דבר מהלב!

 דבר מהלב! / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

כיצד ניתן לדבר באופן משפיע? העבודה החינוכית היא עבודה לא פשוטה. אדם בטוח בדרכו ובאמת שלו, ולא נותן בקלות שיזיזו אותו מעמדותיו.

חז"ל גילו לנו כי ישנה דרך כזו. רבינו מצא רמז לה בפרשתנו. בסיום פרשת בן סורר ומורה נאמר (דברים כא,כא):

...וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ; וְכָל-יִשְׂרָאֵל, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ.

על פי הפשט, עם ישראל ייזהר מלחטוא, לאחר ביצוע עונש המוות באותו סורר ומורה. אולם רבינו מסביר כי מונח כאן מסר נוסף:

אמרו רז"ל "דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב",

כשאדם רוצה לשכנע, יש המון משמעות לאופן בו דבריו נאמרים. אם הוא יציג את הנתונים באופן קר ויבש, ייתכן ודבריו ייפעלו, אולם ייתכן ולא. הסיכוי להצלחה מונח דווקא באופן אמירת הדברים. שיהיה ניכר שהם יוצאים מתוך נפשו של המדבר:

ולכן כשאדם מוכיח את חבירו להחזירו בתשובה מעומק הלב, דבריו עושים פירות ומתקבלת תוכחתו.

הדיבור היוצא מן הלב יכול להיות בעניינים שונים. למשל: פנייה לעזרה עקב מצוקה, לא אלינו. רבינו ממקד זאת גם על תחום התוכחה. הבא להוכיח, ורוצה לתת כח לדיבור, יראה שהדברים נובעים מעומק ליבו. וזהו הרמז:

וזה שאמר "ובערת הרע מקרבך", אם כשאתה מוכיח כדי לבער הרע, יהיה זה מקרבך, מעומק לבבך, אז "וכל ישראל ישמעו ויראו".

 

 

לומדים מהידיים...(או: עם ישראל נמשלו ל-LIKE...)

לומדים מהידיים (או: עם ישראל נמשלו ל-LIKE...) / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

תיאור הניצחון על האויבים, המופיע בתחילת הפרשה, אינו בפועל "נפילה" או "ירידה", כאמור במקומות אחרים. אצלנו נאמר:

(כא, י) כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.

האם יש משמעות לביטוי ה"נתינה ביד"? רבינו מציע כמה וכמה הסברים ורמזים. נלמד אחד מהם:

...נראה לפרש בס"ד, דהנה נודע כמה מלחמות עצומות נלחמו אומות העולם בישראל במלחמת הדת, שרוצים לבטל מהם הדת הקדושה שקבלו בסיני, וכל מגמתם ורצונם הוא להבליע את ישראל ביניהם, שלא ישאר להם ח"ו שם וזכר, כי בהיות ישראל מחזיקים באמונתם אי אפשר שישראל ייטמעו ביניהם ולעולם הם חיים וקיימים. אבל אם ח"ו ישראל יתערבו עמהם, ויעשו כמעשיהם, תתגבר המלחמה עליהם, ויתכן להיות שח"ו יבטלו ישראל ביניהם מה שלא היה ולא יהיה,

הרבה מלחמות עברו על אומתנו. רבות מאד מהן היו על רקע אמונתנו, החריגה בנוף האמונות העולמי, מאז העולם האלילי ועד ימינו. המאמץ לכפות דתות אחרות על עמנו, הוביל למאבקים מתמשכים. ניצחוננו בשימור ייחודנו ואמונותינו. אם אנו מוותרים חלילה על אמונתנו, הרי שאנו נכנעים ונופלים לפניהם.

והניצחון האמתי שבו ינצחו את אומות העולם הוא שיתרחקו מהם, ויחזיקו בדתנו ואמונתנו, כי רק בזה תלוי כל קיומנו והווייתנו בזה הגלות המר והנמהר.

רבינו מביא בקצרה רעיון מעניין שמחדש רבינו יוסף חיים מבגדד, מרן ה"בן-איש-חי", שהשבת חל יום האזכרה שלו:

והנה כתב הרב בן איש חי ז"ל בפרשת ראה, כי ישראל נרמזו בגודל (=באגודל) וכל האומות נרמזו בארבע האצבעות, להורות כמו שהגודל מובדל מן ד' אצבעות, כן ישראל מובדלים מן האומות, וכמו שכתוב "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" עיין שם.

הרב לא מפרט ומסביר מניין למד מרן הבן איש חי את הרעיון, ובאיזה הקשר הוא נלמד. הרב הביא את הרעיון כדי להשליך ממנו על סוגייתנו:

וזה שאמר "כי תצא למלחמה על אויביך" הם אומות העולם שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו להרע לנו, למען לא יישאר לישראל ח"ו שום זכר...והבטיחנו ה' יתברך, שבמלחמה זו ינצחו ישראל ולא יבטלו לעולם, וזה ע"י שישראל יהיו מובדלים מהם כמו הגודל המובדל מארבע האצבעות, וזהו "ונתנו ה' אלוהיך - בידיך" שתסתכל באצבעות ידיך, ומשם תדע כי ראוי לישראל שיהיו מובדלים מאומות העולם, ובזה תוכלו לנצח את אומות העולם וכאמור.

ה' ייתן את אויבינו נכנעים לפנינו, בזכות המבט בידינו! המבט ביד יזכיר לנו כי לא כל האצבעות שוות, וגם לא כולן נמצאות באותו מקום. האגודל, המובדלת במקומה ביחס לשאר האצבעות, היא זו המזכירה לנו שאיננו עם ככל העמים. עלינו להתחזק בכל תוקף, לעמוד על ייחודנו ואמונתנו. מתחדש כאן ,אם כן, שלא רק שהתורה מבטיחה לנו שאויבנו יפלו לפנינו, אלא גם מלמדת אותנו מהי הדרך להגיע לניצחון כזה, בין כעם בגלות, ובין כעם עצמאי בארצו.

עניינם של הייבום והחליצה

 עניינם של הייבום והחליצה / לפרשת כי תצא / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

מצוות הייבום קשה להבנה. מה היא עושה ומה היא פועלת? ומדוע – במידה והאחים לא רוצים – עושים את טקס החליצה?

 מקדים הרב:

רבים מאחינו בית ישראל, אשר לא חונכו על ברכי התורה והיראה,...ישאלו מה טעם בכל זה? ולהיות כי לא במרד ומעל ישאלון זאת, כי בעוונות הרבים הנה הינם כתינוקות הנשבים בין הגויים! על כן ראיתי לבאר עניין זה בדרך מושכל. ידוע כי האשה שנשאה לבעלה על פי הרוב, שאבי בעלה ואחי בעלה וכיוצא, ייצר להם מאד במות בעלה; לא רק על הנפטר עצמו, אלא גם על אשתו, ולא ירצו שתהיה לאיש זר, כי זה מזכיר להם יגונם וצערם...

כאשר ח"ו אח מהמשפחה נפטר – ועוד בדמי ימיו, בטרם זכה להמשכיות, הקשר הנפשי בין האלמנה למשפחה מתחזק, ואם היא תחיה עם אדם אחר ייגרם גם להם סבל אדיר, בזכרם את אחיהם.

וגם מצד איזה תיקוות אשר יקוו שעל ידי מצוות ייבום, תבנה להם בית הנפטר, והיה הבן הנולד ממנה ימלא שם ומקום הנפטר, וכיוצא. ובפרט אם היא מוכשרת בענייניה, וכשרונות פעולותיה אשר בבית וכיוצא. וגם תמצא מי יעמוד לה בצר. ולכן התורה בחרה להיות הקרוב להאח הנפטר אם ירצה לייבם.

האלמנה היא חלק מהמשפחה, הם מצפים, שהיא תצליח לייצר הנצחה לאחיהם הנפטר ב"מ, בדמות בן. בודאי הפרידה ממנה תהיה קשה אם היא כישרונית במיוחד. ויש גם את היתרון בשבילה: הם יהיו לה למשענת מגן, ולא תהיה תלויה בחסדי זרים, כמו שאר האלמנות. מסיבה זו ציוותה התורה לאסוף אותה חזרה למשפחה.

ואם היא לא רוצה? חולצים. מה המשמעות של הטקס, בפשט?

ואם לא ירצה – צריך פרסום וגילוי בדבר הזה, לבל יימשך אחר כך מזה רציחות וקטטות ומריבות,  שהיבם טוען אני לא אמרתי שלא לייבם וכיוצא.

אם האלמנה הצעירה תינשא לאדם אחר , יכול הייבם הפוטנציאלי-לשעבר לעורר מהומות רבות, ולטעון שהוא היה מעוניין בה, ומה לה לעזוב את משפחתם.

ולכן יהיה זה על ידי הזקנים בעשותה חליצה לשלוף נעלו, לאות ולסימן שכבר קנה לה את גופה ושיחררה מייבומו, ואין לו בזה שום מבוא (=שום דרך לבוא ולטעון)...ולכן ייקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל", להיות לזיכרון ולתעודה.

הטקס בא לסתום את הגולל על כל טענה אפשרית בעתיד, הן מצד המעשה טיקסי של שליפת נעל, המבטאת סיום מחוייבות וקשר, והן מצד הכינוי שקיבל היבם הסרבן.

ובזה נראה עד כמה התורה מייצרת מנגנוני הגנה לחלש, טרם נפילתו, ופועלת למניעת הנפילות החברתיות והמוסריות.

 

אחיך או שונאך?

 אחיך או שונאך? / לפרשת כי תצא / מתורתו של המשך חכמה

בפרשתנו ישנה הרחבה של דינים רבים הנוהגים בין אדם לחבירו. בין השאר ישנו ציווי לטפל בבהמתו של החבר, הכורעת תחת משאה (דברים פרק כב):

(ד) לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ:

דין זה כבר נאמר בפרשת משפטים, בשינוי קל אך בעל משמעות מאד כבדה (שמות פרק כג):

(ה) כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ: ס

מתי ישנו שינוי בין המקומות?

אמנם חז"ל כבר דנו בשאלה כיצד זה ייתכן שבכלל התורה התירה יחס של שנאה כלפי היהודי האחר? וענו בתלמוד: (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיג עמוד ב):

 ומי שריא למסניה? והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך - אלא: דאיכא סהדי דעביד איסורא - כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא, דחזיא ביה איהו דבר ערוה

(=האם מותר לשנאותו? והרי כתוב לא תשנא את אחיך בלבבך!אלא שישנם עדים שעבר עברה. שאלה:  אם כן, האדם ההוא אינו רק שונא שלך, אלא של כולם! לכן ההיתר לשנאתו קיים רק אם ראו בו דבר ערווה, בעיה של חוסר צניעות קשה).

מהתלמוד יוצא שכל ההיתר לקיומו של שונא, הוא דווקא בהקשר של עבירה, ולא בהקשר פרטי אישי צר. אמנם, בכל מקרה יש לעזור לו להקים את חמורו.

אולם לא הובן -  מדוע אצלנו נאמר הדין של הקמת החמור, באח, ולא בשונא?

מסביר רבינו המשך חכמה:

(ד) לא תראה חמור אחיך וכו'. ובמשפטים (שמות כג, ד) כתיב "אויבך". משום דבערבי פסחים (קיג, ב) אמר: מי שרי לשנויי, הא כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך". ומוקי לה בראה בו שעבר עבירה. וזה היה קודם העגל אשר היו כולם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", אז היה שרי לשנויי אם ראה בו עבירה. לא כן אחרי כל המסות אשר נכשלו בעונות, אם יראה אדם בחבירו חטא, אם יפשפש במעשיו ימצא כמה מכשולים ופקפוקים, זה בפרט זה וזה בפרט זה. לכן אסור לשנוא איש כזה רק מי שהוא בעצמו סר מרע וצדיק תמים בדרכיו. אבל קשה למצוא כמותו, ועל זה אמרו (סוכה מה, ב): ראיתי בני עליה והמה מועטים. לכן כתיב "אחיך".

