"וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו" / לפרשת נח / המשך חכמה
נוח מזוהה בתחילת
פרשתנו כ"צדיק" וכ"תמים". מה כלול בתארים אלה? מסביר
רש"י על מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:
תמים בדרכיו - עניו ושפל רוח.
צדיק במעשיו - בלא חמס.
2
המידות הבולטות בו היו ענווה, שיפלות, וקבלת כל סיטואציה אשר לפניו מתוך ענווה,
ובניגוד לאנשי דורו הצדיקות שלו באה לידי ביטוי בהתרחקותו מהגזל.
אולם, בהמשך הפרשה
הקב"ה פונה לנוח רק בתואר "צדיק", ואילו "תמים" לא אמר.
מדוע? ידועים דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אולם המשך חכמה לומד
מכאן יסוד חשוב על חירות האדם בבחירת כיווני חייו: (משך חכמה בראשית פרק ז):
כי אותך ראיתי צדיק
(לפני בדור הזה). עיקר הנסיון של כל הנבראים היה ההסתפקות, וקבלת מרות מנח ובניו.
כן נסיון של נח היה העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם, ולעשות
רצונם....ולסבול טרדתם, מה שלא ישוער בשכל. ו"תמים", פירשו בגמרא (עבודה
זרה ו, א) "תמים" - תמים בדרכיו, הוא עניו וסבלן [רש"י].
התיבה היתה חדר אתגר
לכל הנוכחים: לחיות בהסתפקות במועט, ולנוח להכיל את כל הרגלי האכילה וההתנהגות של
כל בעלי החיים. כל המידות האלה אל נוח כלולות במילה "תמים", כאמור
לעיל.
לכן ידיעת השם יתברך
אינו מכריח הבחירה, וידיעת הנבראים מכריח, לכן אם גילה הדבר לנח שהוא
"תמים", הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה
וענותנותו. לכן לא גילה השם יתברך אליו ונשאר על זה בבחירתו, חפשי מההכרח,
ולכך גדלה מעלתו...
אם ה' היה אומר לנוח
שהוא תמים, דהיינו סבלן, נוח היה מרגיש מחוייב יותר להתנהג כך כלפי החיות, שהרי אם
ה' אמר - הוא ודאי יודע. אולם אז, לא נח היה זה שבוחר בהתנהגות זו , אלא ההכרח,
ההכרה החיצונית, היו מכתיבים לו דרך.
ואולי בעצם זו גם אחת
מהתובנות של הנחית חז"ל לומר מעט שבחו של אדם בפניו: אם אתה משבח, אתה גם
מגדיר, ואז האדם מרגיש מחוייב לפעול כפי הציפיה החברתית המשפחתית, וזה מקטין לו את
הרצון, ומצמצם את מרחבי הבחירה, ומתוך כך מקטין את השכר, וגם את העמקת המידה בנפש
(אני עושה את זה כי מצפים ממני -שטחי חיצוני - ולא כי אני מאמין בזה ורוצה בזה -
נובע מתוכי ומחזק את מגמת הטוב שבי).
יהי רצון שנדע להכיר את
עצמנו בעצמנו, ולפעול תמיד מתוך עומק הכרת הטוב שבנו ובעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה