שלום (גם) במרומיו!

שלום (גם) במרומיו... / לפרשת קרח / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

מחלוקתו של קרח – כנגד מי היא? בפשטות נגד משה ואהרון. משה רבינו מטיח בקרח ואנשיו כי בעצם כוונתם אחרת:

יא לָכֵן, אַתָּה וְכָל-עֲדָתְךָ--הַנֹּעָדִים, עַל-ה'...

אתם חולקים על הקב"ה!! זה בכלל לא עניין איתי ועם אהרון! מפרט רבינו:

אתה וכל עדתך הנועדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו, נראה לי, על פי מה שכתב הגאון חיד"א פרשת אחרי-קדושים, על פסוק "וכי תזבחו" וגו' משם הרב בנין שלמה, דכל מחלוקת הנעשית כאן בארץ היא מגיעה עד לשמים, ששם המקטרגים עושים ג"כ מלחמה, וכל אחד מזכיר עונות שכנגדו,

הרב חיד"א ע"ה מלמדנו, כי מאבק בעולם התחתון לא נשאר מצומצם רק בו. שורש הנשמות הוא למעלה, וכל פעולה כאן, מייצרת השפעה ופעילות גם בעולמות עליונים.

אבל כל זה, רק אצל שורשי הנשמות. האם הדבר משפיע על הקב"ה עצמו?

וזה נוגע לה', כי מדתו לרחם ומדת הטוב להטיב, ומפני הקטרוג אינו משפיע "ועצר את השמים" וגו' וכשיש שלום, הוי כמשים שלום למעלה, כמו שאמר הכתוב (ישעיהו כז ה) "יעשה שלום לי", עיין שם.

אכן כן! הקב"ה כביכול מתקשה ללמד זכות על יושבי ארץ, שכן כל העת נשמעים קיטרוגים בבית דין של מעלה. קיטרוגים ודיבורים שליליים הנובעים מתוך ההשמצות שלמטה! וממילא, המונע את המחלוקתת, מאפשר להסיר את מחסומי הדין, ולאפשר זרימה טובה של חסד מאיתו יתברך.

אלה בעצם דברי משה לקרח:

ואם כן מעתה, זהו שאמר משה רבינו עליו השלום לקרח, שאף שהוא ועדתו עשו מחלוקת גדולה עם אהרן, הנה אהרן בעצמו, וגם משה רבינו ע"ה, להם כשלעצמם - אין להם שום הרגשה וצער מהמחלוקת הזאת, אך הצער הגדול כי במחלוקת הזו שאתה עושה למטה גורם מחלוקת למעלה בשמים, וא''כ "אתה וכל עדתך" ממש "הנועדים על ה'", אבל "ואהרן מה הוא כי תלינו עליו", כי על עצמו אינו חושש כלום, אך ורק על צער השמים הוא חושש.

בעצם זה שקרח חולק על אהרון, גם אם הוא אינו מבין זאת, הוא מייצר כאב וצער בשמיים. לאהרון ולמשה אין כלל נגיעה אישית במנהיגותם. לו יכל משה – הוא גם לא היה שם כלל. ומכיוון שקרח מעורר צער בשמים, ובמיוחד ביחס לשני האחים הקדושים, שיבין את השלכות מעשהו החמור.

לפי זה מובן עניין נוסף:

ובזה מובנים דברי התנא באבות "אוהב שלום ורודף שלום", וכו' ולכאורה הלשון כפול, אלא הוא הדבר אשר דברנו, שאוהב לעשות שלום למטה, ובזה "ורודף שלום" למעלה. וזהו שאמר נמי (=גם) "בקש שלום ורדפהו", ופירש רש"י: "במקום אחר", ולפי האמור, הדברים מובנים שפיר (=היטב) על דרך האמור.

אנו מוצאים מגוון ביטויי כפילות בתנ"ך ובחז"ל ביחס לשלום. לפי היסוד שלמדנו, הדברים מובנים יותר: כל עשיית שלום בעם ישראל למטה, מביאה לשלום גם למעלה, וממילא הדבר מוריד שפע וברכה על כלל ישראל.

ויהי רצון שנזכה להדבק במידותיו של אהרון הכהן!!

 

  

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק

מעלת ישראל גבוהה ממעלת הצדיק / לפרשת שלח לך / משך חכמה

הבשורה הקשה איתה מגיעים המרגלים, גורמת לרפיון אדיר. האם מדובר רק בתיאורים הדרקוניים של המרגלים, אודות ענקים וערים בצורות? נראה שלא. משה בעצמו הולך לספר להם את זה בנאומיו בחומש דברים. אין הכחשה הנוגע לעוצמת היריב. 

אז למה הבכי? בתחילה יש לעיין בפתיחת דברי המרגל הצדיק כלב בן יפונה, בתיאור שאינו ברור (במדבר פרק יג, ל)

 וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!

תוכן דבריו המרוממים, שהפכו לסמל למוטיבציה ואהבת הארץ - אינם מענייננו כעת. כעת נשאל: מהו פשר המילים "אל משה" המיותרות לכאורה? מה באו להוסיף? אמנם כבר הראשונים עמדו על כך, כגון רש"י, עיינו שם. 

רבינו המשך חכמה מסביר כך:

)ל) ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה. הענין דהמה היו מתפחדים, מפני ששמעו מ"אלדד ומידד מתנבאים" (לעיל יא, כח) - "משה מת ויהושע מכניס לארץ" (סנהדרין יז, א). וראו כי משה לא מיחה בהם ולא גזר עליהם. ואם כן, להיכנס בארץ מבצר ולהילחם עם עמלק , אשר כבר נכשלו בו , ועם ענקים ,בלא משה - הלא יפלו כולם לפי חרב!

המשך חכמה מחבר את סיפורנו אל נבואת אלדד ומידד בפרשה הקודמת. דבר נפל במחנה: משה לא ממשיך איתם!! אז אולי האתגר קטן? לא! המרגלים מספרים סיפורי אימה! 

מה נעשה????

את ההיסטריה הזו מנסה לעצור כלב:

ולכן השתיק כלב את העם, במה שיחסו את כל המופתים אל משה. כי אדרבא! גדולתו תלוי בכם! שכל זמן שהיו נזופים במדבר לא נתייחד הדיבור למשה. ולכן אמר: "עלה נעלה" - בעצמנו, בלא משה, כי אין משה סיבה אצל השם להנהגה הנסית, רק האומה הישראלית בעצמה היא ראויה להשגחה האלקית הפרטית. וזה: "כי יכול נוכל לה". והוא שאמר "ויהס כלב את העם" במה שמיחסים הכל "אל משה". זה לא תדברו ולא יעלה על לבכם שרק במשה תלוי הנצחון והנסים, לא כן! רק "עלה נעלה"!

כלב מחדש לעם חידוש ענק: גדולת משה - וכל צדיק אחר מישראל - אינה עצמית לו. הוא כלי קיבול גדול ועצום להופעת דבר ה', רק בשביל העם ולא בשביל עצמו. בכל השנים שה' כעס על עמ"י עקב חטא המרגלים - משה לא נתנבא! אם כן, זו כוונת התורה "ויהס כלב את העם" באיזה עניין השתיקם? "אל משה" שתלו את כל יהבם במשה.

 יתרה מזו: המש"ח מחדד שאולי זו הסיבה שבגללה בכלל משה לא נכנס לארץ! כי אם יכניס אותם, תתלה כל הישועה בו. מכיוון שנתגלתה נטיית נפש זו , של תלות באדם - ענק ככל שיהיה - ולא בבורא עולם, אין ברירה אלא למנוע ממשה להכנס לארץ, גם במחיר מותו. וזה לשונו:

והנה הדיבור אשר נאמר שלא על ידי שליחות נביא לישראל, יכלה להשתנות. אבל כיון שהמה טעו בזה שמשה הוא העיקר, ואם יבא דור נולד וישכחו את אשר משה היה ילוד אשה והוליד בנים, ידמו באמת כי הוא בעצמו אלקי ויטעו בו כי הוא המסבב מערכות ומשדדם. לכן הוחלט בנבואה כי "משה מת", כדי להוציא מלבבם הטעויות. לכן אמר בפרשת דברים (א, לד) "ויקצוף (וישבע לאמור"), (פסוק לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור, גם אתה לא תבוא שם" ...

בימים של בחירות חוזרות ועיסוק פרסונלי אובססיבי במי יהיה ה"מושיע" של עם ישראל, נזכור את זעקת כלב, שמאפסת את העניין האישי, ומזכירה שברצון ה' עלה נעלה, ויכול נוכל.

 

תורת הרמז שבפרשה

 תורת הרמז שבפרשה / לפרשת שלח לך / מתורת הרב רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

רבינו – בענוותנותו – כבר כתב בהקדמתו, מעין התנצלות, על כך שהוא מביא בפירושיו  " ...דרשות על סדר הפרשיות מדי שבת בשבתו, ברם (=אבל) איכא בינייהו טובא רמזים קלים, וגימטריאות ונוטריקון וראשי תיבות וסופי תיבות וכיוצא...".

דבר זה - הרמזים והגימטריאות - לעיתים נתפס כדבר מה שטחי ומשעשע, חסר עומק ומסר, חלילה. רבינו מצדיק את מעשיו, ונתלה באילנות גדולים:

"...הלא תראה כמה וכמה גופי הלכות הוציאו רבותינו ז"ל מדרשות כיו"ב...הררים התלויים בשערה, ובכתבי האר"י זלה"ה כמה רזי דרזין טמ'ן ברמ'ז , בגימ' וראשי תיבות וסופי תיבות, כאשר ירדוף הקורא החכם בחכמתו".

מחז"ל, דרך כל גדולי ישראל וגדולי חכמי הסוד – דרכי הרמז היו כלים לחשיפת מסרים ומקורות לדבר ה', בהלכה ובאגדה. הרב הביא פירושים רבים על דרך הרמז. אנו נביא כמה טעימות בפרשתנו, בס"ד.

א. נפתח בדברי המרגלים. חז"ל אומרים כי הרשעים שבהם רמזו, כי אין לקב"ה כח חלילה להכניס את ישראל לארץ. יהושע וכלב מעודדים, ומפגינים אמונה בה'. אמנם הם מזכירים את הכח של העם, אולם ברמז, נמצא שם גם הקב"ה:

(יג, ל) עלה נעלה וגו' כי יכול נוכל לה. [כפל עלה נעלה יכול נוכל] אחת על הקב"ה שהוא עולה עמהם...ואנחנו נעלה עמו. וגם יכול הוא הקב"ה יכול על הכול ועל ידו נוכל לה. ועל זה השיבו הם "לא נוכל לעלות וגו' כי חזק הוא ממנו", שאפילו בעל הבית וכו' ח"ו כפירש"י ז"ל. ויש לרמוז נעל'ה וירשנ'ו אות'ה כ'י סופי תיבות שם הוי"ה ב"ה שהוא יתברך יעזור לנו.

כפילות לשון המרגלים מדברת על שני עולים ושני יכולים, ה' וישראל. מה הרמז? שם השם הרמוז בסוף המילים "נעלה וירשנו אותה כי" – שם יש את שם ה'!

אמנם המרגלים פרשו את מה שראו בארץ בצורה עקומה: הם ראו הלוויות רבות ופרשו לשלילה, אולם גם שם נרמז שם ה', והם לא ראו:

(יג, לב) ארץ אוכלת י'ושביה ה'יא ו'כל ה'עם וגו'. ראשי תיבות שם הוי"ה. לרמוז שלא כדבריהם שהארץ מרוע מזגה אוכלת יושביה אלא מה' היתה זאת לטובתם של מרגלים וכו'.

ב. העם נענש בארבעים שנות נדודים, על בכיה בלילה ההוא. חז"ל מגלים שבכיה זו, היתה בעצם פתח לבכיות אחרות, לדורי דורות לצערנו. הרמז בדבר:

(יד, א) ויבכו העם בליל'ה ההו'א. אמרו רז"ל הוא ליל תשעה באב ונקבעה בכיה זו לדורות. ויש לרמוז בליל'ה ההו'א בגימטריה "הוא ליל ט' אב" בדיוק.

התאריך רמוז בגימטריה בערך המספרי של במילים המתארות את זמן חטאם, "בלילה ההוא", שיוצא 94, בדיוק כמו המילים "הוא ליל ט' אב"!

ג. בסוף הפרשה, מופיעה פרשת הציצית הנקראת מדי יום כמה פעמים. ישנה מחלוקת בין הפוסקים מהו חומר הבגד, החייב בציצית מהתורה. שולחן ערוך פסק שרק בגד מצמר או פשתן חייב בציצית, ואילו הרמ"א פסק שכל חומר מחייב. האם התורה רומזת מה העדיף ביותר?

(טו, לח) לה'ם ציצ'ת. גימטריה מצמ'ר הרחלי'ם עם 2 כוללים. לרמוז שמצוה מן המובחר בצמר רחלים כמו שכתבו רז"ל.

"הוספת הכוללים" היא דרך חישוב נוספת המופיעה בספרים. במילים "להם ציצת" (ללא י', ככתוב בתורה), שהוא בגימטריה 665, שהוא גם שווי המילים "מצמר הרחלים"+2, רמוז שהחומר המובחר לציצית – לפי כל הדעות! – הוא צמר רחלים, כלומר: כבשים.

ד. גם במצוות הציצית נמצא רמז מעניין על מטרת הציצית. חז"ל מספרים על אדם שהיה חוטא גדול בעריות, עד שפעם אחת בזמן שרצה לחטוא, טפחו פתילות הציצית על פניו, והדבר מנע ממנו לחטוא. האם יש רמז לדבר?

(שם) ציצ'ת הכנ'ף. סופי תיבות ת"ף. וכן פ'תיל ת'כלת ראשי תיבות ת"ף. היא פלונית (=כינוי למלאכית שתפקידה) המפתה לאדם על הזנות, שעל ידי מצות ציצית סגולה שהוא מתגבר עליה וניצול ממנה...

בין כוחות הטומאה שבעולם, יש מלאכים/שלוחים, שמשימתם להחטיא. אחת הקשות היא עריות. הכח הטמא הזה רמוז בפרשת הציצית. הקב"ה מודיע לנו: הקפידו על הציצית, ובזה תקבלו מכפלת כח בהתמודדות עם יצר זה.

טעמנו מעט שבמעט מחכמתו של הרב גם בעולם הרמזים, ונוכחנו לראות כי התורה יש בה עומק לפנים מעומק, " אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". ויה"ר שה' יתברך יפתח עינינו לגלות סודות ורמזים בתורתו.

שבת שלום,

רועי

הידע המדעי כטעמי תורה

 הידע המדעי כטעמי תורה / לפרשת שלח לך / מתורתו של רבינו כ'לפון משה הכהן זצוק"ל

"וראיתם אותו וזכרתם!" פעמיים ביום אנו מזכירים, כי בראיית הציצית, יש כח להזכיר לנו את מצוות ה'. השאלה – כמובן – היא, כיצד?

ידוע החשבון של רש"י על פי הגימטריה (ציצית=600, ובתוספת 5 קשרים ושמונה חוטים, הגענו ל-613, כנגד תרי"ג מצוות).

הרמב"ן מסביר שהמילה תכלת קשורה למילה "תכלית" ומטרה. כשאדם מביט בתכלת שבבגדו – הוא נזכר כי אמורה להיות תכלית למעשיו, ובכלל – לחייו.

הסתכלתם על התכלת שבבגדכם היום?...

מי שמפתיע אותנו בנקודת מבטו, הוא ר' כ'לפון. הוא מציג לנו נתון מדעי בתחום האופטיקה, שנתגלה ממש בזמנו.

האם השמיים כחולים? הפיזיקאי הבריטי, לורד ריילי, בראשית המאה ה-20, היה הראשון להסביר שבעצם – לא, השמים אינם כחולים. עיקר הטענה היא שאכן האור המקורי הוא לבן, אולם עם כניסתו לאטמוספרה, האור עובר תהליך, כך שלעיננו נגלה הצבע התכול המוכר.

ומה הקשר לתזכורת למצוות? כותב הרב (יד משה אות ל"ה):

על ציצית הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם -  אפשר לפרש על פי הרשום בזכרוני, שכתבו החוקרים דהגוון הנראה לנו באויר הרקיע כעין התכלת אין זה באמת, רק מרוב האויר. נראה לנו שהגוון הוא כן.

בשמים אין צבע אמיתי, כפי שטען ריילי.  (הדבר נכון כלפי כלל הפריטים בעולם, רק שבשמים מדובר על אוויר ממש, חסר כל ממשות מוחשית, ולמרות זאת, הוא נראה כישות קיימת, וזה בזכות ציבעם. כך נראה לי להוסיף). הקב"ה רוצה שנתבונן בתכלת הציצית, המזכירה לנו את השמים. מדוע?

והנה אמרו חז"ל טעם לתכלת משום שהוא דומה לרקיע. והנה המעמיק לחשוב ולהבין, ירגיש וידע שהתאוות שיש לאדם הם דמיוניים ואין בהם דבר ממשי. וזהו רמז הפסוק "ונתנו על ציצית‏ הכנף פתיל ”תכלת”", שהוא דומה לרקיע, אבל האמת הוא מראה דמיוני,

מחברת התורה בין התכלת הממשית לשמיים וצבעם הלא ממשי, והדבר מזכיר דבר מה חשוב ביחס לרצונות שליליים המתעוררים:

וזה משפיע לכם כשרואים אותו "וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", להתאוות תאוות דמיוניים, "אשר אתם זונים אחריהם". וזה כאשר תזכרו שאפילו צבע התכלת הוא רק דמיוני, וכן גם התאווה היא דמיונית.

אתה רואה את התכלת, ונזכר שהרבה דברים בחיים, הנראים כבעלי ממשות ועצמה, אינם אלא....אוויר לבן. תאוות רבות מתעוררות סביב הקשר. לא מהראש. לא מצורך האמיתי. בדרך כלל, אדם עובר ליד קיוסק, רואה תמונה של ארטיק, חש משיכה, וקונה. הוא לא רצה את הארטיק קודם לכן, והוא מתחרט שהוא קנה – לאחר מכן...

כך גם אומרת התורה לאדם: ראה את צבע השמיים. הוא נראה בעלי ממשות. האמנם כך? הנה, גילו לך שהכל דמיונות. אולי גם הרצון המתעורר עכשיו?

ברור הדבר שרעיון כזה לא יכול להיאמר עד מאה ה-20.

העניין הזה לא מונע מהרב לכתוב פירושים מחודשים. התורה טומנת רעיונות אדירים בתוכה, והדור מגלה לפי כליו, ולפי העולמות התגלים לו במהלך ההיסטוריה. כביכול, הקב"ה משוחח עימנו, במהלך גילוי, חשיפת ויצירת המרחבים החדשים של החיים. מרחבים אלה, במדע, בתפיסות עולמיות ועוד, מגלים לנו עומקים נוספים שלא הכרנו, ודברי תורה פרים ורבים.

 

 

 

עלה נעלה - במידות בתורה ובפרנסה

עלה נעלה – במידות, בתורה ובפרנסה / לפרשת שלח לך / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצ"ל

בלהט דבריו, כלב זועק כנגד המקטרגים על הארץ (במדבר יג ל):

וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ.

הכפילות בדברי כלב בן יפונה, מעוררת את רבינו להתבונן מה רמוז בדברים:

עלה נעלה וירשנו אותה. הכפל "עלה נעלה" יתפרש על פי מה שכתב בס' קדושת הלוי...על פסוק "ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין", דכלל הוא: דמי שהוא למטה, אינו יכול לעשות מלחמה עם מי שהוא למעלה ממנו.

כשעמים יוצאים לקרב, חייבים יתרון, איזושהי עליונות על הצבא שכנגדך. האם זה רק ביכולות הצבאיות?

וזה הכלל ענינו ומשמעו גם במובן המוסרי, וכשחטאו ישראל בנשי מדין, אז היו ישראל מבחינה מוסרית למטה, ולכן כשצוה ה' לעשות מלחמה עם מדין צריכים היו ישראל להיות במעלה רוחנית גדולה, שעל ידי זה יכבשו אותם, ויתגברו עליהם במלחמה...

העליונות צריכה להיות גם ברוחניות! גם במוסר! אפילו בין גויים, עם שיוצא לקרב בלי הבנה של הערכים שעל שמם הוא נלחם, סופו להיות מובס. הוא לא נותן את כל כולו. "בעצם, למה חיי חשובבים מחיי האוייב?". כך הוא עלול לשאול את עצמו, וממילא לא לתת את כל כוחותיו למאמץ. בעם ישראל הדבר חשוב פי כמה. ההצדקה הרוחנית למלחמה היא עליונות מוסרית (עצם קיום האומה הישראלית, כעם ה', הוא כבר יעד בפני עצמו, ולא נאריך בזה). וזה גם מה שאומר כלב:

ואם כן, אפשר דזהו שאמר הכתוב כאן "עלה נעלה", כלומר, על ידי זה שנתעלה ברוחניות, ע"י זה נעלה וירשנו אותה...

"עלה" ברוחניות, וממילא "נעלה" ונכבוש אותה.

מציע רבינו פירוש נוסף:

א"נ יש לפרש דארץ ישראל יש לה ב' מעלות וחשיבות, חשיבות הגוף שהיא ארץ זבת חלב ודבש וחשיבות הנפש מצד קדושת הארץ ושם בנקל יכול האדם להתקדש ברוחניות בשמירת התורה ומצותיה

ארץ ישראל, אשר תמיד עיני ה' אלוקינו בה, מבורכת גם בגשמיות וגם ברוחניות. בגשמיות מצד שפע הכלכלה והברכה, הסייעתא דשמיא המיוחדת בכלל התחומים ועוד. ברוחניות – "אוירא דארץ ישראל מחכים", ואדם יכול לזכות בה להשגות רוחניות גבוהות.

אבל, האם אין בדבר סכנה, שאדם יתמכר לגשמיות וממילא יזנח חלילה את הרוחניות?

ולזה אמר "עלה נעלה", עילוי מצד הגוף, ועילוי מצד הנפש....ושלא תימא דשנים אלו הם תרתי דסתרי, דאם ארץ זבת חלב ודבש היא, א"כ האדם נגרר אחרי תאות הגוף, ומתרחק מן הרוחניות, ואם האדם מתקדם ברוחניות ובעבודת ה', ממילא נמנע ממנו להשיג חשיבות הגוף...לזה אמר "כי יכול נוכל לה"...

שני העילויים המדוברים הם שני חלקים המשלימים זה את זה. בארץ ישראל ניתן לחיות חיים המשלבים רוחניות וגשמיות, באופן שהם משלימים זה את זה. עליה אחרי עליה, והצלחה אחרי הצלחה.

ויהי רצון שנזכה לרשת את ארצנו בשלמות רוחנית וגשמית, מתוך גובה מוסרי, ושלמות המידות.

אדם הראוי להקרא אדם!

אדם הראוי להקרא אדם / לפרשת בהעלותך / משך חכמה

חגיגת הפסח המתוארת בפרשתנו, מתארת את הפסח היחידי שנעשה במדבר. למדנו שם כמה מדיני פסח, למדנו כמובן על חידוש מצוות פסח שני, שחודש למען טמאי מת והולכי דרכים. אולם חכמינו מסתכלים גם בשולי הסיפור ומבררים: מי היו אותם טמאים? אומר המדרש אגדה (במדבר פרשת בהעלותך פרק ט סימן ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים. מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא.

או נושאי ארון הקבורה של יוסף, או הלויים שהוציאו את גופות נדב ואביהוא מהמשכן, לאחר מותם. ההסבר על מישאל ואלצפן נראה מסתדר היסטורית, שהרי מות בני אהרון היה קרוב לזמן הפסח, אולם מה הרמז או הביסוס של דרשת ר' ישמעאל? את זה מביא המש"ח (ט, ו):

ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. נושאי ארונו של יוסף היו שנאמר (תהלים עח, ס) "אהל שכן באדם" (וכתיב "וימאס באהל יוסף", שם שם סז) [מדרש רבה, פרשת בשלח (כ, יט)] 

המדרש בשמות רבה מוצא את המילה "אדם" כרמז לעניין: בתהלים, מתואר משכן שילה כ"אוהל שיכן באדם". שילה נמצאת בנחלת יוסף. אם כן, הטמאים לנפש אדם טמאים לגופת יוסף, אותה הוציא משה מן הנילוס, בכדי לקיים את שבועת השבטים. 

אולם יש כמובן לשאול: במה מתבטאת אותה תכונת "אדם" דווקא ביוסף? ממשיך ר' מאיר שמחה מדווינסק להסביר:

הכוונה, דאמרו ביבמות (סג, א): כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר (בראשית ה, ב) "ויקרא שמם אדם", הרי הזכר והנקיבה שניהם "אדם". ויוסף הצדיק, השליט ביצרו, ולא נזדווג רק לאשתו לקיום המין - לא להנאתו - הוא נקרא "אדם".

שלמות הבריאה באה לידי ביטוי דווקא כאשר ישנם זכר ונקבה, איש ואשתו. אין אחד יכול ללא השלמתו. זו גאווה אדירה לחשוב כי אדם יכול להסתדר ללא עזר המין השני בהעמדת צאצאים, בטיפוחם ובגידולם. כדי לזכות לשלמות כזו, לזכות למדרגת "אדם", כפי שהתורה מגדירה "זכר ונקבה בראם, ויקרא את שמם אדם", על האדם להתאמץ ולחפש את השלמתו הזוגית.

יוסף מביא את זה עד לקצה היכולת. הוא מתמודד מול אתגרים קשים ביותר, ולא נותן את כוחו אלא רק לזו שבסוף נהיתה אשתו, אסנת.

בפתיחתו של פרק זמן בישראליות, בו מנסים לחנך אותנו מחדש מהי משפחה וכיו"ב, נחזור לאמיתות המוחלטות של התורה הקדושה, ונזכור כי שום סחף ושם לחץ לא ישנו את המודל הזה של יוסף, "ויקרא את שמם אדם".

 

הענווה של הבכורות

הענווה של הבכורות / לפרשת בהעלותך / אור החיים הקדוש

לאחר שנצטווה אהרון על המנורה, מסופחים הלויים אל עבודת הכהנים, ומקבלים את המשימות אליהם נועדו הבכורות. מיד לאחר הציווי עוברים לביצוע (במדבר פרק ח):

(כ) וַיַּ֨עַשׂ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן וְכָל־עֲדַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל לַלְוִיִּ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה ה' אֶת־מֹשֶׁה֙ לַלְוִיִּ֔ם כֵּן־ עָשׂ֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: 

כמו שהיה הציווי - כך נעשה ללוויים. אולם יש לעיין מדוע ישנו כפל לשון "ויעשו" ו"וכן עשו", שאחד מיותר לכאורה, ומדוע שינו את הכינוי של עם ישראל מ"עדת" בני ישראל, ל"בני ישראל"?

על שאלות אלה עונה אור החיים הקדוש, ומעמידנו על רמתם הגבוהה של בכורי ישראל (אוה"ח ח כ):

ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל... ונראה שנתכוין בכפל "כן עשו בני ישראל" על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו "כל עדת בני ישראל" ואמר "בני ישראל", ...

היה צפוי שברגע שהבכורות ינושלו מעבודתם, ימאסו את הקרבה אל ה', כאותו אדם שהיה בכיר בחברה, הורד בדרגה, ומאז עבודתו נעשית בתחושת חמיצות וחוסר עניין. לא כן הבכורות: הם מבינים את רצון ה', ומשתפים פעולה באופן מלא עם מחליפיהם - הלויים. הם מבינים שלא משנה העובד, משנה המטרה - עבודת ה' בבית המרכזי של האומה, המשכן.

דבר זה מזכיר לנו את גדלותו של חכם אחר, רבן גמליאל. לאחר כמה אי הסכמות קשות עם ר' יהושע, מחליטים חברי בית המדרש להעביר את רבן גמליאל מגדולתו, ולמנות לנשיא במקומו את ר' אלעזר בן עזריה. יכולנו לצפות שרבן גמליאל, שהיה ענק בתורה, יוותר על חברת אנשי בית המדרש, וימשיך ללמוד עצמאית בביתו! אמנם יש עניין בלימוד משותף, כדי לברר לעומק את דברי התורה, אבל הוא הרי סולק מתפקידו, התפקיד הרם ביותר באומה! אולם מעידה עליו הגמרא (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כח עמוד א):

ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת .

איזו גדולה! הוא מקבל את מה שנגזר עלו על ידי חבריו, ומבין שלא הוא העניין אלא התורה, והוא ממשיך להגות בה עם חברי בית המדרש שהדיחוהו.