בדרך העולה....

בדרך העולה / לפרשת צו / מתורת רבינו ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

פרשתנו מפרטת ביתר שאת את פרטי עשיית הקרבנות. הפתיחה עוסקת בקרבן העולה (ו,ב):

זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.

מפשט העיון נראה כי כל הכנת המזבח לעבודה, היא לשם קרבן העולה שיעלה עליו: בתחילה מדובר על אש התמיד, הדולקת כל הלילה. לאחר מכן מדובר על מצוות תרומת (=הרמת) הדשן. רק לאחר עריכת העצים בבקר, מצווה התורה על עריכת חלקי העולה ושריפתם. נראה כי בקרבן העולה מתגלה היסוד העליון של ההתקרבות לה' בעבודת המקדש. אולי זה מה שעורר את רבינו לדרוש את הדרוש הבא:

זאת תורת העולה וגו'. יש לפרש כי התשובה נקראת "עולה", כי הבעל תשובה הוא זוכה למקום עליון וגבוה יותר מצדיק גמור כמו שכתבו רז"ל (ברכות דף ל"ד ע"ב) "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

בעל התשובה כוחו אדיר: הוא יכול לעלות במדרגות הגבוהות ביותר ברוחניות. יותר מאשר הצדיק הגמור. קרבן העולה רומז אליו.

וזה שאמר "זאת תורת העול'ה", היא התשובה, "היא העולה על מוקדה", שהתשובה מועלת גם אם הוא על המוקד כמו מנשה שהניחו אותו בקלחת על האש, ושב בתשובה ונתקבלה תשובתו. "על המזבח", שאפילו בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של אדם, והוא ברגע האחרון לחייו, כמו שאמר הכתוב (תהלים צ) "עד דכה", ודרשו רז"ל "עד דכדוכה של נפש".

התשובה הנעלה ביותר היא זו הבאה מאהבת ה'. מה לגבי תשובה מתוך לחץ? האם היא קבילה ומעולה? רבינו מביא את הסיפור על מנשה בן חזקיה, מלך יהודה שעבד עבודה זרה 50 שנה. לאחר מכן נלקח בשבי, וניסו להוציאו להורג בהנחתו בקדירת ענק. בלחצו פנה לכל אליליו שכמובן איכזבו. בסוף – כמתריס – פנה מנשה לקב"ה, וה' יתברך קבלו. אפילו באופן כזה תשובה מתקבלת! כך רמוז אצלנו, "על מוקדה" – מתוך ייסורי אש, "על המזבח" – מתוך איומי שחיטה ח"ו. תשובה כזו – אף היא מתקבלת לפני ה'.

"כל הלילה" - הנה התורה והמצוה נקראים "אור", כמו שאמר הכתוב [משלי ו, כג] "כי נר מצוה ותורה אור", ולהפך הפורש מדרכי התורה לדרכי היצר הרע נקרא "יושב בחושך", וזהו "כל הלילה" - אפילו הוא רשע ביותר, כמו מנשה שלא הניח שום ע"ז שלא עבדה, וכל ימיו היו בבחינת לילה בדרכי חשך וצלמות.

חידוש נוסף בדרכי התשובה: גם אם כל חייו, היה האדם מרוחק מה', בבחינת "יושב בחושך", ללא תורה שהיא "אור" – גם תשובתו אהובה ומקובלת לפני ה'.

ולא רק זאת:

גם "כל" גימטריה נ', רצוני לומר, אפילו הגיע לחמשים שערי טומאה, אפילו הכי (=אפילו כך), התשובה מועלת (=מועילה) לו!

אפילו השב מהדרדור העמוק ביותר, רצוי האדם לפני ה'.

האם זה האידיאל? תשובה מתוך לחץ, ריחוק והתמדת החטא? ודאי שלא:

מכל מקום, התשובה היותר טובה היא שישוב בימי בחרותו, בעוד היצר הרע שולט, ולא יניח לסוף ימיו ברגע האחרון, כי לפום צערא אגרא (=לפי הצער – השכר). וזהו "עד הבקר", בימי הבחרות הנמשלים לבוקר, בעוד "אש המזבח", הוא היצר הרע, "תוקד בו". ובא הרמז בתיבת "עד" נוטריקון (ראשי תיבות) ד'רגא ע'ילאה, שהמדרגה העליונה בתשובה היא בזמן הבחרות וכנזכר לעיל.

חז"ל מלמדים שהתשובה המעולה ביותר היא התשובה בימי הנעורים, בהם יצריו של האדם חזקים יותר. הדבר רמוז במילים "עד הבקר", תחילת החיים, בצעירותו של האדם. האדם הנעלה מגלה ומעמיק בדרכי התשובה, גם בשנים בהן מדובר על אתגר קשה יותר. אמנם, לפי הצער של המאמץ, יזכה האדם לשכר מאת ה', וגם לפיתוח והעצמת כוחות נפשו ורצונותיו בעולם הזה.

ויהי רצון שיהיו כל חיינו רצף מתמיד של עלייה והתקרבות.

תכל'ס, תביאו עולות!

 תכל'ס! תביאו עולות! / לפרשת צו / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו עקרון רוחני דומיננטי מאד, במיוחד מיום שחרב המקדש: "ונשלמה פרים שפתינו". כשאין קרבנות יש תפילות. עקרון קרוב (עיינו מנחות דף ק"י עמ' א'): כל העוסק בתורת העולה – כאילו הקריב עולה! לימוד הפרשות העוסקות בקרבנות, הריהו כהקרבה בפועל.

השאלה עולה מאליה: אז למה צריך להקריב בפועל? רבינו יתחיל משאלה אחרת בפשט:

זאת "תורת" העולה היא העולה וגו'. אמרו חז'"ל "כל העוסק בתורת עולה, כאילו הקריב עולה", ויש להבין: למה דוקא בעולה אמרה תורה רמז זה?

הרב שואל: מדוע בחרה התורה לשים את הרמז דווקא בקרבן העולה? (אמנם, המעיין שם בגמרא במנחות, יגלה כי מדרש זה נאמר גם על שאר קרבנות. אולי כוונת רבינו לומר, למה שמו את המילה "תורת" בכל הקרבנות, ולא הסתפקו במקום אחד, וצריך עוד לעיין).

כדי לענות על השאלה, הרב מקדים מדברי ר' יעקב פיתוסי (טוניס-ירושלים, המאה ה-18):

ונ"ל על פי מה שכתב הרב "ירך יעקב" ז''ל בפרשת וירא על פסוק "ויגדל הילד ויגמל" (דף ח' עמ' ב'), דיש לחקור: כיון דהעוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה וכן בכל הקרבנות, א"כ מאי נפקא מינה בבנין בית המקדש ותירץ ב' תירוצים התירוץ הראשון דמעולה ומשובח יותר כשהוא בפועל והתירוץ השני דנפקא מינה בקרבנות כדי שיהנו הכהנים והנפקא מינה (ההבדל) בין ב' התירוצים, דלתירוץ א' אפילו בעולה יש נפקא מינה, דכשתהיה בפועל יותר משובח. ולתירוץ הב' בעולה דליכא בשר לאכילה, אין שום נפקותא ע"ש.

שואל הרב פיטוסי: אם באמת לימוד תורת הקרבנות, שוות ערך להקרבת הקרבן-למה להקריב ממש? שתי תשובות: א. מעשה בפועל עדיף מלימוד תיאורטי. ב. במעשה בפועל מהנים גם את הכהנים באכילת הקרבנות. ההבדל בא לידי ביטוי בקרבן עולה, כפי שממשיך רבי אלטר:

ואם כן, לפי זה יש לומר, דמשום הכי נכתב רמז זה בעולה, לומר כתירוץ הא', דהקרבן בפועל יותר משובח!...

רמז לדבר מוצא רבינו גם בהמשך הפרשיה:

וכן זה מרומז בסיום הפסוק "על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" לפי מה שפירש הרב "אמרי שפר", דמה שאמרתי "הקורא בתורת עולה כאילו הקריב עולה על המזבח" היינו דוקא "כל הלילה" - בזמן הגלות הנמשל ללילה, "עד הבקר" - דהיינו הגאולה, כי אז צריך להקריב בפועל. ואם כן תקשה: למה דוקא עד הבקר? אלא ודאי דהקרבן בפועל עדיף....

