לא לחיות בצל!

 לא לחיות בצל! / לפרשת דברים / מתורת המשך חכמה

לעיתים, ברגעים של שבר מול ההווה החולף מול עינינו, אנו נאנחים ונזכרים בערגה בדורות עברו, "אוי, הם היו דור הנפילים....". אנו נוטים לייחס הצלחות כבירות לדורות שעברו מסיבות שונות. תרבות זו היתה קיימת גם אצל העמים הקדמונים, אלא ששם, אותו "נפיל", ענק, דמות מהעבר מלאת הוד וגבורה, מקבלת גם מעמד אלילי.

מסתבר שזה היה היחס לעוג. גודלו העצום, עם אורך ימיו המופלג (חי עוד בימי נוח!), הפכו אותו לדמות מעוררת הערצה וסגידה. זו הסיבה לכך שמשה יכול לומר לעם ישראל (דברים פרק ג):

(יא) כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים הִנֵּה עַרְשׂוֹ עֶרֶשׂ בַּרְזֶל הֲלֹה הִוא בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן תֵּשַׁע אַמּוֹת אָרְכָּהּ וְאַרְבַּע אַמּוֹת רָחְבָּהּ בְּאַמַּת אִישׁ:

מיטתו של עוג נשארה ברבת בני עמון, גם אחרי מותו, ומדוע? מסביר ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה דברים פרק ג):

הלא היא ברבת בני עמון וכו', "באמת איש". יתכן מה שנודע הנהוג בימים הקדמונים אצל העובדי אלילים ועובדי האדם בחינא, אשר ייחסו גבורת הגבור לאלוה, ולכל כליו אשר הראה בם את גבורתו עבדו וישתחוו, כאשר נודע בשיר היונים. לכן עשו את עוג - אשר האריך ימים והיה מופלג בזקנה וגבורה - לאלוה. וגם לערסו הקדישוה ויניחוה בית עצביהם ברבת בני עמון.

המש"ח מביא ראיה מ...סיפורי היוונים ושיריהם, שהפכו גיבורי קרבות לאלילים.

עם הכניסה לארץ, קיים החשש שיפגשו ענקים בקרית ארבע, ואולי גם להם כח עצום, שניתן אפילו לתאר אותו כ"אלוהי"? זו מטרת משה בציון פסוקים אלה: להרגיע. לא אלוהי ולא בטיח. אל תתלו בעוג שום כוח מיוחד שיכול לגרום לרתיעה מופרזת:

לכן ספר משה כי היה מיתר הרפאים - והוא ענין טבעי - רק נתמעט במשך הזמן, לכן טעו העובדי גילולים בו.

דבר ראשון, עוג הוא יליד תקופה שבה הדברים היו רגילים וטבעיים. הוא לא חריג.

"הלא היא", פירוש היא הקדושה בעיניהם אשר יבואו ממרחקים לעבדה, "באמת איש", פירוש יד עוג אשר היה איש, לא ענין אלקי כאשר יחשבוהו. רק כי הטבע לא ימנע מלהוציא מפעלות זרות בחיקה מה שרחוק המציאות, כמו שכתב רבינו משה בפירושו למשנה פרק ג דנידה, עיין שם.

דבר שני - מוסיף משה רבינו עליו השלום – הוא, שגם אם לא היה מהעבר אלא בן ימינו, יש חריגים, תוצאת מוטציה גנטית ח"ו כזו או אחרת. אז ידו, כוחו, של עוג הוא של אמת "איש", ולא של משהו עליון וגבוה אחר.

יתרה מזו: ידו היא "יד איש", אדם, בשר ודם, שפעל את המפעלות. גם פעולותיו היו בסיעתא דשמיא ולא מכוחו. הוא רק יד "איש", ולא אלוהי, שבאצבעו , "אצבע אלוקים היא", משדד מערכות, מפיל ממלכות וממליך אחרות.

כשאנו נותנים תוקף אלוהי למעשי הקודמים לנו, אנו חוטאים לאמת. אנו מייחסים להם ולמפעלותיהם תוקף ועוצמה, ואולם – כמונו - הם אינם אלא שליחים של הקב"ה. בין ביודעין ובין שלא. נדע, שלמרות שאנו מעריכים את מעשי ופעולות הדורות הקודמים, ואנו אף מקבלים השראה ודוגמא ממעשיהם הטובים, אין הדבר יכול לבטל את הביקורת על הרע שבהם, ואת המאמץ להמשיך ולפעול טוב בכל מסגרת שניתן.

 

דבקות בה' בכל מצב!

דבקים בה' בכל מצב! / לפרשת בלק / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

בלעם מרבה לתאר את בודם והדרם של ישראל, במגוון פסוקי שבח יפים ומרוממים במיוחד. אחד הם הוא (כג,כא):

לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ.  

מהו אותו אוון ועמל שלא נראו בעם ישראל? ומה הקשר לחצי השני של הפסוק? מסביר רבינו:

...יש לפרש במה שידוע שהניסיון לאדם לדעת שהוא צדיק תמים, הוא כשיהיה נזהר במעשיו הן בימי הצער והעוני שעוברים עליו, הן בימי ההצלחה והאושר כי העוני והיסורין מעבירין אדם על דעת קונו וההצלחה גם כן גורמת לאדם לשכוח את ה' ולומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.

מבחן שלמות העבודה של אדם, הוא כאשר עברו עליו מצבים שונים, ובכול עמד בעבודתו, עבודת ה'. בכל מצב ישנו ניסיון אפשרי. אם זה העוני – הרי שהאדם עלול לבעוט בקב"ה מתוך ייסוריו, לא אלינו. לעומת זאת, גם במצב עשירות: האדם עלול – מתוך כל השפע שהושפע עליו – לחשוב, כי כוחו ועוצם ידו גרמו לו להיות כל כך מוצלח. בלעם רואה כי בעם ישראל תכונות אלה אינן מהבולטות, אין בהם אוון – מרידה עקב קשיים, ולא עמל – מבט של גאווה על תוצאות ההצלחה. 

וזהו שאמר הכתוב 'לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל', הן בזמן ש'ה' אלהיו עמו', שה' התנהג עמו במדת הדין, וגם בזמן ד'תרועת מלך בו' מלשון אהבה ורעות, שהשי''ת התנהג עמו במדת הרחמים. אי נמי  (=או גם, פירוש נוסף), להפך הן בזמן ש'ה' אלהיו עמו' והוא בשיא ההצלחה, הן בזמן ד'תרועת מלך בו' מלשון 'תרועם בשבט ברזל' בר מינן, בכל המצבים לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, שתמיד הוא נזהר במעשיו לקיים את התורה והמצוות.

חלקו השני של הפסוק מתאר מצבי חיים שונים. מצב העושר מול מצב העוני, ולפי האפשרות השניה, מצב העוני מול מצב העושר. בשניהם לא מצא בלעם שום מקום לאחוז בו, כדי למצוא פגם בעם ישראל.

נלך אנו בדרכים אלה, ונדבוק בה' בכל מצבי חיינו, שיהיו כולם לטובה ולברכה.

האם חזר בו ה' מסירובו לבלעם?

האם חזר בו הקב"ה מסירובו? / לפרשת בלק / מתורת רבינו רחמים חוויתא הכהן זצוק"ל

אחת מהתמיהות המרכזיות שעולות בסיפור תחילת שליחותו של בלעם למואב, היא שינוי דעתו של הקב"ה, כביכול. בתחילה הוא אומר לבלעם שלא ילך, וכאשר מגיעה המשלחת השניה, בלעם מקבל אישור לצאת. הא כיצד? רבינו מחדש פשט נחמד המיישב את השאלה הזו, ומאיר באור מעט אחר את השיח בין בלק לבלעם (מנחת כהן כב,יב):

...קשה: איך אח"כ אמר לו השי"ת "אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם", והלא בתחילה אמר לו שלא ילך! ויש לפרש, דהנה רש"י שם כתב "אם ההליכה היא שלך וסבור אתה שאתה נוטל שכר וכו' תלך וכו'" וקשה, דאמאי לא אמר לו כן בפעם ראשונה? שודאי כששלח לו מתחילה לקוב את ישראל היה נותן לו שכר.

הרב מביא את רש"י האומר שההיתר לבלעם ללכת, היה על רקע כספי: מכיון שיש סיכוי שתקבל כסף, אז לך. השאלה עולה מאליה: מדוע לא אמר כן גם בפעם הראשונה?

ונראה לי, דבלק מתחילה בלי ספק היה נותן לו שכר על הקללות,...אך אין השכר אלא על הקללות, אבל אם לא יקלל אינו נוטל שכר, ונמצא שההליכה שלו היא על חנם, ולכן אמר לו הקב"ה "אל תלך עמהם", רצה לומר, כי ההליכה היא על חנם, ונתן טעם משום "כי לא תאור את העם" וגו', וכיון שאין אתה מקללם אינו נותן לך שכר, וההליכה היא לחנם,

מדייק הרב: בתחילה רצה בלק לתת שכר רק על קללה. אולם – מה יהיה אם ה' לא ייתן לא לקלל? בלעם יצא לדרכו לחינם, ללא שום שכר. בלעם יודע זאת, וזה מה שהוא מבהיר לעבדי בלק:

ואולם כאשר השיב את עבדי בלק, כי אין הדבר תלוי ברשותו, כי אם כאשר ידבר ה' אליו ידבר, ואם כן אולי לא יהיה בלב ה' לקלל ישראל ואז תהיה הליכתו על הספק, ולכן רצה שישלח לו בלק לומר לו כי יקח שכר גם על ההליכה עצמה, בין אם יקלל או יברך, ולכן לא רצה ללכת עם השרים הראשונים שלא אמרו לו על השכר, כי אם על הקללות, ולא על עצם ההליכה בין יברך או יקלל.

בלעם לא מתכוון ללכת לחינם. רק אם בלק יתחייב לשלם אפילו על הליכה בלבד.

וזה שאמר "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"...א"כ ההליכה עמכם היא על הספק. אכן אם ישלח לי עוד שלוחים אחרים, שיתן לי שכר על ההליכה עצמה...אז אלך עמכם. ולכן בלק הוסיף לשלוח לו "אל נא תמנע מהלוך אלי" רצה לומר, כי על ההליכה עצמה הוא נותן לו שכר...

בלק מבין זאת ומקבל זאת, והוא מתחייב לשלם: אל תמנע את עצמך מהלוך – מעצם ההליכה.

לפי זה מסביר הרב עוד מקום מוקשה:

וזה שאמר "כי כבד אכבדך מאד" - ב' כיבודים, א' על ההליכה בין שיברך או יקלל והשני על הקללות.

ובאופן זה קבלנו תשובה, מדוע רש"י מזכיר את עניין השכר רק בביקור השני:

ולכן אמר לו הקב"ה אם לקרוא לך וגו" ר"ל כיון שבפעם הזאת תקח שכר גם על ההליכה לבדה אזי תלך עמהם,

וגם סוף המפגש מואר באור חדש:

ולכן אחר שבירך את ישראל, אמר לו בלק "אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד", דיש לדקדק למה ליה דכפל "כבד אכבדך"?...אך על פי מה שכתבתי אתי שפיר (=מובן הדבר), דבלק אמר לו "אמרתי כבד אכבדך" - ב' כיבודים, א' על ההליכה והב' על הקללות, "והנה מנעך ה' מכבוד" אחד מהם, שהוא על הקללות.

בלק רצה לכבד כפול, לשלם כפול, גם על ההליכה וגם על הקללה, אבל בלעם יקבל רק על ההליכה! אך לא בלעם, שנפשו רחבה, יוותר על הכסף:

ובאמירת דברים אלו נתגברה בלב בלעם הרשע תאוות הממון והכבוד שהפסיד כבוד אחד מכח ה' יתברך, לכן אמר לבלק "הנני הולך לעמי לכה איעצך", שיעץ לו להכשיל את ישראל בזנות כדי שיתן לו בלק הכבוד השני שהפסיד.

בלעם לא ויתר על הכסף, ובמקום לקלל, הציע את עצתו הנוראית שגרמה למגיפה בעם.

ויהי רצון שתקויים בנו ברכת בלעם "מה טובו אוהלך יעקב, משכנותיך ישראל", המבטאים את קדושת האומה.

ברכת בלעם ורדיפות הגויים

ברכת בלעם ורדיפות הגויים / לפרשת בלק / מתורתו של מרן ר' כ'לפון משה הכהן

אותו "דבר" ששם ה' בפיו של בלעם, הפך להיות מקור של ברכות עילאיות ומיוחדות לעמנו. חלקן אף הוכנסו לעולם התפילות שלנו, "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל".

פסוק נשגב נוסף, הוא התיאור המגדיר אותנו בתור "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". מה כלול בפסוק זה? האם יש כאן תיאור? האם יש כאן ברכה? בדבר זה עוסק רבינו (יד משה, אות כ"ט):

כל קורא ימי עולם, יראה כי הגויים מימות עולם, אינם מחשיבים את ישראל כלל וכלל. ועם כי באמת סוף סוף עם ישראל הוא הנצחיי...ועל זה אומר בלעם, הנה עם זה, עם ישראל, הוא הוא השוכן בעולם לבדו...ובכל זה אינו מתחשב אצל הגויים.

לפי פירוש זה, יש כאן תיאור המלווה בנבואה: העם היחיד שישרוד בהיסטוריה הוא עם ישראל.

בכיוון אחר ממשיך הרב:

ועוד יש לפרש שזו הבטחה שלא יתערבו ישראל בגויים בשום אופן, ולא יכלו כלל. אלא לעולם יהיו עם לבדד נפרדים ונבדלים מכל האומות ולא יוטמעו ולא יאבדו באומות להיות נחשבים עם אנשי עמם לגויהם? אלא ישראל ניכרים, נבדלים, ונפרדים לבדד יהיו תמיד נצח סלה ועד....וזה הפירוש נראה יותר פשטיי ומדוייק מהראשון.

כיוון אחר – אותו הוא לוקח כיותר מדוייק על פי הפשט – מסביר את דברי בלעם כהבטחה. יהיו גלויות, יהיו נדודים, עם ישראל יישאר נפרד בין העמים. תמיד שונה. תמיד מופרד ומובדל. על פי זה שני חלקי הפסוק משלימים זה את זה:

...ולפי זה יהיו ב' המאמרים כאחר "עם לבדד", ושלא יתערב עם האומות להיות נחשב עמהם. וכפל הענין במלות שונות.

בגויים לא יתחשב, הכוונה שלא יספרו אותנו כאשר סופרים את הגויים, כי איננו חלק מקיבוצם.

הסבר נוסף לכפל שבפסוק, נוגע למצבים רוחניים נפולים שהאומה עוברת:

ועוד יש לומר הטעם לכפל הלשון לרמוז על כי בעונותינו בזמנינו זה יש מבני עמנו שחונכו על ברכי זרים, ועזבו את התורה והיראה. והם עושים כמה דברים כשאר האומות. ועם כל זה יש עליהם שם ישראל ועורקי דם היהדות נובעים בהם בכל עת , ורק מצד היותם מחונכים על ברכי זרים הרי הם כתינוק הנשבה בין הגוים שאינו מכיר מה היא התורה ומה דורשת ממנו. ועוד יש לומר על דור זה שגם שיש איזה מעמנו שחונכו כל כך על ברכי זרים שמכחישים גם בצור מחצבתם, וחרפה היא להם להניח עליהם שם יהודי. והם משנים שמם, שפתם, ואת מלבושיהם ומנהגיהם עד כי מצדם הם כאלו הם משאר גויי הארץ,

ישנם יהודים שהחינוך שלהם, חינוך על פי תרבויות זרות, גורם להתנהגות ככל הגויים. אמנם יש כאלה שעוד מזהים עצמם כיהודים, אולם יש מצב חמור מזה: שמנסים להתכחש גם לזהות היהודית. הם מתביישים בהיותם יהודים, ועמלים להעלם בין האומות. כלפיהם נאמר הפסוק:

בכל זאת הקב"ה מבטיח אותנו כי לא תהיה כזאת ולא תעלה בידם מחשבה זאת כלל...והוא ממש מה שאנו רואים כי מצד אחר באים אותם הגוים והעמים אשר חשבו איזה מאחינו להתבולל ביניהם, ומודיעים לכל ומכריזים כי זה האיש ישראלי הוא ומבדילים אותו לרעה בכמה סוגים. עד כי מאותה השנאה ששונאים אותו השונאים לישראל, ממנה תצמח תשועה זו שהישראלי יכיר צור מחצבתו וידע נאמנה כי לריק הוא יגיע. ואין לו מזה שום תקוה גשמית ומדינית וכ”ש רוחנית. ובעל כרחו יכיר את לאומיותו ושבו בנים לגבולם.

שנאת הגויים כלפינו, היא כלי להשבת יהודי לצור מחצבתו. כשהגוי מזכיר ליהודי כל הזמן את עובדת היותו יהודי, הוא מונע ממנו להיטמע ולהתבולל. יהודים רבים שהוקסמו מתרבות הגויים, היו מופלים לרעה עקב היותם יהודים. הרב מדגים דרך אירועים בימי חייו:

כמו שעינינו רואות בזמנינו זה למאות ולאלפים, עד שמזה צמח ענין "הציונים” שנולד מזה גם כן החזרת הארץ ארץ ישראל לעמנו. וקיום לאומיותינו, ותחיית שפתינו, וקיום דתינו ברשיון אדירי הממלכות, כידוע מהחלטתם "סאן רימו” ומכבישת הארץ על ידי האנגלים ועוד.

כלומר, תנועת הציונות יצאה לדרך (לפחות בחלק ממנה) מתוך מוטיבציה לצאת מהמקום בו היו דחויים. אמנם התוצאות אדירות, וקולעות לרצון ה': חזרה לארץ ישראל, הכרה בלאומיות הישראלית (כלומר: אנו לא רק דת, אלא עם), חזרת העברית ועוד.

עלינו לזכור כי גם בתקופות לא נעימות, בהם הגויים עמלו על בידודינו והרחקתינו, הדבר הינו לטובתינו, בכדי לחדד בנו את השיוך אל עם ישראל, עם ה'.

וה' יגאלנו גאולת עולם, ובא לציון גואל צדק במהרה בימינו. אמן.

 

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם

אתגרי המנהיג ופתרונותיהם / לפרשת דברים / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש דברים הוא רצף סיכומים של משה רבינו. סיכומים בהם הוא מזכיר לעם את האירועים המכוננים מהמדבר, ואת הלקחים והמוסר שיש ללמוד מהם. בתחילת דבריו, הוא כבר מציג את הקושי שאיתו הוא נאלץ להתמודד (א,ט-יב):

) ט) וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר:  לֹא-אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם...(יב) אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

עם ישראל דורש הדרכה נכונה, וכדי לתת אותה – יש להעזר במומחים לעניין. מסביר זאת הרב:

(א, יב) איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם, הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם. הנה מלאכת מנהיג ישראל ורועה צאן קדשים היא בשלשה דרכים,

הרב יסביר לנו כי יש קשר בין המשימה העומדת לפני המנהיג, ובין הפתרון המוצע. בין "טורח, משא, ריב", לאנשים "חכמים, נבונים, ידועים". שלושה אתגרים – ושלושה פתרונות:

א) להודיע להם את דבר המשפט האסור והמותר, ובכלל זה, להוכיח אותם בדרכי ה'. וכנגד זה אמר "טרחכם", שיש טורח רב ללון בעומקה של הלכה, ולברר וללבן את ההלכה. וכנגד זה אמר "הבו לכם חכמים", בחוכמת התורה, להבין ולדעת האסור והמותר.

האתגר הראשון – חינוך. לדעת דרכה של תורה: מה לעשות, כיצד לפעול, מהו האסור ומהו המותר. אם ישנן תקלות ונפילות – לדעת להחזיר את האנשים לדרך הישר. לצורך כך צריך להיעזר באנשים חכמים, המוכנים לטרוח במציאת הדרך הנכונה.

דבר שני:

 ב) לדון בין איש לרעהו ובין איש לאשתו בדיני ממונות - ולזה מלבד החכמה, צריך גם להיות משכיל, להבין דבר מתוך דבר, להרגיש ברמאות בעלי הדין, שלא יטענו שקר (ואז גם שידון כפי ההלכה על כל פנים אין זה דין אמת אלא דין מרומה)... ולזה אמר "משאכם" - כי הוא משא כבד, להבין ולהשכיל ולהרבות בחקירות ודרישות היטב, שלא יטענו שקר.

