גאוה לאומית בפתח הכבשן!

בס"ד

גאוה לאומית בפתח הכבשן / להפטרת פרשת בלק / מתורת הרב אשר חדאד זצ"ל

הנביא מלאכי בא בדברי תוכחה לעם על עזיבת ה' ומזכיר להם את חסדיו של הקב"ה וביניהם את הצלתם מקללת בלעם.

בתחילת דבריו מנבא מלאכי על הצלחת ישראל מול אויביהם. בין יתר הדברים הוא אומר (מיכה ה, ח):

תָּרֹם יָדְךָ עַל צָרֶיךָ וְכָל אֹיְבֶיךָ יִכָּרֵתוּ:

מהי המשמעות של הרמת היד המכריתה אויבים? כותב הרב אשר חדאד זצ"ל בספרו "עיני אחי בנימין" (ראו בסוף המאמר):

אפשר לפרש על פי דברי חז"ל שאין לו לאדם להראות חולשה בפני האחרים, ואפילו אם הוא במצוקה יתנהג כאילו הוא במצב רגיל, כפי שראינו בחנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש, וצעדו בבגדיהם היקרים והרגילים ולא הראו פחד [כן רש"י]. וז"ל הגמרא (סנהדרין צב, א): "תני דבי רבי אליעזר בן יעקב: אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו, שנאמר (דניאל ג, כא) "באדין גבריא אלך כפתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון וגו'" (תרגום: אֲזַי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה נִכְפְּתוּ בְּשִׂמְלוֹתֵיהֶם, כָּתְנוֹתֵיהֶם, מִגְבְּעוֹתֵיהֶם וּלְבוּשֵׁיהֶם וְהָשְׁלְכוּ לְתוֹךְ כִּבְשַׁן הָאֵשׁ הַבּוֹעָרֶת.)

בזמן גלות בבל היו כמה יהודים שהיו יועצים למלך נבוכדנצר. ביניהם היו חנניה, מישאל ועזריה. נבוכדנצר בונה פסל ודורש מכל העמים הכפופים למלכותו להשתחוות לו. 3 הצדיקים הללו היו היחידים שלא כרעו ולא השתחוו, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. הפסוקים מספרים שהם באו לבושים בהדרם המלכותי, ולא הראו שום סימני חולשה או כפיפות קומה. חז"ל לימדו אותנו שכך על אדם לנהוג אם חלילה נמצא בזמן מצוקה, ובעיקר אם הוא מנהיג ציבור, שעליו להראות עוצמה, ולא להציג צדדי חולשה מול האויב.

זה מה שמלמד מלאכי:

וזהו רמז הפסוק: "תרום ידך על צריך", אפילו הולך לפני צריך המבקשים רעתך, צריך להרים יד להראות סימני גבורה. ועל ידי זה: "וכל אויביך יכרתו", ויחלש כוחם ולא ישמחו לאידך יותר מדי.

הרמת היד מבטאת שמירה על תחושת העליונות והבטחון. יש לנהוג כן גם מול "צריך" אויביך ומשפיליך. התוצאה: אויביך יכרתו – שמחתם על הסבל של היהודי תפחת.

לעיתים אף יותר מכך:

ואפשר גם שינצל כמו חנניה מישאל ועזריה שהשתחררו מהכבשן לחיים.

לעיתים ישנם גם ניסים המתרחשים דווקא למי שעמד על שלו, ולא כופף את קומתו אל מול הצר.

 

(בשולי המאמר: חפשתי כדרכי בדברי מוהרכ"ץ את הרעיון להפטרה, והוא לא כתב לפרשה זו. חפשתי בכמה מספרי החכמים המוכרים, וגם הם לא כתבו כלום על ההפטרה. הזדמן לי ספרו של רבי אשר חדאד ע"ה, שהיה אחד מגדולי גואלי ספרי חכמי ג'רבא, הנקרא "עיני אחי בנימין". הספר נכתב לע"נ אחיו, בנימין ע"ה. והנה זה פלא: בחפשי מעט מידע על אח זה, הופתעתי לראות כי תאריך פטירתו הוא...י"א תמוז, יום פרסום מאמר זה! יהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמתו) 

גאווה או לגיטימציה?

בס"ד

גאווה או לגיטימציה? / להפטרת פרשת חוקת / מתורת  רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

הפרשנות הגיאופוליטית של סוף מסע ישראל במדבר, כפי שיפתח מתאר מול מלך בני עמון, מביאה לכך שזו ההפטרה של פרשת חוקת. רבינו מתייחס לדמותו של יפתח הגלעדי כדמות חיובית, ולכן מתעוררת אצלו השאלה הבאה (אות יד):

"ויאמר יפתח אל זקני גלעד, אם משיבים אתם אותי להלחם בבני עמון, ונתן ה' אותם לפני, אנכי אהיה לכם לראש וגו', וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' במצפה" (שופטים יא, ט-יא). דרישה זו של יפתח ללכת עמהם למלחמה ובתנאי שימנוהו עליהם לראש, מעוררת תמיהה: וכי יפתח רודף כבוד היה? ואם נאמר שהיה רודף כבוד איך יתכן דרישה מעין זו יביא לפני ה' במצפה, והרי השם יתברך "את דכא ושפל רוח" הוא יושב (על פי ישעיה נז, טו),

יפתח מעמיד להם תנאי לקבלת הפיקוד במלחמה נגד בני עמון: אם אני מנצח – אני המנהיג. קל מאד לראות בכך מעין צדק פואטי של חזרה למרכז הבמה של מי שנדחה על ידי אחיו. רבינו לא מנתח כך את התנהגותו. הוא מצפה ממנהיג שעומד מול העם ובהמשך גם מול הקב"ה לגלות ענייניות ולא דרמה ספרותית. אם אתה זקוק לעזרת ה' (כפי שגם הוא תולה את הצלחת המלחמה בעזרתו של הקב"ה) – אתה אמור להיות שפל רוח, מפני שהקב"ה סולד משחצנים!

רבינו מביא תשובה של "מפרשים" מבלי לציין מי הם:

ונראה שכוונת יפתח היא על פי הידוע שאין כח ביד מנהיג בלי שהעם מאמין בו ובוטח בכוחו. לכן אמר להם 'אם אתם מאמינים בי וראש שבטי ישראל אני בעיניכם, יש בי הכח לנצח ולהכות את בני עמון. אבל אם אין אני אלא הדיוט בעיניכם, ורק בגלל המלחמה מעמידים אותי מחוסר הברירה, לא אוכל להלחם בבני עמון כי רב ועצום הוא ממני'.

המניע אינו גאווה. המניע הוא לגיטימציה ציבורית. אין מנהיגות שיכולה לפעול – ובודאי להוציא לקרב – ללא קבלת 'גב' מהציבור. אם הללו שדחו אותו מהירושה לא יצהירו שהם מוכנים לקבל אותו כמלך גם לא בשעת מצוקה, העם עלול שלא להרתם למשימה, ביודעם כי זקני גלעד לא מעריכים את יפתח, שהרי גרשוהו. לכן יפתח דורש התחייבות מוקדמת שתראה כי מדובר על מנהיג ראוי בפני עצמו, ולא רק לוחם גרילה אקראי.

יש כאן אתגר רוחני ומידותי לא פשוט שנחשף לפנינו באירוע זה: כיצד לא להפוך את הלגיטימציה הציבורית למנוף לגאווה. האם אכן יפתח עמד בניסיון זה גם בהמשך הדרך? 

המספר שמסביר את המספר...

בס"ד

המספר שמסביר את המספר... / להפטרת פרשת קרח / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

קרח מנסה למנות את עצמו ואת מקורביו למנהיגים החדשים של עם ישראל, והדבר גורם לחכמינו לקבוע כהפטרה את סיפור מינוי שאול למלוכה על ידי שמואל הנביא. שמואל שומע תביעה מהעם למנות להם מלך. דעתו לא נוחה אך הקב"ה מאשר לו לעשות כן. לאחר ששאול כבר מתמנה, מכנס שמואל את העם למעמד חידוש המלוכה, עקב ערעורים שקמו על מינוי זה. בדברי הפתיחה של נאומו מול העם אומר שמואל (שמואל א יב, א – ב):

(א) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: (ב) וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

באופן פשוט, הייתי חושבים ששמואל היה זקן מאד בזמן הנאום הזה, שהרי הוא אומר "זקנתי ושבתי" (מהמילה "שיבה"). חז"ל מפתיעים אותנו ומלמדים ששמואל בפטירתו היה בן...חמישים ושתיים שנה בלבד! וכי זו זקנה ושיבה? ומנין לחכמים דבר זה?

מסתבר שגם מספר זה רמוז ב...מספר! בגימטריה! כך כותב רבינו (אות יב):

אמרו חכמינו זכרונם לברכה שלא חיה שמואל רק נ"ב שנים משום בניו לא הלכו בדרכיו או משום שלא יראה בחייו שנתבטלו מעשה ידיו במיתת שאול וימלוך אחר תחתיו.