היינו מצפים שהתורה תתחיל מיד בתיאור דיני הקרבת העולה, אולם אין הדבר כן. הדינים מתחילים מהפסוק שאחריו. מדוע? כי באמצע ישנו רמז: תורת העולה היא כל הלילה, כל הגלות. אז די לנו בתורת עולה, שלמים ועוד. אולם כל זה עד הבקר. בבקר, בגאולה, אנו חוזרים ומחכים ליישם בפועל את מצוות הקרבנות.

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל

 

שבת שלום

רועי

מי הקרבן?

 מי הקרבן? / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

עם השלמת המשכן, עוברת התורה ללמד אותנו מה הן "הוראות התיפעול" של הבית הקדוש. פרשות ויקרא וצו מתארות ומרחיבות בסוגי הקרבנות השונים, ובאופן הקרבתם.

עם פתיחת החומש, עסקו רבים מגדולי ישראל בשאלת טעם הקרבנות. גם רבינו מאריך לעסוק בזה, וניגע  בנקודה אחת בס"ד:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשתנו בשם רבינו חננאל, דענין הקרבנות, הוא שעושים פועל דמיון למחשבותינו, שהקרבן נשחט ונזרק דמו, כמו כן אנו מוכנים להקריב את עצמנו על קידוש שמו יתברך ע"ש.

רבינו חננאל המובא ברמב"ן מסביר שתהליך ההקרבה, בא לשקף לאדם תהליך, שעליו להיות מוכן לו חלילה: מסירות נפש עד מוות. הקרבן עובר תהליך של איבוד לכבוד ה', והאדם רואה, חווה ומפנים.

רבינו מוצא רמז לדבר בלשון הפסוק:

וזה שאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר כדי שיהיה כל אדם מכם מוכן תמיד להקריב עצמו קרבן לה', למסור גופו ונפשו להשי"ת על קידוש ה', לכן אמרתי "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הדגש הוא על המילה "מכם". המטרה היא חינוך האדם. ובהמשך:

וזהו נמי רמז הכתוב הנ"ל (בפרשת צו, לקמן ו,ב) "זאת תורת העולה הִוא העולה" כתיב "הוא" וקרינן "היא", לומר שמטרת הקרבן היא כדי שילמד האדם הוא בעצמו להיות מוכן לעלות "מוקדה על המזבח", למסור עצמו על קידוש ה'.

המילה "היא" כתובה כמו "הוא", ומזה ישנו רמז שהפניה היא לאדם, ולא רק לבהמה (אמנם תופעה זו חוזרת ברוב התורה, למעט 13 פעמים שכתוב "היא", אך מצינו שנדרשו בזה דרשות על ידי חכמי ישראל).

רבינו מביא מדרש המחזק את הקשר שבין הדברים:

ובזה יובן המדרש על פסוק "ויקרא אל משה מאהל מועד - הדא הוא דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (מדרש זה הובא בספר משגב לדך), דהתכוין המדרש בתחילת פרשת הקרבנות לתת טעם על הקרבנות, שהכוונה, כדי להיות מוכנים למסור עצמנו על קידוש ה', כמבואר בפסוק "שמע ישראל... ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל נפשך, ובכל מאודך - אפילו נוטל את ממונך.

המדרש מחבר בן שני דברים שאינם קשורים, לכאורה. בין קריאת שמע וקרבנות. לאור דברי רבינו חננאל המסר מובן יותר: הקרבנות באים לחדד את המשמעויות של אותה קבלת עול מלכות שמיים: מסירות עד כלות.

 

לע"נ חמתי מרת שולה בת פרחה ז"ל

שבת שלום

רועי

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר...

על כפרה, ועל כפרה מסוג אחר / לפרשת ויקרא

על קרבן העולה נאמר שהוא מכפר:

ויקרא פרק א פסוק ד

וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו:

ונשאלת מיד השאלה - על מה הוא מכפר? לגבי חטאות ואשמות הדברים פשוטים וברורים, אולם מה חטא האדם שיביא קרבן עולה? מתרץ  בויקרא רבא (ז ג):

תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב.

לפי רשב"י, העולה מכפרת על חטאים יותר עדינים, יותר נפשיים ורוחניים. שלא כמו החטאת והאשם הבאות על נפילות מעשיות, כחטאי שבת, אכילה ועוד, העולה משקפת את הציפייה להיתעלות ושליטה אפילו על הלב.