אתגר שני – משפט צדק. אין די במערכת משפט. יש צורך במערכת משפט חדה ופקחית, שתתאמץ להוציא כל דין לאור האמת, גם על ידי הכרת ובירור העובדות, אולם לא פחות מכך, בעיון חודר המונע דרך של הערמה של הדיינים.("דין מרומה", זהו מושג הלכתי, המתייחס למשפט שמתנהל טוב מבחינה פורמלית, אולם הדיינים מרגישים שמשהו לא כשר שם. אסור לדיין לפסוק את הדין במקרה כזה, כי אין כאן צדק). זהו ה"משא" – עול הצדק הכבד. ולזה צריכים "נבונים", המוציאים דבר מתוך דבר.

דבר שלישי:

 ג) לדאוג בעד צרכי העם בדברים כלליים, ולזה אמר "וריבכם" על דרך "וירב העם עם משה", "מה תריבון עמדי", שהיו מריבים עמו בשביל צרכיהם, ולזה צריך מי שהוא בעל מדות טובות שיהא סבלן וגם רחמן ובעל רגש.

אתגר שלישי – צרכים פיזיים. זה רמוז במילה "ריב", כפי שמצאנו בכמה ויכוחים עם משה, על עניינים חומריים. מי שיכול לענות על צורך זה, הם אנשים בעלי מידות טובות, נעימים וסבלנים. אלו הם ה"ידועים לשבטיכם".

אמנם כאן מתעורר קושי מיוחד, שלא קיים בחכמים ובנבונים:

והנה בתנאי החכמה נוכל לנסות בזמן מועט אם הוא חכם, אבל בתנאי המדות - אי אפשר לנסות בזמן מועט, אלא צריך שיהא ניכר ונודע מזמן רב שיש לו מדות טובות, ולזה אמר כנגד זה "וידועים לשבטיכם", שנודעים לכל במדותיהם הטובות הנצרכים לרועה ישראל, ואז "ואשימם בראשיכם".

במבחן אחד, נוכל לבחון את רמת החכמה של המועמד. אולם, כיצד נאתר אדם בעל מידות? הרי לשם זה יש לעמוד על טיבו של אדם לאורך זמן? לכן מבקש משה רבינו "ידועים לשבטיכם". ידועים בשבטים כבעלי מידות טובות ונאצלות, שיוכלו להיות משען לנזקקים לעזרתם.

אם נמצא אנשים עם תכונות אלו, "ואשימם בראשיכם", הם אלה שייבחרו להוביל את העם, ולצלוח את משבריו.

ויהי רצון שנזכה למנהיגות אמיתית הדואגת לחינוך לתורה, למשפט צדק, ולרווחה לנזקקים.

 

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג

התפקידים והתכונות הנדרשים ממנהיג רוחני / לפרשת דברים / מתורת ר' משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

משה רבינו פותח בסיפור מאורעותיהם במדבר, ומדגיש כי עצם הנשיאה של העם היתה קשה מאד. הוא מציין את הקושי במילים הבאות (א, יב):

יב אֵיכָה אֶשָּׂא, לְבַדִּי, טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם, וְרִיבְכֶם.

ישנו קושי לשאת לבד את ניהול העם. ומה הפתרון?

יג הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. 

צירוף אנשים נוספים, שיקחו חלק בניהול העם.

משה רבינו משתמש ב-3 ביטויים, לציון המטלות: טורח, משא וריב. מה נמצא בכל אחד מהם? ומדוע יש קושי מיוחד דווקא בשלושתם יחד? מסביר רבינו משה:

לכאורה נראה יוכפל הענין במלות שונות! ועוד קשה, מה התימא כשישא כל זה לבדו? ונראה לפרש על פי מה שידוע דכל עניני הציבור נחלקים לשלשה. א') חלקי ההוראה. להשים לכל שואל האסור דהמותר. ובכלל זה ללמד התלמידים תורה ודרכי ההוראה. ב') חלקי צרכי ציבור. הגשמיים והרוחניים שאין להם תובעים לנהלם בעניניהם הכלליים. ובכלל זה מה שהוא מצוי והווה, לחוות לשואל דעתו ועצתו. גם בעניניו הפרטיים שאין בהם הוראה ולימוד. ג') לדון בין אדם לחבירו התובע והנתבע, הן דיני ממונות, הן דיני נזקים וכיוצא.

שאלה ראשונה, כנ"ל: לכאורה יש כאן כפל העניין במילים שונות. שאלה נוספת: מה הקושי המיוחד בנשיאת כולם? כדי להבין זאת, מפרט רבינו את 3 התפקידים הנדרשים ממנהיג רוחני:

1. הוראת האסור והמותר, והוראת התורה לתלמידים. בהמשך יוסבר שזה "טורחכם".

2. צרכי הציבור: צרכים פיזיים וצרכים רוחניים. בכלל עניין זה, נתינת עצה לדורשים אותה. זה "משאכם".

3. מערכת משפטית להכריע בויכוחים ממוניים בין האנשים. זה כמובן "ריבכם".

זה ההבדל בין המילים, אבל, עדיין, מה הבעיה להכיל את שלושת התפקידים באיש אחד? רבינו יפרט את תכונות הנפש הנדרשות לכל אחת המשימות:

 והנה כל מעיין ישר יראה כי קיבוץ כל שלשה חלקים הנזכרים באיש אחד קשה מאד. אם מצד ההתנגדות במדות הנחוצים לכל חלק. כי חלקי ההוראה והלימוד לתלמידים דורשים מידה ממוצעת בין מדת האריכות אפיים והסתר היושר בלב, למדת הגבורה והגילוי. וחלקי צרכי ציבור יותר דורשים מדת האריכות אפים והסתרת היושר בלב לבל יעמדו המקלקלים נגדו. וחלקי הדין והמשפט דורשים מדת הגבורה ואומץ לב עם התגלות היושר וביאורו.

ללימוד תלמידים יש למצוא את המיצוע בין תכונת הסבלנות, לשאת כל תלמיד ממקומו, אך מצד שני "לנער" כשצריך. יתרה מזו, חינוך דורש לעיתים צורך להסתיר את מגמותיך, כדי לבנות בתלמיד קומות בצורה נכונה. אולי הרב מתכוון גם לכך, שחלק מהדידקטיקה, היא שימוש בשאלות מטעות, כדי לגרום לתלמידים לדייק ולתקן. אולם, מצד שני, על המחנך להיות איש אמת ויושר, ולגלות את טעמיו.

לייעוץ והדרכת הציבור, יש ללכת לקצה של הסבלנות. הנעת ציבור היא מהלך לטווח הארוך. עוד, שהנהלת ציבור דורשת לעיתים אסטרטגיות של שמירת תוכניות בסתר, כדי למנוע שיבוש והרס שלהן.

להדרכת משפט צדק, יש להיות קשים כארז, להתמודד עם כל דבר וכל אחד, ולהסביר מהי האמת שבסיפור, ומה האמת שבפסיקה ההלכתית.

להחזיק את כל אלה, תכונות הנוגדות זו את זו, זה אתגר אדיר.

ואם זה נחוץ לכל קהל ישראל, כל שכן קל וחומר בהיות הדברים הנזכרים בכללותם ופרטותם לכל כללות ישראל ששים ריבוא. ולזה מתמה משה רועה ישראל ואמר "איכה אשא לבדי טרחכם", נגד חלקי ההוראה ולימוד התלמידים שצריכים טורח רב. "משאכם", נגד חלקי צרכי ציבור. "וריבכם", נגד חלקי הדין והמשפט. והיות אלו מכל ישראל, ואנכי לבדי הוא דבר קשה למאד, ולכן "הבו לכם אנשים חכמים" וגו' להקל המשא.

אם בקהילה מקומית זו או אחרת ישנן דרישות אלה, בודאי ובודאי האתגר עצום עד בלתי אפשרי לעם ישראל בכללותו, וזה מה שקורה למשה, המבקש סיוע של אנשים חכמים ונבונים, לסייעו בניהול העם.

 

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך

תוכחה: רק מדובשך ולא מעוקצך / לפרשת דברים / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

משה רבינו מסכם ארבעים שנות מסע. דברים גדולים ארעו. תקלות גדולות גם כן. יש להוכיח את העם, כדי ליידע במיוחד את הדור הצעיר שנולד במדבר, מהן התקלות שארעו, וכמה כדאי להמנע מהן.

