דיבור של חיים!

 בס"ד

דיבור של חיים! / לפרשת חוקת / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתחילת כל פרשה, מקשר רבינו בין סוף הפרשה הקודמת לתחילתה של החדשה. "דרשינן סמוכים" – אנו לומדים חידושים מסמיכותן של פרשיות.

וכך כותב רבינו על הסמיכות בין סוף קרח לתחילת חוקת (חלק ב, אות א):

א) סמיכות הפרשה: לא תחללו ולא תמותו, וסמיך ליה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב)

נראה לפרש על פי מה שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (והובאו דבריו בנחל קדומים – לרב חיד"א - ז"ל) בסדרין (=על פרשתנו), כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר זה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו, ועל זה נצטוונו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, אבל בדברי תורה כתיב [משלי ד, כב] "כי חיים הם למוצאיהם" - [למוציאיהם] בפה [עירובין דף נ"ד ע"א], שכל המרבה בדברי תורה מלבד שאינו מפסיד דבר מה מהנשמה, אלא אדרבא מוסיף חיים. ע"ש.

מהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י ז"ל) מלמדנו יסוד רוחני חשוב: יש משמעות לדיבורים שאנו מוציאים בפינו. הם משפיעים על כח החיות של נשמתנו. דיבורים בטלים "מעייפים" את הנשמה, ואילו דברי תורה מוסיפים בה עוז וכוחות.

היכן רמוז דבר זה?

וזהו שאמר "לא תחללו" - לא תדברו דברי חול ודברים בטלים "ולא תמותו", כי כל דברי חול מפסידים דבר מה מהנשמה, אבל "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - שצריך לחזור פרקו מאה ואחת פעמים כמנין "צוה", כי אדרבא על ידי זה יוסיפו לו שנות חיים.

סוף פרשת קרח מרמזת על ה"סור מרע" – לא להרבות שיחה בטלה כדי לא לגרום למוות נשמתי כזה או אחר ח"ו. וההנגדה, ה"עשה טוב", נמצא בתחילת פרשתנו: חוקת התורה, דיבורי תורה, הם "לאמר"! אל חשש! דבר כרצונך!

הכתוב גם רומז את כמות הפעמים המביאה לזיכרון מוחלט, מאה ואחת פעמים, כנרמז במילה "צוה" (בכתיב חסר).

אגב, הדברים הנ"ל, לגבי כמות החזרות, מביא רבינו את ה"כף הכהן", חידושיו של הגאון בעל "משמרות כהונה" על התורה (שם, אות ב):

וראיתי בספר כף הכהן ז"ל בליקוטים (דף כ"ט ע"ד דיבור המתחיל מקשים וכו'), דהא דאמרינן [חגיגה דף ט'] אינו שונה פרקו ק"א פעמים היינו למי ששונה לבדו, אבל הלומד עם אחר - בארבעין זמנין סגי, כדאמרינן [פסחים דף ע"ב ע"א] תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה.

אנו מורגלים לדבר על כח הזיכרון של שינון מאה ואחת פעמים, כדברי הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה. בעל משמרות כהונה טוען טענה מחודשת ביותר: כל זה הוא בלימוד עצמאי, לבד! אם אדם לומד בחברותא, עם אנשים אחרים, הלימוד המשותף מטמיע את הדברים בזכרון בארבעים פעמים בלבד!

ומזה הרווחנו לימוד נוסף על כוחו של הלימוד המשותף, בחבורה, בקהילה, כלימוד שנבלע יותר בדמם של הלומדים מתוך חיבור ואהבה.

עיוורונו של קרח

 בס"ד

עיוורונו של קרח / לפרשת קרח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

כך שואלים חז"ל והמפרשים בעקבותיהם, והם מתרצים תשובות שונות.

רבינו מביא השוואה מופלאה שעושה רבינו יעקב בן רבינו אשר, "בעל הטורים". חידושו מבוסס

על השוואה של "המסורה", אותן מקבילות שתפקידן היה לסמן למעתיקי הספרים תופעות לשוניות ייחודיות. השוואות אלה מגלות גם השוואות תוכן:. וכך כותב בעל הטורים (במדבר יז, ג)

החטאים. ב' במסורה. החטאים האלה בנפשותם. החטאים את עמלק (ש"א טו יח). לומר לך כמו שאלה חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם, כדאיתא במדרש (תנחומא תצא ט) משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ בתוכה.

המילה "החטאים" מופיעה פעמיים בלבד בתנ"ך: אצלנו ככינוי לקרח ועדתו, ובספר שמואל, ביחס למלחמת שאול בעמלק, ששמואל מכנה אותם "החטאים". ההשוואה היא בכך שכמו שעמלק, ראה את המציאות ואת כוחו של עם ישראל, ובכל זאת החליט להילחם ולהפגע, כך פעלו גם קרח ועדתו: הם ראו את מעשי ה' ביד משה, ואעפ"כ החליטו למרוד בו. בעל הטורים קורא לזה "חוטא בנפשו". אולי הכונה ש"דמו בראשו", הוא האחראי על התוצאות המרות.

רבנו מוצא רמז לדבר בפרשה שלנו עצמה (חלק ב, אות ד, על טז, ו):

זאת עשו קחו לכם מחתות  - ראשי תיבות "עמלק" - לרמוז דקרח וכל עדתו הם כמו עמלק שהוא חטא בנפשו, שראה כל הנסים שנעשו לישראל ואף על פי כן נזדווג להם, כך קרח וכל עדתו חוטאים בנפשותם. ועל דרך שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בפסוק "החטאים האלה בנפשותם".

המילה עמלק רמוזה בפנייתו של משה לקרח ועדתו, לערוך את "מבחן הקטורת". אולי משה רבינ ובעצמ וכבר רומז להם שהם איבדו את הדרך, והולכים בדרכו של עמלק, שנכנס בעיניים פקוחות לאזור שבו מוכח שאין לו שליטה,והוא כולו שייך למציאות רוחנית-אלוהית (עם ישראל ומשה).

אם כן, למרות שחז"ל פתחו בשאלה "מה ראה לשטות זו", נראה שהתורה רומזת שלפעמים גם מי שרואה פיזית – לוקה בעיוורון ביחס למציאת האמיתית.

כסא - רקיע - ים - אדם

 בס"ד

כסא-רקיע-ים-אדם / לפרשת שלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

זכינו לחיות בדורות בהם מצוות התכלת הולכת וחוזרת לחיינו, וכך אנו מקיימים את המצווה לכתחילה ובהידור לפי דעתם של רבים רבים מחכמי ישראל. אשרינו!

רבינו מביא את המדרש המפורסם המדבר על המשמעות של הצבע היפה הזה, ומה שהוא אמור להזכיר (חלק ב אות י, על טו, לח):

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – איתא (=מובא) בילקוט: אמר רבי מאיר תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, לומר לך כל מי שמניח תכלת זוכה ומקבל פני שכינה. עכ"ל...

צבע התכלת המשותף לים ולשמים מזכיר את מה שחז"ל אומרים שהיה בצבע דומה – כסא הכבוד.

אולם ישנה שאלה פשוטה שמתעוררת עם קריאת המדרש: מדוע לא אמורים לזכור את כסא הכבוד מיד עם המבט בציצית התכלת? הרי גם הכסא בצבע תכלת! (ראו בראשונים, בפירושם על שמות כד, י)

לאחר פירוש על פי הפשט, הרב לומד עקרון מוסרי מהמדרש:

...ובדרך דרש נראה לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, שהצדיק המוריד שפע לעולם הוא כדמיון המראה לטושה השמים אותה נגד השמש ואז שורפת איזה ניירות,...וכן על ידי הזדככות הצדיק יורד השפע עליו לעולם.

אדם צדיק המשפיע שפע לעולם, משמש כמו זכוכית מגדלת המרכזת את האור לנקודה מאירה ומחממת: ככל שהזכוכית יותר זכה וצלולה, כך האור יעבור יותר טוב. ככל שהצדיק יותר זך – השפע העובר דרכו לעולם יהי גדול יותר.

והנה נראה דגוון הים הדומה לרקיע הוא מצד זיכוך המים של הים אשר תחת הרקיע ומקבל גוון הרקיע, וכמו שמקבלת המראה צורת האדם בהביטו אליה. וכן גוון הרקיע הוא מצד גוון כסא הכבוד אשר עליו, כיון שהרקיע הוא אש ומים גם כן מקבל המים אשר ברקיע דמות כסא הכבוד כמו הים.

אומר הרב: באמת גם הים וגם השמים הם זכים וצלולים – שקופים. מה שאנו רואים את הצבע, הוא מהשתקפות של המקור – כסא הכבוד – בתוכם. כסא הכבוד הוא התכלת, ואנו רואים את הגוון שלו בתוך השמים (חז"ל: אש ומים), ומשם אל תוך המים. זה לא צבעם – אלא הקרנת הכסא.

ומזה יסיק האדם לעבודת ה' שלו:

והנה במצות הציצית כתיב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", והיינו על ידי שידמה בדעתו שהתכלת דומה לים,...שקיבל גוון הרקיע אשר עליו מלמעלה על ידי זַכּוּתו, וכן הרקיע הגוון שלו הוא מצד שקיבל גוון כסא הכבוד על ידי זַכּוּתו, ועל ידי כן לבבו יבין דבשיטיב האדם מעשיו ויעשה את כל מצוות ה' ויזכך מפעלו, זוכה ומקבל פני השכינה,...

כמו שבשמיים הגוון של הכסא – הופעת שכינה – מופיע לפי זכות (מהמילה "זך") השמים, ובים – לפי זכות הים, כך גם הופעת השכינה מופיעה באדם לפי זכותו. ככל שיעשה מעשיו מתוך נקיות פנימית, מתוך טהרה, כשכוונתו לשם שמים, כך יזכה להיות יותר "כסא" בעצמו, שבו יתגלה רצון ה'. "וראיתם-וזכרתם-ועשיתם".

 

נבואה פורצת גבולות!

 בס"ד

נבואה פורצת גבולות! / לפרשת בהעלותך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

משה רבינו מצטווה לצרף אליו עוד 70 נביאים להנהגת העם. כאשר נערו אומר לו שישנם עוד שניים, משה רבינו שמח ולא מקנה, ואף מתפלל לתפוצה רחבה יותר של נבואה (חלק ג אות ג, על פרק יא פסוק כט):

ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם - כתב בספר ברכת טוב (פרשת יתרו, מז עמודה ב) שיש שני מיני נבואה, האחת, והיא על הרוב, הנשפעת על ידי המלאך הממונה על כך להשפיע על הנביא, ונבואה כזאת צריך למקבל הנבואה שיהיה בו תנאים שאמרו רבותינו ז"ל [שבת צ"ב ע"א] שאין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. וצריך להכין עצמו בכמה הכנות לקבל הנבואה, כי אין כח במלאך השפיע הנבואה רק על הראוי ומוכן לה.

בספר ברכת טוב (המקובל ר' משה הכהן נירול מקרמניץ, כיום באוקראינה) כותב שישנם שני מקורות עיקריים לנבואה: הראשון הוא נבואה על ידי מלאך, והוא המצוי יותר בעידן הנבואה. נבואה כזו מחייבת "כלי קליטה" מובחרים: חכם, גיבור ועשיר. הסיבה היא שלמלאך אין כח להחדיר נבואה למי שאינו בנוי לכך.

והמין השני, היא הנבואה הבאה מאתו יתברך בעצמו שלא על ידי מלאך, ונבואה כזאת אינה צריכה הכנות כל כך, כי אין מעצור לפניו להשפיע נבואתו גם על הבלתי מוכן לה, ואף על אתונו של בלעם.

נבואה שבאה מהקב"ה בעצמו באה בעוצמה אחרת לגמרי. היא לא דורשת שום הכנה מצד המקבל, במידה ויחליט ה' לנבא. אפילו בהמה טמאה תוכל לשמוע את דבר ה', ואף להעבירו הלאה, כאתון בלעם.

וזהו שאומר הכתוב [ישעיה מ, ה] "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר", רצונו לומר לעתיד לבוא "ונגלה כבוד ה'" דהיינו רוח נבואתו כתרגומו, "וראו כל בשר יחדו" מראות נבואתו. וכי תימא איך אפשר שיהיו כולם מוכנים לנבואה ושיש להם כל תנאי הנבואה? לזה אמר "כי פי ה'" בעצמו "דבר", ולא על ידי מלאך, והכל יכולים לזכות בה בלתי שום תנאים והכנה רבה, ע"ש.

הנביא ישעיהו המדבר על הנבואה שתחזור במהרה בימינו בקרוב אמן, מגלה סוד זה, כאשר הוא מדבר על נבואה של כלל האנושות, והסיבה היא – כאמור לעיל – שה'  בעצמו ידבר אל כולם.

לפי יסוד זה מסביר רבינו את דברי משה ביתר דיוק והרחבה:

ובזה אתי שפיר כפל הפסוק שלפנינו "ומי ייתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם", רצונו לומר שלא תתמה איך אפשר שיהיו כל עם ה' נביאים, הלא לא יבצר מהיות בעם שלם עניים וחלשים ובעלי מומין, והנבואה צריכה תנאים שאינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר?

ישנו קושי כפול בדברי משה: מדוע ישנה כפילות במילים "כל עם ה' נביאים" ושוב "ייתן ה' רוחו עליהם"? ועוד: איך ה' ינבא את כולם? הרי תמיד ישנם שאינם חכמים, גיבורים או עשירים!

לפי ה"ברכת טוב" הדבר מתורץ היטב:

לזה אמר שאין זה מן התימה "כי יתן ה' את רוחו עליהם" - שתהיה הנבואה עליהם מאתו יתברך בעצמו ולא על ידי מלאך, ולזה אין צריך שום תנאי וכנזכר.

המילים "כי ייתן ה' את רוחו עליהם" הם הסבר ל"מי ייתן כל עם ה' נביאים"! איך ייתכן שכולם יהייו נביאים? אולי זו תפילת שוא? אין הדבר כן. משה רבינו מתפלל שהקב"ה בעצמו ייתן נבואה, וממילא כלל העם יוכל לקבל את הכח הזה.

שנזכה לחזרת הנבואה במהרה בימינו, אמן!

ברכה ושמירה בעולמה של תורה

 בס"ד

ברכה ושמירה בעולמה של תורה / לפרשת נשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בקהילות רבות, וג'רבא ביניהן, היתה פרשת נשא חגיגית במיוחד עבור הכהנים. הם היו נוהגים לכבד את הכהן בעליה ארוכה, מתחילתה של הפרשה, ועד לסיום של ברכת כהנים.

ב-15 מילים קצרות אלה, ישנו תוכן רב, וגם רבינו מציג מדרש פליאה על ברכת הכהנים (חלק ב אות ג, על פרק ו פס' כד):

יברכך ה' וישמרך" – איתא (=מובא) בפליאה: "יברכך" - מזכור, "וישמרך" - משמור. נראה לפרש על פי מה שכתב בילקוט חדש (ערך מצוות סימן ט"ז) משם זוהר בראשית (עמוד ס"ה), דמצוות עשה מסטרא דדוכרא מדת זכור, ומצוות לא תעשה מסיטרא דנוקבא מדת שמור,

המדרש מחבר בין הברכה לציויי השבת לכאורה, ל"זכור" ו"שמור". השאלה עולה מאליה: מה הקשר בין הדברים? אלא שהזהר הקדוש מסביר ש"זכור" הוא כביכול הצד הזכרי, הפועל, ה"עושה", מצוות עשה, ואילו "שמור" הוא הצד הנקבי, המשמר את המציאות, מצוות לא תעשה.

עוד מדרש:

עוד שם בילקוט חדש (סימן ס"ז) רמ"ח מצוות עשה כנגד רמ"ח אברי האדם, וכל אבר מצוהו עשה בי מצוות שתחיה בזכותן ותאריך ימים. ושס"ה מצוות לא תעשה כנגד גידיו וכמנין ימות החמה ומשעה שהחמה זורחת עד ששוקעת צווחת ואומרת לאדם גוזרני עליך שלא תעבור בי עבירה, ואל תכריע אותי ואת כל העולם לכף חובה.

ההקבלה בין רמ"ח מצוות העשה לרמ"ח האיברים, וכן של שס"ה מצוות הלא –תעשה, לשס"ה הגידים, ולשס"ה ימי שנה מופיעה במקומות רבים. כאן מתחדדת התלות שביניהם: קיומם ותיפקודם המיטבי של האברים, הגידים וימי השנה, תלויים במעשיהם של ישראל, בקיום המצוות.

עוד מדרש:

עוד איתא בילקוט חדש בליקוטי דינים (סימן ט"ו) וזה לשונו: השס"ה לאוין הם שמירה גדולה, והיצר הרע אסור בזיקים על ידם וכו'.

בשס"ה מצוות לא תעשה, ישנה שמירה מהתעוררות שלילית בנפש האדם. ה"אסור" של העבירה, גורם ל"אסור" – לקשור – את היצר הרע מלפעול.

כעת יחבר הרב את כל הרעיונות הללו, ויבאר את המדרש התמוה בו פתח:

וזהו שאמר "יברכך" - בחיים ואורך ימים, "מזכור" - שהיא מדת מצוות עשה, שעל ידי מצוות עשה יחיה ויאריך ימים וכנזכר. "וישמרך" - מהיצר הרע ומכף חובה "משמור" - שהיא מדת מצוות לא תעשה שהם שמירה לגוף וכנזכר.

אומרים לנו הכהנים: אמנם אנו צינורות לברך אתכם באהבה מאת ה', אולם גם לכם יש חלק אקטיבי ביצירת הכלים: התרחקות מדרך ה' פוגעת באדם. הדרך הטובה להישמר היא לבנות נכון את הקשר עם הקב"ה, בשמירת אברינו מחטא. מצוות עשה יפעלו להיטיב את חייו הגשמיים של האדם, המפעיל ורותם את אבריו לעבודת ה' ומקדשם, ואילו מצוות הלא תעשה ימנעו מאיתנו – בגוף ובזמן – לפגום בהשראת השכינה הקיימת על גופנו.

ויהי רצון שתחול עלינו ברכת ה' מפי הכהנים.

 

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם

בס"ד

קשה סילוקם של צדיקים, במיוחד בבחרותם / לפרשת במדבר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתיאור תולדות אהרון הכהן מציינים כמובן את הטרגדיה שפקדה אותו, מות בניו נדב ואביהוא. רבינו מעמיק בסוגיה זו לאור דברי חז"ל על חומרת פטירתם של אנשים בצעירותם, לא אלינו (חלק ג, אות ג, על פרק ג פסוק ד):

וימת נדב ואביהוא לפני ה' - אמרו רבותינו ז"ל [עיין איכה רבה א, מה] קשה סילוקן של בחורים יותר מחרבן בית המקדש. ונראה לפרש במה שאמרו בגמרא [שבת ל"ג ע"ב] בזמן שאין צדיקים בדור להתפס בעון הדור, תינוקות של בית רבן נתפסים בר מינן. ע"ש. נמצא סילוק הבחורים הוא מצד שאין צדיקים בעיר להתפס בעון הדור, וזהו יותר מחרבן בית המקדש, כי בחורבנה נשארו לנו כמה צדיקים.

השוואה מפתיעה: פטירתם של צעירים קשה יותר מחורבן בית המקדש! מדוע? מסביר הרב כי בכך ישנה עדות שהמצב בעם כל כך קשה, שאין צדיקים לסלק לכפרת העם. אין מי שימשיך להוביל ולהדריך. זאת לעומת חורבן בית המקדש שה' הותיר לנו שריד ופליט בדמות חכמים שיורונו דרך ה'.

על פי זה מבאר הרב פסוק בספר 'קינות' - איכה:

וזה גם כן רמז הכתוב [קינות ה, יד] "זקנים משער שבתו" - אלו הצדיקים, אז "בחורים" שבתו "מנגינתם" - שנתפסין בעון הדור במקום הזקנים ששבתו ואינם נמצאים בעיר.

אם אין זקנים - צדיקים, הערֵבים הבאים הם הבחורים ב"מ.

אמנם ישנם שני סוגים של הסתלקות צדיקים:

...והנה הנביא [ישעיה נז, א] אמר: "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ויש שני פירושים בזה: א. מפני הרעה שלא תבא ולא יראה הצדיק ברעה. ב. מפני רעת הדור לכפר בעדם. ואפשר לומר כי הסילוק לכפר היינו בנפטר אחרי מלאת ימיו ושנותיו, אבל בנפטר בקיצור שנים הוא מפני הרעה שלא יראנה.

צדיק עוזב את העולם טרם זמנו, או כדי שלא יצטער ממה שחלילה עתיד להתרחש או כדי לכפר על עם ישראל. המדד לזה – כך מציג הרב – הוא האם הפטירה היתה בצעירותו או שמא לאחר הגיעו לגיל זקנה.

לפי חילוק זה מובנים דברי חז"ל לעומקם:

ובזה יפורש שני מאמרים סותרים, דבמקום אחד [איכה רבה א, ל] אמרו חכמינו ז"ל קשה סילוקם של צדיקים יותר מחרבן בית המקדש, ובמקום אחר [עיין ראש השנה דף י"ח ע"ב] אמרו: קשה סילוקן של צדיקים כחרבן בית המקדש. והיינו במת בקיצור שנים כדי שלא יראה ברעה בר מינן, ובית המקדש נחרב לכפר, והצדיק שנפטר בקיצור שנים הוא קשה יותר כי הוא מפני הרעה. ומה שאמרו כחרבן בית המקדש היינו במת בזמנו, שהוא לכפר כחרבן בית המקדש.

