אויבים נופלים בזכות מסירות נפש!

 בס"ד

אויבים נופלים בזכות מסירות נפש! / לפרשת בוא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

לצורך ביטוי של אמונה, מצוה ה' את בני ישראל למרוח דם על המזוזות ועל המשקוף. מה המטרה? (שמות יב, יג):

וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא  יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

מקשה רבינו על פסוק זה (אות יב):

והפליאה נשגבה, כי האם יצטרך חלילה לאל לאות למען יכיר בתי ישראל לפסוח עליהם? ועוד יקשה אומרו "ולא יתן המשחית לבוא", כאלו המשחית הוא זולתו ית' והוא לא יתנהו לבוא אל בתיכם, והלא ה' בעצמו הוא המכה בעם, כמו שכתוב "ועבר ה' לנגוף את מצרים" אם כן מה כונת אומרו "ולא יתן המשחית"?

שואל רבינו: מה הצורך של הקב"ה לראות את הדם? וכי הוא אינו יודע היכן חי ישראלי והיכן גוי? ועוד: וכי יש איזה משחית חיצוני שיהרוג את הבכורות? הלא הקב"ה בעצמו וא זה שהורג את המצרים, כפי שנאמר בפסוק אחר!

מחדש הרב:

ואחשוב כי נודע שבזמן ההוא היו ישראל שקועים בטומאת גלולי מצרים והיתה מידת הדין מקטרגת עליהם לבל יגאלו

לעם ישראל יש בעיה רוחנית: מידת הדין מנסה למנוע את יציאת מצרים, כי עם ישראל היו עובדי עבודה זרה...

ולזה ראה מראש לזכותם לגאולה, וזה במה שיצום לשחוט תועבת מצרים לעיניהם וינתחוהו לגזרים ועי"ז ימסרו עצמם למות בידי המצרים בראותם אלהיהם נשחט לעיניהם ודמו נשפך בידי היהודים זה יהיה להם לזכות גדול ופתח תקוה להצלתם, וזה אומרו, "ועבר ה' לנגוף וגו' וראה את הדם" שקיימתם מצות ה' ומסרתם עצמכם למיתה לעשות רצונו, כי אז "ופסח ה' על הפתח" כי ישוב לפנות אליכם ברחמים בשכר זה וכל עוולה – היא מידת הדין – קפצה פיה לבל יגוף ה' אתכם בגלל המצרים על עוונותיכם רק אתכם יציל.

מריחת הדם היתה אקט של מסירת נפש מצד העם: שחיטת אלוהי מצרים לעיני מאמיניו מראה כי יש שינוי כיוון בכל ההתנהלות של עם ישראל: לא עוד אמונה באלהי מצרים, אלא בחירה באלהי ישראל, ה' יתברך. הפסיחה של ה' היא לא מעל הבית, אלא מעל טענות מידת הדין! ובזה תורצה השאלה הראשונה.
מלבד זה עוד הבטיח בטחון אחר והוא כי "לא יתן המשחית" וגו', ירצה, כי הנה בפעולה זאת יש סכנה גדולה נשקפת לאיש הישראלי כי מדי עבור המצרי וראה את הדם על הפתח... היתכן לא ינתקו מורשי לבבו להקהל ולעמוד על נפשם בפחי נפש ובחמה שפוכה?? זה בא במקלו וזה במגלו וזה בקרדומו וזה בחרבו להכנס אל בתי היהודים ולעשות בהם נקמות! ולזה הבטיח הכתוב כי מלבד כי יגן ה' עליכם ממידת הדין המקטרגת עליכם...עוד לא יתן ה' המשחית הם המצרים מרי נפש לבא אל בתיכם לנגוף אתכם בחרבות וברמחים כי ה' יתן מורך בלבבם לבל יהינו להזיק ולהרע אתכם...

"המשחית" אותו ימנע ה' מלבא הם המצרים הרותחים על הפגיעה באלהיהם. ראית הדם עלולה לעורר את חמתם להשחית ולפגוע בעם ישראל. בגלל מסירות הנפש הזו, ה' ייתן פחד בלב המצרים, והם יימנעו מלבוא ולהשחית בעם ישראל.

התורה מבטיחה כי יהודי שמוסר את נפשו מובטח כי בכך הוא רוכש סגולות עילאיות ומובטח שה' יפיל אויביו לפניו.

 

רוצה גאולה? וותר על המתנות!!

בס"ד

רוצה גאולה? וותר על המתנות! / לפרשת וארא / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

הקב"ה מקשה את ליבו של פרעה, ורבים מחכמינו שאלו מדוע עשה כן ה'. למה לא לאפשר לפרעה לשחרר כאשר תגיע נקודת השבירה, החל ממכת שחין, שם ה' מחזק את לב פרעה? למה צריכים לשחרר בכח ובהכרח, באותות, במופתים וביד חזקה, ולא לתת לרצונו החופשי של פרעה לעשות זאת?

מסביר רבינו (אות ב):

יתכן לפרש כתובים אלה ע"פ מ"ש המפרשים בטעם שעשה ה' ככה לשלח את ישראל מאת פרעה ביד חזקה ובזרוע נטויה אחרי הכותו את פרעה מכות גדולות ונאמנות ולא באופן שיתן בלבו רחמים לשלחם מטוב רצונו ולא ביד חזקה, יען שהוא ית' חפץ לקחת לו ישראל לסגולתו ולהיות לו לעם שלא ישתעבדו רק אליו ית' ולא לזולתו

מטרת יציאת מצרים: להפוך להיות עבדי ה', ולצאת מכל שיעבוד אחר. עם ישראל יהיו חייבים להבין שאין להם מחוייבות לאף אחד אחר מלבד הקב"ה.

וא"כ אם היה נותן בלבו לשלחם מרצונו הטוב כי אז נהיה תמיד כל הימים משועבדים אל פרעה שאם יזדמן יצטרך לשרתו ולעבוד לו כל מלאכת עבודה ויקרא להם לעבוד לא נוכל להשיב פניו ריקם כי אז יקראו כפויי טובה וע"כ הוציאם בעל כרחו שלא בטובתו לבלתי עבוד בנו עוד כל הימים

אם היינו יוצאים מטוב ליבו של פרעה, היינו נשארים משועבדים לו לעולם! גם אם לא בפועל אז בפוטנציאל, בתחושת המחוייבות. לכן רצה הקב"ה להוציא את עם ישראל מתוך הכרח לפרעה, כדי שיובן לכל אורך ההיסטוריה שאין לנו שום מחוייבות כלפי הטבה כלשהי מצד פרעה.

וזה ממש מאמרו ית' אל משה "לכן אמור לבני ישראל אני ה'" בעל הרחמים "והוצאתי אתכם וגו' וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" והטעם לזה שלא הוצאתי אתכם באופן אחר בתת אל לבו לשלח אתכם ברצון הוא יען כי אני חפץ "לקחת אתכם לי לעם" להשתעבד לי בלבד ולא אל זולתי ו"להיות לכם לאלהים". ואם עשיתי באופן זה אז תצטרכו להשתעבד גם לזולתי, לזה (=ולכן) גאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

הדבר רמוז גם בלשון המפורסמת של "ארבע לשונות של גאולה", "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי", שהתכלית של כל הפעולות הללו הוא להיות לה' לעם, והוא יהיה לנו לאלהים. קשר כזה בלבד. ולכן גם פה מוזכר אופן הביצוע, זרוע נטויה ושפטים גדולים, כדי לייצר ניתוק מוחלט מהמשעבד הרשע הקודם, ולייצר קשר בל יינתק בין עם ישראל לגואלו האמיתי – ה' יתברך.

קורס אלוקי ראשון במנהיגות!

 בס"ד

קורס אלוקי ראשון במנהיגות / לפרשת שמות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו חושש שעם ישראל לא יקשיב לו. לצורך כך נותן לו הקב"ה שלושה סימנים מופתיים. שואל עליהם רבינו:

ראוי להעיר ולשאול, אל מה יורו שני האותות האלה מהפיכת המטה לנחש ומצרעת ידו, ואל מה ירמזון שני האותות האלה? כי אם למען האמונה בלבד להאמין בה', הקצור קצרה ידו ית' מעשות אותות אחרים נאמנים זולתם?

שואל רבינו: מדוע בחר ה' דווקא באות ההמטה הנהפך לנחש, והיד הנעשית מצורעת? הרי יכול היה ה' לבחור סימנים אחרים בכדי להביא לאותה תוצאה אמונית – ומדוע בחר דווקא באלו?

רבינו לא דן באות הפיכת המים לדם. שמא הוא מתכוון שבכל יש פשוט סימן לבאות, מכות מצרים הנפתחות במכת דם.

עוד למה עשה ה' ככה לעשות בגופו של משה מצרעת ידו ושובה כקדם, ואחד מחוצה לו מהפיכת המטה לנחש והיה לו לעשות או שניהם בגופו של משה או שניהם מחוצה לו? ועוד למה לו אותות שתים ולא הספיק באחת מהנה למען יאמינו?

עוד יש לשאול: מדוע אות אחד פנימי, הפוגע בגופו של משה, והאחד חיצוני לו – הפיכת המטה? ומדוע בכלל לעשות יותר מאות אחד?

רבינו יסביר שמדובר על מסרים למשה בעצמו, לא פחות מאשר מסרים לעם:
וייתכן בישוב כל זה כי ברצות ה' להרכיב אלוף לראש העם בחר לו יה את משה עבדו לרעות ביעקב עמו רצה ללמד אותו אופן ההנהגה שיתנהג עמהם. ונודע שההנהגה המדינית דרוש לה שני תנאים, א', שלא יחת מפני כל ויהיה לבו כלב הארי אמיץ בגבורים, שאם יהיה מוג לב כשפן אז נוע ינוע כסא מלכותו וימוט עולם ועד...התנאי השני, שיהיה חרוץ וזריז בענייני המלוכה ובמשפטי העם ולא ישכון באהלו העצלה והרפיון...

משה הולך להוביל את עם ישראל ועליו ללמוד את עקרונות הבסיס. יש שנים עיקריים: אומץ וחריצות. האומץ נצרך לא רק כלפי חוץ, אלא לא פחות מכך כלפי פנים. הרב מזכיר את שאול המלך, שלמרות שהיה מלך גיבור, אחד מחטאיו היה שנכנע ללחץ העם בהקרבת הקרבן ובביזת עמלק. חריצות – כפשוטו, לא לשקוע בתענוגי המלכים ובבזבוז ימיהם בבטלה, אלא לפעול כל הזמן לטובת העם, לראות את צרכיו ולתת מענה.

והנה נודע כי המטה רומז לשבט מלכות וממשלה...וזה הורה ית' למשה באות הראשון מהפיכת המטה לנחש לומר: ראה גם ראה "מה זה בידך" שהוא מטה ושבט מושלים והכר לך מה עמדך לנהוג נשיאותך ברמה ולזרוק מרה בעם וייראו ממך ולא תירא מפניהם. ויאמר "השליכהו ארצה" וכאשר השליכהו לארץ היה לנחש והוצרך לנוס מפניו, להורותו כי כאשר ישליך לארץ שבט המושל וישפיל עצמו לפני העם...אז המטה עז ההוא יהפך לנחש ויוכרח לנוס מפניו. ככה שבט ממשלתו רע ירוע וישבר כעץ לבל יוכל קום.

המטה – שבט המלוכה. תחזיק אותו תמיד ביד! אם תניח אותו – תגלה שהוא פתאום מאיים עליך, ומאיים לסדוק את ממלכתך. מה הפתרון אם בכל זאת טעית בכך?

עוד אמר לו "שלח ידך ואחוז בזנבו", רמז לו כי אם יתחזק ויאחז בידו את רסן הממשלה כדת שלא יחת מפניהם אז יהיה למטה עז ומקל תפארה בידו בכפו ותכון מלכותו מאד. ואמר "ואחוז בזנבו" ולא "ואחוז בו" לרמוז...שלא יתנהג בקושי ובאכזריות, ורק...בזנבו כלומר בראש הדק בחסד וברחמים, באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת.

תשתלט על מלכותך מחדש, אך לא באופן אלים ואגרסיבי, אלא בחכמה שמשלבת קירוב רב וריחוק עדין.

הסימן השני נוגע למידת החריצות:

ובא האות השני מצרעת ידו ללמדו תנאי שני לברוח מן העצלה לזה אמר "הבא נא ידך בחיקך" היא רמז אל העצל אשר כל היום יטמון ידו בחיקו...ויאמר לו עוד "השב ידך אל חיקך", כלומר כבוש את יצרך...ומלת "אל" כמו "על" כמו "אל שאול ואל בית הדמים" (שמואל ב, כא, א). וכאשר השיב ידו על חיקו וכבש יצרו לעזוב מדת העצלות אז "והנה שבה כבשרו" כי שב ורפא לו ותכון מלכותו מאד...

עצל טומן את ידו בחיקו. דבר זה  מביאו לנזקים, הפסדים וצער. כדי להצליח עליו להתגבר על תכונה זו. בכך רבינו מסביר את ההבדל בין שתי הפניות של הקב"ה. בתחילה אמר "ידך בחיקך" ובסוף אמר "אל חיקך", במשמעות של התגברות.

בשני אופנים אלה יוכל משה להתחיל את צעדיו בהנהגת עם ישראל.

מה נוכל אנחנו ללמוד מכך על השילטון העצמי?....

האחים תובעים את הצדק!

בס"ד

האחים תובעים את הצדק! / לפרשת ויחי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

חששם של האחים מתגבר עם פטירת יעקב, שמא יוסף ירגיש שנוח יותר לפגוע בהם כעת. הם אומרים לו (נ, יז):

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:

רבינו מדקדק בדבריהם, ומעלה כמה קשיים (אות יא):

ראוי להעיר: א. אומרו "כי רעה גמלוך", וזה נותן טעם לפגם, כי היאמר איש לרעהו "סלח לי חטאתי שהרעותי לך יען הרעותי לך"? ואם יאמר כן - הירצהו או הישא פניו?? ב. אומרו "ויבך יוסף" וגו' בכיה זו...מה טעם יש בה? ג. אומרו "ואתם חשבתם עלי רעה" למה אמר בלשון נקבה, ולא "רע" לשון זכר? ד. אומרו "אלהים חשבה לטובה", הוא בלתי מכוון, ויותר נכון לומר "אלהים השיב לי טובה" או "גמלני טובה".

שואל הרב טייב זצ"ל: אנו מבינים כי האחים מתנצלים על המכירה, ויוסף עונה להם שהדבר קרה ברצון ה'. לפי זה, הדיאלוג ביניהם לא ברור. הם מבקשים שיסלח להם "כי" רעה גמלוהו. וכי זו סיבה למחילה? אדרבה! זו סיבה להחמיר את העונש! עוד צריך להבין מדוע יוסף בוכה בשיחה זו? גם לא מובנות המילים "רעה" ו"חשבה" בפסוקים הללו.

הרב מחדש כי השיח ביניהם אינו עוסק במכירה ובירידה למצרים אלא בשרשי האירוע – המתח והויכוח בין האחים:

ויתכן כי לשון "גמול" נופל על מי שקדם לו טובה או רעה מאת רעהו...עוד נודע כי צרות ותלאות שעברו על יוסף הכל בא ממנו בהביאו דבתם רעה אל אביהם, הגם כי לטובתם נתכוון שיוכיח אותם אביהם תוכחות מוסר ללכת באורח מישור מ"מ הם חשבו שכונתו לרעה להבאיש ריחם בעיני אביהם ולהתכבד בקלונם ואז קרה מה שקרה

כדי להבין את עומק השיחה ביניהם מקדים הרב שתי הקדמות. א' – גמול משמעותו פעולת החזר על פעולה שקדמה לה. הקדמה ב' – שנאת האחים התעוררה עקב הוצאת הדיבה של יוסף.

אמנם האחים באמת רוצים להוריד כעס ורצון לנקמה מצידו של יוסף, אך הם לא באים בהתרפסות מוחלטת, אלא מכוחו של הצדק. רצונם בעצם לומר: אל תחשוב כי האשמה היא על ראשנו בלבד , אלא גם אתה יוסף אשם בדבר!

ועל כן כאשר מת אביהם חשו בראשם פן תדבקם הרעה לגמלם רעה, לזה נגשו "וידברו אליו אביך צוה וגו' שא נא פשע אחיך", והשכילו פיהם לרמוז לו כי לא בם האשם רק בו! יען רעה הזאת הבאה עליך מידך היתה זאת לך, כי אתה החלות בקלקלה, כי הם רק רעה "גמלוך" ירצה, שהרעה אשר הרעו לך היא תשלום גמול הרעה שהרעות להם בהביאך את דבתם הרעה אל אביהם להבאיש את ריחם בעיניו וא"כ אין מהראוי לנטור איבה להם.

המילה "גמול" מסגירה את פנימיות כוונת האחים: אתה, יוסף, התחלת את ההידרדרות שהביאה למכירה הנוראית. אתה ספרת עלינו דברים רעים לאבינו יעקב. דבר כזה לא ייתכן שיעבור בשתיקה, רק אולי הגזמנו בעצמת התגובה.

כעת תגובת יוסף מובנת יותר:

ויוסף בחכמתו הבין אל שכל מליהם ומה ירמזון דבריהם לכן "ויבך יוסף בדברם אליו" שחשדוהו חינם כי מחשבתו רעה ובאמת כוונתו לטוב להם כל הימים, וע"כ בכה כדרך הנחשד בדבר שאין בו וכדרך כהן גדול ביוה"כ...

לא הבנתם אותי! בוכה יוסף. כוונתי היתה לקיים מצוות התוכחה על ידי אבא יעקב! חשדתוני לחינם!

והוא מכוון אומרו "ואתם חשבתם עלי רעה" ירצה (כמו: רצונו לומר) אתם חשבתם הדיבה שהבאתי היא "רעה" לכם להבאיש ריחכם להתכבד בקלונכם, וע"כ גמלתם לי רעה אבל אל אלהים הבוחן ורואה כליות ולב הוא ידע וחשב הדיבה ההיא לטובה.

ה"רעה" עליה דיבר יוסף – אינה המכירה, אלא המחשבה שחשב יוסף בהביאו את דיבתם אל יעקב. אולם זו טעות – אלוקים בעצמו ידע שמחשבתי היא "לטובה". לקדם אתכם, ולהיטיב את החינוך שלכם. מה הראיה לדבר?

וזה לכם האות ממה שהוא יתברך גדלני ורוממני להיות לראש ולקצין על כל ארץ מצרים "למען עשה כיום הזה להחיות עם רב", מזה יוודע לכם שמחשבתי היא לטובתכם להישירכם בדרך טובה כי לא עביד רחמנא ניסא לשקרי.

הקב"ה לא עושה נס כדי לחזק רמאים ושקרנים. אם באמת קרה הנס הזה, שאני יוסף, עבד ואסיר, נהייתי משנה למלך מצרים והצלתי את כל העמים באזור, הרי שבכך מתגלה שראה ה' את צדקתי ויושרי והביאני למקום הזה.

מגמת ביקוש האמת של יוסף ואחיו מתבררת באופן חד גם במצב בו הרגש והכאב שולטים. יש ניסיון להגיע לחקר שורשי האירוע שפקד את משפחתם. יוסף לא מתחמק מהתוכחה, למרות שיכול היה להשתיקה, ובזה מראה שכמו שהוא ציפה מהם לקבל תוכחה, כן הוא נוהג בעצמו.

כבוד מלכות או כיבוד הורים?

בס"ד

כבוד מלכות או כיבוד הורים? / לפרשת ויגש / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יעקב יורד למצרים למשמע הבשורה הטובה שיוסף בחיים והוא משנה למלך. יוסף מייעד למשפחתו – ואביו בתוכם – התיישבות דווקא בארץ גושן, שאינה קרובה לעיר מלכותו  (מה, י):

וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

שואל על זה רבינו (אות ז):

מאד יפלא על זה כי מהראוי שיושיב אביו בארץ מצרים מקום משכן כבודו ולא להושיבו בארץ אחרת רחוק ממנו!

כיצד ייתכן שלא יושיב את אביו במקום יוקרתי ומכובד הקרוב לעיר המלוכה? במיוחד לאחר ניתוק קשה של עשרות שנים!

מיישב רבינו באופן הבא:

ויתכן שהוא על דרך שכתב הרא"ש (רבינו אשר בן יחיאל, צרפת-ספרד, המאה ה-13) בסוף פרק קמא (=ראשון) דקידושין על מהר"ם מרוטנבורג (רבינו מאיר, אשכנז, המאה ה-13) רבו, כי מיום שעלה לגדולה לא הלך להקביל פני אביו ולא רצה שאביו יבא אצלו.

רבינו מביא את דברי הרא"ש המעיד על רבו הענק, המהר"ם מרוטנבורג, שכאשר נתמנה לרבנותו, לא פגש את אביו כדי לא להכנס למתח ההלכתי של כבוד מי גדול, כבוד תורה או כיבוד הורים. נציין, שהרא"ש לא פסק כמו רבו, והורה שמקרה כזה, של בן שהוא תלמיד חכם גדול, שכל אחד חייב לקום לפני זולתו: האב לכבוד תורת בנו, והבן לכבוד אביו. מכל מקום – מציע רבינו – שזה היה השיקול של יוסף:

ולזה אמר כי בהיות "כי שמני אלהים לאדון" וגו', ועליתי לגדולה רמה כזאת, לזה יוכרח לשבת בארץ גושן לבל ימשך פגיעת כבוד לי ולך, כי אם תקום מפני לחלוק כבוד למלכות - תהיה פגיעה בכבודך כי אני מחוייב לקום מפניך כי אבי אתה, ואם אני אקום מפניך כדת - אז תהיה פגיעה בכבוד המלכות!

זה מתח נורא! אם יקום יוסף לכבוד אביו, ייפגע כבוד המלכות, ואם יעקב יקום לכבוד יוסף המשנה למלך, הרי שבזה ייפגע כבוד אביו. המסקנה:

על כן הטוב והישר הוא לשבת בארץ גושן, ועל כל פנים תהיה קרוב אלי.

יוסף ינסה לשמור על קשר הדוק גם מרחוק, למרות האילוץ לשבת במרחק.

בהלכה ישנם מצבים בהם כבוד האב מתקיים באופן שכלפי חוץ לא נראה ששומרים על כבודו  (בבלי קידושין לא, א):

תני אבימי בריה דרבי אבהו: יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחים  ומביאו לחיי העולם הבא.

כלפי חוץ נראה הבן המעסיק את אביו בריחיים כפוגע בכבודו, שמעבידו בעבודה קשה אולם שם מדובר שאין ברירה אלא להתפרנס באופן הזה, אך הבן עושה זאת בחן וברחמים כדי לעודד את רוח אביו. היום היינו מביאים אולי דוגמא אחרת: אדם שלא מוותר לאביו המזדקן שיטפל בענייניו, כדי למנוע ממנו התנוונות. אופן קיום המצווה חייב להיות מותאם בצורה המיטבית למצבי החיים המשתנים. 

מעלתו של יוסף - גם בעיתות משבר!

בס"ד

מעלת יוסף – גם בעיתות משבר / לפרשת מקץ / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרעה המוטרד מחלומותיו מופתע לשמוע את שר המשקים שלו פותח תיק לא נעים מהעבר, זה שבגינו הושלך לכלא. במסגרת הסיפור מציע שר המשקים לפרעה את פותר החלומות אותו פגשו שם בכלא (מא, ט-יג):

(ט) וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם: (י) פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר ...(יא) וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ: (יב) וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר: (יג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה:

פרעה המיואש מתעודד למשמע בשורה זו וקורא ליוסף מיד, וזה פותר את חלומותיו.

רבינו עומד על התיאור המוזר של יוסף בו משתמש שר המשקים. מה המשמעות של היותו נער (=עבד)? מה המשמעות של היותו עברי? וזה שהוא עבד לשר הטבחים?

והנה רז"ל דרשו אומרו נער עברי עבד וגר לגנאי

חז"ל דברו בגנותו של שר המשקים שגם כאשר הוא בא לשבח יהודי – הוא מקטין אותו ככל יכולתו. לרבינו כיוון אחר. שר המשקים מאדיר ומהלל את הבחור היהודי הזה...

ואני ההדיוט דורשו לשבח כי כיוון בזה להגדיל מעלת ושבח יוסף שגם בהיותו נער צעיר לימים אשר לא תמצא חכמה רק בישישים ולא בצעירי ימים, ועם כל זה הוא קולע אל השערה ולא יחטיא בפתרון החלום.

מעלה ראשונה: היותו חכם באופן מיוחד על אף גילו הצעיר. חכמה כזו, בהירה ומדוייקת מפעימה את ליבו של השר.

וגם שהוא עברי וארץ מולדתו היא ארץ העברים וגלה חוץ למקומו ובא הנה ע"פ מקרה שקרה לו, וטבע הגלות יחייב טמטום הלב והשכל, וכמו שענו חכמי ישראל לאחשוורוש, עת דרש מהם משפט ושתי, השיבוהו דבר, כי מיום שגלינו מארצנו לא עמד טעמנו בנו ואבדה חכמתינו. לך אל עמון ומואב שלא גלו ויגידו לך משפטה ודינה.

חז"ל מספרים כי כאשר אחשוורוש רצה לחרוץ את דינה של ושתי אשתו הוא פנה בתחילה לחכמי ישראל. הם – ביודעם את אופיו ההפכפך – נמנעו מלשפוט בטענה שהם לא מיושבים בדעתם בעקבות גלותם מארץ ישראל. היה צפוי שגם יוסף יהיה בקשיי הכרה כאלה. ההפתעה היתה שלמרות שהוא עברי וגלה מביתו שלא מרצונו, ליבו וראשו עדיין עימו והוא יודע לתת מענה אמיתי ומדוייק.

ועוד זאת יתירה כי הוא עבד לשר הטבחים ואינו עומד ברשות עצמו להיות לו פנאי וזמן לעיין בדבר ורק רשות אחרים עליו ותמיד טרוד בעסקי אדוניו ועם כל זה מיד שספרנו לו החלום ויפתר לנו בלתי התמהמה אף רגע

לעבד יש פעמים רבות קושי לצמוח ולהתקדם. אין זמנו בידו. להפתעתם של השרים, יוסף מפגין חכמה, תבונה וצלילות שאינם מאפיינים אדם כפוף וכנוע.

מכלול התכונות הזה מפעים את פרעה וכך הוא אומר ליוסף:

וזה מה שאמר לו פרעה "ואני שמעתי עליך לאמר" כי מיד ש"תשמע חלום תפתור אותו" בלי איחור ובלי התמהמה, אשר זה יורה שרוח אלהין קדישין בך וחכמתך היא למעלה משכל אנושי.

המחמאות המפתיעות שמעניק שר המשקים ליוסף, מביאות את יוסף להזדרז ולהביא את פותר החלומות המופלא, ומיד עם בואו יוסף זוכה ליחס של הערכה וכבוד.

אם נחבר את הדברים הללו, עם הדברים שכתב הרב על פרשת וישב (כפי שזכינו להביא בשבוע שעבר) על מעלתו הרוחנית של יוסף, נראה את דמותו המופלאה של יוסף הצדיק מתנשאת לפנינו בפרשות אלה, כמי שקישורו למשפחתו כה חזק, מי שמזהה את עצמו תמיד כ"עברי", המחויב לדרך חיים של קדושה ושליחות.

מעורבות מרוממת

 בס"ד

מעורבות מרוממת / לפרשת וישב / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

יוסף יורד לבורות עמוקים, ונבחן ביכולתו להתעלות בהם ומתוכם. לאחר הבור אליו הושלך על ידי אחיו, הוא מושלך לבור על ידי אדונו, אותו שרת בנאמנות אין קץ. תחושות קשות יכולות להשתלט על אדם בעוברו חווייה בוגדנית כל כך. לא כן יוסף. הוא נעשה אהוב בעיני שר בית הסוהר (לט, כא-כג):

(כא) וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: (כב) וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: (כג) אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ:

שואל רבינו:

ראוי להבין כונת אומרו "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה" שהוא בלתי מובן. וגם אומרו "אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו" הוא משולל הבנה.

שתי שאלות עולות מקריאת הפסוקים: מה הכוונה שיוסף עשה מה שהיו עושים? אם הכוונה שהכל בהכוונתו כמי שאחראי על האסירים, הרי שזה בא מתוקף תפקידו, ואין מה להבליט את זה. ועוד: מה הכוונה ששר בית הסוהר לא ראה מאומה בידו?

רבינו מסביר כי פסוקים אלה מסבירים את הסיבה לאותו חן מיוחד שזכה לו יוסף גם שם בעומק הבור:
וייתכן שבא הכתוב להגיד לאדם יושרו וענוותנותו הגדולה של יוסף, שעם כי נתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים ונשאו להיות למו לראש, ומהראוי לו לשבת במנוחה מבלי שום עבודה, עם כל זה את כל אשר האסירים עושים שם ועוסקים תמיד בכל מלאכת עבודה - הוא היה עושה עמהם ומתעסק עמהם במלאכה כאחד מהם, ולא גבה לבו ולא רמו עיניו להתגדל עליהם.

כבכיר בשב"ס המצרי, יכול היה יוסף לנהל את העבודה מרחוק, לתת הוראות ולנוח. שר בית הסוהר רואה דבר פלא: יוסף הצדיק, למרות תפקידו ממש מפשיל שרוולים ופועל עם האסירים לביצוע משימותיהם. ענווה כזו – בוודאי בעולם ובתרבות של אדונים ועבדים כבמצרים – הפליאה אותו מאד.

מצד שני, התוצאה יכולה להיות גרועה, והיא לימוד מאורחות חייהם של האסירים. יוסף מפליא את השר גם בזה:

גם הגיד עוד צדקו עם אל כי גם שכל היום הוא מתבולל בין אסירי עוני שרובם ריקים ופוחזים עושי כל נבלה והיה לו ללמוד ממעשיהם הרעים כי הרבה שכנים הרעים עושים,...עם כל זה אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה 'רע' בידו כי עמד בצדקו ולא עולתה בו, וזה נמשך מאשר ה' אתו היותו דבק בה' אלהיו דבקות נפלא באופן שהיה טוב עם אלהים ועם אנשים.

מי שמגיע לבית הסוהר אינם אנשים ראויים. התערות איתם עלולה לפגוע ברמה הנפשית והרוחנית, כמו שאנו יודעים ומכירים את נפש האדם. אצל יוסף זה לא היה כך. הדבקות בקב"ה בכל מצב, גברה על ההימשכות אחר הסביבה. השר מתבונן בבחור הזה, ואולי אפילו קצת "מחפש" אותו, ואין כל פגם בהתנהלותו.

כשאדם דבק בה' יתברך דבקות כה נפלאה, כה עוצמתית, "ה' איתו!!", מסתבר שכלום לא יטה את האדם מהדרך, גם אם חלילה מזדמנים לו נסיונות קשים ומאתגרים.