יוסף הצדיק ממשיך השלשלת

יוסף הצדיק ממשיך השלשלת / לפרשת וישב / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

עולם הטעמים – רב הנסתר בו על הנגלה. המסרים העוברים דרכו שמורים בדרך כלל לבני עליה, והם מועטים. מדי פעם ישנם רמזים מאירים גם למי שאינו מצוי בסוד ה'. מוהרח"ך (ר' רחמים, בספרו מנחת כהן) חושף לנו רמז נפלא כזה בפרשתנו (פרק לט פסוק ח):

(ח) וַיְמָאֵ֓ן׀ וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣שֶׁת אֲדֹנָ֔יו הֵ֣ן אֲדֹנִ֔י לֹא־יָדַ֥ע אִתִּ֖י מַה־בַּבָּ֑יִת וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֶשׁ־ל֖וֹ נָתַ֥ן בְּיָדִֽי:

אשתו המרשעת של פוטיפר מנסה להכשיל את יוסף הצדיק, אך ללא הצלחה. מה היה חוסנו של יוסף? מניין קבל עוז ותעצומות שלא לחטוא? ר' רחמים מסב את תשומת לבנו לטעם – או יותר נכון לדייק: הטעמים – הנמצאים במילת הסירוב, "וימאן":

וימאן – בטעם שלשלת ופסק, שהבא על הגויה תהיה קשורה עימו ככלב רחמנא ליצלן.

הרב רומז לדברי האריז"ל שאיסור חיי אישות עם גויה הוא חמור ביותר, ופוגע באדם בעולם האמת באופן קשה ביותר. זאת מלבד עונשו בעולם הזה:

ולזה רומזת השלשלת, שתהיה קשורה עימו בשלשלת. וגם חייב כרת מדברי קבלה (=דברי נביאים), ולזה רומז הפסק, שנפסק ונכרת מעמיו.

במילים אחרות: זיכרון העונש שעלול לבוא בעקבות החטא הוא זה שהצילו מהחטא.

כיוון אחר:

אי נמי (=או גם, פתיחה לפירוש אחר), רמז שיוסף הוא שלשלת יוחסין, שכולם צדיקים, מאברהם יצחק ויעקב עד יוסף, ואם יחטא חס וחלילה נפסקת השלשלת ח"ו.

המניע המוזכר כאן, הוא בכיוון שונה לגמרי. אין מדובר פה על הימנעות מתוך פחד, אלא על הימנעות מתוך אצילות. מודעות לגדולת עצמו וקדושת נשמתו של אדם, מצילה אותו מן החטא. האדם אומר לעצמו "איך אפול בשפל כזה, והרי אני מורם מזה".

גם רעיון זה רמוז בטעמים שלשלת-פסק, שכן הוא לא מעוניין שאצלו תפסק השלשלת של הייחוס הקדוש.

העורך של הספר, תלמידו של רבינו היה הגאון הרב כ'דיר צבא'ן זצ"ל, מי שלימים יהיה רבה של נתיבות וחבר מועצת הרבנות הראשית. לעיתים, הוא אף מוסיף נופך בדברים. בעניין הטעמים הנ"ל הוא מוצא רמז נוסף. יוסף אומר לאשת פוטיפר (לט, ט):

וְאֵ֨יךְ אֶֽעֱשֶׂ֜ה הָרָעָ֤ה הַגְּדֹלָה֙ הַזֹּ֔את וְחָטָ֖אתִי לֵֽאלֹהִֽים:

מסביר הרב המחבר:

ויש לרמוז עוד "וחטאתי" לשון חיסרון, כמו "והייתי אני ושלמה בני חטאים", שיחסר שמו מעל אבני האפוד.

השלשלת רומזת גם על בגד הקשור בשלשלת, או שרשרת, הלא הוא החושן שעל חזה אהרון הכהן. שם היו מונחות האבנים, ועליהן חרוטים שמות השבטים. ומוסיף הרב העורך, הרב צבאן:

בזה אפשר לתת עוד טעם השלשלת והפסק שבתיבת "וימאן", כי שמו שבחושן הקשור מטבעותיו עם האפוד יהיה נפסק ח"ו.

השלשלת של האפוד עלולה להפסק מבחינתו, אם חלילה יימחה שמו מאבני החושן, ובזה תתבטא כריתה מכלל ישראל, שהוא אינו מוזכר בתוכם.

ההצלחה בהתמודדותם של גדולי האומה עם אתגרי החיים והנסיונות, משמשים עבורנו מגדלור של תוספת אומץ וגבורה להתגבר ולהתעלות מעל אתגרי החיים, הרוחניים והגשמיים.