מדרש אחד משווה את פטירת הצדיקים לחורבן בית המקדש, ואילו המדרש דלעיל אומר שסילוק הצדיקים חמור אף יותר מחורבן בית המקדש. כיצד ניישב את המקורות הללו? לפי חילוקו של הרב הדברים מובנים יותר: אם הוא נפטר בקיצור ימים, הרי שכבר אין מי שיחנך את העם ויכפר בעדם, וזה חמור מחורבן המקדש שיש בו תקווה לכפרה. אם נפטר הצדיק בזמנו, הרי בזה הוא בא לכפר, וזה ממש דומה לתוצאה של חורבן המקדש.

ויקויים בנו ובכל חכמי ישראל ובעם כולו הפסוק "עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו".

 

עבודת החינוך ושכרה

 עבודת החינוך ושכרה / לפרשת בהר / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עבודת החינוך היא עבודה מתמשכת, שדורשת המון מחשבה, השקעה והתמדה. שלב ראיית הפירות ההוא לעיתים רחוק מאד, והדבר יכול לגרום לריפיון מסוים במודעות בפעילות המקדמת את חניכינו: ילדינו ותלמידינו.

כל בר דעת מבין כי את הפירות המתוקים אוכלים –בסייעתא דשמיא! – זמן רב לאחר ההשקעה.

רבינו מוצא את היסוד הזה רמוז בפרשתנו (חלק ב אות ג, על כה, ג):

שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה

נראה לפרש על פי מה שאמרו במסכת קידושין (דף ל' ע"א) על פסוק "חנוך לנער על פי דרכו", רבי יהודה ורבי נחמיה, חד אמר משיתסר עד עשרים ותרתין, וחד אמר מתמניסר עד עשרים וארבע. ע"ש. נמצא דבין למר ובין למר החינוך הראוי לבניו של האדם להדריכם בדרך טובה ולשרש מקרבם כל מדה רעה, הוא שש שנים.

בתלמוד ישנה מחלוקת בין ר' יהודה ור' נחמיה מהו הגיל המשמעותי ביותר לעקוב מקרוב אחר חינוך הבן להמשך חייו, האם 16-22, או 18-24 (רש"י שם מסביר גם באופן אחר: שמחלוקתם היא לגבי הגיל בו ראוי לדחוף את הבן לנישואין, עיינו שם). שני החכמים מסכימים שמדובר על טווח של שש שנים.

והנה שדה וכרם רומזים לבניו של האדם, כי כשם שהאדם מאסף משדהו וכרמו תבואה ופירות למזון גופו, כך הוא מאסף מבניו תורה ומצוות ומדות טובות למזון נשמתו וכמאמרם ז"ל (סנהדרין דף ק"ד ע"א) "ברא מזכי אבא". וההנהגה במדות טובות נקראת "זריעה", כי במו שעל ידי הזריעה יגדלו הצמחים והפירות, כך על ידי ההנהגה יזרע ויטע בלב בניו מדות טובות המוציאות פרחים ופירות טובים מתורה ומצוות. והמשרש אחר מדות הרעות של בניו נקרא "מזמר" שהוא דומה למזמר כרמו להסיר ממנו הענפים הרעים המכחישים (=המחלישים) אותו.

בניו של אדם חייבים לכבדו בחייו, אולם גם לאחר מותו. מעשיהם הטובים, יבול חינוכם של ההורים, מזכים את נשמת הוריהם בעולמות העליונים. את פירות שדה החינוך יאכלו הוריהם בעקבות אותה השקעה ומסירות.

והנה ההשקעה היא בשתי בחינות: סור מרע – וזו "זמירה", חיתוך הענפים הרעים, המידות הרעות, ועשה טוב – זו "זריעה", שתילה של מידות טובות בלב הנערים.

וזהו שאמר הכתוב "שש שנים תזרע שדך" - לחנך את בניך בהנהגות ישרות, לכל מר ומר כדאית ליה, "ושש שנים" הנזכרות גם כן "תזמור כרמך" - לשרש אחר מדות הרעות שתראה בהם. ועל ידי זה "ואספת את תבואתה" של השדה וכרם, שהם מצוות ומעשים טובים ומדות טובות של בניך, ותמצא מזון לנפשך בעולם הבא על ידיהם.

כך בעצם מתפרש הפסוק: אם רצונך "לאסוף את תבואתה", לקבל פרנסה לנשמתך גם כאשר אתה לא תוכל לרכוש תורה ומצוות, לאחר מאה ועשרים, עליך להשקיע רבות בחינוך, ובמיוחד בתקופות המשמעותיות של בחירת דרך בחיים.