למי קינא פנחס?

 בס"ד

למי קינא פנחס? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

קנאותו של פנחס התעוררה עקב מעשהו הנפשע של זמרי. אולם, מהו הערך, או אולי הערכים, שפנחס מרגיש, שלמענם יש לפעול בכזו נחרצות? רבינו מוצא רמזים בפסוק, לשלושה ענייני קודש שחוללו. הפסוק אומר (כה,יא):

פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי.

המילה החוזרת בפסוק 3 פעמים, היא ה"קנאה" על הטיותיה השונות. מבאר הרב:

שלש קנאות נאמרו בפסוק זה, א) קנאה לכבוד המקום ב"ה. ב) לכבוד משה רבינו עליו השלום, שקנטרו בדברים ואמר לו "זו - אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו - מי התירה לך?" ג) נתקנא בעבור ישראל שמתו במגפה.

לנגד עיניו של פנחס, מעשה זמרי מחלל את שם ה', שבן ישראל נדבק בבת אל זר. כמו כן הוא מחלל את כבודו של משה, בפנותו אליו כאילו מעשיו נעשים מתוך גחמות ויצרים, ולא מתוך עשיית רצון ה'. דבר כואב נוסף הוא הסבל של האומה, המגיפה שמתחילה להשתולל בעם.

הרמז נמצא במילים שבפסוק:

ולכן כתיב "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום", כנגד מה שנתקנא לכבוד משה רבינו ע"ה, שהוא חכם, ו"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", ולכן זכה לברית שלום.

זכה בשלום, לכבוד קנאותו לכבודם של המרבים שלום בעולם, תלמידי החכמים, המיוצגים על ידי משה רבינו.

וכנגד מה שנתקנא לכבוד הקב"ה ובעבור ישראל, זכה ש"היתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", וזה שכתוב "יען אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" לעצור המגפה מהם.

ישראל והקב"ה אחד, כידוע. קנאותו לה' ולישראל כרוכות זו בזו. מתוך הדאגה הזו, אחת שהיא שתיים, הוא פועל, וזוכה להיות – הוא וזרעו – הגורם המקשר בין ה' לעמו.

רמז אחר לחיבור בין המעשה לשכר:

אי נמי (=או גם) כנגד שקנא לכבוד הקב"ה, זכה להיות כהן, הוא וזרעו, משרת בבית המקדש לה', וגם אוכל משלחן ה', כמו שכתבו זכרונם לברכה "כהנים כי קא זכו - משלחן גבוה קא זכו".

הקב"ה לוקח בעצמו חסות, על מי שדאג לכבודו (השוו את יחסו של דוד המלך עליו השלום, למיטיבו ברזילי הגלעדי, בספר מלכים), ולכן מקבל פנחס את מתנת הכהונה, שממנה גם פרנסתו.

וכנגד שכיפר על בני ישראל שעצר המגפה זכה גם כן לכהונה, שהוא מקריב קרבנות שהם כפרה לבני ישראל.

לאחר שפנחס הוכיח את עצמו, שיש בו אהבה לאומה, וקנאות לכבודה, נותן לו הקב"ה את התפקיד הזה – לנצח. ככהן, אחד מתפקידיו יהיה לכפר על חטאות ישראל, ולחדש את הקשר בין העם לבין ה'.

ויהי רצון שנזכה לראות במהרה את צאצאי פנחס, מרבים אהבה בעולם, ובין ה' לישראל, בבית אלוהינו שיבנה במהרה בימינו אמן.

מדוע היו בני לוי מועטים?

 בס"ד

מדוע היו בני לוי מועטים? / לפרשת פנחס / מתורתו של ר' כ'לפון משה הכהן

כאשר משווים את מנייני השבטים למניינם של שבט לוי, מתגלים פערים משמעותיים מאד. מדוע? השאלה מתעצמת ביותר, כאשר נזכרים, שאופן המניין אחר. השבטים נמנו מגיל 20, ואילו שבט לוי מגיל חודש. מהו הגורם לפער אדיר זה?

כותב מוהרמ"ך (יד משה, אות ו'):

הפליאה מבוארת...ונראה לומר על פי מה שבארתי זולת זה, מאי דאיתא (=שמובא) בגמרא (יבמות סג,ב): "תניא, רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה ...בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: ואתם פרו ורבו. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים."

כדי להסביר את הקושי, מזכיר מוהרמ"ך את הטענות כלפי בן עזאי, שמחד דן בחומרא את מי שאינו נושא אשה, ומאידך – לא התחתן בעצמו. בן עזאי מתנצל, באומרו ש"נפשו חשקה בתורה". על דברים אלה מקשה רבינו:

וקשה טובא (=הרבה) על אומרו "מה אעשה?", כאילו אין הדבר אפשרי לו כלל, לקיים מצוות פו"ר, והלא יכול לקיים זה וזו! ועוד קשה: האם מפני שחשקה נפשו בתורה, יהיה פטור מקיום המצווה? ועוד קשה,  שיספיק לומר "אני עוסק בתורה", ומה הצורך להזכיר הנפש גם החשק?

וביארתי זה על פי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסו"ב, ובהלכות ת"ת, דהסכימו החכמים, שאי אפשר לאדם בשום אופן לחשוב שתי מחשבות בבת אחת.

הנחת היסוד לתשובה היא דברי הרמב"ם, המלמד כי אין ביכולת האדם להיות אחוז ומרוכז נפשית בשני כיוונים שונים. ככל שמחשבה אחת חיה בתוכו וממלאת אותו, כך לא יהיה מקום לרעיונות אחרים. דבר זה נמצא פעמים רבות אצל בעלי אידיאולוגיות שונות, שמשיכתם לאידיאל מסויים, לא מאפשר להם לשמוע דברים נכונים בכיוונים אחרים.

ולכן בן עזאי, להיות נפשו חושקת מאד בתורה, ולא היתה נפרדת ממנו כלל מחשבת התורה, לכן לא היה ממש ביכולתו לשאת אשה, שאין לו שום יכולת לזה, וכאילו הוא סריס.

רבינו מפרש שלבן עזאי היה קושי מציאותי בפו"ר, ולא אמר "מה אעשה", כמתאר סוג של נכות ומגבלה מסויימים. ומה הסיבה?

ונתן טעם לזה שנפשו – היינו מחשבתו ששרשה בנפש – חושקת בתורה, ואין לה שום מחשבה וחשק בזולת זה.

התורה מילאה את כל הווייתו. לא היה מקום פנוי במחשבתו לשום עניין אחר, וממילא גם לחיי משפחה והולדה. כך גם שבט לוי:

ומעתה יש לומר, דלהיות שבט לוי הוקם על לתורה ולתעודה, ככתוב "יורו משפטיך ליעקב, ותורתך לישראל", לכן היו לו בכמה זמנים מניעת תאוות דרך ארץ העולמית, ולכן חסר מניינים הרבה.

בשבט לוי היו כמה "בן עזאי", למחצה לשליש ולרביע, מה שגרם להפחתת הילודה, ולמניין הנמוך.

כיוון זה מסביר גם את המדרש התמוה, המנמק את מיעוט שבט לוי במילים "שהיה הארון מכלה בהם" (תנחומא במדבר):

ובזה אני מבאר מאמר חז"ל...והוא קשה: אטו זו תורה וזו שכרה?? ולפי האמור אתי שפיר (=מובן היטב): שארון הברית דהיינו התורה, שהיו חושקים ועוסקים בה, ומחשבתם תמיד בה, היה מכלה בהם, שהיה מונע מהם הריבוי, ולא שהיו מתים ח"ו על ידי זה. ופירוש "מכלה", אינו לשון כיליון, אלא לשון מעצור, כמו "אדוני משה כלאם".

הרב מחדש שהארון לא היה הורג באופן אקטיבי, ודאי לא בהיקפים דרמטיים. אלא שחשק התורה המונחת בארון, הוא הגורם למניעת הריבוי, הזהה לזו של שאר העם.

ויהי רצון שנזכה לאהבת תורה בלב ונפש!

 

האם "תורת הקרבן" פוטרת מן הקרבן עצמו?

 בס"ד

האם "תורת קרבן" פוטרת מהקרבן עצמו? / לפרשת פנחס / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בעוונותינו, אנו כבר רגילים לנחם את עצמנו על העדרם של קרבנות, במילים "ונשלמה פרים שפתינו". חז"ל לימדו שהעוסק בתורת עולה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב עולה. אולם, האם זה פוטר לחלוטין מחיוב הקרבן?

פרשתנו מדברת באריכות על עניין הקרבנות, ופותחת בציווי על קרבן התמיד (כח, ב):

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ:

רבינו פותח בסוגיה שדן בה הגאון בעל 'חקרי לב', הראשל"צ ר' רפאל יוסף חזן (איזמיר-ירושלים, המאה ה-18) בעניין חיוב הקרבן: האם מה שאמרו חכמים, שלימוד תורת קרבן היא כהקרבת הקרבן, יהיה נכון גם כשיבנה המקדש במהרה (ב, אות ו):

שמעתי בשם הגאון הרב חקרי לב (חלק אורח חיים סימן ב) שהעלה, דאף על פי שאמרו רבותינו ז"ל כל הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה (מנחות דף ק"י ע"א), כשיבנה בית המקדש חייב להביא קרבן ממש ולא נפטר במה שעסק בתורת עולה...

מסקנת החקרי לב היא שהדבר אמור רק בזמן שאין בית מקדש. כשייבנה המקדש במהרה בימינו אמן, לא נוכל לצאת ידי חובת קרבן בלימוד פסוקיו והלכותיו.

רבינו מחבר את הדברים לפסוק הנ"ל:

ובזה נראה לי לפרש כוונת הכתוב "צו את בני ישראל" - המה התלמידי חכמים שנתרבו מ"את" (קידושין דף נ"ז ע"א), וגם נקראים "בנים" על דרך שדרשו (ברכות דף ס"ד ע"א) בפסוק "ורב שלום בניך" - אל תקרי בניך אלא בוניך....

ישנם שני רמזים בפסוק שאין התורה פונה אל כלל ישראל אלא לציבור הלומד, לתלמידי החכמים,

"ואמרת להם" גם שעסקתם בתורה בכל מיני קרבנות, אין אתם נפטרים על ידי זה לגמרי מהקרבנות אלא דוקא כל זמן שאתם בגלות ואין בית המקדש קיים, ולכן "את קרבני לחמי לאשי" - הם הקרבנות ממש, "תשמרו להקריב לי במועדו" - בזמן שבית המקדש יבנה במהרה בימינו אמן.

יש מועד. "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד" (תהילים קב, יד). במועד הזה, תשמרו, תקפידו להקריב קרבן על אש המזבח, ואין די במה שאמרתם ולמדתם בכל התקופות של הגלות.

מלמדנו הרב, שגם אם חז"ל ניחמו את דור היציאה והחיים בגלות, בכוחה של תורה, ובכוחן של מצוות מסויימות להוות מעין תחליף לעולם של מקדש וקרבן – אין הדבר כן. יש להשתוקק ולעשות את המצוה כתיקונה וכמו שנצטוונו לכתחילה.

שנזכה עוד השנה במהרה בימינו אמן

קדושת זרע ישראל - מגנה מן הפורענות

 בס"ד

קדושת זרע ישראל – מגנה מן הפורענות / לפרשת בלק / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היתה מחשבתו של בלק, כאשר הוא גייס לשורותיו את בלעם? מדוע הוא חשב שבלעם יוכל להצליח לקלל את עם ישראל?

רבינו מסביר כי בלק – בכח טומאתו – הבין את מעלתם של ישראל, וממילא ידע לזהות את נקודת החולשה. כוחם של ישראל בקדושתם. קדושת משפחותיהם. חולשה תבוא חלילה אם יהיו מעורבים בזרעם גם עמים אחרים (חלק ב, אות א):

סמיכות הפרשה...יש להוסיף עוד דמתחילה היה בטוח בודאי שינצל על ידי שיקלל אותם בלעם, כי היה חושב שגם שהבטיח הקדוש ברוך הוא את אברהם לתת לזרעו את הארץ, זה דוקא על זרעו ממש הכשר, אבל אלו שהיו במצרים ושלטו בגופן כל שכן ששלטו בנשותיהם, וזרע מצרים הֶם ח"ו.

בלק חשב שעם ישראל הבאים להכנס לארץ, אינם טהורים דים. הרי עם ישראל היו נשלטים במצרים, ומי אמר שלא חיללו המצרים את נשות ישראל ח"ו? אם הם מחוללים – ממילא קל יותר לפגוע בהם בכוח כישוף. אולם ניסי קריעת ים סוף ושאר ניסי היציאה ממצרים העמידו אותו על טעותו: ה' עימהם, מה שאומר שיש קדושה בקרבם.