על עניין התוכחה מביא רבינו מדרש:

אלה הדברים וגו'. אמרו חז"ל במדרש (והובא להרב עוד יוסף חי) אלה הדברים כדבורים עוקצן מר ודבשן מתוק.

המדרש מחבר בין המילה "דברים", למילה "דבורים", בעלות הדבש והעוקץ.

ונראה לפרש דבאו ז"ל לרמוז לנו דברי שלמה המלך ע'ה שאמר במשלי "מות וחיים ביד לשון" שהלשון היא עושה בדברים הפכיים, מביאה האדם לידי מיתה וגם לידי חיים, שאם הוא נזהר בלשונו לדבר רק טוב ולעסוק בתורה ובתפילה בשירות ותשבחות להשי"ת, הרי מביאה אותו לידי חיים, ואם מדבר לשון הרע נבלות הפה שבועות שוא וכדומה הרי זה מביאו לידי מיתה בר מינן.

דיבור הוא כח אדיר. יש בכוחו להחיות ויש בכוחו גם להמית. דיבורים טובים, דיבורים של מצווה, מחיים את האדם, נפשו וסביבתו, ואילו דיבורים הפוכים מרבים צער, שנאה, קנאה ותחרות, ואחריתו עד מוות ח"ו. משה רבינו רומז לעם – עם פתיחת דבריו – על חשיבות ומשמעות כח הדיבור, וכמה עליהם להשמר:

וזה שאמר "אלה הדברים", כלומר הדיבור הזה הוא כדבורים שעוקצן מר ודבשן מתוק, כך הדיבור יש בו מר ויש בו מתוק, והכל לפי מה שהוא אדם שיודע שעת לחשות ועת לדבר וכאמור.

אדם נבון צריך לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק, ובזה ישתמש בכח העצום לתועלת ולברכה.

הסבר נוסף מביא רבינו, המתחבר יותר לדרך התוכחה:

א"נ יש לפרש "עוקצן מר" וגו' לרמוז שהדרך הטובה למוכיח כשמוכיח בדברים רכים וטובים, שדברי חכמים בנחת נשמעים, ואם יוכיח בדברים קשים לחרף ולגדף את החוטאים, אז בועטים בדבריו וכמו שכתוב "אל תוכח לץ פן ישנאך", ופירשו שלא תאמר לו שהוא לץ ורשע וכדומה, שאז שונא אותך, אבל הוכח "לחכם", שתגיד לו שהוא חכם ובעל שכל ואין זה לפי ערכו לעשות דברים רעים וכיו'"ב.

יש תוכחה שהיא דרך מתיקות, ויש תתוכחה שהיא דרך עקיצה. אם התוכחה מתוך כבוד לאדם אותו מוכיחים, וממילא הדברים יבואו מתוך דיבור רך, הרי שיש סיכוי גדול יותר שהדיבור יפעל. אולם אם הדיבור יהיה קשה, עוקצני ומזלזל, הסיכוי שהדברים ייפעלו – יורד משמעותית.

וזה שאמר "אלה הדברים" שהם תוכחות מוסר, הרי הם כדבורים שעוקצן מר, שאם אדם מדבר בעקיצות שפתים נגד החוטאים, הרי זה מר שאין דבריו עושים פירות, ולהפך! אפשר שגורמים לחטוא עוד! וגם שעכשיו משוגגין נעשו למזידין. אבל דבשן - אם אדם מדבר דברים טובים ומתוקים כדבש, הרי זה מתוק, שדבריו נשמעים.

תוכחה שבאה דרך עקיצה, לא רק שאינה פועלת, אלא היא גם מזיקה: היא גם גורמת ל"אנטי", לחטוא בפשיעה ובמרד, וגם לכך שהחוטא נעשה כעת מזיד, גם אם קודם לכן היה שוגג. הרי בכך לא פעלנו שום תועלת! לכן חובה על המוכיח לדבר דברים נעימים, נכוחים ומתוקים, בכדי לפעול לטובה ולברכה בקרב מאזיניו.

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום,

רועי