה, עיין עליו.

כבר רש"י שם אמר במפורש כי בשורה זו לא הפתיעה את אברהם אבינו מצד גילו.

לפי זה טבעו של אברהם אינו שונה מטבע דורו:

ויוכל להיות כי אברהם אבינו ע"ה שנקרא "האדם הגדול בענקים" (בראשית רבה יד) היה כוחו כדורות הראשונים שהיו מולידים בני ת"ק שנה ואינו בדרך נס.

בספר יהושע (יד, טו) ישנו ביטוי "האדם הגדול בענקים". בפשט ניתן לומר שמדובר על ענק בשם "ארבע", שעל שמו הקריה. חז"ל מלמדים שמדובר על אברהם אבינו. לומד מכך רבינו שהדבר מגלה גם על תכונתו לנהוג כדורות שלפניו ,שיכלו להוליד גם בגיל מאות שנים.

אם כן, כיצד נוכל להסביר את תמיהתה של שרה למשמע בשורת הלידה?

ומה שאמרה שרה: "אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן" (לעיל יח, יב) אין הכוונה שמצד זקנתו אינו מוליד, רק שתמהה היעשה נס זה לי בזה הזמן שאדוני זקן מה שלא נעשה מקודם?

בפשט הדברים נראה כי שרה אימנו תמהה על לידה קרובה, הן מצד עצמה והן מצד בעלה. למעשה לאור חידושו הנ"ל של הרב, נראה כי התמיהה בעניין הגיל היא רק ביחס לעצמה. לגבי אברהם התמיהה היא אחרת: למה ה' חיכה לעשות איתי נס כזה רק כאשר אברהם בעלי בן מאה?

לאור דברי רבינו מתגלה מעלתו של אברהם אבינו לא רק בכוחות נפשו האדירים, אלא גם באופן שהדבר מקרין על גופו ובריאותו.

לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

מלאך או אורח?

 מלאך או אורח? / מתורתו של רבי רחמים חי חוויתא זצוק"ל

המלאכים שבאו לבית אברהם ושרה, מבשרים להם על הולדת הבן. וכך מגיבה שרה אמנו (יח, יב):

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

מדוע באמת לא קבלה את ברכתו? כותב הרב:

"ותצחק שרה בקרבה לאמר" וגו'. לכאורה קשה איך לא האמינה לדברי המלאך?

ואפשר דלא ידעה שהוא מלאך, אלא שחשבה אותו לאיש אזרח פשוט.

זה לא מלאך! כך חושבת שרה, אלא אדם פשוט. את הראייה לכך מדייק רבינו מנקודה שנחבאת מעיננו בקריאה הרגילה: אברהם הציע להם לחם בהתחלה, "ואקחה פת לחם", ואילו כאשר הוא מגיש להם את הארוחה - יש כל טוב, אבל - לא לחם! למה?

ומפני שאמר להם אברהם בתחילה "ואקחה פת לחם" ושוב לא הביא להם לחם, מפני שפרסה נדה ונטמאת העיסה כמו שכתבו רז"ל, לכך חשב שעדיין לא פסק וסתה, ומפני זה, אחד מהם בירכה "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" וגו', כדרך שאורח מברך לבעה"ב.

האורחים, שקבלו את הארוחה, ראו שהלחם חסר. הם כנראה הבינו לבד, שאין רצונו של אברהם אבינו להאכילם לחם, שלא על הטהרה. גופה של שרה מתכונן להריון. שרה שומעת את ברכת המלאך, ומגחכת: הוא חושב שמעולם לא פסק וסתי , ולכן הוא מברך, מתוך דרך ארץ - שניפקד בבן בעוד שנה!

ועל זה אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", שלא כמו שחשבו, שעדיין לא פסק הוסת, אלא "אחרי בלותי", שפסק וסתה זה כמה וכמה שנים, עתה היתה לה עדנה, שראתה היום, ואינו אלא מקרה בעלמא, וא"כ אי אפשר שתלד מחמת זקנתה.

שרה בטוחה שמדובר על מקרה רפואי חד פעמי, חסר משמעות ביולוגית ואין למה לצפות.

ועוד ואדוני זקן מצד זקנת בעלה.

סיבה נוספת שלא לפתח ציפיות, היא זקנותו של אברהם אבינו.

המסקנה: העומד כאן אינו כי אם הֵלך נחמד, ותו לא.

לפי זה מובן שהביקורת של הקב"ה על שרה מדויקת, שהרי היא באמת טענה על עצמה שהיא זקנה:

ועל זה כתיב "ויאמר אלקים אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", ובאמת כך אמרה, "אחרי בלותי", וגו' אלא דלא סיים מה שאמרה ואדוני זקן מפני השלום.

הקב"ה שיקף לאברהם את דברי שרה כהווייתם: היא טוענת שמתוך זקנותה לא תלד. את הטענה על זקנות אברהם, ה' הוריד מפני השלום.

לפי פירוש זה, יוצא שקב"ה אמר אמת, ולא שינה דבר מדברי שרה. ויש לשים לב שדבר זה מנוגד לדברי חז"ל, שהרי מכאן למדו שמותר לשנות מפני השלום. אם כן, כיצד קראו חז"ל את הפסוק?

ומה שדרשו רז"ל מזה, דמותר לשנות מפני השלום, נראה דמפרשי לקרא (=שמפרשים את הפסוק) ד"אחרי בלותי" בניחותא: דבשלמא אני הרי חזר לי הוסת ויש תקוה ללדת אבל מצד אברהם אי אפשר כי ואדוני זקן ודו"ק

על פי הקריאה המחודשת של ר' רחמים, המילים "אחרי בלותי היתה לי עדנה", נקראים בתמיהה: וכי ייתכן כך? אולם חז"ל קוראים את כדבר הנאמר בפסקנות: אחרי בלותי הגיע כבר העדנה, כלומר: גופי מוכן ללדת. ואם כן באם ישנה בעיה - היא אצל אברהם והקב"ה כאמור שינה את טענתה, מפני השלום.

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה / לפרשת וירא / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

רש"י כותב בתחילת פרשת לך לך (יב, א):

לך לך - להנאתך ולטובתך.

הציווי של ה' לאברהם לצאת לארץ כנען, אינו נאמר כפקודה גרידא "לֶךְ", אלא היא באה בתוספת המילה "לְךָ". משמעותה היא: לטובתך, להנאתך ולתועלתך. מהי התועלת שם? לידת יצחק וגדולה.

לאור הסבר זה, תעלה שאלה מה ההנאה והטובה שיצאו לאברהם אבינו מעקידת יצחק? כך הרי אומרת התורה (כב, ב):

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה...

גם כאן משתמש הקב"ה בלשון "לך-לך", שרומזת להנאה ותועלת. מה הם?

עומד על כך רבינו (חלק א, אות כ):

יש להבין אומרו "לך לך" מאי להנאתך ולטובתך שייך כאן?...

הרב מציע ארבע הנאות וטובות שיוצאות לאברהם. נציג כאן שתים מהן:

ונראה דידוע דהעולם היו מוציאים לעז על שרה דנתעברה מאבימלך ח"ו, ובטלה טענתם...ממה שעקד אברהם את יצחק, ואילו מאבימלך הא כבר נשבע אברהם לאבימלך שלא יריע לאבימלך ולנינו ולנכדו.

במדרשים מסופר שהיו ליצנים שביזו את אברהם ושרה, ואמרו להם שיצחק הוא בעצם בנו של אבימלך, שחטף את שרה לעצמו, ואולי כבר פגע בה עד שנענש. אברהם ודאי ידע אם יצחק נולד ממנו. במידה ולא – ח"ו, הוא לא היה מעיז ללכת לניסיון העקידה. מדוע? כי בפרשיה שלפני העקידה נשבע אברהם אבינו בקב"ה, שלא ייגע בצאצאי אבימלך. לא נראה שאברהם יפר שבועה חמורה זו, אלא אם כן הוא יודע שזה ודאי בנו.

ועוד בטלה טענתם ממה דהיה יצחק בחור כארזים וסר למשמעתו של אביו ופשט צוארו לשחיטה וכמו שכתב הרב 'קרית ארבע' ז"ל (דף י"א ע"ב), יעויין שם.

רבינו מביא פירוש נוסף מספר 'קרית ארבע', המביא ראיה נוספת שיצחק היה מודע לכך שהוא בנו של אברהם, בכך שהוא ניגש עימו לעקידה, ואינו דוחה את ההצעה באופן מיידי. מי ימסור עצמו למיתה למי שהוא ספק אביו?

ואם כן זהו שאמר לו "לך לך" - להנאתך ולטובתך,

אם כן, יש כאן מעלות נוספות לכבודו של אברהם ולכבודה של שרה, שמסירים מהם את טענת הליצנות.