אולם ישנו כיוון אחר המסביר את מהות העולה בתלמוד בבלי מסכת זבחים דף ז עמוד ב

ואמר רבא: עולה - דורון היא;

ודבריו אינם ברורים: הרי כתוב שהעולה היא לכפרה! אלא מסביר ר' צדוק הכהן מלובלין - תקנת השבין עמוד קמה

ומה שכתב שם לפני זה דעולה מכפרת אעשה ... בהבאת דורון הוא מוסיף אהבה וממילא גם הכפרה בתיקון הקודם היא ביתר שאת, ואפשר דבתשובה מיראה דזדונות כשגגות על ידי העולה שאחר כך מתאהב לה' יתברך ונעשה כזכויות,...

מחדש ר' צדוק: יש גם כפרה של קרבה, זו שבאה לאחר התיקון של הפגם שנוצר. לארח מריבה עם חבר קרוב, או עם בן/בת הזוג, ישנם שני שלבי תיקון: יישור ההדורים, והקרבה המחודשת. לעיתים הקרבה המחודשת אף גבוהה מהקירבה שהיתה לפני הניתוק והמשבר שנותרו. המפגש מתחדש ממקום בוגר ועמוק יותר, מכיל יותר. אמנם גם לזה ייקרא כפרה, אך לא כמתקנת חטא, אלא כמביאה למאור פנים וקרבה הדדית.

 

על הדרך להדריך

על הדרך להדריך / לפרשת ויקרא / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש ויקרא פותח את עם ישראל לחיים חדשים, בהם ישנו בית לכבוד ה', במרכז החיים של העם. משה רבינו ע"ה מצטווה להדריך ולהורות לעם ישראל, מהם הקרבנות, על מה מביאים אותם, ממה מביאים, ועוד.

ההדרכה מתחילה במילים (ויקרא א,ב):

ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, וגו'

רבינו מוהרח"ך שואל, מדוע התורה נוקטת כאן שתי לשונות: דיבור ואמירה? למה לא נאמר כאן "דבר..ודברת", או "אמור...ואמרת"? הרב מציע שני כיוונים, שיש בהם כדי ללמדנו כיצד פונים לאנשים שונים באופנים שונים המתאימים להם:

(א, ב) דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וגו'. יש לפרש "דבר" דברים קשים אל האנשים החשובים כי האנשים החשובים אינם קצים בתוכחת, אבל שאר המון העם צריך להוכיחם במתק שפתים, וזהו ואמרת אליהם אמירה רכה.

הרב מחלק בין שני סוגי האנשים: החשובים, והשאר. "חשובים" משמעותו כאן אנשי מעלה. אנשים כאלה, אוהבים את התוכחות. "הוכח לחכם – ויאהבך" (משלי ט,ח). הם יודעים שאדם לא רואה נגעי עצמו, וממילא הם נעזרים בסביבתם כדי לקבל משוב. לדעת מה לתקן, וכיצד להתקדם. להם מתאים "דיבור", שבדרך כלל משמעותו הוא, מסר חריף וברור יותר. אמנם לציבור שעלול להפגע מהביקורת, יש להעיר בעדינות יותר, "ואמרת".

יסוד נוסף בדרך ההדרכה:

אי נמי (=או גם), במה שידוע מהמפרשים ז"ל על פסוק [משלי ט, ח] "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך", שיוכיח לחכם בפני הלץ "למה עשית כך וכך", הגם שהוא לא עשה כלום, ואז יתפעל הלץ, בידעו שהדברים שייכים לו ואז ישוב "ויאהבך" שלא ביישת אותו. וזה שאמר "דבר אל בני ישראל" החשובים, ועיקר האמירה שלך היא "אליהם" אל ההמונים וכנזכר לעיל.

פשט הפסוק במשלי הוא, שחכם אוהב התוכחות, והלץ שונא אותן, ואת המוכיח. היו שהציעו חידוש בפשט: "אל תוכח לץ" – בצורה ישירה, "פן ישנאך". מה הדרך? "הוכח" – לפני הלץ, "לחכם" על פשעיו של הלץ, כאילו החכם הוא זה שחטא, "ויאהבך" – הלץ! כי הוא מבין את טעותו, בלי שזה הוטח בו.

כך גם לימד משה: הוא הדריך ועודד את החשובים, ותוך כך הבינו גם הפשוטים את הדרך הנכונה לעבודת ה' במשכן.

