הריני כאילו איני....

 בס"ד

הריני כאילו איני... / לפרשת פקודי / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

כך נפתחת פרשת פקודי (שמות לח, כא):

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:

פסוק זה מעלה כמה קשיים: מה הטעם בכפילות המילה "משכן"? מהי אותה "פקידה"? ומה בדיוק עשו שם הלויים? (עיינו רש"י למשל, שחש בדוחק ההקשר של הלויים לפסוק).

רבינו יראה בפסוק זה רמז לעניין לימוד תורה (אות ג):

אפשר לפרש על פי הידוע שבזכות התורה נזכה לגאולה, כי החורבן היה בעוון ביטול תורה כמו שנאמר (ירמיה ט, יב) "על עזבם את תורתי", ולעומת זה אמרו חז"ל בגמרא (ב"ב ח, א) על פסוק (הושע ח, י) "גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם", אם ישראל יתעסקו בתורה ('יתנו', תרגום של 'יישנו', כמו (דברים ו, ז) "ושננתם" – 'ותנינון', רש"י) עתה אקבצם!

ערך לימוד התורה עצום הוא עד מאד. בו תלויה גאולתנו. הנביא ירמיה מלמד שהארץ אבדה, בית ראשון נחרב, כי לא למדו תורה (או שהתייחסו אליה כאל חכמה רגילה ולא אלוקית כדברי המהר"ל מפראג, ואכמ"ל), והנביא הושע מלמד שקיבוץ הגלויות תלוי בחיזוק לימוד התורה.

מה הדרך המובילה לשם?

וקיום התורה הוא על ידי שיקבע עתים לתורה ובאותו זמן הקבוע לו לא יבטל אותו בשום אופן, ויחשוב כי באותו הזמן אינו נמצא בעולם הזה כלֶל, וכמו שאמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג, ג) "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה"...

קביעות זמן! ייחוד פנאי מיוחד לזה! אם אדם "מכניס ללו"ז" את זמני הלימוד שלו, היכולת שלו להתקדם בלימודו תעלה פלאים. אולם אין די בכך. יש להתעקש על הזמן הזה בכל הכח. הטרדות תוקפות, והיסח הדעת מרובה. מציע הרב: באותו זמן ראה עצמך, כאילו אינך בעולם כלל! כאילו אתה...מת...חלילה. בזה הרב מציג את חידושו של ספר 'עטרת צבי', המפרש את דברי חז"ל "אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה". המהרש"א ועוד הסבירו שיש לבטל את התאוות והיצרים כדי לזכות לתורה. ה'עטרת צבי' מחדש שחז"ל הדריכו הדרכה נוספת: לחשוב כאילו אינך שייך לעולם הזה כלל.

רבינו מביא סיפור (שמספר בספר 'עטרת צבי', סוף דרוש י') אודות בעל מלאכה שביצע הזמנת ענק עבור שר חשוב, אולם השר בא לשלם לו בשעת לימודו. הסוחר התעלם מפניותיו ומפניות אשתו להפסיק כדי לקבל את כספו. על תלונותיה ענה בקור רוח:

...אשאל אותך שאלה מה היית עושה אם דבר זה קרה כשהוא מת מונח בקבר, ושר האלף לא חפץ לשלם הכסף רק עד שתביא את בעלך מקברו? האם היה מועיל לך כל תחנוניך על קבר בעלך שיקום מקברו? כך תחשיבי באותם שתי שעות שהייתי סגור בחדרי שאני הייתי מת שם מוטל במטה. ואם כן יש לך לשמוח עתה ולצאת במחול כי בעלך חזר לתחיה והנו ניצב לפניך...

תגובה זו שיש בה מן ההומור, מעבירה את המסר בצורה חדה: התייחס לשעה זו כשעה מקודשת. ראה כאילו אתה מול בורא עולם בכבודו ובעצמו, ואז לא תוכל להתייחס לשום דבר אחר זולת לימודך. זהו הרמז בפסוק הפותח את פרשתנו:

...וזה רמז הפסוק, "אלה פקודי המשכן", הכוונה, איך נזכה שהשם יתברך יפקוד את המשכן משכן העדות לבנות לנו בית שלישי? הוא "על פי ה' ביד משה", על פיהם של תלמידי חכמים הלומדים בתורה הנקראים 'משה', כמו שאמרו בגמרא (שבת קא, ב ועוד) "משה, שפיר קאמרת", וזה על ידי שהתלמידי חכמים יתנהגו בלימודם כמו עבודת הלויים, שנאמר עליהם (דברים לג, ט) "האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו", דהיינו להיות ממיתים עצמם על התורה, ובזמן לימוד התורה יהיו כאותו יהודי בעל החנות שלא ביטל לימודו וקביעותו כלל וכלל אפילו שהפסיד הרבה ממון, כי חשב עצמו שהוא כבר מת ואין שום הרגשה גשמית בענייני עולם הזה וכמבואר.

בניית המשכן, בית המקדש השלישי, תלויה הרבה בלימוד התורה. הפניה היא ללומדי התורה: היו כמו הלויים! הלוויים, בהתמסרותם לקב"ה התעלמו מכל שיקול חוץ מרצון ה'. התנהגות זו אינה התנהגות חד פעמית סביב חטא העגל, אלא מודל של מחוייבות חסרת פשרות. את הגישה הזו יש ליישם גם ביחס לזמן לימוד התורה.

קדושת שבת - לחרוצים בלבד!

 בס"ד

קדושת שבת – לחרוצים בלבד! / לפרשת ויקהל / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

לפני שמשה רבינו פותח בהוראות הקמת המשכן לעם ישראל הוא מזהיר על שמירת קדושת השבת. אולם הציווי נפתח בפעולות האדם גם בימים שלפני שבת (שמות לה, ב):

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'...

אם מטרת משה היא ללמד על מעלת השבת וקדושתה, מה הטעם בתוספת ההנחייה על שאר ששת הימים? כדי להסביר זאת, הרב צבאן מקדים שאלה בתהלים, פרק טו (נפש חיה, אות ד):

אפשר לפרש על פי מה שפירשו בפסוק (תהלים טו, ה) "כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". דלכאורה תיבות "עושה אלה" נראים כיתרים.

מזמור טו בתהלים הוא מזמור המתאר מה הן המידות המעולות שהנוקט בהן יזכה לדבקות עם הקב"ה: הולך תמים, פועל צדק, דובר אמת בלבבו, ועוד. בסוף המזמור מופיעות מילים מיותרות לכאורה, "עושה אלה לא יימוט לעולם". מה החידוש? הרי הפתיחה של המזמור כבר כתבה למה יזכה מי שילך בדרך טובה זו, ופרטה את המעשים והמידות הטובות!

אלא, שכך יש להבין: כל השבחים שנאמרו במזמור טו – הם רק למי שהניסיון רלוונטי לגביו, כפי שיפרט הרב:

ופירשו בכי חשיבות האדם וערכו כשיש בידו כל היכולת לחטוא בכמה דברים, והוא נזהר מהם בכלל צַיווי התורה. למשל: יהודי פשוט שאין לו גאוה, אין לו בזה שום ערך וחשיבות, כי במה יש לו להתגאות? לא כן מי שהוא חכם או עשיר או קרוב לממשלה, ובכל זאת הוא עניו זה באמת חשיבות. וכן השבח הניתן למי שנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים (ברכות ח, ב) לא נאמר על סתם אדם פועל פשוט שאין לו ברירה אחרת, אלא נאמר על אדם שיכול ליהנות מתורתו אם בתפקיד של רב או עובד ציבורי וכיוצא, ובכל זאת הוא מוותר על הכל, והוא נהנה מיגיע כפיו זה באמת חשיבות. כמו כן מי שהוא עני אינו יכול לשבח עצמו שהוא אינו מקבל שוחד? כי מי הוא זה שיצטרך אליו ולעזרתו עד שיתן לו שוחד כדי להטות אליו חסד? אבל מי שהוא עשיר ומלוה לאחרים בהלואת חן וחסד בלי שום רבית אפילו של דברים, זה באמת יש לו שבת שכספו לא נתן בנשך. וכן מי שהוא בתפקיד רבני או להבדיל שופט עליון ואינו מקבל שוחד יכול לשבח עצמו שהוא שוחד על נקי לא לקח.

מתי ישובח אדם שאינו גאוותן? רק אם היתה לו סיבה להתגאות, כגון חכמה, עושר או קשרי שלטון. אם הוא אדם פשוט – על מה יתגאה?? וכן שבח לאדם הנהנה מיגע כפיו רלוונטי רק אם היתה לו אופציה אחרת. הוא הדין לאי לקיחת שוחד – עניין זה נוגע למי שיש לו מעמד ועדיין נמנע מלקחת. דוגמא נוספת: רק מי שהוא בעל יכולת להלוות לאחרים ראוי לשבח שהלווה ללא ריבית.

הוא הדין גם לעניין מעלת שמירת השבת:

וכן מי שהוא לומד בישיבה עם משכורת חודשית אין לו לשבח עצמו שהוא לומד תורה, או שהוא מתפלל במנין יום יום? או על שאינו עובד בשבת וכיוצא? כי דבר זה פשוט מאיליו שאין לו שום סיבה המניעתו שלא לעשות כנזכר. לא כן מי שעובד קשה וכל יום הוא צריך ללכת לעבודה בשעה מוקדמת, ובכל זאת הוא מזדרז לקום מוקדם להתפלל במנין, וכן כשחוזר מהעבודה עייף ורצוץ ובכל זאת הולך לבית הכנסת להתפלל מנחה גם ערבית, אדם כזה יש לו חשיבות רבה וכמובן...

אם אדם כל השבוע לומד, שמירת השבת, וכן הקפדה על זמני תפילות ולימוד תורה – הם אצלו דבר המובן מאליו. האתגר כמעט ולא קיים (כמובן ששכרם הרבה מאד!). אדם שעובד קשה ששת ימי השבוע, שבזה תלויים חייו ופרנסתו, ולמרות זאת מקפיד על עצירה ומנוחה בעסקיו יום שלם – הוא איש המעלה! אצלו קדושת השבת מורגשת היטב!

לפי זה מובנות המילים שהיו נראות מיותרות, גם בתהלים וגם בפרשתנו:

ולזה דקדק לומר "עושה אלה" שהחשיבות היא מי שיכול לעשות אלה הדברים אך הוא נזהר מהם, אדם כזה לא ימוט לעולם. וזהו רמז הפסוק כאן "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש", רוצה לומר רק מי שהוא עובד בששת הימים, והוא עסוק במלאכתו ומסחרו ובכל זאת "וביום השביעי יהיה לכם קודש", לנוח מכל סוגי עבודה, אדם כזה עושה "שבת שבתון" שקיים מצות שמירת שבת כהלכתה למהדרין...

"עושה אלה" ו"ששת ימים תעשה מלאכה", הם ביטויים המעניקים מעין רקע והסבר לסיבה לכך שאנו מעריכים אנשים החיים לפי הנורמות הגבוהות של המידות הטובות, ושל שמירת השבת כדת וכדין.

להיות בציפייה ברוכה!

 בס"ד

להיות בציפייה ברוכה! / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עם סיום הוראות בניית המשכן בתחילת פרשתנו, מצווה ה' לסייג את הבניה אך ורק לימי החול. השבת חייבת להישמר (לא, טז):

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם:

הציווי הוא לשמור את השבת. מהו התוכן של הציווי הזה? מה מצופה מעם ישראל לעשות? הביטוי "לשמור" את השבת אמנם מופיע בעשרת הדברות, ושם המשמעות היא להמנע ממלאכה, אולם כאן לא ניתן להסביר כך, כי כאן מדובר על ציווי חיובי: שמירה כדי לעשות, ולא שמירה כדי להימנע.

מסביר רבינו (אות ו):

אפשר לפרש על פי מה שאמרו בגמרא (ביצה טז, א) "מחד שביך לשבתיך". כי בית שמאי מיום ראשון היו דואגים בכבוד השבת, ואם ימצאו דבר טוב קונים אותו לשבת, ואם אחר כך ימצאו יותר טוב ממנו אוכלים הראשון ומשאירים הטוב והיפה לשבת,

התלמוד במסכת ביצה מספרת על הנהגתם של שמאי והלל בהכנותיהם לשבת. הלל (שאת הנהגתו לא מביא רבינו כאן) היה סומך על הקב"ה שיזמין לו כל צרכי שבת המשובחים לקראת השבת. שמאי נהג אחרת: החל מיום ראשון כבר היה קונה דברים לכבוד שבת. אם היה מוצא טוב ממה שקנה, היה קונה את המשובח יותר, ואת מה שקנה בתחילת השבוע – אכל. כל השבוע היה שמאי מודע לשבת המתקרבת ובאה, לכבדה ככל יכולתו.

