ארץ ישראל אינה למכירה!

 בס"ד

ארץ ישראל אינה למכירה! / לפרשת מסעי / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

חומש במדבר לקראת סיומו. פרשתנו מסכמת את מה שהיה במדבר (המסעות) ומתחילה להציב צעדים מעשיים בבניינה של הארץ (גבולות, התחלת החלוקה, ועוד). עם החיבור לצדדים המעשיים של ההתיישבות בארץ מצוה ה' יתברך (לג, נג):

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ:

מהו ההבדל בין ה'הורשה' ל'ישיבה'? לכאורה זו אותה משמעות! מהו הציווי או ההנהגה אותם באה התורה לחדד? כותב רבינו (אות א):

הנה הכפל מבואר, וגם נתינת טעם זו אין לה מקום פה.

יש כאן כפילות לא ברורה כנ"ל, וגם הנימוק שהתורה נותנת "כי לכם נתתי" וכו', אינו מנמק לכאורה את חלקו הראשון של הפסוק.

רבינו מציע שני כיוונים, נתמקד בשני:

עוד יתכן לפרש כשנדייק עוד ייתור אומרו "וישבתם בה", כי בלי ספק שלישיבה ניתנה ולא לשממה!

מה החידוש במילים "וישבתם בה"? וכי מישהו יעלה על דעתו שמתנת הארץ ניתנה עם אפשרות להשאירה בורה ושממה?

כדי לענות על כך, הרב נכנס לסוגיה הלכתית בדיני ירושות. בסוף הדיון הוא מביא את דבריו של ספר בשם 'אורים גדולים':

...והרב 'אורים גדולים' ז"ל הקשה עליו: תקשי ליה במתנת הארץ שניתנה לאברהם שאמר לו ה' "ולזרעך אחריך", למאי אצטריך? אלא ודאי כוונתו ית' שזרעו של אברהם לא יירש מכוחו אלא מכח הנותן ב"ה וכוונתו שיד כולם תהיה שווה בארץ לבל יוכל שום אדם למכור, כי הזוכה אינו זוכה מכח אביו אלא מכח הנותן והנותן אינו חפץ במכר כמ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות ע"ש.

מתוך קושיה על דברי הר"ן בסוגיה שם, מביא ה'אורים גדולים' ראיה לכך שניתן לחדד מהי מטרת הירושה לפי דברי המוריש. היורש לא יוכל לעשות מה שרוצה במידה ויוחדה מטרה מסויימת (אין כאן פסיקה, אלא רק מהלך דרוש). ראייתו מאברהם אבינו: ה' מחדד שהמוריש זה הוא ית', ולכן הוא מגדיר את ה"שימוש הנאות": להתיישבות ולא למכירה. אף בן מבניו של אברהם לא יוכל לומר שמכיוון שדינו כיורש רגיל מאברהם אבי האומה, לכן ברצותו יוכל למכור את ארץ ישראל. אין הדבר כן. המוריש הוא הקב"ה והוא מגדיר מה מותר לעשות בארץ: להתיישב, לפתח ולקדם, אולם לא למכרה לעולם.

לפי זה יובנו הפסוקים אצלנו:

וזה אצלי מאמר הכתוב "והורשתם את הארץ", אבל אין לכם רשות רק 'לשבת בה', לישיבה ניתנה ולא למכירה. והטעם יען "כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה", ירצה שאין אתם זוכים בה מכח אבותיכם, ורק מכוחי אתם באים לרשת אותה, ואני אינני חפץ במכירה רק בישיבה לבד.

הורשת הארץ היא פעולת הכיבוש מהגויים. הישיבה – הגדרת תכלית קבלת הארץ. הנימוק: הנותן הוא ה'. לא רק לאבות הקדושים אלא לכל אחד ואחד מצאצאיהם. כל אחד יחשוב שהוא המקבל מאת ה', וממילא עליו לעמוד בדרישות: יישב את הארץ ואל תמכרנה!

הגנת נדרים

 בס"ד

הגנת נדרים / לפרשת מטות / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

פרשת הנדרים מייקרת ומעלה את ערכו של כח הדיבור. דיבורו של האדם מחייב! וכך אומרת התורה (ל, ג) :

אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה:

הדיבור הוא כמו קודש, לכן אין לחללו. אולם, מדוע לומר "יחל" ולא "יחלל"? הרי מילה זו מופיעה בתורה בהקשר של שבת ועוד? כותב רבינו (אות ג):

"לא יחל דברו" ולא אמר לא יחלל! יתכן כי נודע שכל מצוה שתתעורר נפש אדם לעשותה יזהר שלא יוציא בשפתיו מה שמחשב בלבו לעשות, כי השטן עומד על ימינו לשטנו ולהטרידו ולמונעו לבל יעשנה.