לפעמים אנו מוצאים צורך להסב את תשומת הלב של אדם מסויים, להדרכה מסויימת. יהיו נא דברי רבינו אלה נר לרגלינו.

הקרבנות וארץ ישראל

הקרבנות וארץ ישראל / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

המשכן – עם כל מעלתו העצומה – אינו אלא תחנת ביניים. עיקר השראת שכינה, היא במקום אשר יבחר ה', בהר ה', הר הבית. כל מה שאנו מתחילים ללמוד מפרשתנו זו, על עניין הקרבנות, אין עיקרו במדבר, כי אם בכניסתם לארץ. לכאורה, הדבר אינו מובן: הרי קרבן – במיוחד אם הוא מקביל לעבודת התפילה – אינו מוגבל במקום, ומדוע דווקא הקפידו על ארץ ישראל?

ר' כ'לפון, מסביר מדוע דווקא בארץ, בעבודת ה' מתגלה עלינו מלכות ה':

(יד משה ב') ויקרא אל משה. איתא (=מובא, כתוב) במדרש הדא הוא דכתיב "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד". פירש אדוני אבי יצ"ו (=ישמרו צורו ויפדהו) , על פי מה שנראה לו לדחות טענת האומות, האומרים שהם רוב, ויש ללכת אחריהם, כיון שאנו בארץ ישראל, הוי כקבוע, וקבוע כמחצה על מחצה דמי.

ישנה טענה של אומות העולם (וזו טענה שלעיתים נשמעת גם אצלנו): הרי הולכים אחר הרוב, ואם הרוב הם גויים, אולי הצדק חלילה אצלם? כדי לענות על זה , הרב מגייס את הדין ההלכתי של "קבוע". משמעות הביטוי – על קצה המזלג – היא, שאם יש דבר מה שיש לו מקום קבוע, גם אם הוא נמצא בין הרבה קבועים אחרים, איני מכריע על פי הרוב, אלא מתייחס למציאות כחצי חצי. לדוגמא: חנות אחת מוכרת כשר, ותשע חנויות טרף, ונמצא בשר, שלא ברור מקורו, הבשר הוא ספק כשר, ולא ודאי טרף (יש לזה השלכות, ולא נאריך כמובן). לענייננו: הימצאות עם ישראל בארצו, מייצר מציאות של קבוע, ומבטל בזה את טענת הרוב.

לאור זה ממשיך הרב:

והנה מצות הקרבנות הם בארץ ישראל, כי במדבר לא הקריבו קרבנות, רק בהר סיני כמו שאמרו חז"ל. וזהו רמז דברי המדרש "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו" דיני הקרבנות שעתידין להקריב רק בארץ ישראל, וממילא יש לנו דין קבוע, ולכך "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" ולא ללכת אחרי רובא;

עבודת הקרבנות המיוחדת לארץ ישראל, היא המוכיחה כי אנו עם ה'.

ועל פי זה מובן מדרש נוסף:

ועל פי זה אפשר לפרש דברי חז"ל במדרש "כיון שהגליתנו מארצנו בדין הוא שלא לשמור את המצות". מכיון שאין לנו דין קבוע צריך ללכת אחרי הרוב אלו האומות! וזהו גם כן מה שאמרו חז"ל בגמ' (כתובות ק' ע"ב) "הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה", והוא מטעם האמור, שיש נגדו טענת רובא.

מזעזע! הימצאות של עם ישראל בחו"ל, יש בה אלמנטים של ניתוק מהקב"ה!, וזה בדיוק מהכיוון ההופכי: הימצאות ישראל בחו"ל, יש בה מעין הצדקת טענת האומות חלילה, ולכן נראה כמי שאין לו אלוקים, אלוקי ישראל.

דבר זה מתחדד במדרש הבא במיוחד:

 וזהו גם כן מה שאמרו במדרש "אמר הקב"ה לאברהם אם בניך נכנסים לארץ מקבלים את אלהותי". והוא על דרך האמור, כדי לבטל טענת רובא, וגם יהיו דומים כמו שיש לו אלוה;

 

בימים אלה, אנו מתפללים ומקווים כי הסערה העולמית, תגרום לעם ישראל להתקבץ ברחמים אל הארץ, ומתוך כך להגביר את השראת השכינה, וזירוז הגאולה השלמה.

 

בלילות בוערת אש!