וזהו רמז הפסוק "ושמרו בני ישראל את השבת", מלשון (בראשית ל"ז א') "ואביו שמר את הדבר", שענינו המתנה וציפוי לדבר, לומר שהאדם צריך תמיד להיות שומר ומצפה מתי יגיע יום שבת לענגו, ולא מיום חמישי או יום ששי יהיה מצפה, אלא "לעשות את השבת", את לרבות הרבה ימים אפילו מיום ראשון.

המילה 'שמירה' מתפרשת כאן במשמעות של 'ציפייה ודריכות', באותו אופן שהיא מוזכרת אתצל יעקב אבינו המחכה ומצפה לראות מתי יתקיימו חלומות יוסף בנו. (פירוש כזה למילה 'שמירה' נמצא כבר אצל החיד"א זצוק"ל, שהשבוע, בי"א אדר, ציינו את יום פקודת שנתו, ורבינו משליך אותו גם לענייננו).

מודעות כזו היא אקטיבית, "לעשות", ובכך אדם חי את אווירת השבת כל חייו.

לזכות לילדים משובחים כשמן זית!

 בס"ד

 

לזכות לילדים משובחים כשמן זית! / לפרשת תצווה / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

 

חינוך בדרכה של תורה היתה מאז ומעולם דאגה ראשונה במעלה של כל רב המנהיג ציבור. תלמידי החכמים חשו את האחריות על ההמשכיות של המסורת היהודית דרך העצמת לימוד תורה, בניין המידות ועבודת התפילה. הם טרחו לפעול ולבנות, ולפעמים גם להאבק, על שמירת רצף המסורת.

סוגיה זו הניעה כמובן את רבינו וכך הוא דרש דרך רמז מתוך הפרשה (אות ב):

ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור (כז, כ) אפשר לפרש על פי מה שפירשתי בזולת זה הפסוק (תהלים קכח, ג) "בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך", הכוונה האדם בחינוך בניו ובנותיו ומשפחתו צריך להתנהג אתם כשתילי זיתים שכותשין אותם, ורק אחר כך יוציאו שמן זית טוב

דוד המלך משבח את האיש אשר הוא ירא ה'. בין שאר שבחיו מתוארים ילדיו הנמצאים סביב שולחנו כשתילי זיתים. מהי המשמעות של דימוי זה? שיש שם פוטנציאל טוב, אולם הוא לא יצא לאור רק אם יעובד כראוי:

אבל אם יהיו זיתים כמות שהם אז תמיד נשארים מרים, כן האדם אם לא יחנך משפחתו ויפתח עיניו לעקוב אחרי התנהגותם וכל דבר שאינו יפה בעיניו יעיר להם, אז חלילה יהיו בניו משחיתים בר מינן.

אם אדם משאיר את זיתיו בעינם הם נשארים מרים ובלתי אכילים. אם רוצים להוציא מהם את טובם, יש לעיתים גם להיות תקיפים ואיתנים, ובזה יצא השמן הטוב.

חינוך הוא פעולה מתמדת של תשומת לב ואיכפתיות על תנועתם ואורח חייהם של הילדים. לעיתים יש להיות בבחינת 'כנשר יעיר קינו', נוגע ואינו נוגע. לעיתים יש לבקר ולהציב גבולות ברורים ואף נוקשים. זהו הלחץ שיוציא מהזית המר את השמן המאיר.

וזהו רמז הפסוק "ואתה תצוה את בני ישראל" לחנך בניהם ובנותיהם בחינוך תורני ומוסרי, "ויקחו אליך" ללמד אותם לקח ההולך בכוון שלך על פי הדת והמסורת, וזה כאשר יתנהגו אתם כמו "שמן זית זך" שאינו זוכה לזה רק כאשר יהיה כתית פעם אחרי פעם, ורק אז יהיה "למאור", כך תתנהג עם חינוך המשפחה, ואז יהיו "להעלות נר תמיד" להיות נר התורה מאיר תמיד לרגלם.

בבניין המשכן, שרומז אולי גם לבניין ביתו הפרטי של האדם, נרמז התהליך החינוכי: את בניו של עם ישראל, יש לחנך בחינוך ברוח מסורת ישראל, באכפתיות רבה, ולעיתים גם בתקיפות, ומתוך כך תאיר נשמת הילד, ותבחר בטוב ובישר.