שמחת הלב - כלי מלא ברכת ה' / לפרשת ראה / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל
מצוות עלייה לרגל מהווה שיא של עלייה בחיי היהודי. המפגש עם המקדש,
המפגש עם המוני בית ישראל, המפגש עם מלמדי התורה הכהנים והלויים, ועוד, היו
משאירים בלב חותם בל יימחה, להמשך חיי השגרה של כל אדם ואדם.
החוויה המרכזית באותו מעמד היתה השמחה. שמחה אמיתית, הבוקעת מן
הלב.
שמחה זו, היתה פתח לעלייה משמעותית בקרבה לבורא עולם, כרמוז בפרשה,
על הפסוק (דברים טז, יא):
וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ
וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם
וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ--בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ,
לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ, שָׁם.
מסביר רבינו משה (יד משה אות ל'):
...יש לפרש על פי מה שכתב הגאון חיד”א ז"ל במורה באצבע דהרב
האר"י ז"ל לא זכה לכל חכמתו, רק מכח שמחה של מצוה. כי שמחת מצוה ממשכת
קדושה.
ידוע לכל לומד מעלת האריז"ל. את עוצם חכמתו, גילוייו העצומים
ועוד. כיצד הגיע למעלה זו? האם מדובר רק באישיות עם יכולות נעלות? הנה הרב
חיד"א (ר' חיים דוד אזולאי הלוי זצוק"ל) הביא את תשובת האר"י: כל
ההשגות באו בזכות – שמחה של מצווה! יכול אדם לעשות מצוות כל ימיו, לדקדק בקלה
כחמורה, אבל להשאר באותה מדרגה רוחנית. השמחה במצווה היא המנוע לעלייה רוחנית (יש
הרחבה נפלאה ביותר בהקדמת הספר "אגלי טל", בעניין שמחה בלימוד תורה.
עיינו שם!)
ממשיך הרב:
והנה ידוע שהשמחה עיקרה בלב. עוד ידוע דברי התנא רבי אלעזר בן ערך
שהעיקר הוא לב טוב. ורחמנא ליבא בעי.
שמחה אמיתית היא שמחת הלב, שמחה פנימית. ובלב טוב – שהוא הכלל
הגדול של הדרך הטובה שיבור לו האדם – תהיה גם שמחה טובה, נכונה, שלמה.
לאור כל זה, הרב יפרש בדרך הרמז:
וזהו רמז הפסוק "ושמחת לפני ה' אלהיך", דבעשותך מצוה
צריך להיות בשמחה ובטוב לב, ובפרט במצות צדקה שנאמר לעיל "ולא ירע לבבך בתתך
לו", צריך להיות בשמחה התלויה בלב – "במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו
שם", כי במקום הזה - היינו הלב - יבחר ה' אלהיך מכל האיברים להיות
,,לב־טוב" לשכן שמו שם, להמשיך אליו קדושה עליונה, וכשיש לך שמחה אמיתית
פנימית בקיום המצות, בזה תזכה להמשכת הקדושה עליונה.
הרב לומד את הפסוק הזה, שהוא בעל מסר רחב יותר ממצוות עלייה לרגל
בלבד. יש כאן פתח להבנת העבודה בכל התורה: ושמחת – לפני ה' אלוקיך. זו הפעולה שלך,
האיתערותא דלתתא. במיוחד במצוה בה ישנו חשש של תחושת "החמצה בלב" –
מצוות צדקה. גם שם ישנה ציפייה ודרישה לעשות זאת בשמחת הלב.
ומה ההבטחה? השראת שכינה. הלב הוא המקום בו ה' בוחר,
וכדברי חז"ל "רחמנא ליבא בעי", ה' רוצה את הלב. אם הלב שמח בעובדת
ה', ה' משרה שם את שכינתו, מרים את האדם, משפיע עליו שפע רוחני, ומקרב אותו אליו.
שנזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית, שמחת הלב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה