למה נתת תרומה??

למה נתת תרומה? / לפרשת תרומה / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עם ישראל רחמנים. ידוע ומפורסם הדבר.  בפרשתנו העם נתבע לתת ממיטב רכושו לבניית בית לה'. וכך מופיע הציווי (שמות כה,ב):

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם: 

אם מעיינים היטב, מגלים שהמילה תרומה מופיעה בשלוש הטיות שונות: "לי תרומה", "תרומתי", "התרומה".

מה המשמעות של השינוי? כותב רבינו:

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' תקחו את תרומתי. וזאת התרומה אשר תקחו וגו'. ג' מדרגות בצדקה.

קודם כל יש לדעת שהתורה רומזת שישנן 3 מדרגות של נתינה בצדקה. כעת הרב יפרט:

 יש שנותן הוא עצמו מאליו קודם שיתבעוהו ועל זה אמר "דבר אל בני ישראל ויקחו" - שהם בעצמם יקחו מממונם הסך הדרוש לצדקה, ויביאוהו לגזבר. וזה מורה שהוא חפץ במצות הצדקה ונותן לשם שמים, ולכן אמר "לי תרומה ", וכפירוש רש"י "לי לשמי".

הסוג הראשון והמעולה ביותר הוא נתינה לשם שמים, לעשות רצון ה'. אדם זה נותן מדעתו עוד לפני שיבקשו ממנו. הוא נכנס לגדר "רודף צדקה וחסד". אין הוא מחכה שהחסד יגיע אליו, אלא הוא רץ ומחפש איפה ניתן להיטיב.

ויש שנותן צדקה כשיתבעוהו, והוא נותן מרצונו, ומ"מ מתכוין לשם שמים, ועל זה אמר "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - מרצונו הטוב "תקחו את תרומתי" בכינוי.

כאן הצדקה נקראת "תרומתי". המדובר הוא על אדם, שאכן נותן בחפץ לב, אולם נתינתו באה לאחר שפנו אליו. הוא אינו תר אחר הנזקקים לעזרתו, אלא מחכה שיפעילו אותו. זו תרומה שאינה באה בלב משתוקק וחפץ כמו הקודם, אך גם היא מיוחסת כמתנה בעיני ה' - "תרומתי", התרומה שלי.

ויש שאין נותנים לשם שמים אלא מפני הבושה או לשם יוהרה, ועל זה אמר "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", "תרומה" סתם, שאינה לשם שמים.

הסוג השלישי - והוא הפחות ביותר – הוא הנותן ללא כל כוונת חסד אמיתית. הוא נותן ממניעים חיצוניים. למשל, לשם התפארות, או כדי שלא ידברו עליו כקמצן.

מעניין הדבר, שגם כאשר המניע הוא נחות, ומכונה בשם הסתמי "תרומה", ללא כל ביטויי יחס לקב"ה, התרומה מתקבלת. במילים אחרות: יש מעשים שיש להם ערך, גם אם כוונת המבצע אינה מושלמת. צדקה היא אחת מהמעשים הללו.

ויהי רצון שנזכה להיות מן המנדבים לשם שמים, כרודפים אחר המצוות.

כפיה או רצון?

כפיה או רצון? / לפרשת תרומה / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

העיסוק בתרומה למען מטרה קדושה – בניית המשכן – המופיעה בפרשתנו מעוררת את ר' כ'לפון משה, שהיה רועה את קהילתו כאב הדואג לבניו, לעסוק בסוגיית החסד והצדקה. בכל הסוגיה הענקית הזו, בוחר הרב למקד את מבטו על המניע הנכון לחסד:

ח) מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. שתי מדות בגבאי צדקה והעומדים על הפיקודים: מהם אשר ירצו לנהל הציבור בתוקף ועוז, והאיש אשר לא ייתן כפי אשר הושם עליו בעריכת הקהל, ענוש יענשוהו בעונש קשה ואיומים מוגזמים, בעת מצוא לאל ידם הרשיון.

ומהם אשר יכלכלו את דבריהם במשפט במשא ומתן או תוכחת מוסר, עד אשר האדם יקבל דבריהם ויתן מרצונו הטוב.

יש שני סוגי מנהלים וממונים על הציבור: אלה שמנהלים ביד קשה, ובאיומים רבים. במידה ולא יקשיבו לאיומיהם, יטילו סנקציות ועונשים, עד גבול קצה היכולת.

בדרך אגב, מעיר הרב, שמדובר על מדיניות חינוכית כוללת, הנוגעת לתחומים רבים בחיים:

וכן נמצאים שתי מדות הללו בדרשנים ומטיפי הקהל: מהם אשר בוא יבוא בתוקף עז ותעצומות לאיים על הקהל קדוש, ומהם אשר בשפתי צדק ומישרים ידבר עד כי יהפוך לבב הקהל לשלם די צרכם ברצון וכוסף רב.

יש דרשנים המטילים אש וגופרית על ראש הקהל, ומאיימים באיומים שונים על הציבור. אולם, ישנם דרשנים היודעים לכוון ולרומם את רצון השומעים, להטות ליבם מרעה אל טובה.

בפרשתנו מתחדש שהתורה בעצמה מכריעה בהתלבטות זו:

ומהכתוב פה אנחנו למדים כי רק דרך זו האחרונה להיות כל איש מרצונו משלם, היא הדרך הנבחרת. דלולא זה היה ה' מצווה לכל בית ישראל לעשות הערכה ולשלם איש איש בערכו בדרך חיוב אשר בלתי ספק היה ביכולת משה רבינו ע"ה. כהנה וכהנה לבוא עד חדרי וגנזי לבב כל איש ואיש מישראל. ואולם ה' בחר לו רק הדרך הרצויה יותר;

משה רבינו היה מספיק סמכותי כדי לגרום לכולם לשלם, אולם, למרות שישנה יכולת להפעיל כפייה – הדרך הנבחרת היא באופן של נדבת לב ורצון.

ואם אין ברירה? ואם לא נותנים?

והגם ובאמת דינא הכי (=זה הדין) דכופיו על הצדקה...מכל מקום זה יהיה רק לאחר היאוש מאותו אדם אשר יתן כתף סוררת. אבל כמה דאפשר לאט לאט בדרכי רחמנות ושפתי מישרים אין ספק דטפי (=יותר) עדיף.

אם אכן ישנו צורך ציבורי, מותר לחכמי הקהל לתת הוראה מחייבת לתרומה, עד כדי כפייה! אבל את הכפיה מפעילים נגד אדם בעייתי, ולא באופן גורף וציבורי.

הרב מונה 3 יתרונות לנתינה מתוך רצון, וממילא נלמד גם לשאר התחומים:

א. יצירת הרגל חיובי, שיגרום לאדם לתת מעצמו כהרגל, ללא כל דירבון.

ב. כפייה יוצרת סכסוכים, בין המנהיגות לבין חלקים מהציבור. בנתינה מרצון – כולם מכוונים לאותה מטרה ויש שלום.

ג. כשיש כפייה, לעיתים פוגעים גם במי שלא יכול לתת. נוצר מצב אבסורדי שאדם ובני ביתו מוטלים לא עלינו ברעב, ומוכרחים לתת יותר מכפי היכולת.

דבר זה נכון לכולנו גם בתור הורים: לימוד גדול הוא לנו, להביא את הכפופים אלינו אל יעדיהם, לא מתוך הכרח, איומים וענישה, אלא מתוך חיבור פנימי, הגורם לעילוי הרצון ושיפורו, הרביית השלום, וקשב לכל אחד ואחד.

 

להיות מנושאי הארון!

להיות מנושאי הארון / לפרשת תרומה / משך חכמה

הבדים - הלא הם מוטות הנשיאה מעצי שיטים, המצופים מתכות יקרות - מהווים חלק בלתי נפרד בסיפור בניית כלי המשכן. במבט ראשון נראה כי העקרון זהה אצל כולם, אולם במבט שני נראה כי ישנו הבדל בין הארון לשאר הכלים (שמות פרק כה, יג-טו):

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב... (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ:

בדי הארון לעולם לא מוסרים ממנו, בניגוד לשאר הכלים (שהיו בפנים, שולחן, מנורה ומזבח הזהב) שם הבדים היו פונקציונאליים לנשיאה.

מה מהותו של הבדל זה? מסביר ר' מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה:

(טו) בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו. ...ונראה על פי מדרש שהארון רומז לכתר תורה שהוא מונח לכל הרוצה ליקח.

והנה התלמיד חכם צריך סעד לתומכו שיהא עשיר מטיל מלאי לכיסו וכתודוס איש רומי, ובזה תורתו מתקיימת.

לימוד תורה דורש זמן. כולנו זוכרים את תקופת הלימוד לתארים אלה או אחרים - כמה פניות, כמה השקעה, וכמה ריכוז ורוגע היינו צריכים. תלמיד חכם העמל בתורה, זקוק לכל אלה גם הוא, כדבר שבשגרה, ולכן ישנה ציפייה שתהיה לו עזרה כלכלית שתאפשר לו את הרוגע הזה. ראיה מחז"ל:

וכן אמרו ז"ל גם על הארון ביומא דף עב, ב: כתוב (דברים י, א) "ועשית לך ארון עץ" וכתוב (שמות כה, י) "ועשו ארון עצי שטים", מכאן לתלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו. ולזה באו הבדים, שלעולם הבדים הם המחזיקים בה, הם הסומכים ידי התלמיד חכם, שהוא הארון לעדות ה' ותורותיו, ומהראוי שיהיו תמיד אוחזים בארון הברית "לא יסורו ממנו".

חכמים ראו בכך ערך כל כך משמעותי, שתלו אפילו בזה את גודל מעלת ושבח אדם הבוחר להיות שותף בזה, גם אם הוא עצמו חסר יכולת להיות מהלומדים:

וכמו שהפליגו חז"ל בירושלמי פרק ז' דסוטה (הלכה ד'): לא למד, ולא לימד לא שמר ולא עשה ולא היתה בידו להחזיק (והחזיק, הרי זה בכלל "ברוך")...

הקמת התורה כוללת את החזקת לומדיה. וברכת ה' היא תעשיר ותברך את התומכים בלומדי התורה.

שולחן סודות...

שולחן סודות / לפרשת תרומה / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

חז"ל והמפרשים מוצאים רמזים רבים על עניינה של תורה, ועל מהותה, במשכן ובכליו. ארון הברית – רמזיו ברורים: זהו המקום בו היו הלוחות, והתורה עצמה. המנורה, השמן, האור – רמזי החכמה. מה לגבי השולחן?

כותב רבינו:

"ונתת על השולחן, לחם פנים לפני תמיד" - ...במה שידוע שהתורה, מלבד פשט הדברים שבה, יש בה עוד רזין וסודות עלאין בכל מצוה, וגם בדברים שהם נראים כסיפורי דברים בעלמא -  בכל יש כמה סודות. והאדם יש לו ללמוד הפשט, ואחרי הפשט יעסוק בסודות התורה. אבל כבוד אלהים הסתר דבר, ולא לגלות סודות התורה, אלא הכל יהיה בסוד בסתר.

הזוהר הקדוש מתבטא בחריפות רבה, כלפי אלה האומרים שיש בתורה סיפורים ללא תוכן פנימי (זהר הקדוש, חלק ג', דף קנ"ב, א'):

רבי שמעון אמר ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי....אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין (אמר ר' שמעון אוי לאותו אדם, שאמר, שהתורה באה להראות סיפורים בעלמא, ומילים פשוטות...אלא כל דברי התורה, מילים עליונות הן, וסודות עליונים...)

השולחן רומז לחלק זה של לימוד התורה: סודות התורה. אמנם האדם צריך לעבוד לפי הסדר, וללמוד קודם את פשטי הדברים, אולם חובה עליו לעבור אחר כך ללימוד הנסתר.

וידוע מה שאמרו בגמ' "הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו לאכול", שהתורה היא נמשלת לשלחן (ועיין גם כן לרש"י, בריש משפטים, שכתב על פסוק "אשר תשים לפניהם", שיהיה כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם ע"ש.)

התורה נמשלה לשולחן. מדוע? משה רבינו עורך לפני עם ישראל את הדברים שלמד, כדי שיהיו נגישים וברורים לכולם.  מה מגישים על השולחן הזה? לחם פנים = לחם של פנימיות.

וזהו מה שרומז הפסוק "ונתת על השלחן" - היא התורה, "לחם פנים" - שתדע ותבין, שיש בתורה ג"כ לחם פנימי, דהיינו הסוד, שהתורה נמשלה ללחם. אבל, צריך שיהיה "לפני תמיד", שאין מכיר אלא ה' שתעסוק בזה בסתר, ואין לגלות סודות התורה לבני אדם ודוק.

אמנם אתה מצווה ללמוד את הנסתר, כחלק בלתי נפרד מהורה, אולם יש להקפיד על למידה אינטימית, שקטה, רחוקה מעין המצלמות. לימוד כזה, שהוא אך ורק לפני ה', הוא הלימוד הנכון והנבחר, ובו שורה ברכה.

 

יהי רצון שנזכה לעסוק בכל חלקי התורה – לשמה!

שבת שלום, הרב רועי

 

לע"נ שולה בת פרחה ז"ל

5 כוונות "נעשה ונשמע"

 5 כוונות נעשה ונשמע / לפרשת משפטים / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קריאת "נעשה ונשמע", סוד מלאכי, שיצא מפיהם של עם ישראל, נושאת בתוכה מסרים רבים, והצהרות רבות. רבינו מציע כמה מהן (מנחת כהן, כד,ז):

נעשה ונשמע. נראה לפרש "נעשה" המצוות שנוכל לקיימן בפועל, והמצוות שאי אפשר לקיימן, כגון יבום וחליצה שלא באו ליד האדם וכיוצא – "נשמע", רצה לומר, נשמע אותם, ויהיה חשוב כאילו קיימנו אותם, על דרך שאמרו ז"ל "כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה".

עם ישראל שואפים לשלימות בקיום המצוות. אולם לא כל אחד יכול לקיים את כל המצוות: הכהן לא יכול לפדות את בנו, והישראל לא יכול לברך את ברכת הכהנים. שניהם לא יכולים לשורר במקדש, כמו הלוי. מה הפתרון? "נשמע" – נלמד את הלכותיהם ודיניהם, ונחשב לפני ה' כאילו האדם קיימם.

אי נמי (=או גם) "נעשה ונשמע", ש"נעשה" אנחנו המצוות, וגם נקבל אותם לדורותינו הבאים אחרינו ללמד אותם להם. ויהיה "נשמע" לשון קבלה.

בפירוש זה, הרב מסביר כי הכוונה של העם היתה להתחייב על נצחיות התורה מצידם, על ידי העברה לדורות הבאים, וזוהי ה"קבלה" = שמיעה.

או "נעשה" המצוות השכליות שהשכל מחייבן, ו"נשמע" רצה לומר, ונקבל עלינו את שאינם שכליות אלא חוקים, כגון פרה אדומה וכיוצא.

החלוקה בין שתי סוגי מצוות קדומה מאד: יש כאלה שהשכל הישר מחייב את עשייתם, ויש כאלה שלא היינו עושים אילולא דבר ה'. ב"נעשה" – מתחייבים עם ישראל לשכליות, הברורות גם מצד שכל האנוש, וב"נשמע", מתחייבים העם לקיים את המצוות ה"שמעיות", הללו שנשמעו והתחדשו מפי ה', וגם טעמן אינו מובן לשכל האדם.

ועוד יש לפרש "נעשה" במעשה ו"נשמע" במחשבה, דהיינו הבנה שלא כתורת אנשים מלומדה.

שלמות הלב היא התביעה לקיים את המצווה בכוונה נכונה, מעבר למעשה הפיזי. ההיפך הוא ביצוע קר וטכני, המכונה "מצוות אנשים מלומדה". ללא הבנה ולא התחברות למצווה. עם ישראל מתחייבים לחפש גם את הטעם שבמצווה, ומתוך כך לקיים אותה מתוך הזדהות.

ועוד יש לפרש "נעשה" המצוות ואח"כ "נשמע" ר"ל נבין טעמם אם יש לנו דעת להבין, ולא כאותם האומרים שלא נעשה שום מצוה עד שנבין תחלה מה מצוה זו ומה טעם יש בה, וזהו שבחן של ישראל שהקדימו נעשה לנשמע.

פירוש זה מוסיף על קודמו את הגישה למצווה: קודם עושים את דבר ה', ורק אח"כ מנסים להבין את משמעותו. בפעולות בין בני אדם, אנו מבקשים להבין מדוע דבר מה נדרש מאיתנו, ורק אז אנו נגשים לבצע – במידה והשתכנענו. אמונה בתורת ה' תובעת קבלת דברו, גם במקום ששכל האדם טרם הגיע לסיבתה של אותה מצווה. ובזה יש שבח ומעלה לאומה, שלא התנו את קיום מצוות ה' בהבנתם.

יהי רצון שנזכה לחדש בתוכנו את היחס הנכון לתורה ולמצוותיה, מתוך חיבור אל הקריאה הגדולה "נעשה ונשמע".

שבת שלום,

רועי

 

עין תחת עין - אולי כפשוטו?...

 עין תחת עין – אולי כפשוטו? / לפרשת משפטים / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

בדיני הנזקים שבין אדם לחבירו, התורה נותנת הוראה מאד מעניינת – וקשה לתפיסה (שמות כא):

 כג וְאִם-אָסוֹן, יִהְיֶה--וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ, תַּחַת נָפֶשׁ.  כד עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל.  כה כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה, פֶּצַע תַּחַת פָּצַע, חַבּוּרָה, תַּחַת חַבּוּרָה. 

העונש על גרימת נזק גופני, הוא – לפי פשט הפסוקים – נזק גופני שווה בערכו.

אמנם התורה שבעל פה מלמדת אותנו שאין הדברים כפשוטם, אלא המדובר הוא בפיצוי כספי, שווה ערך – עד כמה שניתן – לעוצמת, סוג, וחומרת הפציעה.

האם יש לדבר רמז בפסוקים? האם מדובר על תורה שבעל פה בלבד? קולמוסים נשתברו בעניין, אולם אנו נביא את דבריו המפתיעים של ר' כ'לפון משה הכהן.

בתחילה (יד משה סעיף ז'), הוא מביא את ראיית הרמב"ן, המוכיח שפשט הפסוקים מדבר על ממון. עיקר טענתו: מדוע התורה מצווה את הפוגע לתת שבת (=דמי בטלה) וריפוי, אם כבר נעשה לו כפי שעשה?  טענה נוספת שמביא מוהרמ"כ, היא סברת עשיית הצדק: נזק מקביל לא מפצה את המוכה, שנעשה לו עוול.

אחרי הכל, אין הרב רגוע: התורה דברה בשפה נחרצת, עם רשימת דוגמאות: נפש, עין, שן וכו'.

מסיק הרב: שמא ניתן לומר שאכן דברים כפשוטם ממש: התורה מצווה להעניש את הפוגע, באופן שבו הוא פגע. ובסעיף ח' הוא מרחיב:

בהמשך לנזקי אדם, התורה מחייבת מוות לאדם, שהשור שלו – הרג אדם. והנה, על המילים "וגם בעליו יומת", מסביר רש"י: "בידי שמים". פירוש זה קשה מאד: "יומת", ולא "ימות" – משמע על ידי בית הדין ולא על ידי שמים! ברור הדבר, שרש"י פירש על פי ההלכה שבתורה שבעל פה. אולם, שוב, מה נעשה עם הפשט?

התירוץ המפתיע של הרב כולל את שתי הסוגיות ("עין תחת עין" ו"יומת"):

ועוד יש לומר , דבאמת פשט הכתוב הוא כמו שביארתי לפני זה, שימות ממש על ידי בית דין. אך משום דרחוק מן המציאות, שיהיה הענין כל כך מצומצם ומדוייק שתהיה התראה כיאות, והעבירה על זה כיאות, באופן שיחוייב מיתה בידי אדם, דלכל קושיא יש תירוץ ויש סיבות וסיבי סיבות להתנצל. ולכן הסכימו הבתי דינים שהוקשה בעיניהם להמיתו, לדון בזה רק מיתה בידי שמים. אם על הדרך שכתבתי לעיל, או דבאמת מניחים את עניינו מסור לה' שימיתהו.

באמת, התורה מכוונת שבית הדין יעשו לפוגע כפי שפגע! עין תחת עין! הריגת בעלי השור! אלא שמציאותית, חיובים על פי בית דין קשים לביצוע: יש חיוב בהתראה, יש לבצע את העבירה בצמידות להתראה, ישנם תירוצים רבים לפושע, ועוד. מסיבה זו, חכמים אכן מסרו דינו לשמיים, וטיפלו בפושע דרך העניין הממוני.

מה לגבי הרתעה לפוגע הבא?

... ועל כל פנים היו מענישין אותו איזה עונשים קרובים למיתה למען יזהרו כל העם מזה.

ובזה דומה דין פוצע, ודין בעלי שור שנגח: הפשט – כפשוטו, והביצוע שונה:

והוא על דרך שפירשתי בדיבור לפני זה, דלפשוטו של מקרא, צריך להיות עין תחת עין ממש, וכן ראוי מן הדין, אך רז"ל פירשו הכוונה לשלם כופר, וזה לסיבת שנחסרה החכמה והתמוטטה ידיעת הדורות לצמצם המכה עין תחת עין וגו', ולכך הסכימו בתי דינים שישלם רק כופר.

ירידת החכמה היא זו שגרמה לחכמים ליישם את דין התורה אחרת. דבר זה הפך למוסכמה משפטית בכל ישראל.

האם אין בכך ביטול של דברי תורה? עיקום דין המשפט של התורה?

ואין זה ח”ו עברה על דברי תורה, כיון שהמציאות של חסרון הצמצום מכריח כן, הוי ליה ממש זהו הדין. וכדי שלא יתפלאו המוכים על זה מהכתוב ? לכך ביארו כוונת הכתוב הוא כופר. וכן כאן ביארו הכתוב שהוא בידי שמים להסיבה הנזכרת. והוא ממש דין תורה כיון שיש סיבה מונעת כנזכר. ועוד, דכן הסכימו בתי הדין וקיבלוהו כל ישראל לדון בו. ודו”ק;

אין כאן עבירה על דברי תורה, כי התורה ניתנה להתיישם, ואם לא ניתן ליישם – חייב להיות אופן לבצע את הדברים, והוא תשלום.

עוד ישאל השואל: אם אכן הדברים כפשוטם, מדוע חז"ל לא השאירו את הדברים בפשוטם, ורק דברו על שינוי מציאותי? בזה מתרץ הרב, שהשינוי הוא כדי לענות לנפגעים, שאיננו יכולים לפגוע פיזית בפוגעים, אלא רק להוציא מהם ממון.

הרב מעלה כאן סברא שהוזכרה בדרשת בראשית, שלפעמים חז"ל מחנכים דרך הדרש, או מתמודדים עם טענות כאלה או אחרות, גם אם פשט הפסוק הוא אחר.

וייתכן – אומר הרב- שזהו סודו של הרמב"ם, בהסבר עניין "עין תחת עין", כפי שהוא כותב במורה נבוכים, ג,מא:

...ועם כל זה, יש לי במה שאמרו בו בתלמוד - דעת, ישמע פנים בפנים...

כלומר, פרשנות שהוא נמנע מלכותבה, אלא רק ללמדה בעל פה.

 

אל תנתק את האחווה!

אל תנתק את האחווה! / לפרשת משפטים / משך חכמה

ישנם שני ציוויים בפרשתנו ביחס להורים (שמות פרק כא, טו-יז):

 וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

 וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: 

היה מתבקש, ששני ציוויים אלה יהיו סמוכים זה לזה, אולם ישנו פסוק המפסיק ביניהם:

וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת: 

מדוע בא הפסק זה כאן? אומר המשך חכמה, קודם יש להגדיר מהי מכירה של בן אדם:

(טז) וגונב איש ומכרו וכו'. המוכרו לקרובים פטור, וכמו שאמרו עד שיוציאנו מרשות אחיו, שזה גניבה אצל נפש שמרחיקו ממשפחתו ומוכרו. 

גניבת אדם היא ניתוק מוחלט וסופי ממשפחתו. אולי ניתן להגדיר זאת "גניבת זהות". אם הוא עדיין בסביבתו הטבעית עם זיק וקשר כלשהם - עדיין אין כאן ניתוק. אם כן, למה זה נאמר בין איסורי הכאה וקללה להורים?

ולזה אמר קרא שאף אם הוא פחות ונבזה רחוק מכל הרגש אחוה וחיי משפחה עד כי הוא ממר ליולדתו ומכה את אביו - גם אותו אם ימכור איש יומת, ולכן הפסיקה תורה בין מכה למקלל. וזה כי התורה הרחיקה הקנין עבדות לגמרי מהחברה האנושית. ודו"ק.

גם אדם כזה, שהיינו אומרים שנותק ממשפחתו מבחירתו, על ידי שקלל הוריו והיכם, עדיין אין לנתקו ממשפחתו. אין זכות לאף אדם מישראל לנתק את אדם ממשפחתו ולסחור בו. 

אולי נוסיף עוד נדבך: ניתוק מהמשפחה אכן ישאיר את הצלקות המשפחתיות לעולם. לפעמים זה עדיף מאשר להשאר יחד. אולם זו לא ברירת המחדל: העדיפות היא שיישארו בסביבה. ייתכן והגעגועים מחד, ונקיפות המצפון מאידך, ייצרו בסופו של דבר חיבור מחודש עמוק יותר, שירפא את הקשר שבין בן זה להוריו, ויביא ברכה ונחמה לכולם. לפי זה, מה שמונח כאן הוא בעצם אמונה ביכולת האדם לתקן את שבריו, לרפא את קרעיו, ולהביא גאולה לו ולסביבתו.