כלומר, הפער בין המקומות נובע מהמצב הרוחני של עם ישראל בזמן הדיבור. בפרשת משפטים עם ישראל במצבו האידיאלי ולפני חטא העגל. כל מי שאינו כך, פוגם באומה ומוריד אותה. לכן הרשע ההוא חטא ולא קבל תוכחות, ונתייחס אליו כ"שונאינו". אמנם לאחר חטא העגל, החיסרון אוחז בכולם, ורק בודדים מותרים להפעיל את הנשק הקשה של שנאה.

יש כאן לימוד מחודש: גם אם נראה לנו כי ישנו טעם טוב לשנוא, נדע לנו כי עדיין החיסרון קיים בנו, ואנו "אחיו" של החוטא בפועל. החיסרון קיים בכולם, למעט בני עליה. כל זמן שלא התנקינו בעצמנו מן הרוע והחטא, אין לנו רשות להתייחס לחברינו כשונא.

במיוחד בימים אלה של מתח חברתי לקראת בחירות, שההבדלים החברתיים והתפיסתיים מתחדדים כל כך, ואפילו חלילה עד כדי שנאה, עלינו לשנן כלל זה, ולזכור כי גם אם בפועל  אנו חוטאים פחות, עדיין אנו שותפים לאתגר, והוא אחינו בדבר, ועלינו להתעלות יחד לעבודתו יתברך.

 

בין מלחמה למלחמה

 בין מלחמה למלחמה / לפרשת כי תצא / אור החיים הקדוש

בעולם של אתגרים, כמו העולם בו אנו חיים, המושג מלחמה אינו משמש רק לקרב בין מדינות / עמים / שבטים / וכו', אלא לכל התמודדות הדורשת התעצמות מצד האדם המשתדל, להלן: הלוחם.

הלוחם חולם, שואף, חותר לעבר יעדים, אולם בעולם בו ישנם רצונות שונים ומנוגדים, חוקי טבע ונורמות חברתיות, לא כל מה שהלוחם רוצה אפשרי בקלות.

התורה נותנת לנו הדרכה למלחמה הפנימית שלנו, כפי שמגלה לנו האוה"ח הק' את הרמזים (דברים פרק כא):

ובדרך רמז תתבאר הפרשה על זה הדרך הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם ...ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבא לעולם הזה יהיה מוכן למלחמה, כי לא יחשוב שאין צריך תגבורת לנצחון זה אלא אדרבה לזו יקרא מלחמה ... הכובש את יצרו - שאין גבורה גדולה מזו, ...

הפרשה רומזת למלחמה הגדולה ביותר שיש לאדם: מלחמה ביצריו. בעם ישראל הדבר מקבל משנה משמעות, כי מעשיהם של ישראל משפיעים על המציאות כולה.

ל-מלחמה בפתח, ולא בשווא, ללמדנו שזו המלחמה העיקרית של האדם. 

מדוע?

ואומרו על אויביך בא להעיר כי לא מלחמה זו כגבור הלוחם ללכוד עיר וכשיקוץ במלחמה יפנה וילך לעצמו אלא כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו, כמו כן אם יתרשל האדם מללחום את האויב יקום עליו ויאבדהו מן העולם,

יש מלחמה שניתן בכל רגע לקום ולעזוב, ואין לך נזק בהמשך, אולם כאן זו מלחמה מסוג של התגוששות: אם אתה עוצר לנוח - היריב מיד מסתער עליך. הדבר דורש דריכות מתמדת, ועקביות.

אולם - האם יש סיכוי? האם נוכל להצליח נגד מי שהוא אש, למרות שאנו בשר ודם?

ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו, ...

יה"ר שנזכה לעמוד איתנים במלחמה זו, וביתר עוצמה בשנה הבאה עלינו לטובה.

