לא! מות תמותון! / לפרשת בראשית / המשך חכמה
הנחש מפתה את חווה,
ובעקבות כך את האדם, לאכול מעץ הדעת. במבט שטחי וילדותי זהו שיח מאד נמוך
ותאוותני. זו כמובן טעות. אדם וחווה היו בדרגת נבואה ובעולם מושגים של דעת אלוהים
גבוהה מכל מושג הקיים בעולמנו כיום. אם כן, על כורחנו להסביר כי מדובר על שיח
עליון יותר, ויש להבינו.
המשך חכמה (ר' מאיר
שמחה הכהן מדווינסק, תר"ג-תרפ"ו) מבאר כך את השיחה (ג, ד):
לא מות תמותון,
...הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו,
רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע
ולבטלו. ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי,
תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות,
ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו. ... וזה על דרך עבירה לשמה.
והוא באמת חפץ השם האמתי.
וזה שאמר "לא מות
תמותון", פירוש, "לא" כאשר אתם דוברים, רק (=אלא) "מות תמותון",
פירוש שתמיתו עצמכם...כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית.
הנחש לא מפתה את הצד
הנמוך של אדם וחווה, אלא את הצד האידאי, העליון, המושלם: מסירות נפש עד כלות. טוען
הנחש כי רצון ה' הוא בעצם לבחון את אדם וחווה אם הם מוכנים למות כדי להגיע לדרגת
דעת אלוהים, שהיא דרגה המושגת רק מחוץ לגוף (למרות שגופם ודאי לא היה כמו שלנו).
המשימה האנושית, כך מגדיר הנחש, היא למות על קידוש השם וידיעתו.
ודאי שלא זה רצון ה',
אך הרעיון הזה היה נשמע משכנע חזק ועמוק, ולכן הוא הצליח. מסיים המשך חכמה:
...כאשר אכל, התחבא
ונתרחק מאלקים. וזה שאמר הבורא אליו "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", שזה
הוא חפצי האמיתי, ושלימות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש.
תובנה זו, שרצון ה' הוא
דווקא השגתו כפי האפשר בחיים, היא הפוכה הנפש האנושית, ולקח לאנושות זמן רב
להפנימה. בפעם הראשונה היא נקלטה במעמד הר סיני, כאשר ישנו מפגש חי עם בורא העולם,
ונשארים בחיים. וכפי שאומרים חכמי ישראל למשה (דברים ה כ-כא)
הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ,
כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי. וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת וכו'
כלומר:רמוזה פה טענה
והיא: ראינו שניתן להגיע לרמה גבוהה עוד בחיי הגוף, וממילא - אין סיבה לשאוף
למוות, וניצלנו מטעותו של הנחש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה