מתי המתרים גדול מהתורם?

 בס"ד

מתי המתרים גדול מהתורם? / לפרשת תרומה/ מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

עיניו של רבינו, כרועה עדרו ברחמים, היו נתונות לצערם של הנזקקים בציבור. בפרשה זו הרב מציע מעל עשר דרשות שונות הנוגעות למצוות הצדקה! נלמד אחת מהן (אות ו):

או יובן על פי מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא ט, א) "גדול המֵּעֲשֵׂה יותר מן העושה". והטעם כתבו המפרשים ז"ל לפי שהמעשה הוא מטריח גופו וסובל בזיונות וצער, וזה קשה יותר מהוצאת ממון.

בדרגות נתינת הצדקה ישנה מעלה ייחודית למי שאוסף את הצדקה מאנשים - המֵּעֲשֵׂה , זה שגורם לאנשים לעשות. הטעם לכך הוא הבזיונות שהוא סופג. בזיונות אלה לעיתים רבות כואבים יותר מהוצאת כסף. אולם - האם זה תמיד כך?

ואפשר לומר דזה דוקא כאשר המעשה הוא נדיב לב ותורם בעין יפה כדי שממנו יראו וכן יעשו, לא כן הסובב והולך ודופק על פתחי הנדיבים לאסוף מהם נדבות, אבל הוא לא נותן, לא שייך לומר עליו "גדול המעשה יותר מן העושה", כי הוא נראה עליו שממונו חביב עליו יותר מגופו, שהוא מוכן לקבל בזיונות ולא לתרום מכספו...

בקריאת שמע, מצוה ה' אותנו לאהבו בכל נפשנו ובכל מאדנו. חז"ל מסבירים ש"בכל נפשך" נאמר למי שאוהב את חייו יותר מכספו, ו"בכל מאדך" נאמר למי שאוהב את ממונו יותר מגופו. אומר רבינו: יתכן וגבאי הצדקה הזה הוא מהסוג השני, שאוהב את ממונו יותר מגופו, והוא מעדיף לספוג עלבונות ובלבד שלא יוציא אגורה ... אין בגבאי זה שום מעלה מעל נותן הצדקה, ונותן הצדקה טוב ממנו.

זהו רמז הפסוק שלנו:

וזהו שאומר הפסוק "דבר אל בני ישראל" אלו הגבאים, "ויקחו" הם תחילה "לי תרומה", ואחר כך יכולים להסתובב לקבץ נדבות "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", כי ממנו יראו וכן יעשו, ועליהם נאמר "גדול המעשה יותר מן העושה", וזהו "תקחו את תרומתי" שאתם תקחו חלק בראש, הזכות של תרומתי שהתרימו ישראל באמצעותכם.

אם הגבאי רוצה לזכות למעלת "גדול המעשה", עליו לתת דוגמא אישית לציבור בכך שהוא נרתם לעניין. הוא תורם בראש. כך הם נחשבים כבעלי מעלה של מסירות אמיתית למעשה החסד-גם נתינה מעצמם, וגם דאגה להפצת חסד.

ברכת הצלחה בחינוך!

בס"ד

ברכת הצלחה בחינוך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

נראה שאין מאבק אישי יותר מורכב מאשר הצלחה בחינוך. כמה הורים משקיעים בילדים זמן, יחס, קשב, חשיבה, ייעוץ...ולא אמרנו כלום על הוצאות. יחד עם זאת כולם יודעים שאין לאף אחד בטחון מה תהיה התוצאה. מקובל בפי הורים רבים: הצלחה בחינוך – חמש אחוז בגלל השקעה, ותשעים וחמש אחוז בגלל התפילות.

האם ישנו מקום בו הקב"ה מבטיח לנו הצלחה בכך? ישנן ברכות והבטחות אלוקיות לשפע בריאותי, כלכלי ובטחוני. האם ישנה ברכה גם להצלחה בחינוך?

רבנו מבין שזה קיים בפרשתנו (אות טו):

"לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, את מספר ימיך אמלא" (כג, כו) - יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בגמרא (ב"ב קט"ז, א) הטעם שנאמר ביואב לשון 'מיתה' ובדוד לשון 'שכיבה', יואב שלא השאיר אחריו זרע נאמר בו לשון מיתה, דוד שהשאיר אחריו זרע נאמר בו לשון שכיבה. וההסבר לזה כי האדם שנשאיר אחריו זרע נקרא עודנו חי כי הוא עולה ממדרגה למדרגה בזכות המצות ומעשים טובים של בניו שעושים אחרי פטירתו, והוא בבחינת הולך...אבל מי שלא השאיר אחריו זרע, נקרא עומד, כי כיון שנפטר אינו יכול לסגל עוד תורה ומצות...

חז"ל עומדים על ההבחנה בין לשונות שונים של מיתה בתנ"ך. בדוד הלשון היא 'שכיבה', כאילו מדובר על שינה זמנית ולא על סיום החיים. הסיבה היא שישנה בחינה של המשך חיים דרך הילדים.  האדם עולה ומתעלה בזכות מעשיו הטובים של ילדיו. לברכה זו מתכוונת התורה אצלנו:

ולזה אומר הפסוק "לא תהיה משכלה...ועקרה...", אלא משאירים זרע אחריהם, ועל ידי זה "את מספר ימיך אמלא", להיות נקרא חי והולך בזכות מעשים של זרעו.

מילוי הימים אינו רק כאשר האדם בגופו בעולם הזה, אלא גם לאחר שנשמתו מסתלקת מן העולם, ימיו מלאים חידוש והתקדמות בזכות צאצאיו.

בהסבר שני הרב מדבר על הברכה החינוכית:

אי נמי יש לפרש, שיש שתי סיבות לאדם להיות חוטא ורשע: א) בתחילתו למד תורה והיה עובד ה' יתברך כראוי ולבסוף יצא לתרבות רעה. ב) נולד אצל הורים חפשים או נתגדל יתום ואין מי שיחנך אותו ולכך היה פרא אדם.

למה אדם נהיה בעל עבירות? או שיצא לדרך כשומר מצוות ובעל מידות, ובדרך פגש נורמות שליליות שהורידו אותו מהדרך, או שמראש חונך בבית ללא הדרכה מתאימה, קל וחומר אם גדל ללא חינוך מסיבות שונות.

הנה סוג ראשון נקרא שכול, ששיכל תורתו ומצותיו והלכו לסטרא אחרא. והסוג השני נקרא עקר שלא הוליד כל עיקר.

לאדם מהסוג הראשון יש חוויית מוות חלילה: היתה לו דמות אחת, האדם 'שכל' אותה, וקמה אחרת במקומה, שלילית. אצל השני, מעולם לא נולדה בו מציאות של אדם בעל מידות. יש כאן עקרות רוחנית.

ועל זה התורה מבטיחה לנו "לא תהיה משכלה ועקרה בארצך", וכדברי הנביא (ירמיה לא, לג) כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם.

מבטיחה התורה שתופעות כאלה תעלמנה בעזרת ה'. כשעם ישראל בכללותו ילך בדרך ה', יפעל כנאמן לברית סיני, הקב"ה יעשה את ההשלמה מצידו, ויידאד להצלחת וחינוך הדור הבא.

הרב כותב עוד שני פירושים, ואידך זיל גמור.

משה לא דן יחידי!

 בס"ד

משה לא דן יחידי! / לפרשת יתרו / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

יתרו חותן משה, רואה את חתנו מתמסר בכל לב ונפש לדאגה לעמו, עם ישראל. מיום עד לילה באים אליו אנשים כדי להישפט, להתייעץ ולהתברך. יתרו מתעניין מה הסיבה לכך (יח, יד):

וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?

מה הסיבה שאתה - משה – יושב לבדך? ומדוע כל העם ממתין ומצפה לשירותיך יום שלם?

משה רבינו עונה  (יח, טו-טז):

(טו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים: (טז) כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו:

רבינו מוצא קושי לשוני בדברי משה (אות ד):

דקדקו המפרשים ז"ל שהיה צריך לומר "באים אלי", לשון רבים!

אם משה רבינו רוצה לענות על שאלת יתרו, היה מתאים שיאמר שהאנשים באים אליו כאשר יש דבר, כלומר אירוע או צורך. אנשים רבים, ולא אדם יחיד.

מתרץ הרב תירוץ מיוחד:

ואפשר לומר כי יתרו שאל למשה שתי שאלות: א) מה הדבר אשר אתה עושה לעם. ב) מדוע אתה יושב לבדך ודן יחידי. ומשה השיב לו על שתיהם. לשאלה ראשונה אמר לו "כי בא אלי העם לדרוש אלהים". ולשאלה השניה אמר לו "כי יהיה להם דבר בא אלי", "בא" בלשון יחיד הכוונה על השם יתברך בא אלי, ומגלה שכינתו עלי ואני דן, לפי מה שאני מקבל ממנו יתברך ואיני נקרא דן יחידי!

מדהים! לשאלת יתרו הראשונה (מה אתה עושה לעם?) עונה משה שהוא הכתובת לפנות אל הקב"ה בכדי לקבל תשובה. אולם ליתרו יש עוד שאלה: אם אכן אתה יושב כשופט – הרי אסור לדון לבד! דבר זה מייצר פתח לטעויות חלילה. על זה עונה לו משה: אני לא לבד – ה' הוא המסייע לי בכבודו ובעצמו להגיע אל רצונו. הוא זה ש"בא אליי"! לא האנשים ואפילו לא הנושא.

למרות תשובתו השניה של משה – את הבעיה הראשונה שכל העם עומד עליו – יש לפתור:

לזה אמר לו יתרו "לא טוב הדבר אשר אתה עושה", כאשר כולם באים אליך "נבול תבול גם אתה גם העם הזה אשר עמך". ואפילו "ויהי אלהים עמך" בכל זאת צריך לקחת עוזרים אתך.

אמנם אתה מגיע תמיד לחקר האמת האלוקית המוחלטת, כי ה' תמיד עימך, אך מכיוון שהכל על כתפיך – עלול הדבר לפגוע בך בסופו של דבר. רעיון של מערכת משפט קדושה ותקינה ירומם את עם ישראל אל רצון ה' בצורה נכונה יותר.

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה!

 בס"ד

חירות, אש, מים, מדבר ו...תורה! / לפרשת בשלח / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פלא הוא חיבור של רוחני וגשמי. כך מבאר הרמ"א, רבינו משה איסרליש זצ"ל, מגדולי הפוסקים מלפני כחמש מאות שנה, בהסברו למילים "ומפליא לעשות", שבברכת 'אשר יצר'. אין הסבר ראציונאלי אנושי לחיבור מסוג זה. מתן תורה הוא אחד מהשיאים הקיימים לחיבורים מסוג זה. תורה אלוהית לבני אנוש. כדי לקבל את התורה יש ליצור כלים נכונים שיעשו את ההתאמה הגבוהה ביותר האפשרית.

מה הם הכלים וההכנות? רומז הרב (אות ב):

ויסב אלהים את העם, דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל (יג, יח) אפשר לרמוז בזה מה שאמרו במדרש רבה פרשת במדבר (פרשה א, ז) "בשלשה דברים ניתנה תורה: באש ובמים ובמדבר", ופירשו המפרשים ז"ל הכוונה, האש, רומז לשקדנות וההתלהבות בלימוד תורה כאש בוערת. המים, רומז למדת הענווה, על דרך אומרם (תענית ז, א) "אין המים נזחלים אלא למקום נמוך". המדבר, רומז על מדת ההסתפקות כאדם ההולך במדבר שהוא מסתפק במה שיש לו....

חז"ל במדרש רבה אומרים כי כדי לקבל תורה יש לשים לב כי הקב"ה בחר לתת את התורה עם "תפאורה" משולשת: אש (כאמור במפורש בפרשת יתרו) מים (כרמוז בהפטרת פרשתנו, בשירת דבורה "ארץ רעשה אף שמים נטפו", שופטים ה, ד) ומדבר. אין הדבר סתמי. יש בזה מסר לעם על הדרכים לקנות את התורה:

האש מבטאת החום וההתלהבות. כדי לזכות לתורה יש להתניע את הלימוד עם חום פנימי וחיצוני, התלהבות ושמחה. אחרת התורה חיצונית לנו.