עבודת ה' במקום ובזמן הנכונים

עבודת ה' במקום ובזמן הנכונים! / דרשת בר המצוה של בניה כהן נ"י, פרשת שופטים תשע"ט 

בפרשה שאקרא השבת, כתוב הפסוק (דברים פרק טז):

(כב) וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ:

מהי מצבה? מובן שאין המדובר על מצבה המוכרת לנו כיום, אלא על מזבח העשוי מאבן אחת, ולא מבניין אבנים.

פסוק זה מלמד אותנו שה' שונא מצבה, ולכן אין להקריב ולנסך על מצבה, אלא רק על מזבח. ה' שונא את המצבה.

ישנו קושי המתעורר עם פסוק זה: כיצד הכתוב אומר שה' שונא מצבות, והרי יעקב אבינו הקריב על גבי מצבה (בראשית פרק לה):

(יד) וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן:

וגם משה רבינו בונה מצבות לאחר מתן תורה, לצורך הקרבה לה' (שמות פרק כד):

(ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

באמת מתוך קושי זה, טוען ר' אברהם אבן עזרא :

(כב) ולא תקים לך מצבה – לעבודה זרה, והעד: "אשר שנא", רק מצבה שלא לע"ז איננה אסורה, והעד הנאמן (=כלומר, ההוכחה החזקה לכך) בפרשת וישלח יעקב:

לפי דבריו, האיסור המדובר כאן הוא איסור עבודה זרה רגיל.

ר' שמואל בן מאיר, הרשב"ם, נכדו של רש"י, מסביר שגם מצבה לה', לא תמיד מותרת, ועל זה דיבר הפסוק:

(כב) ולא תקים לך מצבה - לשמים, להקטיר בשעת איסור הבמות, מאחר שיהיה לך מזבח קבוע לאחר ירושה, וכו'

כלומר: כשיש משכן קבוע, ובודאי כשיש בית מקדש, אין להקריב במזבחות פרטיים, ועל זה דיברה כאן התורה.

אמנם רש"י הקדוש, על פי חז"ל מסביר כי מצבה נאסרה גם לה', מכאן ולעולם:

אשר שנא - מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנענים.

ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה:

אמנם בזמן האבות ובזמן משה רבינו היתה המצבה רצויה ואהובה, אולם מתישהו, זה הפך להיות שנוא. מדוע? כי הכנענים החלו לעשות מצבה כחוק.

המהר"ל מקשה על זה: וכי בגלל שהכנענים הפכו זאת לעבודתם, נאסור גם אנחנו על עצמנו את הדבר? לפי זה, נפסיק להקריב קרבנות, נפסיק להתפלל, ועוד! לכן מסביר המהר"ל שמדובר דווקא על "חוק"! (גור אריה על התורה):

דלשון "חוק", שייך על דברים שאינן כן אצל כל העולם, ובמזבח, כיון שכל אדם בעולם עושה כך – יעבוד למי שירצה לעבוד, עושה מזבח ומקריב עליו מה שירצה, ולא שייך בזה חוק לעבודה זרה בדבר שכל עושין...

כלומר: חוק כאן, משמעותו: דבר ייחודי ומאפיין תרבות אחת. וממילא , מי שעושה כן, יכול להחשד כשייך לאותה תנועה רעה ואלילית.

ומהו אותו חוק? מסביר ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו העמק דבר :

כבר ביארנו בס' שמות ל"ד י"ג, דמזבח לא נהגו אומות העולם אלא להקרבה ..מה שאין כן מצבה היה גם לעבודת כוכבים ממש, ומשנה מפורשת היא ...ועל כרחך עושין אותה עצמה לע"ז גם כן ... ומשום הכי (=ומשום כך) נעשית שנואה בעיני ה', וכו'

כלומר, היה שינוי במהלך השנים: הכנענים, הפסיקו להשתמש במצבה כמתקן, שעליו מקריבים ומנסכים, אלא כאלוהות ממש ח"ו! מעתה, גם מישהו שכוונתו לטובה, ורוצה לעבוד את ה' ולהקריב על גבי מצבה, עלול להתפס כמחובר לדבר שלילי, וכעובד ע"ז חלילה.

זה ההסבר לשינוי בין התקופות בהן היה מותר להקריב על גבי מצבה, לבין הזמן של המדבר ואילך.

