לשם שמיים!

 לשם שמים / לפרשת וירא / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו, מייסד אומתנו, משובח על ידי ה' בכבודו ובעצמו (יח, יט):

כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה', לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

יש כאן מקום להתבוננות: האם מה שכתוב "דרך ה'", הוא דרך כלל ו"לעשות צדקה ומשפט" הוא פירוט של שמירת דרך ה'? או שמא יש כאן 3 דברים שונים: שמירת דרך ה', עשיית צדקה ועשיית משפט? רבינו (אם למקרא עמ' סט-ע) מקדים עם דברי המהר"ם שיק (פוסק חשוב בהונגריה, המאה ה-19):

וראיתי בשו"ת מהר"ם שיק ז''ל אורח חיים סימן קמ"ט שפירש ע"פ זה, דנראה דמה שציווה ה' יתברך גם על המצוות השכליות בתורתנו הקדושה, כדי להרגילנו לעשות הכל לשם שמים, כי האדם קצר הראות וטועה הרבה.

ישנה חלוקה ידועה בין מצוות שכליות למצוות שמעיות. מצוות שמעיות הן המצוות שאנו מקיימים רק מפני ששמענו אותן מה'. לדוגמא: איסור בשר בחלב, מצוות החגים ועוד. מצוות שכליות לעומתן אלו מצוות שגם השכל האנושי היה מחייבן, כגון איסור גזל וכיבוד הורים. רבים הקשו, מדוע על התורה לצוות את מה שהשכל מחייבו? מתרץ מהר"ם שיק, שיש לצוות גם על דברים שכליים, שכן עלולות להיות גם בהם טעויות. הציווי עליהם שומר יותר על האדם מטעויות.

וזה שכתב "כי ידעתיו למען אשר יצווה וגו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט", דהיינו שהוא מזהיר אפילו במשפט וצדקה, שהם מצוות שכליות, בכל זאת "ושמרו דרך ה'", ולא יעשו כפי שכלם, שלפעמים טועים מדרך השכל....

לפי הסברו של מהר"ם שיק, "ושמרו דרך השם" בא ללמד על אופן הביצוע של "עשיית צדקה ומשפט", שיהא כפי רצון ה', ולא בהתבסס על שכלו של האדם בלבד.

מוסיף על יסוד זה רבינו:

ונראה לי, דזה דקדוק הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי" דייקא "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי", שכל סוגי המצוות הוא קיים אותם דווקא לשם שמים, מטעם "אשר שמע בקולי", שאני צויתיו.

בפרק כ"ו, יברך ה' את יצחק אבינו בזכות אברהם. גם שם ניתן לראות שהתורה מחלקת את השבח לשניים: השמיעה, והביצוע. השמיעה גם שם מעידה כי הביצוע של כל המצוות לסוגיהן, נעשה דווקא על פי הדרכה אלוהית, גם החלק השכלי. הרב מוסיף על דברי מהר"ם שיק, שאין מדובר רק על דייקנות, אלא גם על מגמת הקיום: לעשות רצון ה', לשם שמים.

הרב מוצא כי רמז זה נמצא בעוד כמה מקומות:

ונראה דזהו פירוש הפסוק "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת" (דברים ו, כה), אפילו מצוה שכלית ולא רק החוקים המוזכרים לפני זה, "לפני ה' אלוהינו כאשר צונו", דוקא בגלל שהוא ציוונו בתורה, וגם ממש כאשר ציונו ולא להוסיף או לגרוע.

יש חשיבות לביצוע המצוות כולן בעקבות רצון ה', ולא רק מתוך חשיבה אנושית.

גם הפסוק הידוע בנאומו האחרון של משה בפרשת ניצבים, "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו לבנינו", מקבל משמעות חדשה של המושגים "נסתרות" ו"נגלות":

וזהו גם כן רמז הפסוק "הנסתרות לה' אלהינו" (דברים כט, כח) - הם החוקים שטעמם נסתר, וגם "והנגלות", אלו המצוות השכליות - הכל ככתוב בתורה, והטעם "לעשות את כל דברי התורה הזאת", כדי לקיימם לשם שמים, בגלל שנכתבו בתורה, וגם לקיימם עם כל פרטיהם ודקדוקיהם, ולא כפי מה שנראה למיעוט שכלנו...

נסתר ונגלה על פי פירושו של הרב מתייחס אפוא לטעם המצוה. גם את המצוות ה"נגלות", שטעמם ברור ומובן בשכל האנושי, נקיים כחלק מהתורה: לשם שמים. ומתוך רצון לבצע באופן הטוב והמדוייק ביותר.

מלאך או אורח?

 מלאך או אורח? / מתורתו של רבי רחמים חי חוויתא זצוק"ל

המלאכים שבאו לבית אברהם ושרה, מבשרים להם על הולדת הבן. וכך מגיבה שרה אמנו (יח, יב):

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן.

מדוע באמת לא קבלה את ברכתו? כותב הרב:

"ותצחק שרה בקרבה לאמר" וגו'. לכאורה קשה איך לא האמינה לדברי המלאך?

ואפשר דלא ידעה שהוא מלאך, אלא שחשבה אותו לאיש אזרח פשוט.

זה לא מלאך! כך חושבת שרה, אלא אדם פשוט. את הראייה לכך מדייק רבינו מנקודה שנחבאת מעיננו בקריאה הרגילה: אברהם הציע להם לחם בהתחלה, "ואקחה פת לחם", ואילו כאשר הוא מגיש להם את הארוחה - יש כל טוב, אבל - לא לחם! למה?

ומפני שאמר להם אברהם בתחילה "ואקחה פת לחם" ושוב לא הביא להם לחם, מפני שפרסה נדה ונטמאת העיסה כמו שכתבו רז"ל, לכך חשב שעדיין לא פסק וסתה, ומפני זה, אחד מהם בירכה "שוב אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן" וגו', כדרך שאורח מברך לבעה"ב.

האורחים, שקבלו את הארוחה, ראו שהלחם חסר. הם כנראה הבינו לבד, שאין רצונו של אברהם אבינו להאכילם לחם, שלא על הטהרה. גופה של שרה מתכונן להריון. שרה שומעת את ברכת המלאך, ומגחכת: הוא חושב שמעולם לא פסק וסתי , ולכן הוא מברך, מתוך דרך ארץ - שניפקד בבן בעוד שנה!

ועל זה אמרה שרה "אחרי בלותי היתה לי עדנה", שלא כמו שחשבו, שעדיין לא פסק הוסת, אלא "אחרי בלותי", שפסק וסתה זה כמה וכמה שנים, עתה היתה לה עדנה, שראתה היום, ואינו אלא מקרה בעלמא, וא"כ אי אפשר שתלד מחמת זקנתה.

שרה בטוחה שמדובר על מקרה רפואי חד פעמי, חסר משמעות ביולוגית ואין למה לצפות.

ועוד ואדוני זקן מצד זקנת בעלה.

סיבה נוספת שלא לפתח ציפיות, היא זקנותו של אברהם אבינו.

המסקנה: העומד כאן אינו כי אם הֵלך נחמד, ותו לא.

לפי זה מובן שהביקורת של הקב"ה על שרה מדויקת, שהרי היא באמת טענה על עצמה שהיא זקנה:

ועל זה כתיב "ויאמר אלקים אל אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי", ובאמת כך אמרה, "אחרי בלותי", וגו' אלא דלא סיים מה שאמרה ואדוני זקן מפני השלום.

הקב"ה שיקף לאברהם את דברי שרה כהווייתם: היא טוענת שמתוך זקנותה לא תלד. את הטענה על זקנות אברהם, ה' הוריד מפני השלום.

לפי פירוש זה, יוצא שקב"ה אמר אמת, ולא שינה דבר מדברי שרה. ויש לשים לב שדבר זה מנוגד לדברי חז"ל, שהרי מכאן למדו שמותר לשנות מפני השלום. אם כן, כיצד קראו חז"ל את הפסוק?

ומה שדרשו רז"ל מזה, דמותר לשנות מפני השלום, נראה דמפרשי לקרא (=שמפרשים את הפסוק) ד"אחרי בלותי" בניחותא: דבשלמא אני הרי חזר לי הוסת ויש תקוה ללדת אבל מצד אברהם אי אפשר כי ואדוני זקן ודו"ק

על פי הקריאה המחודשת של ר' רחמים, המילים "אחרי בלותי היתה לי עדנה", נקראים בתמיהה: וכי ייתכן כך? אולם חז"ל קוראים את כדבר הנאמר בפסקנות: אחרי בלותי הגיע כבר העדנה, כלומר: גופי מוכן ללדת. ואם כן באם ישנה בעיה - היא אצל אברהם והקב"ה כאמור שינה את טענתה, מפני השלום.

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה

על מעלות נסתרות בניסיון העקידה / לפרשת וירא / מתורת רבינו שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

רש"י כותב בתחילת פרשת לך לך (יב, א):

לך לך - להנאתך ולטובתך.

הציווי של ה' לאברהם לצאת לארץ כנען, אינו נאמר כפקודה גרידא "לֶךְ", אלא היא באה בתוספת המילה "לְךָ". משמעותה היא: לטובתך, להנאתך ולתועלתך. מהי התועלת שם? לידת יצחק וגדולה.

לאור הסבר זה, תעלה שאלה מה ההנאה והטובה שיצאו לאברהם אבינו מעקידת יצחק? כך הרי אומרת התורה (כב, ב):

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה...

גם כאן משתמש הקב"ה בלשון "לך-לך", שרומזת להנאה ותועלת. מה הם?

עומד על כך רבינו (חלק א, אות כ):

יש להבין אומרו "לך לך" מאי להנאתך ולטובתך שייך כאן?...

הרב מציע ארבע הנאות וטובות שיוצאות לאברהם. נציג כאן שתים מהן:

ונראה דידוע דהעולם היו מוציאים לעז על שרה דנתעברה מאבימלך ח"ו, ובטלה טענתם...ממה שעקד אברהם את יצחק, ואילו מאבימלך הא כבר נשבע אברהם לאבימלך שלא יריע לאבימלך ולנינו ולנכדו.

במדרשים מסופר שהיו ליצנים שביזו את אברהם ושרה, ואמרו להם שיצחק הוא בעצם בנו של אבימלך, שחטף את שרה לעצמו, ואולי כבר פגע בה עד שנענש. אברהם ודאי ידע אם יצחק נולד ממנו. במידה ולא – ח"ו, הוא לא היה מעיז ללכת לניסיון העקידה. מדוע? כי בפרשיה שלפני העקידה נשבע אברהם אבינו בקב"ה, שלא ייגע בצאצאי אבימלך. לא נראה שאברהם יפר שבועה חמורה זו, אלא אם כן הוא יודע שזה ודאי בנו.

ועוד בטלה טענתם ממה דהיה יצחק בחור כארזים וסר למשמעתו של אביו ופשט צוארו לשחיטה וכמו שכתב הרב 'קרית ארבע' ז"ל (דף י"א ע"ב), יעויין שם.

רבינו מביא פירוש נוסף מספר 'קרית ארבע', המביא ראיה נוספת שיצחק היה מודע לכך שהוא בנו של אברהם, בכך שהוא ניגש עימו לעקידה, ואינו דוחה את ההצעה באופן מיידי. מי ימסור עצמו למיתה למי שהוא ספק אביו?

ואם כן זהו שאמר לו "לך לך" - להנאתך ולטובתך,

אם כן, יש כאן מעלות נוספות לכבודו של אברהם ולכבודה של שרה, שמסירים מהם את טענת הליצנות.

 

קשיי הדרך...

 

קשיי הדרך / לפרשת לך לך / מתורת של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

הציווי "לך-לך", בו נצטווה לראשונה אבינו אברהם בפרשתנו, הפך להיות מודל וקריאת כיוון יהודית נצחית. ה' קורא לאדם מישראל לנוע כל הזמן אל עבר הטוב והקדוש יותר. גם האתגרים הנלווים להליכה כתובים או רמוזים פה, ורבינו עומד על כמה מהם:

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט. כתב בילקוט דברי חכמים אות ת''י לפרש, דבעת (= שבזמן) שאדם מסכים בלב לעשות איזה מעשה כאשר דיבר ה', אז "וילך אתו לוט" - זה היצר הרע, שמתחבר אליו תיכף, ומכשילו בפניות והרהורים לא טובים.

הרב מביא לפנינו יסוד רוחני הרמוז פה. אדם חוֹוֶה התעוררות רוחנית מסיבות שונות בחייו: שיעור, אירוע משמעותי ועוד. ההתעוררות מביאה להחלטות וקבלות טובות. האדם מתחיל ללכת. לפתע מתגלה לו שהוא אינו לבד...הוא חשב שהחלטתו הטובה תרופד בדרך סוגה בשושנים, אך אין הדבר כן. בהחלטה מתלווים אליו הצדדים המאתגרים של החיים, לבחון האם החלטתו היא איתנה. רבינו מוסיף משלו שיש כיוון רוחני-ייחודי אחר, והוא רמוז במילים הלכאורה – מיותרות, "כאשר דיבר אליו ה'":

ולי נראה לפרש דהצדיקים הגדולים גדולה מעלתם, שלא רק שמתגברים על יצרם שאינם הולכים בעצתו, אלא שהופכים את היצר הרע לטוב,...וזהו שאמר "וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'", לקיים מצותו יתברך, ולא עוד אלא "וילך אתו לוט", שגם היצר הרע הפך אותו להיות טוב, והלך אתו בצוותא חדא.

הצטרפות לוט יכולה להתפרש באופן אחר וייחודי לאברהם אבינו: אברהם אבינו ע"ה, משעבד ומכניע את יצרו הרע לרצונותיו הטובים. הדבר רמוז במילים "כאשר דיבר אליו ה'" , שהליכתו כולה היא לרצון ה', על כל צדדי אישיותו ורצונותיו.

נראה ששני הפירושים אינם סותרים, והם מציגים שני שלבים בעבודת ה'.

רבינו מוצא רמז לאתגר נוסף של הדרך: אובדן החשק וההתלהבות:

וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'. דקדק ה'אמרי שפר', ד"כאשר דיבר אליו ה'" מיותר! ונראה לפרש במה שכתבו המפרשים ז"ל, על פסוק "מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת" (דברים כג, כד), דיש מי שנודר ומתנדב בבית הכנסת בפיו להתחייב לתת כך וכך כסף לצדקה, ואז נודר בשמחה, אך בשעה שרוצה לקיים את הנדר, אז בלבו מצטער על שמוציא ומפסיד את כספו, ולזה אמר "ועשית כאשר נדרת", שתהיה משמחה כשעת הנדר, שהכל יהיה בשמחה!...

כאמור לעיל, "כאשר דיבר אליו ה'", נראה לא נצרך. אלא שיש כאן הדרכה חשובה. הרב מדגים זאת מעניין הצדקה. יש פער בין השמחה שבזמן הנדר לצער שעלול להיות בזמן הביצוע. התורה רומזת להמנע מכך, במילים "ועשית כאשר נדרת", שיש לקיים, "לעשות", את הנדר בשמחה, "כאשר נדרת", כבשעת הנדר. ובזה מתגלה גדולתו של אברהם אבינו:

והכא נמי (=וכאן גם) יש לומר, דבשעת הציווי אברהם ודאי קיבל את המצוה מה' יתברך ברצון, ולא עוד אלא אפילו בזמן ההליכה שאז מתחיל להרגיש בצער טלטול של הדרך, בכל זאת "כאשר דיבר אליו ה'", שההליכה היתה בשמחה גדולה, כמו בשעת הציווי, שאז לא הרגיש שום צער.

הדרך הארוכה עד מאד מאור כשדים לישראל ודאי לא היתה קלה. הקשיים יכולים להוריד את שמחת המצווה. לא כן אבינו אברהם ע"ה, שגם את הקשיים קיבל בשמחה ובאהבה, כאילו היה ברגע הציווי הראשוני ממש.

ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה

 ברכה שהיא קללה, קללה שהיא ברכה / לפרשת לך לך / הרב רחמים חי חויתא הכהן זצוק"ל

חכמי ג'רבא היו ידועים בהעמקתם במקצוע דקדוק העברית. הנושא נלמד בצורה יסודית, וניתן לו משקל גדול. דקדוקי הפשט של התורה הקדושה, מזמנים מציאה של מסרים, המוחבאים בין קפלי הסיפורים והמצוות.

רבינו במנחת כהן על הפרשה שלנו, מבחין בדיוק לשוני באחד מפסוקי הברכה של אברהם אבינו (יב, ג):

 וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

היינו מצפים - כך הוא אומר - שלשון הפסוק תהיה עקבית:

ואברכה מברכיך,

ואקלל מקלליך.

או ההיפך.

מדוע שינתה התורה את לשונה? מסביר הרב:

יש לומר, כדי שיהיה הפסוק נדרש לפניו ולאחריו: "ואברכה מברכיך ומקללך", "מברכיך ומקללך אאור".

הרב בונה על עקרון דרשני המצוי במקומות אחרים:

וכהאי גוונא איתא (=וכדבר זה מובא) במסכת קידושין (לב, א) על הפסוק "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן".

חכמינו מוציאים מספר הלכות מכך שהפעולות (תקום והדרת) נמצאות במרכז, ומושא הפעולות (שיבה וזקן) נמצאים בצדדים. לדוגמא: הדבר מלמד כי הקימה וההידור רלוונטיים לשניהם, גם לזקן וגם לשיבה.

וכן איתא בפסחים (כא, ב), על הפסוק "לגר אשר בארצך תתננה ואכלה, או מכור לנכרי".

בתלמוד במסכת פסחים מובא כי גם הנתינה וגם המכירה, קשורות לשני האישים המופיעים בפסוק: הגר (גר תושב - ולא גר צדק, שהוא יהודי גמור) והנכרי. אמנם יש ביניהם הבדלים מסוימים, כמוזכר שם.

כיצד נוגע הדבר אלינו?

ורצה לומר שיש מברכים בלשון קללה על דרך "תזרע ולא תחצוד (=תקצור)" שהלשון הוא לשון קללה, וכוונת הלב לברכה - שלא ימותו בניו בחייו.

הרב מזכיר סיפור תלמודי שמובא במסכת מועד קטן (ט, ב), שם שלח רשב"י את ר' אלעזר בנו לקבל ברכה משני חכמים. הללו ברכו אותו כך (מתורגם): "יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא, תוציא ולא תכניס, ייחרב ביתך ותהיה אורח, שולחנך יהיה מבולבל ולא תראה שנה חדשה!" ר' אלעזר הנסער חזר לאביו, וסיפר לו שהחכמים הללו קיללוהו במקום לברכו. ענה לו אביו: הכל לברכה: "תוליד בנים ולא ימותו בחייך. תשיא את בניך ובנותיך ויאריכו ימים, אף אתה ואשתך תאריכו ימים, וביתך יהיה מבולגן מרוב בנים ונכדים". ברכוהו בלישנא דחכימי - לשון החכמים.

ועל זה אמר "ואברכה מברכיך - ומקללך!" אם כוונתו לברכך.

זה הרמז בכך ש'מקללך' הוצמדה ל'מברכיך' , לרמוז שיש הנשמע מקלל, אולם הוא בעצם מברך.

וכן יש מברכים וכוונת ליבם לקללה כמו אם אומר "תזרע ותקצור", שימותו בר-מינן בניו וכיוצא בזה ועל זה אמר "מברכיך" - וליבם לקללה, "ומקללך" - להדיא (=בפירוש), שניהם אאור.

יש גם כאלה המברכים, אך כוונתם להיפך. הקב"ה היודע ובוחן כליות ולב הוא היודע כוונתם וישלם להם כגמולם.

למען ייטב לי - בעבורך!

 למען ייטב לי - בעבורך / מתורת רבינו משה כ'לפון הכהן זצוק"ל

אחת השאלות הקשות העולות בפרשת ירידת אברהם למצרים, היא השאלה: מדוע אברהם אבינו מחליט לספר שהם אחים, ולא את האמת שהם זוג נשוי? הרי לא מדובר על אירוע חד פעמי, אלא על מדיניות קבועה, כמו שאברהם מתנצל לפני אבימלך, בפרשה הבאה (בראשית כ, יג):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי, אֶל כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָבוֹא שָׁמָּה אִמְרִי לִי אָחִי הוּא.

כלומר, מדובר כאן על תרגיל קבוע.

מה מטרתו? ואולי יותר מזה: מה ההיתר לשקר?

במיוחד קשה הדבר לפי פירושו של רש"י (בראשית יב, יג):

למען ייטב לי בעבורך - יתנו לי מתנות.

זה נשמע מאד אגואיסטי, שאברהם אבינו, שגריר החסד והנתינה עלי אדמות יחשוב רק על המתנות שיקבל הוא עצמו עבורה!

אמנם יש מקום לעיון ודקדוק בדברי רש"י, אולם נראה כיצד רבי כלפון משה הכהן, מציע כיווני פשט שיכולים להסביר אחרת את אמירתו של אברהם (יד משה, לך לך ס"ח):

ועוד יש לומר בעיקר הקושיא איך אברהם עשה כן, ואברהם חשב כי בהיותו לה לאח לא יהיה לה כל אונס כי יוכל לעשות איזה עצה וטעם להצילה באיזה סיבה כמו "אחותי לא רצתה" וכיוצא מסיבות וסיבי סיבות. אך בהיותו לה לבעל יהרגוהו תכף וכמובן.

נקודה ראשונה: אם אברהם הוא אחיה, הוא יכול לייצג אותה ואת תחושותיה כלפי המצרים. לספר שהיא חולה ואינה רוצה להתחתן ועוד כהנה תירוצים. בכך יוכל אברהם להרוויח זמן ולפעול להצלתם.

ועוד יש לומר כי בהיותו לה לבעל שמא טרם יציע תפלתו לה' על זה ייהרג בפתע פתאום, אך בהיותו לה לאח כשיקחוה אצלם תכף יערוך שיח לה' ותנצל.

נקודה שניה: יהיה לו פנאי לפעול פעולה רוחנית, מה שלא יוכל לעשות אם הוא יוכר כבעלה, ויוצא ח"ו להורג תכף ומיד.

ועוד יש לומר באמרו 'למען ייטב לי' וגו' אין הכוונה על ההנאה הגשמית, רק היא הקדמה לאומרו 'וחיתה נפשי בגללך', ועל ידי רוב המטיבים יתגלה לו עצות נגד הרוצים להזיקו ולהרגו להנצל מידם.

למען ייטב לי בעבורך, פירושו, את תעזרי לי להינצל. זה הטוב שתגמלי איתי: שתחיה נפשי בגללך.

שלושת הפירושים הללו כמובן משלימים זה את זה: יכולת ההגנה על שרה, המאמץ הרוחני, והגברת סיכויי המחיה של אברהם, למען שרה אשתו.

רבינו מכוון אותנו לאמץ מבט חדש על הסיפור: רוב המפרשים דנים על אברהם. אבל האמת היא שזה מהלך שחייב לעבור את אישורה - לטובתה של שרה! בעיון נוסף מתברר כי הדבר רמוז במילה אחת קטנה: 'אמרי נא אחותי את', בבקשה תשתפי איתי פעולה במהלך. בפרשה הבאה הדבר יֵאמר באופן מפורש (כאמור בפסוק דלעיל בפתיחת המאמר) "זה חסדך אשר תעשי עמדי", היה זה באישור שלה.

מדובר אם כן בתחבולה שנועדה לעזור לשניהם לחוד ולשניהם כזוג, תחבולה שגם אם היוזם הוא אברהם אבינו, בסופו של דבר הוא באישורה ולתועלתה של שרה אמנו.

סותם הבור מול בונה הגבעה

סותם הבור מול בונה הגבעה / לפרשת לך לך / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

אברהם אבינו ע"ה מוסר נפש מול נמרוד, וקופץ לכבשן האש. כך מספרים לנו חז"ל. הדבר רמוז בפסוק (טו, ז):

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים

חלק מרבותינו מונים את המעשה הזה כאחד מעשרת הניסיונות שנתנסה אברהם. יחד עם זאת הדברים לא כתובים מפורשות בתורה שבכתב. לעומת זאת, ישנו סיפור מקביל, מאוחר הרבה יותר – סיפור מסירות הנפש של חנניה מישאל ועזריה, המתואר באריכות בספר דניאל. מדוע סיפורם מוזכר מפורשות, וזה של אברהם נמסר רק בתורה שבעל פה?

רבינו מציג את השאלה בשם השל"ה הקדוש:

השל"ה ז"ל בעשרה הלולים (שער א) האריך בטעם שקידוש ה' של חנניה מישאל ועזריה נכתב להדיא (=במפורש) בכתובים, ואילו קידוש ה' שעשה אברהם אבנו ע"ה באור בשדים לא הוזכר בתורה להדיא, כי מה שאמר הכתוב "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים" אינו אלא רמז בעלמא, והרבה מפרשים פשטנים פירשוהו בענין אחר.

אומר השל"ה, מכך שיש פרשנים המסבירים את הפסוק הנ"ל באופן אחר, ולא כסיפור נס ההצלה השריפה, אנו מבינים כי אין התורה רוצה לספר זאת במפורש. מדוע? מתרץ הרב מקיקץ:

ונראה לי כי אברהם אבינו ע"ה היה גלגול אדם הראשון שחטא בעבודה זרה ולכן הושלך לאור כשדים כמו שכתב במדבר קדמות (מערכת אל"ף אות ג'), ולכך לא נזכר זכותו זה להדיא.

הרב חיד"א כותב כך (מדבר קדמות מערכת א אות ג)

אבות העולם תקנו לאדם הראשון: אברהם אע"ה תקן מה שחטא אדה"ר בע"ז ולכך הושלך לאור כשדים

הראיה הפנימית מלמדת אותנו כי כל התהליך ההיסטורי הוא בעצם מהלך של תיקון חטא אדם הראשון. האבות ע"ה לקחו חלק נכבד בתהליך זה. בחטאו של אדם הראשון יש בחינה של עבודה זרה, כפירה ברצון ה'. כשאברהם אבינו מוסר את נפשו ליפול לכבשן האש, הוא מתקן את החטא הזה. אמנם יש כאן מעשה כביר, אך הוא בגדר תיקון, "סתימת חורים", ולא יצירת מציאות חדשה מרוממת יותר. לפי זה יוצא, שחנניה מישאל ועזריה יצרו מציאות חדשה ובזה שבחם. הם בנו קומה חדשה בעם ישראל.

לפי חילוק זה מחדש הרב פירוש בעוד מדרשים:

ועל דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל בטעם שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור (סוטה יא, ב), אף על גב שהיו שם משה ואהרון וכמה חסידים וקדושים? לפי שהם היו גלגול דור המבול ודור הפלגה ודור סדום ועמורה, ודיים להפקיע את עצמם לכפר חטאם בגלגול ראשון, לא כן הנשים שהיו נשמות חדשות [ודקדקו זה בלשון חכמינו ז"ל "שהיו באותו הדור" דייקא, כלומר שלא היו רק (=אלא) באותו הדור, ולא בדור אחר לפני זהו].

אנו יודעים שזכות הנשים גאלה את ישראל ממצרים. מדוע לא הועילה זכותם צדיקי הדור? זכות שבט לוי עמלי התורה? אלא שהצדיקים הללו היו עסוקים בתיקון הקלקולים שבמציאות, מתוך הבנה שהם גלגול ותיקון של דורות פגומים קודמים. הנשים לעומת זאת היו נשמות חדשות, שבאו לקדם את המציאות לעבר היעדים החדשים.

לפי מבט זה, אנו "מרוויחים" תשובה לשאלה מסקרנת, הנוגעת לפרשה הבאה: מדוע עקידת יצחק נחשבת הניסיון של אברהם, ולא של יצחק? והלא יצחק הוא זה שהיה צריך לוותר על חייו!

מטעם זה יש ליישב מה שלא נחשב ניסיון העקידה רק לאברהם ולא ליצחק, לפי שיצחק בא לכפר מה שחטא אדם הראשון בשפיכות דמים, וכמו שכתב הרב מדבר קדמות שם.

יצחק היה "חייב" למות כי זו משימתו: לכפר על בחינת שפיכות הדמים של אדם הראשון, כדברי החיד"א הנ"ל. הוא ממלא חיסרון. אברהם אבינו צריך היה לקדם את העולם לקומה חדשה, ולכן הבחירה שלו יותר חופשית, וניסיונו גדול יותר.