המים מבטאים את מידת הענווה, שכם המים תמיד זולגים למקום הנמוך ביותר שהם יכולים להגיע אליו. אדם בעל גאווה לא קונה חיבור אמיתי לתורה, והדברים נשארים חיצוניים לנשמתו.

המדבר מרמז למידת ההסתפקות במועט. אדם המרגיל עצמו לחיי רווחה, ולפתע חלילה הם נפגעים, יתאמץ להחזירם גם על חשבון לימוד התורה.

בפרשתנו, המכינה את התשתית לקבלת התורה, נמצא רמז זה בפסוק הנ"ל:

וזהו רמז הפסוק, "ויסב אלהים את העם", והשפיע עליהם להיות בעלי מדות נכונות כדי לקבל התורה. א) "דרך המדבר", להיות מסתפקים בהכרחי. ב) "ים סוף", להיות בעלי ענוה כמו המים. ג) "וחמושים", שיהיו זריזים ונלהבים ללמוד תורה כמו חייל החמוש בכלי מלחמה. ובאמצעות שלש מדות טובות הללו עלו בני ישראל וזכו בקבלת התורה.

אומר הקב"ה: אתם הולכים לפגוש את דבריי בעוד כ-50 יום, היו מוכנים! ללא הכנה לא יעשו בכם הדברים רושם! בואו בהתלהבות! היו ענוותנים להקשיב! אל תחשבו שבהון גדול טמון האושר! עם רכישת שלוש מידות אלה ודאי תהיו ראויים לחבר את הפלא הגדול, רוח וחומר, תורה וישראל.

יד כהה - על שום מה?

 בס"ד

יד כהה – על שום מה? / לפרשת בא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

תפילין מניחים על יד שמאל, כידוע. המקור לכך נמצא בסוף פרשתנו (יג, טז):

וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם

מביא החזקוני את דברי חז"ל:

ידכה - יד כהה, לפי שהימין מזומנת לכל דבר ומושיטין אותה בכל מקום לפי שהיא עסקנית מן השמאלית

חז"ל העומדים על שינוי הכתיב של המילה 'ידך' לצורה הייחודית 'ידכה', מילה שכביכול מורכבת מהמילים 'יד כהה', כלומר אינה חדה כיד הימין המוכנה לכל משימה. יד חלשה.

אך מתבקש הוא שרבינו יגלה כאן את הרעיון הבא (אות יט):

והי'ה אותיות הוי"ה. לרמוז מה שאומר הפסוק (דברים ח, יח) "וזכרת את ה' אלהיך, כי הוא נותן לך כח לעשות חיל". וזהו רמז הפסוק 'והיה' שם הוי"ה ברוך הוא, יהיה "על ידכה" - במעשה ידיך, ולא בכחך וגבורתך אתה עושה חיל, וראיה לזה "כי בחוזק" ידו יתברך "הוציאנו ה' ממצרים", מה שאין כח טבעי יכול להוציא ישראל ממצרים תחת יד פרעה האכזרי, וכך בכל דבר ודבר תמיד יד ה' עשתה זאת ולא בכח הטבע.

'והיה' רומז לשם יקוק בשיכול אותיות. על האדם לזכור כי ידו הכהה אינה זו הפועלת את ההצלחות. יש לזכור את הקדוש ברוך הוא שהוא זה הנותן לנו חיל, כאמור בחומש דברים. תביעה זו מופיעה כבר כאן ביציאת מצרים: שם הויה נמצא בציווי התפילין, והוא צריך להיות לנגד עיניך בעוסקך במעשי ידיך. הדרך לזכור זאת היא על ידי זכרון יציאת מצרים הנמצא בתפילין. יציאת מצרים היא אות ומופת כי קריטריון ההצלחה אינו בהכרח השתדלות האדם ויכולתו. במצרים היינו בתכלית השפלות, ואף על פי כן יצאנו, מה שמעיד על יד ה' הפועלת נפלאות. כך גם במעשי ידיך, גם אם אתה בע"ה בריא ומוכשר, ברכת ה' היא משפיעה טוב על הצלחותיך. ללא ברכת ה', גם יד ימינך עלולה חלילה להיות יד כהה, חלשה.

כך היהודי, טרם צאתו ליום עבודתו, נזכר ומתחזק בקשר אל הקב"ה מקור ההצלחה והברכה.

 

עלייה מתמדת לנצח - כיצד?

 בס"ד

עליה מתמדת לנצח - כיצד? / לפרשת וארא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

חכמי המסורה סימנו השוואה מעניינת בין פרשתנו לפרשת פנחס:

מסרה. לכן אמור לבני ישראל אני ה' (שמות ו, ו) ואידך, לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום (במדבר כה, יב)

צמד המילים "לכן אמור" מופיע בשתי המקומות. מהו הרמז בשימוש במטבע לשון זה?

מקדים רבינו (אות ד):

אפשר לפרש על פי הידוע, כמה גדול זכות של האדם המזכה את הרבים, שכתב הרב חובות הלבבות (פרק ז') שמעלתו בשמים יותר ממלאכי רום, כי המלאכים נקראים עומדים שאינם עולים יותר ממדרגה שלהם, אבל המזכה את הרבים תמיד עולה ממדרגה למדרגה אפילו אחרי פטירתו, כי זכות הרבים שעושים העולם בחייו גם אחרי פטירתו תלוי בו.

אין מעלה גדולה מזיכוי הרבים! כאשר יהודי מזכה יהודים נוספים בעשיית טוב, תורה ותפעלה, מקרב את ליבם ומעשיהם לרצון ה' יתברך, הוא בזה זוכה למדרגה שהיא גבוהה מזו של המלאכים. מדוע? כי בכך הוא מנצח את השפעת המוות: המוות בא לעצור את התקדמותו הרוחנית, אבל פירות מעשיו הממשיכים לאחר מותו מעלים אותו מעלה מעלה גם אחרי הפרידה מהגוף.

ועוד סיבה:

ועוד יש לו זכות שהוא משכך כח מדת הדין המקטרגת על ישראל ומשיב חמתו יתברך, וכמו שאמרו במדרש שהשם יתברך אמר לנח: אין אתה יודע שבשעה שמוכיחין למטה, אין רשות לקטרג למעלה?

אם מישהו מטפל בבעיה רוחנית ומעשית בעולם הזה, אין טעם להפעיל את בית הדין של מעלה, שהרי הבעיה בטיפול! אם כן, התוכחה מביאה לביטול הדין בשמים! דבר זה נאמר מפורשות ע"י הקב"ה לאחר מעשה פנחס:

 וכן מצינו בפינחס אשר קנא לכבוד השם יתברך בענין השטים, אומר הפסוק (במדבר כ"ה י"א) "השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

הדין התקיף שנעשה למטה ביטל את חריפות העונש מלמעלה.

רבינו מחבר בין המקרים בעניין של התיקון של כלל הציבור: כמו פנחס שבדונו דין למטה ביטל את הדין שלמעלה, כך יש לאדם לפעול לשנות את המציאות השלילית למטה בתוכחותיו, ובכל להסיר את הדין מעל עם ישראל.

וזהו רמז דברי המסורה, "לכן אמור לבני ישראל", שחובת כל אחד מישראל להוכיח זולתו, וכמו שנאמר (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא", והתוכחה תהיה להכניס בלב ישראל  אמונתו יתברך, "אני ה" יחיד ומיוחד,  שזה אחד ‏ מי"ג עיקרים יסוד דת אל ותורתו,

"אמור" - מי יאמר? כל אחד מישראל! מה יאמר? "אני ה'!". למד את אחיך על מציאותו של הקב"ה. זכה אותו! האר עיניו! קרבהו בעבותות של אהבה!

ועל ידי זה "לכן אמור" למוכיח גם לצבור המקבלים התוכחת "הנני נותן לו את בריתי שלום", המוכיח יזכה למחיצה גדולה בשמים, ומלאכי השרת יוצאים לקראתו ואומרים לו 'יבוא שלום', וגם הצבור הנוכח יהיה להם שלום מעונשים וגזירות רעות ויזכו לחיים טובים.

"בריתי שלום". זו זכות המוכיח והמקשיבים לו. זוכים לברכת טוב ושלום מאת הקב"ה ומאת מלאכי השרת. תנועה רוחנית בלתי הן בחייו והן לאחר מותו.

מזימת הפירוד של פרעה

 בס"ד

מזימת הפירוד של פרעה / לפרשת שמות / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

מלך מצרים החדש שלא ידע את יוסף מחפש מזימות כיצד להכניע את עם ישראל ולייאש אותם. הסיוט הגדול שלו: פלישה חיצונית למצרים, שבה עם ישראל ישמש ככח עזר להחלפת השילטון המצרי. הפתרון המיידי והפשוט הוא העבדות, שבאה להתיש את הגוף והנפש, ולהכחיד את שאיפת החירות, אבל רבינו מגלה (אות ז') כי המזימה היתה עמוקה וזדונית יותר...:

וישימו עליו שרי מסים, למען ענותו בסבלותם (א, יא). אפשר לפרש, כי פרעה הרגיש וידע שעם ישראל היו באחדות אחת, וזה יסוד גדול לקיומם ונצחונם, ופחד מזה, ולכך אמר לעמו "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" בלשון יחיד, ולא אמר רבים ועצומים ממנו, שרמז להם הכח והעוצמה של ישראל בזכות האחדות שהיו כאיש אחד, שנאמר (לעיל פסוק ה) "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש", ולא אמר "נפשות".

רבינו מדקדק במילותיו של פרעה: הוא מתאר את עם ישראל כ"רב ועצום", בלשון יחיד. התורה עצמה הגדירה את עם ישראל כביכול כנפש אחת, ישות אחת אחדותית ושלמה. זה מפחיד את פרעה. הוא יודע שכוחו של עם ישראל באחדותו. הפתרון הרע שלו מכוון להרוס אחדות זו:

לכן רצה להכניס ביניהם פירוד ושנאת אחים "וישימו עליו שרי מסים" ושוטרים ישראלים, שבעל כרחם יבצעו ההוראות של הממשלה וילחץ עליהם בעבודה וכיוצא, וזה גורם להם שנאה ופירוד כמו שנאמר בסוף הפרשה (ה, יט) "ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר, לא תגרעו מלבניכם דבר יום ביומו", וגו', ובזה יהיה לו היכולת להשתלט עליהם ולא יזכו לגאולת מצרים.

הפרד ומשול. סכסוך פנימי בתוך העם. הוא ימנה פקידות מתוך העם, שמאלץ למלא את פקודותיו האכזריות של הממשל המצרי. דבר זה ייצר תסיסה פנימית ויקרע את עם ישראל לשתים חלילה. דבר זה אכן ארע, כאשר הוחמרה עבדותם של ישראל והם נדרשו ללקט את התבן באופן אישי. מילוי הפקודה יביא לאסון נורא של פירוד בתוך העם!

אות להצלחתו של פרעה במזימתו הרעה, מביא לנו רש"י בהמשך, כפי שמביאו הרב:

וכן כאשר ראה משה שני עברים נצים, והוכיח לרשע "למה תכה רעך", והוא ענה לו בחוצפה "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" (לקמן ב, יד), אמר משה "אכן נודע הדבר", ואיתא (=ומובא) במדרש (מדרש רבה שמות א, ל והביאו רש"י) 'נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך? אבל רואה אני שהם ראוים לכך'.

משה רבינו מנסה להפריד בין שני עברים המכים זה את זה. הם מעבירים עליו ביקורת על ניסיונו להשליט סדר ורוגע. הם לא מוכנים לקבל את בקשתו להמנע מהמחלוקת. משה ההמום עונה 'אכן נודע הדבר' - המדרש מסביר את דברי משה רבינו כמי שמצדיק את הסבל הנורא שהיה לעם! אנחנו אשמים בסבל כי אנחנו לא פועלים יחדיו, כעם אחד עם דאגה הדדית!

הפתרון הוא בחיבור משותף, בחידוש האהבה, בחידוש ההבנה כי אם אנו לא מחוברים – אנו חלילה פגיעים יותר. נאמץ ליבנו לאהוב בכל תקופה, גם אם הויכוחים ביננו נוקבים ועמוקים.