מפה יש ללמוד שגם אם ישנו דבר חיובי וטוב, לפעמים ההקשר אינו מתאים. במידות למשל, מידה שיכולה להתאים במקום אחד, יכולה להיות הרסנית ורעה במקום אחר, כגון הגאווה:

גאווה להיות עבד ה', בן לעם ישראל, החי במדינת ישראל, זוהי גאווה טובה, המביאה לחשיבה טובה, ולעשייה ברוכה.

לעומת זאת, בהקשרים רבים אחרים, זו המידה הרעה ביותר.

נתפלל לה' שאזכה לדעת מתי לקיים ולנהוג בכל מידה כפי הדרך הראויה והנכונה, ולא חלילה במקום ובהקשר שאינם מתאימים.

לאמץ מבט אובייקטיבי

לאמץ מבט אובייקטיבי / לפרשת שופטים / אור החיים הקדוש

פרשת שופטים מלאה בציוויים למנהיגות השיפוטית של האומה, בפשוטם של דברים. אמנם מצינו ציוויים שבאופן פשוט נאמרו לשופטים, אולם חז"ל לקחו את הדברים גם אל האדם הפשוט. לדוגמא: בצדק תשפוט אמיתך, נדרש כציפייה מכל אחד מאיתנו לדון את חבירו לכף זכות.

גם הציווי "ושפטו את העם משפט צדק", יכול ללמד אותנו דרך בקבלת עמדה והשקפת עולם. 

מה ההנחייה הכתובה כאן לדיין? מסביר רבינו אוה"ח הק' (אור החיים דברים פרק טז):

משפט צדק...כאן העיר הערה גדולה לחפץ לשפוט בצדק, והוא כי כשירצה לעמוד הדיין על משפט האנשים אשר להם הריב יהיה בסדר זה: שיעביר מבין עיניו ב' הנושאים ולא ילביש משא ומתן ההלכות שיעשה באנשים אשר להם הריב לומר כפי זה יתחייב פלוני וכפי זה יהיה להיפך אלא יעשה עיונו וצדדי ההלכה כאלו אין אדם שצריך להוראה זו עתה אלא לעמוד על הדין לדעת הלכות התורה,

פירוש: שלב ראשון בתחילת השיפוט, לאחר שמיעת בעלי הדין, הוא האיתור של הסוגיה ההלכתית-משפטית המדוייקת, שדנה באירוע מעין זה הבא לפני השופט. בשלב זה, יש לדון בסוגיה בפני עצמה, כסוגיה טהורה-בית מדרשית, ללא כל התייחסות לנידונים עצמם. 

לאחר ההכרעה בסוגיה התיאורטית, ימשיך לשלב הבא:

ואחר שיעמוד עליו בדרך זה מה שיעלה במצודתו ידין בו לבעלי דינים יזכה הזכאי ויתחייב החייב, והוא אומרו ושפטו את העם משפט פירוש כבר הוא משפט בפני עצמו זה יהיה צדק, 

שלב זה הוא שלב היישום: תחיל על הנידונים לפניך את הדין שהעלית בחכתך. 

מהי הסכנה בדיון בסוגיה לאור נידונים שלפניך?

אבל זולת זה כשיעריך בדעתו בעת שמזקק ומצרף הדין לבעלי דינים על כל פנים יהיה א' יותר מתקרבת דעתו אליו ולא יצא המשפט צדק, ובפרט במשפטים שתלוים בשיקול הדעת ובהטיה מועטת בנקל יטה דעתו: 

אדם כאדם לעיתים נוטה דעתו במודע או שלא, וממילא בדינים בהם הדיון תלוי בשיקול דעת, האמפתיה יכולה לגרום להטיית המשפט (וכבר היה מקרה בו מישהו דרס למוות יהודי מבוגר בשוגג, ואנשים אינטיליגנטיים הצדיקו באוזני את הדורס מסיבות וטעמים מוזרים - כי הדורס בן משפחתם...).

שנזכה לראות את המציאות לאשורה ולקבל החלטות מדוייקות בחיים.