המלחמה בקמצן שבתוכי...

 

בס"ד

המלחמה בקמצן שבתוכי... / לפרשת כי תצא / מתורת רבינו רפאל כ'דיר צבאן זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בעניין המוסר במלחמה עוררה את המדרש ואת הפרשנים במהלך הדורות להשליך את הדברים שנאמרו על המלחמה האמיתית, זו של צבא בצבא, גם למלחמות היומיומיות.

אחד מהניסיונות של האדם הוא במידת הנדיבות. רבים התירוצים למה לא לתת, כפי שכותב רבינו (אות ג):

"כי תצא למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך" (כא, י). אפשר לומר על דרך שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד, כד) "וחטאך בצדקה פרוק", כי גדול כח הצדקה לכפר פשע ולהתם חטאת.

מקדים הרב: מספר דניאל למדנו כי הצדקה כה נעלה עד כדי כך שבכוחה למחול עוונות. אפילו מלך רשע כנבוכדנצאר - מחריב בית מקדשנו! - יכול לכפר על חלק מעוונותיו על ידי הצדקה.

אך האדם מטבעו מתקמץ בעניני צדקה, אם מצד חמדת ממון, אם מצד שנראה לו שאין זה הגיוני להיות הוא עובד וחוסך כסף, ויתן אותו לעני חנם.

יצר הרע מציג תירוצים שונים למנוע מאיתנו לתת צדקה: א. אוהבים את הכסף! לא מוכנים לשחרר ולוותר עליו! ב. תירוץ של "צדק": למה שאתן את מה שעבדתי בשבילו??

המלחמה המוזכרת בתחילת הפרשה היא נגד הקמצנות. מלחמה לא קלה, הדורשת מגוון כלים ותובנות שיזרזו אותנו לפתוח את ליבנו ואת כיסינו:

ולזה בא הפסוק להעיר האדם ואמר לו, "כי תצא למלחמה על אויביך" זה יצר הרע האויב הפנימי, יהיו לנגדך ארבעה דברים, ובזה תכניע עצמך להרבות בצדקה ותתגבר על יצר הרע. ואלו הן: א) "ונתנו", ידוע דתיבת ונתנו נקראת ישר והפוך, לרמוז שהעולם גלגל, ואפשר מי שהיה נותן יהיה מקבל, ומי שהיה מקבל יהיה נותן. ובזה יתגבר על יצרו להיות בעל צדקה.

נימוק ראשון רמוז במילה "ונתנו", הניתנת לקריאה מהראש לסוף, ומהסוף לראש (תופעה הנקראת "פילנדרום"). הדבר רומז שהנותן והמקבל לעיתים מתחלפים בעמדותיהם: שהנותן נהיה מקבל, חלילה. לכן, דרבן עצמך לתת כל זמן שאתה יכול.

ב) "ה' אלהיך", לרמוז מה שאמרו חז"ל (אליהו רבה פרשה כ"ד) בפסוק (לקמן כח, ט) "והלכת בדרכיו, מה הוא רחום, אף אתה תהיה רחום" וכו'.

ישנה הנחיה כללית לדבוק במידותיו של הקב"ה. דבקות במידות מובילה לדבקות בו יתברך. נתינתו של הקב"ה היא המובילה אותנו לתת ולהעניק.

ג) "בידיך", ירמוז מה שאמרו חז"ל האדם נברא בחמש אצבעות, ואחד מהם (גודל) מופרד לבדו, לומר לך שיכול האדם ליתן ב' מעשרות דהיינו מדה חמישית. זהו "בידיך" שיראה סדר אצבעותיו הקבועים בידו ועל ידי זה יתגבר על יצר הרע לתת צדקה.

בבריאת האדם נאמר (תהלים קלט, ה):

אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֶּכָה

כביכול בריאת האדם היתה עם "ידו" של הקב"ה. ביד ישנה חלוקה של האצבעות לארבע אצבעות והאגודל בפני עצמו. כלומר: חמישית נבדלת מכל השאר, כמו הצדקה, שיש לשאוף לתת חמישית מהכנסותיך לצדקה. תתבונן בידך – ותזכור את השאיפה.

ד) "ושבית שביו", ירמוז מה שאמרו חז"ל על פסוק (שמות כב, כד) "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", שחלק העני הוא פקדון אצל העשיר, ומה שנותן לו משלו הוא נותן. וזהו "ושבית שביו", מה שראוי לעני הוא שבוי אצלך ואתה צריך להחזיר לו

העשיר אינו אלא צינור בשביל העני, ודרכו מזרים הקב"ה את הברכה לעני. חלקו של העני "שבוי" אצל העשיר. כאשר אדם שם לב לכך, הוא "משחרר" את הכסף, ובזה אינו מחזיק את "השבוי".

ובאמצעות ד' דברים הללו יכנע לבבו ויהיה רחמן ובעל צדקה ובזה יתכפרו לו עונותיו.

אם אנו מחפשים כלים ועצות להרבות בזכויות למחילת עוונות ולקבלת שנה טובה, הרי שבצדקה קיים כח אדיר זה.