חז"ל כותבים כי משתי סיבות אפשריות היו חיי שמואל הנביא קצרים: או כי בניו לא המשיכו את דרכו, או שהקב"ה קיצר את חייו כדי שלא יראה שהמינוי של שאול – אותו מינה ואהב שמואל – מסתיים כה מהר.

אולם, האם יש רמז לכך בפסוקים?

ואפשר לרמוז זה בתיבות "ואני זקנתי ושבתי" עולים גימטריא "בכל ימי חיי שמואל" היו חמשים ושנים לרמוז להאמור.

הפסוק אומר "ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם ואני זקנתי ושבתי". אומר רבינו שניתן להמיר מספרית את המילים האחרונות, וכך יצא הפסוק "ועתה הנה המלך מתהלך לפניכם בכל ימי חיי שמואל"! המלך שאול שתמנה זה עתה יוביל אולם רק בחיי שמואל. זמן מה אחר פטירת שמואל נופל גם שאול ודוד מתמנה.

הרי לנו שוב כי ליכא מידי שלא רמיזא באורייתא, וגם בנביאים...

אחד או שנים?

 בס"ד

אחד או שניים? / להפטרת פרשת שלח לך / מתורת רבנו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

ריגול אינו דבר שלילי אלא כלי לגיטימי בניהול המוכנות למלחמה. מסיבה זו אנו מוצאים מנהיגים בתנ"ך השולחים מרגלים טרם פעילות צבאית, למרות הטראומה הנוראה של חטא המרגלים. יהושע שולח שני מרגלים ליריחו ערב המלחמה הראשונה של כיבוש הארץ, שם רחב מגוננת עליהם מפני הריגול הנגדי של מלך יריחו (יהושע ב):

(ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה: (ה) וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם: (ו) וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג:

ישנם כמה קשיים בלשון הפסוקים. אחד מהם הוא המעבר מלשון יחיד ("ותצפנו") ללשון רבים ("העלתם"). קושי נוסף הוא החלוקה של ההסתרה לשני פסוקים: היה מתאים שיסופר בהתחלה שהיא הצפינה אותם בפשתי הגג, ודי בכך!

מסביר רבנו על פי המדרש (אות יב):

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (במדבר רבה טו א) מה שנאמר 'ותצפנו' בלשון יחיד, כי שני האנשים הללו הם כלב בן יפונה ופנחס, ובזמן דחוק לא דאגה לפינחס כי הוא יכול להיות רואה ואינו נראה, ש'פינחס הוא אליהו', ודאגה רק לכלב בן יפונה. ואחרי שיצאו מאתה האנשים ששלח מלך יריחו, ואז לא היה צריך להשתמש במעשה נסים, ואז העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ, עד כאן.

הרב מתבסס על המדרש ומסביר שבפעם הראשונה היה רק אדם אחד להטמין: את כלב בן יפונה. המרגל השני – פנחס בן אלעזר הכהן – בכח קדושתו פשוט העלים את עצמו! לכן בפעם הראשונה היא מצפינה רק אדם אחד. אולם רבינו מוסיף כאן חידוש משלו: ההצפנה השניה ('העלתם הגגה') אינה המשך של ההצפנה הראשונה. הראשונה היתה בהפתעה, כנראה עקב חיפוש פתע של שוטרי יריחו. פנחס העלים עצמו מיידית, ורחב היתה צריכה לטפל רק בכלב. אולם לאחר הסתלקות השוטרים, שניהם יצאו ממחבואם, ועד הלילה היא ארגנה להם מסתור על הגג מתוך רוגע, ושם אין צורך להשתמש בנס או בשמות קדושים ללא דחיפות.

רבינו מסיים את דבריו בחיזוק מתוך שימוש בגימטריה:

ואפשר לרמוז זה כי 'ותצפנו' עם הכולל במספר קטן עולה כחשבון "כלב בן יפונה", 'והיא העלתם הגגה' בלשון רבים, תיבת 'העלתם' גימטריא "כלב בן יפונה ופינחס כהן", לרמוז הטעם, שבתחילה נאמר בלשון יחיד, ואחר כך בלשון רבים וכמבואר.

בשימוש ב'הכולל' הכוונה היא שאנו סופרים את המילה כעוד ערך בחשבון המספרי. 'מספר קטן' הוא חישוב ערך מספרי ללא עשרות, מאות וכן הלאה. רבנו מצא שהמילה 'ותצפנו' המדברת בלשון יחיד אכן רומזת רק לכלב, ואילו המילה 'העלתם' המדברת בלשון רבים טומנת בחובה את שמות שני המרגלים.