אולם זה נכון לגבי העם שיצא ממצרים. כעת, עם התקרבם לגבול מואב, הם בשנה האחרונה למסעם במדבר, ואולי נפגעו רוחנית מצירוף הערב רב? הניסים הנפלאים של חיסול האמורי המתוארים באריכות בחז"ל, ומביא אותם גם רש"י (על כא טו, ד"ה ואשד הנחלים), מוכיחים לו שוב שהוא טועה:

אך כשראה הנסים הגדולים שנעשו בשביל ישראל במלחמת סיחון ככתוב למעלה "ואשד הנחלים" וגו', ואיתא במדרש [תנחומא אות כ] על פַסוק "אז ישיר ישראל" וגו' - שנעשו לישראל נסים בנחלי ארנון כנסים שעשה להם בים סוף,...ולזה נתיירא בלק, כי אם זרע מצרים היו ח"ו לא עביד הקדוש ברוך הוא ניסא לשקרי [ברכות דף נ"ח ע"א], וגם שכבר היו להם כמה נסים במצרים ובים, חשב בלק אולי רובם כשרים היו, אך אחר כך כשערב רב עלו אתם נשתהו כמה שנים במדבר אולי נתערבו עם הערב רב ולמדו ממעשיהם וזרעם אינו כשר ח"ו. אבל כשראה שגם אחר כך נעשו להם הנסים הנזכרים כניסים שנעשו להם בים סוף נתיירא,

התלמוד בברכות מלמד שאין ה' עושה ניסים לאדם שקרן או לצורך שקר. ערב רב, אינם שייכים לעם ישראל שעליו נאמר "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שֹׂרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת" (ירמיהו ב, כא(. אם כן, מסיק בלק שגם במהלך אותם 40 שנה, לא חולל זרעו של עם ישראל בעירבוב עם אחרים.

האם הוא יסיק מזה את המסקנה המתבקשת ולא יתעסק עם עם ישראל? כנראה שלא:

ואף על פי כן לא נמנע מלשלוח לבלעם אולי יצליח בקללתו ח"ו, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא "לא תאור את העם כי ברוך הוא" - שזרע כשר וברוך הוא, ולאפוקי (=ולהוציא) מדעתו של בלק...

נקודות ספק קלושות שמקננות בו גורמות לו לנסות ולקלל את עם ישראל. עד שהקב"ה מודיעו: עם ישראל הוא המבורך בטבעו, וממילא אין לחפש בו חסרונות מהסוג האמור.

נלמד מכאן עד כמה חשובה שמירת ייחודו של עמנו הקדוש, לבל יתערבו בו מעמים אחרים שלא לפי ההלכה. שמירה זו גורמת להגנה רוחנית גבוהה מכל פגע וקללה.

דיבור של חיים!

 בס"ד

דיבור של חיים! / לפרשת חוקת / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

בתחילת כל פרשה, מקשר רבינו בין סוף הפרשה הקודמת לתחילתה של החדשה. "דרשינן סמוכים" – אנו לומדים חידושים מסמיכותן של פרשיות.

וכך כותב רבינו על הסמיכות בין סוף קרח לתחילת חוקת (חלק ב, אות א):

א) סמיכות הפרשה: לא תחללו ולא תמותו, וסמיך ליה זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב)

נראה לפרש על פי מה שכתב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל (והובאו דבריו בנחל קדומים – לרב חיד"א - ז"ל) בסדרין (=על פרשתנו), כי הדיבור הוא חלק מהנשמה וכל דיבור מפסיד דבר זה מהנשמה, כי ההבל מהנשמה והוא חיותו, ועל זה נצטוונו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד בהם חלק נשמתו וחיותו, אבל בדברי תורה כתיב [משלי ד, כב] "כי חיים הם למוצאיהם" - [למוציאיהם] בפה [עירובין דף נ"ד ע"א], שכל המרבה בדברי תורה מלבד שאינו מפסיד דבר מה מהנשמה, אלא אדרבא מוסיף חיים. ע"ש.

מהרח"ו (רבינו חיים ויטאל, גדול תלמידי האר"י ז"ל) מלמדנו יסוד רוחני חשוב: יש משמעות לדיבורים שאנו מוציאים בפינו. הם משפיעים על כח החיות של נשמתנו. דיבורים בטלים "מעייפים" את הנשמה, ואילו דברי תורה מוסיפים בה עוז וכוחות.

היכן רמוז דבר זה?

וזהו שאמר "לא תחללו" - לא תדברו דברי חול ודברים בטלים "ולא תמותו", כי כל דברי חול מפסידים דבר מה מהנשמה, אבל "זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר" - שצריך לחזור פרקו מאה ואחת פעמים כמנין "צוה", כי אדרבא על ידי זה יוסיפו לו שנות חיים.

סוף פרשת קרח מרמזת על ה"סור מרע" – לא להרבות שיחה בטלה כדי לא לגרום למוות נשמתי כזה או אחר ח"ו. וההנגדה, ה"עשה טוב", נמצא בתחילת פרשתנו: חוקת התורה, דיבורי תורה, הם "לאמר"! אל חשש! דבר כרצונך!

הכתוב גם רומז את כמות הפעמים המביאה לזיכרון מוחלט, מאה ואחת פעמים, כנרמז במילה "צוה" (בכתיב חסר).

אגב, הדברים הנ"ל, לגבי כמות החזרות, מביא רבינו את ה"כף הכהן", חידושיו של הגאון בעל "משמרות כהונה" על התורה (שם, אות ב):

וראיתי בספר כף הכהן ז"ל בליקוטים (דף כ"ט ע"ד דיבור המתחיל מקשים וכו'), דהא דאמרינן [חגיגה דף ט'] אינו שונה פרקו ק"א פעמים היינו למי ששונה לבדו, אבל הלומד עם אחר - בארבעין זמנין סגי, כדאמרינן [פסחים דף ע"ב ע"א] תנא מיניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנח בכיסתיה.

אנו מורגלים לדבר על כח הזיכרון של שינון מאה ואחת פעמים, כדברי הגמרא המפורסמת במסכת חגיגה. בעל משמרות כהונה טוען טענה מחודשת ביותר: כל זה הוא בלימוד עצמאי, לבד! אם אדם לומד בחברותא, עם אנשים אחרים, הלימוד המשותף מטמיע את הדברים בזכרון בארבעים פעמים בלבד!

ומזה הרווחנו לימוד נוסף על כוחו של הלימוד המשותף, בחבורה, בקהילה, כלימוד שנבלע יותר בדמם של הלומדים מתוך חיבור ואהבה.

עיוורונו של קרח

 בס"ד

עיוורונו של קרח / לפרשת קרח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?

כך שואלים חז"ל והמפרשים בעקבותיהם, והם מתרצים תשובות שונות.

רבינו מביא השוואה מופלאה שעושה רבינו יעקב בן רבינו אשר, "בעל הטורים". חידושו מבוסס

על השוואה של "המסורה", אותן מקבילות שתפקידן היה לסמן למעתיקי הספרים תופעות לשוניות ייחודיות. השוואות אלה מגלות גם השוואות תוכן:. וכך כותב בעל הטורים (במדבר יז, ג)

החטאים. ב' במסורה. החטאים האלה בנפשותם. החטאים את עמלק (ש"א טו יח). לומר לך כמו שאלה חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם, כדאיתא במדרש (תנחומא תצא ט) משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ בתוכה.

המילה "החטאים" מופיעה פעמיים בלבד בתנ"ך: אצלנו ככינוי לקרח ועדתו, ובספר שמואל, ביחס למלחמת שאול בעמלק, ששמואל מכנה אותם "החטאים". ההשוואה היא בכך שכמו שעמלק, ראה את המציאות ואת כוחו של עם ישראל, ובכל זאת החליט להילחם ולהפגע, כך פעלו גם קרח ועדתו: הם ראו את מעשי ה' ביד משה, ואעפ"כ החליטו למרוד בו. בעל הטורים קורא לזה "חוטא בנפשו". אולי הכונה ש"דמו בראשו", הוא האחראי על התוצאות המרות.

רבנו מוצא רמז לדבר בפרשה שלנו עצמה (חלק ב, אות ד, על טז, ו):

זאת עשו קחו לכם מחתות  - ראשי תיבות "עמלק" - לרמוז דקרח וכל עדתו הם כמו עמלק שהוא חטא בנפשו, שראה כל הנסים שנעשו לישראל ואף על פי כן נזדווג להם, כך קרח וכל עדתו חוטאים בנפשותם. ועל דרך שכתב הרב בעל הטורים ז"ל בפסוק "החטאים האלה בנפשותם".

המילה עמלק רמוזה בפנייתו של משה לקרח ועדתו, לערוך את "מבחן הקטורת". אולי משה רבינ ובעצמ וכבר רומז להם שהם איבדו את הדרך, והולכים בדרכו של עמלק, שנכנס בעיניים פקוחות לאזור שבו מוכח שאין לו שליטה,והוא כולו שייך למציאות רוחנית-אלוהית (עם ישראל ומשה).

אם כן, למרות שחז"ל פתחו בשאלה "מה ראה לשטות זו", נראה שהתורה רומזת שלפעמים גם מי שרואה פיזית – לוקה בעיוורון ביחס למציאת האמיתית.

כסא - רקיע - ים - אדם

 בס"ד

כסא-רקיע-ים-אדם / לפרשת שלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

זכינו לחיות בדורות בהם מצוות התכלת הולכת וחוזרת לחיינו, וכך אנו מקיימים את המצווה לכתחילה ובהידור לפי דעתם של רבים רבים מחכמי ישראל. אשרינו!

רבינו מביא את המדרש המפורסם המדבר על המשמעות של הצבע היפה הזה, ומה שהוא אמור להזכיר (חלק ב אות י, על טו, לח):

ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת – איתא (=מובא) בילקוט: אמר רבי מאיר תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, לומר לך כל מי שמניח תכלת זוכה ומקבל פני שכינה. עכ"ל...

צבע התכלת המשותף לים ולשמים מזכיר את מה שחז"ל אומרים שהיה בצבע דומה – כסא הכבוד.

אולם ישנה שאלה פשוטה שמתעוררת עם קריאת המדרש: מדוע לא אמורים לזכור את כסא הכבוד מיד עם המבט בציצית התכלת? הרי גם הכסא בצבע תכלת! (ראו בראשונים, בפירושם על שמות כד, י)

לאחר פירוש על פי הפשט, הרב לומד עקרון מוסרי מהמדרש:

...ובדרך דרש נראה לפרש על פי מה שכתבו המפרשים ז"ל, שהצדיק המוריד שפע לעולם הוא כדמיון המראה לטושה השמים אותה נגד השמש ואז שורפת איזה ניירות,...וכן על ידי הזדככות הצדיק יורד השפע עליו לעולם.

אדם צדיק המשפיע שפע לעולם, משמש כמו זכוכית מגדלת המרכזת את האור לנקודה מאירה ומחממת: ככל שהזכוכית יותר זכה וצלולה, כך האור יעבור יותר טוב. ככל שהצדיק יותר זך – השפע העובר דרכו לעולם יהי גדול יותר.

והנה נראה דגוון הים הדומה לרקיע הוא מצד זיכוך המים של הים אשר תחת הרקיע ומקבל גוון הרקיע, וכמו שמקבלת המראה צורת האדם בהביטו אליה. וכן גוון הרקיע הוא מצד גוון כסא הכבוד אשר עליו, כיון שהרקיע הוא אש ומים גם כן מקבל המים אשר ברקיע דמות כסא הכבוד כמו הים.

אומר הרב: באמת גם הים וגם השמים הם זכים וצלולים – שקופים. מה שאנו רואים את הצבע, הוא מהשתקפות של המקור – כסא הכבוד – בתוכם. כסא הכבוד הוא התכלת, ואנו רואים את הגוון שלו בתוך השמים (חז"ל: אש ומים), ומשם אל תוך המים. זה לא צבעם – אלא הקרנת הכסא.

ומזה יסיק האדם לעבודת ה' שלו:

והנה במצות הציצית כתיב "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם", והיינו על ידי שידמה בדעתו שהתכלת דומה לים,...שקיבל גוון הרקיע אשר עליו מלמעלה על ידי זַכּוּתו, וכן הרקיע הגוון שלו הוא מצד שקיבל גוון כסא הכבוד על ידי זַכּוּתו, ועל ידי כן לבבו יבין דבשיטיב האדם מעשיו ויעשה את כל מצוות ה' ויזכך מפעלו, זוכה ומקבל פני השכינה,...

כמו שבשמיים הגוון של הכסא – הופעת שכינה – מופיע לפי זכות (מהמילה "זך") השמים, ובים – לפי זכות הים, כך גם הופעת השכינה מופיעה באדם לפי זכותו. ככל שיעשה מעשיו מתוך נקיות פנימית, מתוך טהרה, כשכוונתו לשם שמים, כך יזכה להיות יותר "כסא" בעצמו, שבו יתגלה רצון ה'. "וראיתם-וזכרתם-ועשיתם".