 

קשיי הדרך...

 

קשיי הדרך / לפרשת לך לך / מתורת של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הציווי "לך-לך", בו נצטווה לראשונה אבינו אברהם בפרשתנו, הפך להיות מודל וקריאת כיוון יהודית נצחית. ה' קורא לאדם מישראל לנוע כל הזמן אל עבר הטוב והקדוש יותר. גם האתגרים הנלווים להליכה כתובים או רמוזים פה, ורבינו עומד על כמה מהם:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. כתב בילקוט דברי חכמים אות ת''י לפרש, דבעת (= שבזמן) שאדם מסכים בלב לעשות איזה מעשה כאשר דיבר ה', אז "וילך אתו לוט" - זה היצר הרע, שמתחבר אליו תיכף, ומכשילו בפניות והרהורים לא טובים.

הרב מביא לפנינו יסוד רוחני הרמוז פה. אדם חוֹוֶה התעוררות רוחנית מסיבות שונות בחייו: שיעור, אירוע משמעותי ועוד. ההתעוררות מביאה להחלטות וקבלות טובות. האדם מתחיל ללכת. לפתע מתגלה לו שהוא אינו לבד...הוא חשב שהחלטתו הטובה תרופד בדרך סוגה בשושנים, אך אין הדבר כן. בהחלטה מתלווים אליו הצדדים המאתגרים של החיים, לבחון האם החלטתו היא איתנה. רבינו מוסיף משלו שיש כיוון רוחני-ייחודי אחר, והוא רמוז במילים הלכאורה – מיותרות, "כאשר דיבר אליו ה'":

ולי נראה לפרש דהצדיקים הגדולים גדולה מעלתם, שלא רק שמתגברים על יצרם שאינם הולכים בעצתו, אלא שהופכים את היצר הרע לטוב,...וזהו שאמר "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", לקיים מצותו יתברך, ולא עוד אלא "וילך אתו לוט", שגם היצר הרע הפך אותו להיות טוב, והלך אתו בצוותא חדא.

הצטרפות לוט יכולה להתפרש באופן אחר וייחודי לאברהם אבינו: אברהם אבינו ע"ה, משעבד ומכניע את יצרו הרע לרצונותיו הטובים. הדבר רמוז במילים "כאשר דיבר אליו ה'" , שהליכתו כולה היא לרצון ה', על כל צדדי אישיותו ורצונותיו.

נראה ששני הפירושים אינם סותרים, והם מציגים שני שלבים בעבודת ה'.

רבינו מוצא רמז לאתגר נוסף של הדרך: אובדן החשק וההתלהבות:

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. דקדק ה'אמרי שפר', ד"כאשר דיבר אליו ה'" מיותר! ונראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג, כד), דיש מי שנודר ומתנדב בבית הכנסת בפיו להתחייב לתת כך וכך כסף לצדקה, ואז נודר בשמחה, אך בשעה שרוצה לקיים את הנדר, אז בלבו מצטער על שמוציא ומפסיד את כספו, ולזה אמר "ועשית כאשר נדרת", שתהיה משמחה כשעת הנדר, שהכל יהיה בשמחה!...

כאמור לעיל, "כאשר דיבר אליו ה'", נראה לא נצרך. אלא שיש כאן הדרכה חשובה. הרב מדגים זאת מעניין הצדקה. יש פער בין השמחה שבזמן הנדר לצער שעלול להיות בזמן הביצוע. התורה רומזת להמנע מכך, במילים "ועשית כאשר נדרת", שיש לקיים, "לעשות", את הנדר בשמחה, "כאשר נדרת", כבשעת הנדר. ובזה מתגלה גדולתו של אברהם אבינו:

והכא נמי (=וכאן גם) יש לומר, דבשעת הציווי אברהם ודאי קיבל את המצוה מה' יתברך ברצון, ולא עוד אלא אפילו בזמן ההליכה שאז מתחיל להרגיש בצער טלטול של הדרך, בכל זאת "כאשר דיבר אליו ה'", שההליכה היתה בשמחה גדולה, כמו בשעת הציווי, שאז לא הרגיש שום צער.

הדרך הארוכה עד מאד מאור כשדים לישראל ודאי לא היתה קלה. הקשיים יכולים להוריד את שמחת המצווה. לא כן אבינו אברהם ע"ה, שגם את הקשיים קיבל בשמחה ובאהבה, כאילו היה ברגע הציווי הראשוני ממש.