 בלילות בוערת אש! / לפרשת פקודי / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

המשכן מוכן! מקום המפגש בין הקב"ה לכנסת ישראל מתחיל לפעול. השראת השכינה באה לידי ביטוי באש ובענן:

(מ, לח) כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן, יוֹמָם, וְאֵשׁ, תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ וגו'

בדבר זה ישנו חידוש מעניין שמזכיר הרב בשם קודמים:

כתב הרב שער בת רבים ז"ל (הרב אריה ליב חיים פנסטר, פולין המאה ה-18. כתב זאת בשם מהרי"ל מוואשקאוויק) דבאמת היה האש גם ביום, אלא שלא ראו אותה רק בלילה.

מחדש הספר שער בת רבים, כי למרות שהענן היה רק ביום, האש היתה גם בלילה, אלא שהיתה מסותרת בגלל הענן.

וה' עשה כן כדי להורות לנו שהאדם הרוצה להיות משכן ה', כמו שכתוב "אהל שכן באדם" (תהילים), צריך להתנהג כך: שאף שמבחוץ מכוסה קצת בענין הגשמיות, כמו שכתוב בכתובות דף י"ז "לעולם תהיה דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", בכל זאת בפנימיותו תהיה אש התלהבות לעבודת השי''ת, ולא יתגלה רק (=אלא) בלילה, כלומר שלא יראה מעשיו הטובים לבני אדם, והיו בסתר. כמו שכתוב (מיכה ו) "והצנע לכת עם אלהיך",

המוסר שיש כאן הוא, להסתיר את הנהגותיך המיוחדות. שיראה כאילו ענן פרוס על דרכך בדרך ה'. אדם לא צריך להיות מנותק מן הנעשה סביבו. יש ענין שאדם יידע דרכי בני אדם. אמנם בתוכו, בעבודתו הרוחנית, צריך האדם לפעול בהתלהבות, כאילו אש דולקת בו. את כל ההתלהבות הזו ישמור לעצמו, כי כך מראה שהוא פועל מול הקב"ה, ולא מול בני אדם.

מוסיף רבינו רמז נוסף, על בסיס החידוש הנ"ל:

ולענ''ד נראה, שבא ללמד מוסר לאדם: דאף כי ביום מוכרח הוא להתעסק בגשמיות להביא טרף לביתו, בכל זאת יחד עם זה ימצא לו זמן בהפסקות שבינתיים להתעסק קצת ברוחניות בעבודת השי''ת ובלימוד התורה.

הכלי העיקרי שהיה במשכן הוא ארון הברית, שבו שכנו הלוחות. ארון הברית מייצג את התורה. רבינו רואה כאן הדרכה בדרכי הלימוד. יש אילוצים קיומיים של פרנסה לבני האדם. ישנה ציפייה שידע לנצל את המרווחים בין הלקוחות והמשימות לשבת וללמוד. האם בכך יכול האדם להרגיש כאילו בזה מיצה את חוק לימודו?

אך "ואש תהיה לילה בו", כלומר אש התורה העיקרית תהיה בלילה, "דלא איברי ליליא אלא לגירסא", ו"אין רנה של תורה אלא בלילה", שאז יש לו מנוחה ויוכל ללמוד בתורה כרצונו. ואם ביום - אי אפשר ללמוד בחברותא, שאין זמן שכל אחד עסוק במלאכתו, ואינם יכולים להזדמן יחד ללימוד. אבל בלילה – "ואש תהיה בו לעיני כל בית ישראל", ללמוד עם אחרים ולהיות זוכה ומזכה את הרבים.

עם כל זה שאדם מאתר ומנצל רגעי לימוד בעבודה, עיקר לימוד בתורה נעשה בלילה. יש שקט ונחת. אין עול הפרנסה על הראש, ועוד. חז"ל אומרים שלא נברא הלילה אלא ללימוד. אדם צריך לנצל רגעי חסד אלה, לעלייה בכמות ובאיכות של לימוד תורה. לזה רומזת האש: היא נמצאת במהלך היום, אבל בקטנה, בהסתר. אולם בלילה – היא הופכת להיות העיקר.

נקפיד נא למלא את לילותינו בתוכן אמיתי קדוש ומאיר, שיקרין על כלל הימים כולם!

 

לע"נ מרת חמותי שולה בת פרחה ז"ל