לזכור מאין באנו ולאן נלך / לפרשת מקץ / מתורתו של רבי כלפון משה כהן זצ"ל
יוסף הולך לומר לאחים שהוא מכיר ביד
אלוקים שכיוונה אותו להיות פרנס במצרים. כאשר משווים את דבריו בהמשך, לשמות בניו
כאן, נראה כי יש לו בכל זאת כאב וכעס בליבו על מה שנעשה לו (בראשית מא, נא-נב)
נא וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם
הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה: כִּי-נַשַּׁנִי
אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי נב וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא
אֶפְרָיִם: כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים,
בְּאֶרֶץ עָנְיִי.
נשיה היא שכחה. יוסף לכאורה שוכח את
משפחתו, ומצהיר על כך! בבן השני הוא אף מודה לה' על הצלחתו בארץ החדשה, רחוק
מביתו! כיצד ניתן לקבל זאת, אצל יוסף הצדיק? כך מנסח זאת מורנו הרב כ'לפון משה
הכהן (יד משה סל"ו):
...קשה איך יוסף ישכח את בית אביו
אנשים צדיקים וחסידי עליון ? ואדרבא היה לו לזכור את אביו ואת אחיו תמיד. ואם מפני
שהרעו לו, הלא הוא אמר אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה, שכל זה סובב מאת ה'
ברוך הוא. ועוד קשה הרי האמת לא שכח כמבואר לקמן. ועוד קשה מה נפקא מינה במה שקרא
אותו כן, שאם עמלו ובית אביו נשכח - נשכח, ואם לא נשכח - לא נשכח!
יש כמה שאלות שעולות מנתינת השם לאפרים
מעבר להערה הראשונה הנ"ל. למשל: מה השם משפיע על השכחה? ועוד, שהרי גם תכל'ס
לא שכח....ומסביר הרב את השם באופן הפוך לגמרי:
ויש לומר דאדרבא, יוסף ראה כי לרוב
הגדולה והמלוכה אשר בה, וגודל הטיפול והעיון הנמשכים ממשרתו, כמעט משכיחים אותו את
בית אביו, לכן קרא את בנו מנשה לנשה את טרדותיו וגודל משרתו, ובכל עת שקוראו בשמו
זוכר את בית אביו. ויהיה לפי זה טעם כי נשני, שקראו כך מפני שהוא רואה שהוא שוכח
את בית אביו ובזה יזכור.
כלומר, עניין השכחה הוא לא המציאות
הקיומית של יוסף, אלא האתגר איתו עליו להתמודד! העבודה המטורפת כמשנה למלך, העומס
הנפשי והאחריות לפרנסתם של מיליונים, עלולה לגרום לו לשכוח מנין בא, את משפחתו.
אולי זה אפילו כבר ממש קורה. הפתרון? מנשה. אתה עלול לשכוח, ותזהר מזה.
לפי אותו יסוד מחדש הרב גם את הפירוש
של שם בנו השני, אפרים (סל"ז):
...יש לומר דיוסף לגודל קדושתו וצדקתו,
טוב לו יום אחד בארץ אבותיו מכל טוב ארץ מצרים. ולכן היתה ארץ מצרים בעיניו לארץ
עניו וגלותו. וכמו שכתב הרמב"ם ז”ל באגרתו למלך כי כל הקנינים אצל המשכילים
כאין נחשבים. ולכן קראו אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי, [וכן אמר רבי יהודה הלוי
"טוב לי חרבות ירושלים מארמונות ספרד"] למען תמיד יזכור כי הנו בארץ
העוני...
ההשתקעות בארץ מצרים אורבת מעבר לפינה.
נוחות הגלות תוך יניקת שפע, היא סכנה קיומית להמשכיות האומה. סיר הבשר. מזה יוסף
חושש ואת זה הוא רוצה להטמיע בתוכו: מצרים היא ארץ עניי. אין לי מה לעשות כאן.
השפע הגשמי חיוור וחשוך ליד האור הרוחני של ארץ ישראל, ואליה אני רוצה לחזור.
האתגר חמור כפליים, לאור מה שכתב
מוהרמ"ך קודם לכן:
...ועי' מה שכתבתי לעיל אות ל”א דפרעה
בכוונה השיאו אשה לשקעו בארץ, וכנגד זה יוסף עשה סימנים וזכרונות להיות בין עיניו
תמיד שהוא בארץ עוניו.
בסעיף ל"א (על פס' מ"ה) כותב
מוהרמ"ך 9 סיבות (!) מדוע היה לפרעה אינטרס להשיאו אשה. הצד השווה שבכולם:
לקבע אותו כבכיר וחכם מצרי לאורך הדורות הבאים. יוסף אומר בליבו: "לא ולא. לא
יקום, ולא אהיה כאן". ובפיו הוא ירחוש את שם בנו "אפרים", ויזכור
כי מצרים היא ארץ עוניו, וכל מגמתו היא לחזור לארץ ישראל בהינתן האפשרות.
