מי הקרבן?

 מי הקרבן? / לפרשת ויקרא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

עם השלמת המשכן, עוברת התורה ללמד אותנו מה הן "הוראות התיפעול" של הבית הקדוש. פרשות ויקרא וצו מתארות ומרחיבות בסוגי הקרבנות השונים, ובאופן הקרבתם.

עם פתיחת החומש, עסקו רבים מגדולי ישראל בשאלת טעם הקרבנות. גם רבינו מאריך לעסוק בזה, וניגע  בנקודה אחת בס"ד:

אי נמי (=או גם) יש לפרש במה שכתב הרמב"ן ז"ל בפרשתנו בשם רבינו חננאל, דענין הקרבנות, הוא שעושים פועל דמיון למחשבותינו, שהקרבן נשחט ונזרק דמו, כמו כן אנו מוכנים להקריב את עצמנו על קידוש שמו יתברך ע"ש.

רבינו חננאל המובא ברמב"ן מסביר שתהליך ההקרבה, בא לשקף לאדם תהליך, שעליו להיות מוכן לו חלילה: מסירות נפש עד מוות. הקרבן עובר תהליך של איבוד לכבוד ה', והאדם רואה, חווה ומפנים.

רבינו מוצא רמז לדבר בלשון הפסוק:

וזה שאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'", כלומר כדי שיהיה כל אדם מכם מוכן תמיד להקריב עצמו קרבן לה', למסור גופו ונפשו להשי"ת על קידוש ה', לכן אמרתי "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם".

הדגש הוא על המילה "מכם". המטרה היא חינוך האדם. ובהמשך:

וזהו נמי רמז הכתוב הנ"ל (בפרשת צו, לקמן ו,ב) "זאת תורת העולה הִוא העולה" כתיב "הוא" וקרינן "היא", לומר שמטרת הקרבן היא כדי שילמד האדם הוא בעצמו להיות מוכן לעלות "מוקדה על המזבח", למסור עצמו על קידוש ה'.

המילה "היא" כתובה כמו "הוא", ומזה ישנו רמז שהפניה היא לאדם, ולא רק לבהמה (אמנם תופעה זו חוזרת ברוב התורה, למעט 13 פעמים שכתוב "היא", אך מצינו שנדרשו בזה דרשות על ידי חכמי ישראל).

רבינו מביא מדרש המחזק את הקשר שבין הדברים:

ובזה יובן המדרש על פסוק "ויקרא אל משה מאהל מועד - הדא הוא דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (מדרש זה הובא בספר משגב לדך), דהתכוין המדרש בתחילת פרשת הקרבנות לתת טעם על הקרבנות, שהכוונה, כדי להיות מוכנים למסור עצמנו על קידוש ה', כמבואר בפסוק "שמע ישראל... ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך" - אפילו הוא נוטל נפשך, ובכל מאודך - אפילו נוטל את ממונך.

המדרש מחבר בן שני דברים שאינם קשורים, לכאורה. בין קריאת שמע וקרבנות. לאור דברי רבינו חננאל המסר מובן יותר: הקרבנות באים לחדד את המשמעויות של אותה קבלת עול מלכות שמיים: מסירות עד כלות.

 

לע"נ חמתי מרת שולה בת פרחה ז"ל

שבת שלום

רועי