יש להזהר בעשייה הרוחנית. כל דיבור על פעולה רוחנית עלול לגרום לכך שהיא לא תצא לאור מכיוון שישנם צדדים שליליים במציאות שיימנעו מהדבר הטוב להתקיים. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין – גם ברוחניות. ואם בכל זאת דברת על זה?

אך אם לא נזהר והוציא הדבר ההוא מן השפה ולחוץ - יזהר לעשותה בזריזות ולא בעצלתיים תכף לאמירה עשייה, פן שאור שבעיסה יעכב על ידו

יש למהר ולבצע מהר ככל הניתן, לפני שייקפצו על האדם עיכובים שונים, בין אם זה מיצרו הרע, ובין ממונעים אחרים. לפי זה מובן הפסוק יותר:

וזה אומרו "איש כי ידור נדר לה' וגו' לא יחל דברו", מגיזרת 'תוחלת' לשון 'יחל' ישראל אל ה' ...ורצה לומר שלא יתמהמה ולא יאחר הדבר לעשותו ולדחותו לזמן אחר, רק "ככל היוצא מפיו יעשה" ותכף לאמירה – עשייה.

המילה 'יחל' נובעת מהמילה 'תוחלת' וציפייה, שלרוב מיוחסת לפעולה רחוקה. כאן אין לעשות כך, אלא לפעול ככל שניתן במיידי. אם נדרת התחל מיד בביצוע כוונתך הטובה.

והנה גם שאמרנו שלא יוציא המחשבה ההיא לחוץ פן יעכבו על ידו, אך אם כבר התחיל במצווה יוכל לבטא בשפתיו, כי זכות המצוה שכבר התחיל בה יכולה להגן לגמור המצוה בכי טוב בלתי עיכוב.

סיום הפסוק רומז כי עם תחילת קיום הנדר הטוב, יש לנודר סייעתא דשמיא מיוחדת. זכות המצווה מגנה בעדו מכל מפריע ומעכב. זה רמוז במילים "ככל היוצא מפיו", כלומר, גם אם הוציא את דבר נדרו מפיו, אין לחשוש שמא יעכבהו יצרו, מפני שהתורה מבטיחה ש"יעשה". פעולתו הטובה שכבר החלה להתקיים למעשה תסייע שהדברים יקויימו.

רועה צאן, או רועה של הרועה?...

 בס"ד

רועה צאן, או רועה של הרועה?.... / לפרשת פנחס / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

משה רבינו יודע שעם הכניסה לארץ יגיע זמנו להתחלף, והוא מבקש מהקב"ה מנהיג ראוי לעם האהוב שלו  (במדבר כז):

(טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: (יז) אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:

בקשה זו מכילה כמה פרטים שיש להתבונן בהם. מיהו המנהיג הראוי בעיניו של משה רבינו?

רבינו מדייק בלשון התורה (אות ה):

ראוי להעיר על אומרו "אשר יצא לפניהם", ומה הוא המכוון בזה? וגם אומרו "אשר יוציאם ואשר יביאם" הוא מבואר הכפל. וגם אומרו "ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין 'להם' רועה", תיבת 'להם' מיותרת, כי מה היה חסר כשיאמר "כצאן 'בלי' רועה"?

שואל רבינו בפשט המילים: מה המשמעות של הליכה לפני הצאן? מדוע זה משמעותי היכן הולך הרועה? ועוד: מה ההבדל בין להוציא לבין להביא בעניין הצאן? בסופו של דבר מדובר על טיפול. וכן המילה "להם" לא מוסיפה כלום לכאורה.

כדי להבין את כל פרטי הפסוק, מקדים רבינו שישנם 2 סוגי רועי צאן:

ויתכן כי ברועי הצאן יש שני מינים: יש רועה צאן באמונה שיהיו עיניו ולבו רק לתועלת צאן מרעיתו לשמרם משרב ושמש וקור וקרח, מחיות הטורפות, ולא יחוס על טרחו ועמלו, ורק לשמור הצאן מכל דבר רע. וזה נקרא רועה צאן בעצם וראשונה. ויש עושה מלאכתו רמיה, ולא יפנה אל כל מה שהוא לתועלת הצאן, ורק אל שכרו ולתועלתו עצמו הוא נושא את נפשו, וזה יקרא רועה צאן ב'שם' אבל לא ב'עצם', אבל ההוא רועה עצמו ולא את הצאן.

רועה נאמן הוא מי ששם את כל מחשבתו בהטבה לצאנו, לשמור ולהגן עליהם. הוא באמת רועה של הצאן. לעומתו יש מי שהצאן הוא רק הדרך שלו להתפרנס, והצאן באמת לא מעניין אותו כלל. הוא רועה צאן "במקרה" ולא "בעצם", אין לו שום חיבור פנימי עם המשימה שלשמה נילקח.

כמו בכבשים, כך במנהיגות של צאנו של ה', עם ישראל:

כן הדבר הזה יקרה ברועי צאן קדשים גדולי ופרנסי ומנהיגי הדור: יש פרנס המתגאה על הצבור שלא לשם שמים, כי אם לקחת עטרה להתגדל בה ולישב ראש ולהשתרר על אחיו בני עמו. וזה יאות לו להקרא רועה 'עצמו' ולא רועה צאן קדשים. ויש רועה צאן מרעיתו באמונה ובתבונות כפיו ינחם, ועל מי מנוחות ינהלם, ועל מבועי הדת והאמונה ינחם בחסד ורחמים. לזה יקרא רועה צאן בעצם כי הוא לא ידרוש רק את שלום אחיו ואת שלום הצאן, ולבל ידרוש שלומו וטובתו, יזדמן לפעמים למסור עצמו למיתה בעבורם אם יצטרך לזה...

ישנם שני סוגי מנהיגים לעם ישראל: יש מי שמתעניין במעמד שיקבל עקב מנהיגותו. פעולותיו אינן לשם שמים. הוא לא רועה את העם אלא את עצמו! לעומת זאת יש מי שכל מעייניו הוא ההטבה לקהלו: ייתן עצות טובות, יחפש להם מרגוע ונחת, וירומם את מעמדם הרוחני. הוא רועה צאן אמיתי. הוא מוכן אפילו לתת את חייו לעם ישראל כמשה רבינו.

לזה התחנן משה לפני הקב"ה:

וזו היא שבקש משה באומרו "יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש" הראוי להיות לראש "על העדה". וזכר התנאי הנחוץ והדרוש לאיש אשר כזה, והוא "אשר יצא לפניהם" ירצה שאם תקום עליהם מלחמה הוא יחלץ חושים לצאת לפניהם לקראת נשק ולקדם פני המלחמה שיעמוד תמיד בראש צבאותיו באופן שימסור עצמו למיתה בעבורם...

דרישה ראשונה: בשעת מלחמה יוביל את הצבא במלחמה, תוך כדי סיכון עצמי. הוא מוביל מקדימה, הולך לפניהם.

וגם בעת שלום "יוציאם ויביאם" וינהגם בחן, בחסד ורחמים, ובחמלה רבה,

גם בשעת שלום יש הנהגות שגרתיות המביאות טוב וברכה לציבור, הן ביעדים, והן באופן ההנהגה (בחמלה ונעימות).

כל זה טמון במילה אחת, "להם":

כי בזולת זה "תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה", ירצה שלא 'להם' - להנאתם ולתועלתם - הוא רועה אותם ורק את עצמו הוא רועה להתגדל ולהשתרר עליהם ואז לא יקרא בעצם רועה צאן...כי ע"כ יפקוד ה' רק איש הראוי להקרא רועה צאן באמת ולא איש הרועה את עצמו.

שהמנהיג יהיה "להם" ולא "לו". שראשו יהיה רק בצאן מרעיתו. שכל מחשבתו תהיה בטובת עמו. שיהי ראוי באמת לתוארו ותפקידו. מנהיג הדואג לעצמו

וזו תהיה תוכחת מגולה לפרנסי הדור שבכל דור ודור.

יהי רצון שנזכה...

עם, קהל, או בני ישראל?

 בס"ד

עם, קהל, או בני ישראל? / לפרשת בלק / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל עומד בשערי ארץ ישראל, על גבול מואב. הם עטורים בניצחונות מול שני המלכים האימתניים סיחון ועוג. מואב רועדים מפחד  (במדבר כב):

(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

רבינו עומד על כמה קשיים לשוניים (אות ב):

ראוי להעיר על שינוי הלשון שבתחילה קראם 'עם' ולבסוף קראם 'בני ישראל' וגם הוא כפול, ... גם אומרו ילחכו 'הקהל' - צריך טעם לשינוי הלשון עוד הפעם לקרותם בשם.

3 שמות שונים נקראים ישראל בשני פסוקים אלה: עם, קהל ובני ישראל. מדוע? עוד שואל הרב על המילה "עתה" – מה עניינה? מה השתנה בין "קודם" ל"עכשיו"?

הרב מציע פירוש מעניין לסדר האירועים:

ויתכן כי מדרך ונימוס המלכים המדיינים זה עם זה, אשר ינצח ישלול שלל ויבוז בז, הנה אז יתוסף על מספר אנשי חילו בריבוי עצום, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם יתר השבויים שבואי מלחמה ההם עם יתר מספר חיל צבאותיו ויהיו לעזר לו.

ייתכן והחוק בעבר היה שכאשר מלך מנצח מלך אחר, לוחמי הצבא המפסיד הופכים להיות חיילים של המלך המנצח. ממילא, הכח הלוחם הולך וגובר ממלחמה למלחמה.

והנה באמת עם בני ישראל באותו עת היה מספרם קטון ודל כי שש מאות אלף רגלי מספר כזה במה נחשב לעמת מספר גדודי העמים, ועל כן מואב בתחלה לא היה ירא מהם, כי עם קטון הוא. אבל כאשר ראה בלק בן צפור "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" שהכום מכה רבה וישב ממנו שבי, כי אז נתרבה מספרם לרוב מאד ע''י שבויי מלחמה שיהיו עתה בעוזרם לצאת לקראת נשק, אז "ויגר מואב" וזה מסיבת "העם" שבויי האמוריים אשר לא מבני ישראל המה שנוסף על מספר גדודם ונעשה רב מאד בכמות. מעתה בא מורך בלבבו פן ילחם בו ויכל לו.

אמנם עם ישראל היו 60 ריבוא גברים, אולם עליהם להלחם עם עמים רבים בכנען וסביבתה. לפני מלחמות סיחון ועוג הצבא הישראלי עוד היה נראה בר שליטה. לאחר המלחמות – צבא השבויים הוסיף עצמה אדירה לעם ישראל! השבויים מכונים בשם "העם", ואינם מבני ישראל.

וגם זאת אחרת "ויקץ מואב מפני" איכות מעלת וחשיבות עם "בני ישראל", ועל ידי זה יהי אלהים עמם והנצחון יעמוד לימינם.

יש גם מעלה רוחנית מיוחדת קבועה בעם ישראל, וזה עצמו נותן יתר תוקף לצבא ישראל.

חיבור הדברים הללו – הוא המפחיד את המואבים:

ולכן "ויאמר מואב אל זקני מדין" לטכס עצה לקדם את פני הרעה. ואינו רחוק אצלי שהיתה מואב בימים ההם ממשלת עם...

בשלב הזה מואב ומדין עדיין ללא מנגנון של ניהול על ידי מלך, אלא יש מעין מועצת העם המנהלת את העמים הללו. דבר זה מסביר מדוע היותו של בלק מלך מואב מופיע רק לאחר מכן, "ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא", בעת ההיא, ולא קודם לכן (מדברי הרב באות א' לעיל). בצר להם הם מתייעצים זה עם זה:

כי עתה משני סיבות אלו: מסיבת כמותם שנתרבה כעת, ומסיבת איכותם מעלתם וחשיבותם בעיני אלהים "עתה" בלתי ספק "ילחכו הקהל" בכללותם הם ושבוייהם ששבו מהאמורי ולכך קראם בשם 'קהל' שם כולל שניהם יחד "את כל סביבותינו" ולא יניחו לנו שריד ופליט.

"עתה", עכשיו, עם סיום הקרבות נגד סיחון ועוג, בזמן בו הצבא הישראלי המתוגבר, המחובר, המכונה "קהל", אלו ואלו גורמים למואב לפעול ולהיערך למצב.

למה נחש ולמה שרף?

 בס"ד

למה נחש ולמה שרף? / לפרשת חוקת / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

עם ישראל שוב מתלונן על המן, ובעקבות זה הוא מוכים על ידי נחשים  (במדבר כא):

(ו) וַיְשַׁלַּח יְקֹוָק בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיקֹוָק וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְקֹוָק וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם: (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי:

על פניו סיפור מובן: העם בוכה בכפיות טובה, נענש על ידי נחשים, מתחרט, ולאחר תפילת משה ה' נותן פתרון בדמות נחש על נס.

אולם רבינו מעיין ומגלה שישנם כמה קשיים:

הדקדוקים בענין זה : א' יתור תיבת "לך", וגם היא משוללת הבנה. ב' על שינוי הלשון, שה' אמר עשה לך 'שרף' ומשה שינה ואמר 'נחש', הלא דבר הוא!

שאלה ראשונה: הנחש על הנס אמור לעזור לחולים, אם כן מהי המשמעות של המילה "לך" – למשה? והרי לא ננשך. שאלה שניה: מדוע ישנם חילופי לשון מדבר ה' למשה, שכן ה' דבר על 'שרף' ומשה רבינו עשה 'נחש'! (אם נמשיך את קו המחשבה של רבינו, נשים לב שמי שנושכים הם "נחשים שרפים", והעם מתחנן שמשה יבטל את ה'נחש', ו'שרף' לא הזכירו.) מהי המשמעות של כל השינויים?

מקדים הרב:

ויתכן כי במין הנחש יש שני מינים: יש מין נקרא 'נחש' ויש מין נקרא 'שרף', וזה הוא מין ארסיי קשה מאד מן הראשון וכי ע"כ נקרא 'שרף' על שם ששורף את דם הנשוך ממנו.

באמת תקפו את עם ישראל גם 'נחשים' וגם 'שרפים'. השרפים קשים ומסוכנים מן הנחשים. ומדוע לשלוח שני סוגים?

ועל כן כאשר דברו העם באלהים ובמשה שלח ה' בהם השני מינים הנזכרים - נחשים ושרפים, אחד לכבודו ית' ואחד לכבוד משה!

2 סוגי הנחשים באו על פגיעה כפולה: אחת בה' יתברך ואחת במשה, כמדוייק בלשון הפסוק (פס' ה שם):

וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמֹשֶׁה...

העם מבין ומנסה לתקן (נוסיף על רבינו לאור המהלך: העם מבין שהנחש הקל יותרבא על הדיבור נגד משה, והם מבקשים שלפחות הוא יסלח וחצי מהמכה יבוטל):

ולזה כאשר התודו את חטאתם אשר עשו, וחלו פני משה להעתיר בעדם להסיר מעליהם את המות הזה, אז אמר לו ה' "עשה לך שרף" ורמז לו שהשרף היותר ארסיי קשה ומר הוא 'לך', כלומר הוא בשבילך בגלל שפגעו בכבודך, והנחש הוא בגלל שפגעו בכבודי.

עם ישראל טעו שנית! אומר ה' למשה: הם חושבים שהנחש הקל הוא העונש על כבודך, אולם אין הדבר כן. העונש על כבודך הוא הגדול יותר – השרף! לכן טפל בבעיה זו, ועשה שרף על נס לרפאות את העם.

רבינו מביא דוגמא נוספות בהן ה' חס על כבוד עבדיו הנביאים יותר מאשר על כבודו:

ולהורות נתן חיבתו יתברך ליראיו ולחושבי שמו שמכבדם יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם על ששלח ידו בעדו הנביא ואמר ותיבש ידו מה שלא נאמר כן בעבדו אלהים אחרים.

הסיפור מופיע במלכים א' פרק יג: ירבעם מלך ישראל עובד עבודה זרה, וידיו בריאות ומתפקדות. כאשר בא אליו הנביא ומנבא את סופו של ירבעם, המלך מצביע על הנביא ומאיים לתופסו, ואז מתרחש פלא: אותה יד שמרדה בה' ולא ארע לה דבר – יבשה כאשר ירבעם רצה לפגוע בנביא! הקב"ה חס על כבוד עבדיו, לעיתים יותר מאשר על כבודו.

משה רבינו הענו מכל אדם מקבל את דבר ה'. הוא מוחל על כבודו וממילא מסיר את עונש ה'שרף'. כעת מה שנותר הוא לבקש מחילה ורצון מאת ה', וזה על ידי עשיית 'נחש':

ומשה ג"כ עשה את שלו "ויעש משה נחש נחשת" הבא לכבודו ית', ולא שרף הבא על כבודו.

כבוד ה' יקר בעיני משה מכבודו, ולכן יש לטפל בעיקר בזה, על ידי נחש, לחזור בתשובה על בעיה זו.

ידו של משה תוכיח!

 בס"ד

ידו של משה תוכיח! / לפרשת קרח / מתורת רבינו שמואל טייב זצ"ל

אזהרותיו של הקב"ה לעם ישראל שלא לנהוג כקורח במחלוקתו על משה, נהפכות ממש לאיסור תורה (יז, ה):

זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן הוּא לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנֵי ה' וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ:

כשמעיינים בפסוק נראה כי יש כאן סרבול וייתור מילים (אות י):

הנה זה (המילים "כאשר דבר ה' ביד משה לו") מיותר לגמרי, כי יספיק אומרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו". וגם יקשה אומרו "ביד משה" שהיה לו לומר "אל משה". וגם יקשה יתור תיבת "לו" ומשוללת הבנה.

לאחר שהתורה מזהירה לא להיות כמו קורח, מכניסים את הדיבור אל משה – זה מיותר, ואם כבר הדבר מוזכר – מדוע בשפה לא ברורה? מדוע הביטוי הוא 'ביד' משה, ומדוע כתובה המילה 'לו' בסוף הפסוק?

מקדים רבינו:

ויתכן ע"פ מאמרם ז"ל שאמרו החולק על הכהונה נדון בצרעת וע"כ לקה עוזיהו המלך בצרעת.

צרעת לא מגיעה רק על לשון הרע, אלא גם על מחלוקת עם הכהונה. עוזיה מלך יהודה שהיה מלך צדיק, החליט בשלב מסוים להיות גם כהן גדול, אולם פרחה צרעת במיצחו (דברי הימים ב, כו), ומחמת הטומאה לא יכול היה לעבוד במקדש. אין כאן רק פתרון טכני להרחקתו, אלא גם עונש על הרצון לחלוק על הכהונה.

נמצא שיש שני מיני עונשים לחולק על הכהונה: אם שיקרה לו שימות במיתה משונה כמו שקרה לקרח ועדתו, ואם שילקה בצרעת כעוזיהו המלך.

שני עונשים אפשריים לחולק על הכהונה: מוות או צרעת, לא אלינו.

והנה (האות) וא'ו של "ולא יהיה כקרח" משמשת במקום שי'ן כמו "ולא יסור לבבו" (דברים יז, יז) וכמבואר זה בספרי המדקדקים. וגם אומרו "ולא יהיה כקרח" מושך עצמו ואחר עמו, כמו "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר" (דברים לג, ו) וכאלו אמר "ולא יהיה כקרח, ולא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו".

הרב מאיר 2 עניינים דקדוקיים:

א. לפעמים האות ו' באה באה במקום האות ש', במשמעות של נימוק: כדי ש.... (כפי שמצינו אצל המלך, שלא ירבה כסף ונשים כדי שלא ייטה ליבו מה', ושם נאמר הנימוק לאזהרה "ולא", במשמעות של "שלא") 

ב. "מושך עצמו ואחר עימו" – ישנו חלק מהפסוק שנאמר עבור יותר ממקום אחד, בלי לחזור על אותם מילים. הדוגמא שמביא הרב: "יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר", שהמילה "ואל" נמשכת גם על סוף הפסוק, כאילו כתוב כך: "יחי ראובן ואל ימות, ואל יהי מתיו מספר".

כך גם אצלנו – ישנה אזהרה שלא לחלוק על הכהונה, עם איום מפני 2 עונשים אפשריים כנ"ל:

והענין הוא שבא לומר "זכרון לבני ישראל" ש"לא יקרב איש זר...להקטיר קטרת" - שלא יהיה כקרח וכעדתו להענשו בעונש מיתה כהם, וגם שלא יהיה עונשו "כאשר דבר ה' ביד משה" שלקה ג"כ בצרעת לשעבר, כאשר נשתלח בשליחותו של מקום, ואמר לו ה' "הבא נא ידך בחיקך ויוציאה והנה ידו מצורעת" ויהיה "לו" כן כמוהו, ללקות גם הוא בנגע הצרעת.

התוספת שבסוף הפסוק באה להזהיר מפני עונש הצרעת! ומי המקור לכך? משה רבינו עצמו, שלקה – בידו! וזה מה שרמוז במילים "ביד משה". המילה "לו" מתייחסת לחוטא הנ"ל, החולק על הכהונה – אם יעשה כך עלול להיות "לו" כעונשם של קרח או של משה, חלילה.

(ועיין תנחומא צו אות טו, רד"ק מל"ב טו ה ואברבנאל שם, וכתבו רבינו בתוספת נופך).