הנהגותיו של תלמיד חכם

הנהגותיו של תלמיד חכם / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מהתורה עולה מפורשות כי תפקידיו של הכהן לא מצטמצמים לעבודת המקדש בלבד. פעמים רבות מובאים הכהנים והלויים כדמויות הלכתיות, המכריעות במקרי ספק איסורי, וויכוח ממוני. תובנה זו, מאפשרת לראות בכהן דאז, כבן דמותו של הרב דהיום. השוואה זו, מאפשרת לימוד של הציפיות, מדמותו של אותו מנהיג רוחני. כך כותב רבינו במנחת כהן (כא, י):

הכהן הגדול מאחיו וגו'. יש לפרש בס"ד בדרך מוסר: "והכהן הגדול מאחיו", הוא התלמיד חכם, "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה", דהיינו אשר זכה להיות לרב ומורה צדק, צריך להתחזק הרבה הרבה ביראת ה', שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ובפרט כי ממנו יראו וכן יעשו.

הכהן הגדול רומז לתלמיד חכם, המנהיג את עדתו. עליו לשים לב על מידות עצמו, יותר משל אחרים.

וזהו "ומלא את ידו" – רצה לומר "כוחו", כמו "כחי ועוצם ידי" - שימלא את כחו "ללבוש את הבגדים", הם המידות טובות, על דרך "צדק לבשתי וילבשני" [איוב כט, יד]....

המידות מלבישות את האדם, ולכן הן נמשלות בבגדים. על אותו תלמיד-חכם, ללבוש את הבגדים, את המידות, בכל הכוח.

וצריך לו שלא לאבד את זמנו ואת מוחו בדברים בטלים, וזהו "את ראשו" - משכן המוח שבו המחשבה – "לא יפרע", לשון בטלה, כמו "כי פרוע הוא כי פרעו אהרן" [שמות לב, כה], שהוא לשון ביטול כמו שתרגם אונקלוס, וזהו שלמות המחשבה.

המוח של התלמיד חכם צריך להיות פנוי לתורה, תפילה ועבודת המידות בלבד. כל בטלנות פוגמת בשלמות מחשבתו ושכלו.

ועוד ייזהר שיהיה לו ג"כ שלמות המעשה,

"ובגדיו לא יפרום" - המה המדות טובות – "לא יפרום", שלא יקרעם ולא יחסר שום דבר מן שלמות המדות.

שלמות ומעשה, ושוב הערה על המידות, והפעם מצד הלאו: אל תניח לרגע את עבודת המידות שלך. שאף לשלמותן.

גם צריך ליזהר מכל נדנוד עבירה, שכפי גדולתו הוא פוגם למעלה, והקב"ה מדקדק עם חסידיו, וזהו "ועל כל נפשו'ת מ'ת" - כינוי לרשעות שהוא מצד היצר הרע, שהוא מלאך המות סטרא דמותא (=צד המוות) - לא יבא, לא יכנס כלל אפילו כחודה של מחט.

גם בעולם המעשה, עליו להקפיד לבל ייכשל חלילה ולו באיסור קל שבקלים. מעלתו של האדם מקרבת אותו אל ה' יתברך. כפי המאמץ הרוחני – קרבת ה'. יחד עם זאת, ככל שאדם קרוב אל המלך, המלך שם לב יותר לפרטי פרטיו של הליכות עבדו, מה שדורש זהירות רבה יותר מצד העבד. וזה בכלל המצוות:

לאביו ואמו לא יטמא, אביו זה הקב"ה, אמו זו כנסת ישראל...שיזהר הרבה בין בדברים שבין אדם למקום ובין בדברים שבין אדם לחבירו.

הנהגה נוספת:

"ומן המקדש לא יצא", שיהיה הוא הראש והראשון לכל דבר שבקדושה להמנות עם כל עושי מצוה, ולא יצא מכללם "ולא יחלל את מקדש אלהיו", כי אם יפרוש עצמו מאיזו חברה של מצוה, יהיה חילול ה' בדבר לגבי ההמוני,ם הגם כי יש לו סיבות המונעות אותו, כי ההמונים אינם יודעים מזה, ורק יודעים "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", ורואים אותו שנמנע ופרש מאיזו מצוה, יהיו מרננים (=מדברים לא יפה) אחריו ח"ו.

כאשר יש התארגנות לדבר שבקדושה, אותו תלמיד חכם חייב להיות שותף. למרות העומסים המוטלים עליו, עליו להיות שותף, כדי שלא לתת פתחון פה לציבור. הם אינם יודעים את חשבונותיו ועיסוקיו, ומרשים לעצמם להבטל ממלאכת המצווה. וגם אם הם מצטרפים למצווה, הם מדברים על אותו תלמיד חכם, שלא...

וגם צריך להתנהג במדת הרחמים עם כל אדם, וזהו "אני ה' " שהיא מדת הרחמים. 

מידה עליונה אחרונה היא מידת הרחמים. תלמיד חכם חייב להנהיג ברחמים את קהל עדתו. שם ה', הוי"ה ב"ה הוא מידת החסד והרחמים, ובזה משלים התלמיד חכם את מעלותיו.

אם כן: יראת ה', עבודת מידות, שמירת המחשבה, שלמות ודיוק המעשים, דוגמא אישית בשותפות קודש, ומידת הרחמים.

ויהי רצון שנזכה להגיע לרמות אלה!

שבת שלום

השבת - סמל לאומי!

השבת – סמל לאומי / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

רבינו מוהרמ"ך מונה כמה טעמים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, בטעם השבת:

א.      הרמב"ם המסביר את משמעות הפיזית – גופנית – נפשית, מנוחה.

ב.      האיפיון של הלאום היהודי, כמי שנח ביום השביעי.

ג.       מוסיף הרב מעצמו: יום השבת הוא זמן ללימוד תורה בלי מחשבת הפרנסה.

מסיק הרב מכיוונים אלה, הארה משמעותית לאור התקופה בה חי (יד משה, אות ג'):

ומכל האמור ילמדו אחינו הדורשים את טובת הלאום הישראלי, קיומו ונצחיותו, התמדתו והעמדתו, להזהר ולהזהיר על שמירת השבתות והמועדים. כי הם בעצם כמכונות המשרתות לקיום הלאום. ויבושו כל מפירי ברית השבת באומרם שאין להם אפשרות להתפרנס ממלאכתם וכיוצא, אם לא יחללו השבת והמועדים. ודבריהם כאפס ותוהו נחשבו. כי אין הבדל רק בתשומת לב, ועל ידי התשומת לב יוכל להתפרנס גם בשמירתו את השבת.

השבת היא סמל לאומי!

לפי הנתפס במבט שטחי, ובודאי בגלות, שבת היא אקט "דתי", קרי, שייכת לאדם הפרטי. לא כך, אומר הרב. השבת היא סמל לאומי. היא דבר המאפיין את עם ישראל. יהיו לזה השלכות בהמשך דברי הרב.

מלבד זאת, הרב מעורר על מתח הקיים ביחסי החיים והשבת:

ועוד כי המחלל את השבת בזמן שהיה בית המקדש קיים היה נסקל. מזה מבואר שלא נאמר בדבר הכלליי ”וחי בהם", שהרי מצינו לגבי חולה שיש בו סכנה מחללים עליו השבת, ואלו הבא לחלל ולהפר ברית השבת נהרג? וצריך אתה לומר כי זהו ההפרש, כי בדבר של הכלל כמו גוף השבת אין לחוש לאותו גוף. כי הדבר כלליי. אך בדבר הפרטיי לאדם אחד אשר אז שמירת השבת במקומה עומדת לבית ישראל, אז מחללים אותה להציל את הנפש.

ישנו פרדוקס לכאורה: אדם שנמצא במצב פיקוח נפש – מחללים עליו את השבת. לעומת זאת, אדם המחלל את השבת בעדים והתראה על פי דין תורה – מחוייב סקילה! תמוה: במקרה הראשון נראה כי ערך החיים עיון, ובמקרה השני נראה כי ערך השבת עליון! כיצד ניישב סתירה זו?

ההבדל הוא בדיוק כנ"ל: כלל מול פרט. השבת הכללית חייבת להשמר ויהי מה. כשהשבת הכללית נשמרת, ניתן לחללה עבור חיי אדם פרטי.

ממילא גם תירוץ הפרנסה – חיי האדם – אינו קביל.

והרב שולח דברי חיזוק לפעילי המפעל הציוני:

...ה' ברחמיו יחזיק ביד מעוררי הרגש הטהור ,,הרגש הציוני" המתחדש מקרוב אשר הלהיב לב כל ישראלי חי.והמסופר כי גם מלכי התבל הסכימו בו, ובקרוב יצא לאורה, וישיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם, ובפרט בקיבוץ נדחי ישראל אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. וביודענו שפתנו ותורתנו כי שלוש אלה מטיבי צעד, ,,ארץ, שפה, תורה" הם רק הם חיי אומתנו העברייה והיהודייה.

הפניה לפעילים היא ברוח עשייתם: אתם התחלתם לחשוב על הכלל! אשריכם! אתם מעוררים רגש קדוש! אבל השבת על פי תורה היא רכיב לאומי, ויש לקנא לו, יחד עם שתי הרגליים האחרות, השפה והארץ.

 

להודות-גם על האפשרות הכואבת...

להודות – גם על האפשרות הכואבת... / לפרשת אמור / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנו מילה לא ברורה הנאמרת ביחס לקרבן תודה (ויקרא כב כט):

וְכִי-תִזְבְּחוּ זֶבַח-תּוֹדָה, לה' - לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחוּ.

מהי המשמעות של המילה לרצונכם? והרי לכאורה ההלכה מגדירה מי הוא זה שחייב להקריב קרבן תודה, וזה לא נעשה כדבר התנגבותי – רצוני? מבאר הרב על פי דברי הכתב סופר:

וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו. פירש הרב כתב סופר ז"ל, דמי שנעשה לו נס וניצול מלסטים וכדומה, יקריב תודה לה' על הטוב שגמלהו. אבל אם כי שמח הוא שניצול מרעה שהיתה באה עליו, אבל היה טוב לו שלא בא עליו כלל, ולא היה בא לידי סכנה, וממילא לא היה צריך לנס! אם כן, אין הקרבן תודה לרצון לפני האדם...

אדם שניצל מסכנה, שמח ומתרגש. מרוב שמחתו מביא קרבן תודה. יחד עם זאת, לליבו מתגנבת המחשבה: אולי עדיך היה שהסכנה לא תתרחש כלל, וממילא לא נזדקק לשום נס... יוצא, שאדם כזה עלול להביא את קרבן התודה ללא שלמות הלב.

אבל האמת אינו כן כי צריך האדם לשמוח ביסורין שבאו עליו, שבודאי לא על חנם באו, אם לא שחטא לפניו יתברך, והם לכפרת עונותיו. ואם כן, יש לו לשמוח גם על הרעה עצמה שבאה וניצול ממנה, וכמאמר דוד המלך ע"ה: "אשרי הגבר אשר תיסרנו יה".

אומר הכתב סופר, שאדם בעל אמונה מבין שגם מציאות הסכנה, שקדמה לנס ההצלה, היא לטובתו. הוא שמח בזה! מבין שהיה לו כאן תיקון כזה או אחר. כעת מובן הציווי "לרצונכם":

וזה שאמר "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו", שלא יהיה שלא לרצון על עיקר הדבר שבא עליכם, שבגללו התחייבתם תודה אלא הכל יהיה לרצון ע"ש.

המילה "לרצונכם" לא מדברת ישירות על קרבן התודה, אלא על הגישה להקרבה: מתוך רצון מלא, ולא מתוך תחושת אילוץ.

רבינו מחדש על פי היסוד הזה, פירוש בהלל:

ובזה נ"ל לפרש בס"ד, דזהו מה שאמר דוד המלך ע''ה בתהלים "יסר יסרני יה, ולמות לא נתנני", ולכן "פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה" על הנס שעשה לי. ושלא לחשוב שהיה מצטער מעיקרא על היסורין שבאו עליו, והיה טוב לו אם בכלל לא באו עליו יסורין, לזה אמר "אודך כי עניתני", קרי ביה בדגש לשון עינוי, שאני מודה גם על היסורין עצמם שבאו עלי. והטעם, כי אני יודע שעל ידי זה "ותהי לי לישועה", שלא באו היסורין רק על איזה חטא, והייתי ראוי לעונשים בעולם הבא ע''י החטא, ועכשיו "ותהי לי לישועה".

רצף הפסוקים המוכר לנו מן ההלל, מקבל על פי הנ"ל, כיוון מרענן: ההבנה הפשוטה היא שדוד המלך מודה רק על הצלתו. על פי העקרון דלעיל, דוד מלכנו מודה על שני דברים: א. על העינוי: פגמי האדם יכולים לפגוע בו בחייו ולאחר מותו. ייסורים שסובל האדם בחייו ח"ו, ממרקים עוונותיו. זה עצמו שווה תודה עצומה! ב. על ההצלה: שאכן יצא האדם חי מתוך המשבר.

התורה רוצה להרים אותנו לעבר מבט אמוני גבוה מעל כל המשברים והאתגרים, ולראות את יד ה' המכוונת את מאורעות האדם.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל.

 

שבת שלום ועצמאות שמח

הקדושה תלויה בנו!

 הקדושה תלויה בנו / לפרשת קדושים / אור החיים הקדוש

הפתיחה הציבורית של המעמד שבפרשת קדושים (ויקרא פרק יט, ב)

"דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם: ",

מעורר את חז"ל לשאלה, מפני מה הדגישה התורה שהפניה היא לכולם? והרי כל התורה כולה בסופו של דבר הועברה ונלמדה על ידי כולם?

חז"ל עונים - כפי שמביא רש"י : "מלמד שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה תלויין בה", כלומר, ישנה הדגשה על החשיבות של הנאמר בפרשה זו, שהרוכש אותה זוכה לרכוש את היסודות הרוחניים והמעשיים של התורה כולה. 

אמנם, ר' אור החיים הקדוש ע"ה, מלמד כי יש כאן חידוש דרמטי לכלל כולו: 

עוד נראה לפרש הכתוב על זה הדרך כי לצד שצוה ה' על בחינת תאוה הקבועה בטבע אנושי, והוא תאוה השולטת על הרצון, ...ומעתה לצד שצוה ה' במקומו לקיים המין ולהדבק בצלע נכון לאיש יש מוצא רע מבחינה זו להתגבר בו בחינת חשק המתגבר ונוצח הרצון בהופכו, ואין אדם שולט בעצמו להשמר מן העריות שצוה ה' עליהם, ואם כן ממה נפשך יעשה מצוה דרך גבר בעלמא לקיים מינו הנה הוא מושלל משמירת העריות, ימנע עצמו ממין זה כל עיקר הנה הוא מבטל מצות פריה ורביה ומצות יבום, 

ישנו אתגר קיומי, והוא הניהול הנכון של יצרי האדם: כיצד מי שמקננת בליבו תאווה יוכל לחיות חיים של הליכה ברצון ה'? הפתרון: 

אשר על כן בא מאמר ה' כאן וצוה בנעימות אמרי קדוש "קדושים תהיו" פירוש שיקדשו עצמן במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותה, פירוש שלא יעשה הדבר לתאוות הגשם ... אלא יעשה הדבר בקדושה ובטהרה,... ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעה טעם הדבר,...לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל (תיקונים ע) כי כל העושה מצוה אחת שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, ...

בפרשה זו מוצג אתגר הקדושה. בקלות יכול האדם לומר: זה לא רלוונטי לגבי. איני מסוגל. איני שייך בזה. לכן מבטיחה התורה מול כולם: אתה תתחיל את המעשה לכוונת מצווה, וה' ימשוך לך את ברכתו וסיועו מלמעלה. האדם המקיים מצווה מושך עלו קדושה בגופו ממש. אין לו לאדם לחשוש שמא יפול מתוך מעשה המצווה, שכן שם ה' מסייע לו אם עושה את מעשהו לשם שמים.

 

ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה'

 ואהבת לרעך כמוך - הדרך לגילוי השגחת ה' / לפרשת קדושים / משך חכמה

יסוד כל התורה כולה. 

לא פחות מזה.

"ואהבת לרעך כמוך". היכולת לצאת מהאגו, מהשטחיות, מהדאגה לעצמי, ולהסיט את המבט המתבונן, האוהב והדואג אל עבר הזולת, יש בו לרומם את האדם גם אל עבר בירור תיאולוגי, ורדיפת דעת ורצון ה'. הרי כאן וכאן אני יוצא מהבועה שלי, ומתעדף את האחר: רעי ואלוקי.

אמנם יש כאן מסר אמוני יסודי לא פחות, כפי שמלמדנו המשך חכמה. 

האדם מעיד על בוראו, על ידי דמיון תכונותיו; האדם בעל בחירה לעשות כרצונו, ובזה מעיד על הבורא שפועל מדעתו ללא כל הכרח, וכדבריו (ויקרא פרק יט):

אמנם יש עוד במין האדם ביחוד ענין מורה על שלמות הבורא יתברך, אשר הבריאה ממנו אינה בחיוב כמו הצל מן האדם, רק שברא בבחירתו וברצונו המוחלט. והוא מה שמצאנו ענין הבחירה במין האדם, שתלוי כל מעשיו ברצונו החופשי והבלתי תלוי בזולתו, אשר זה אין בשום נברא. 

מעלה זו נמצאת בכל אדם באשר הוא אדם, 

ועל זה אמרו (אבות ג, יד) חביב אדם שנברא בצלם, שנאמר (בראשית ט, ו) "כי בצלם א - להים עשה את האדם", שזה הבחירה הוא רק בא - להים. 

אמנם בישראל מתגלה משהו עליון יותר: ההשגחה הפרטית שביכולתו של בורא עולם: 

אולם על השגחת השם יתברך בכל פרט ומפעל ומצעד, ולבעל הבחירה ישלם על כל פרט ופרט ...על זה מורה מין הישראלי: 

אחד, מצד שקיבלו גלוי הארת אלקות עליהם בהר סיני לעיני כל במחזה נבואית, ...

 ואחד, מצד השגחה הדבוקה בכל מצעדינו באומה זו מאבותינו, 

שתי דרכים של השגחה אישית ופרטית מתגלות כאן: האחת דרך מתן תורה, והשניה דרך ההיסתוריה: מהאבות, דרך העם המפוזר בגלות, אולם מצליח לשמור על ייחודיות, ולא פחות חשוב מכך - על חיוניות:

ויותר לפלא מה שבגירושים הרבים נתקיים, כי אם המה נגרשים ממקומם, אז המה כנס שנעשה במקדש - (עשן המערכה) שאפילו כל הרוחות שבעולם אין מזיזים אותו ממקומו ...כן הוא בישראל בגולה, דאם כי נגרשים המה לאמריקה וכו' בכל זאת איבדורי לא מיבדר (=להתפזר - אינם מתפזרים) , ובכל מקום בואם המה מתאחדים ונעשים קהילות ואגודות לתורה ולעבודה, בריבוי צדקות ומעשים טובים...וזה מורה על ההשגחה הפרטית על ישראל, שהשכינה שוכן תוך בני ישראל. 

עם ישראל עומדים לנס ופלא בעיני כל העמים. דורות על גבי דורות של תנועה ממקום למקום, מעיר לעיר ומארץ לארץ, ועדיין שומרים על זהותם בצורה מעוררת התפעלות. אין זאת כי אם יש על האומה השגחה פרטית. אם כן - מובן איך דרך "רעך" האנושי והיהודי מגיעים ל להבנה ב"אני ה'":

וכוח הבחירה שבאדם מורה שאני עשיתי מרצון עצמי ולא נתהוה בחיוב ממני. וההשגחה שבך והארת נבואה אלקית שעליך, שכל זה מורה ש"אני ה'", שזה שם הוי"ה...

וכמה ראויים דבריו של חכם גדול זה, שראה וצפה מה טוב יהיה בשלב בו גילוי ההשגחה תעלה קומה, בזמן שבו עם ישראל יתחיל לחיות חיי מנוחה, ואז תתגלה אותה השגחה פרטית בשלמות:

אשר אם ירווח להם מעט יתנשאו ראש על כל העמים ויתקנאו בהם כל הגויים...

וחכם עדיף מנביא.

 

עצמאות שמח

 

מצוות תוכחה בגישה נכונה

מצוות תוכחה בגישה נכונה / לפרשת קדושים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

מצוות התוכחה באה להגן על הסולידריות הרוחנית של העם, שילך בדרכה של תורה. רבינו מוצא רמזים בפסוקים, לאופן ולגישה למצווה זו. 

דבר ראשון, בחן עצמך (מנחת כהן, יט,יז):

הוכח תוכיח את עמיתך. בתחילה הוכח את עצמך ואח"כ תוכיח את עמיתך כמ"ש התקוששו וקושו קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים שלא יאמרו לו טול קורה וכו'.

האם אתה ראוי להוכיח על עבירה זו? או שמא אתה גם חלילה נגוע באותו עניין? היעילות של ביקורת הבאה מאדם הנקי מאותו עניין, גבוהה יותר, ומתיישבת יותר על הלב.

גם אופן אמירת הדברים רמוז  כאן:

(יט, יז) ל'א תשנ'א א'ת אחי'ך בלבב'ך הוכ'ח תוכי'ח. סופי תיבות, גימטריה נח'ת. שיוכיח את חבירו בנחת ובכבוד כדי שיהיו דבריו מתקבלים.

אם ניקח את האותיות האחרונות במילים הנ"ל, נראה כי הגימטריה שלהן 458, כמו "נחת", ובזה רומזת התורה כי את דברי התוכחה יש לומר ברוגע וביישוב הדעת, וגם זה מועיל לקבלת הדברים.

מה נעשה אם האדם אינו בקרבתנו כדי להוכיחו? כיצד עלי לגשת לאירוע בו חטא יהודי אחר?

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא. דאם הוא לפניך "תוכיחנו", ואם אינו לפניך "לא תשא עליו חטא", שלא תדון את חבירך עד שתגיע למקומו אלא הוי דן אותו לכף זכות.

להשאר במחשבות שליליות על יהודי אחר – זה לא טוב. אם אתה יכול להוכיחו שכן הוא בקרבתך, ודרך זה לברר אם היתה טעות מצידו או מצידך (עיין רמב"ן), עשה זאת. אולם אם הוא אינו כאן – אל תשאר עליו עם רושם שלילי, אלא תדון אותו לכף זכות. אם לא ניתן (מסיבות שונות, שאין המקום להאריך בהן), אל תדון אותו, שכן אינך יודע כיצד היית נוהג במקומו.

לצד התוכחה, יש גם דגשים על יחסי הקרבה שבעם ישראל: הרב עומד על כך שישנם שני ציוויים בפסוק: מצוה להוכיח, והאיסור לשנוא. מדוע איסור השנאה מופנה ל"אח", וציווי התוכחה לחבר, ל"עמית"?

לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך. בתחילה כתיב אחיך ולבסוף כתיב עמיתך, משום דאחיך, רצונו לומר קרובך,...וידוע מה שאמרו ז''ל דהקרובים מתוך שאהבתם מרובה שנאתם מרובה,

להיות קרובים ובאהבה - הוא אתגר לא פשוט, כידוע. לעיתים אנו פוגעים בצורה הקשה ביותר, דווקא באלה הקרובים אלינו ביותר. מתוך קרבתנו, לבנו גס בהם, ואיננו שמים לב לכל מילה היוצאת מפינו. מצבים אלה דורשים אזהרה מיוחדת:

ולכך אשמעינן קרא (=ולכן השמיענו הפסוק), דגם "אחיך" שהוא "קרובך", דעל פי הטבע תהיה שנאתם מרובה, אפילו הכי (=אפילו כך) לא תשנא,

דבר נוסף: כאשר הקרוב אלי מתנהג בצורה לא ראויה, אני גם מתבייש ומתפדח. טבעי הדבר שאוכיח אותו. אולם, מה לגבי יהודי אחר, שלכאורה איני קשור למעשיו המביכים? מחדשת התורה:

ולבסוף אמר "עמיתך" ולא "אחיך", דאם כן, הייתי אומר דוקא קרובו הוא דמחוייב להוכיחו, משום דהבזיון מגיע לו לעצמו ממה שעושה קרובו, ולכך אשמעינן קרא (=לימדנו הפסוק), דאפילו "עמיתך" שאינו "קרובך", חייב להוכיחו.

הדאגה והאכפתיות מקיפה את כל עם ישראל, ולכן יש להוכיח באופן הנכון גם יהודי שאינו קרובי.

שילוב ההנחיות וההדרכות הללו, עם הדאגה למצבו הרוחני של הכלל, יביאו לתוצאות מיטביות של חברה העובדת את ה' יחד, באהבה.

שבת שלום,

רועי

 

תוכחה כפולה - על שום מה?

תוכחה כפולה – על שום מה? / לפרשת קדושים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מצוות התוכחה המופיעה בפרשתנו, נראית כפשוטה לביצוע, אולם עליה כבר אמרו תנאים – על זמנם! – שאין מי שיודע להוכיח, ואין מי שיודע לקבל תוכחה. יחד עם זאת נתנו חכמי הדורות כלים וכללים כיצד לקיים מצוה זו בצורה המיטבית.

רבינו מוצא הדרכה לכך, מתוך הכפילות הכתובה בציווי (ויקרא יט,יז):

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. 

וכך לשונו:

ונראה לפרש הכפל "הוכח תוכיח", דמתחילה כשבא להוכיח לאיש רשע, צריך שלא יכביד עליו בתוכחתו להוכיחו על דברים קטני קטנים. שבעודו רחוק מהשי"ת, יקשה עליו מאד לשוב אפילו על הדקות, ולכן ככה יעשה: שבתחילה יוכיח אותו על דברים גדולים וחמורים, וכשיחזור מהם ויתחיל להתקרב אל ה', אז יוכיח אותו עוד פעם על דברים הקלים ואז יהיה קל לו לתקן גם דברים אחרים...

יש שלבים בהתקדמות רוחנית. לא ניתן לדרוש לתקן דברים קלים ועדינים, לפני שהאדם מתחיל לתקן את הדברים היותר כבדים וחמורים. נסה להוכיח שודד דרכים, על הבעיה של גזל שינה... לכן ישנה כפילות: שלב א' הוא תוכחה על דברים עבים ומגושמים, והשני הוא על הדברים העדינים יותר.

הדרכה נוספת:                                                                       

אי נמי...והוא כמו שפירשו המפרשים ז"ל על פסוק "נתון תתן לו", דאמנם מצות הצדקה היא מצוה קשה וכבדה על האדם שיתן לעני מממונו שהוא יגע עליו הרבה, ובכל זאת ע''י ההרגל כשירגיל את עצמו מדי פעם בפעם לתת צדקה בזה יזכה לקיים המצוה כתקנה בנדיבות לב,...

גם במצוות צדקה יש לשון כפולה, שממנה דרשו המפרשים שמדובר על תהליך נפשי: בהתחלה קשה להוציא כסף כדי לתת לעני, אך נתינה חוזרת כבר תהיה פשוטה, והשלישית כבר פשוטה יותר. כך גם במצוות התוכחה:

והכי נמי י"ל במצות התוכחה: שבהתחלה יקשה עליו להוכיח, אבל כשיתרגל להוכיח בסוף יהיה מוכשר להוכיח את הרבים,...

גם בהצטרף כל התנאים המאפשרים תוכחה, לא תמיד האדם מרגיש שנוח לו. אומר הרב: זה בהתחלה קשה, אולם אם נקרתה לך ההזדמנות לתוכחה אפקטיבית – זו כנראה המשימה שלך, ועליך לבצעה. אם עשית כן בהצלחה – בפעם השניה תעשה זאת יותר בקלות.

הדרכה שלישית:

א"נ רמז למ"ש המפז'ל על פסוק "במדבר בערבה" (דברים פרק א) שהכל תוכחות מוסר ברמז למה שחטאו ישראל...ואף כי כל אלו הדברים אח"כ פרט אותם משה אחת לאחת ביתר הפרשיות, בכל זאת בהתחלה הוכיח ברמז, וכשלא הבינו את הרמז, אז הוכיח אותם בפירוש. והכי נמי לשון "הוכח" לשון נסתר, ואח''כ "תוכיח" בלשון נוכח ישר כשלא מבינים את הרמז.

בתחילת חומש דברים, משה רבינו מוכיח את ישראל על עוונותיהם במהלך 40 שנות הנדודים. בתחילה התוכחה היא ברמזים, אולם בהמשך ספר דברים התוכחות נעשות ברורות יותר. הסיבה: חוסר ההבנה של הרמזים... כך גם אצלנו: הציויי הכפול בא לרמוז שלעיתים יש להוכיח בכמה שלבים. יש להתחיל בעדינות וברמז, ואם האדם אינו מבין – יש לבטא את הדברים בצורה ברורה יותר, כדי לכוון ולתקן.

זה לגבי נתינת תוכחה. האם אנו יודעים לקבל תוכחה?...

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום