ללמוד לדבר בעדינות

 ללמוד לדבר בעדינות / לפרשת תולדות / משך חכמה

אברהם אבינו זכה לכינוי אוהבי (ישעיהו פרק מא, ח) "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי:", וכן הביטוי כי ידעתיו, המבטא קרבה רבה. נשאלת אם כן השאלה - מדוע אצלנו אברהם מקבל את הכינוי "עבדי", (בראשית פרק כו, כד) "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי"

מדוע ישנו שינוי? כותב רבינו המשך חכמה:

(כד)...הנה בחייו קראו "אוהבי", וכן במראה ראשונה ליצחק אמר "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (לעיל כו, ה), וכאן קראו "עבדי",

הוא להראות כי אברהם אבינו עבד עבודת קרבנות, שבנה מזבחות בבית אל (לעיל יב, ח), באלוני ממרא (שם שם, ז), והוא אינו עושה מזבח ואינו עובד להקב"ה, שאין "עבודה" אלא קרבנות. ולכן הבין יצחק מה שהעיר לו הקדוש ברוך הוא, "ויבן שם מזבח" (פסוק כה), והבן.

הקב"ה רומז כאן ליצחק שהוא לא מקיים את עבודת ה' כראוי. הרמז הוא במילה "עבדי" עבודה זו היא עבודת הקרבנות. לא מצינו עד כאן שיצחק בונה מזבח! בניגוד לאביו שעם הכניסה לארץ בונה עוד ועוד מזבחות וקורא בשם ה'. הקב"ה לא מוכיח אותו וכועס עליו, אלא רומז בעדינות, ויצחק - המבין את הרמז, (בראשית פרק כו, כה) "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה'".

לימוד גדול גם לנו: גם אם יש לך ביקורת - נסה לעשות אותה בצורה הכי מעודנת שאפשר.

בבחירות האחרונות - מעבר להרעלת האוויר בבחירות - אני נתון בתחושה לא נעימה כלל סביב שיח נוראי המתרחש לפני.

אם אשה יכולה לקלל את זולתה בתור בסופר על חוסר תשומת לב; אם מישהי מסוגלת לקלל משפחה שהעלתה את בנה להסעה, ש(ח"ו!) ימות בתאונת דרכים, כי ההסעה חסמה מעט את הכביש; אם ילד דתי לפי מראהו יכול לכנות אותי "נאצי" רק בגלל שאמרתי לו לצאת ממקום בו התקיימה פעילות, שאינה קשורה אליו; אם עובד זר מרגיש בנוח לצעוק על אשה מבוגרת קבל עם ועולם; אז יש לנו הרבה מאד מה להתבונן ולעשות.

נלמד נא מדרך השיח בין ה' לאוהביו, ונזכה שברכת השלום תחול עלינו עם כל טובותיה.

מהי תשובתו של ישמעאל?

מהי תשובתו של ישמעאל? / פרשת חיי שרה / משך חכמה

בסוף הפרשה מסופר שיצחק וישמעאל גם יחד קוברים את אביהם (בראשית כה):

(ט) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֶל שְׂדֵה עֶפְרֹן בֶּן צֹחַר הַחִתִּי אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא:  

חז"ל הסיטו את מבטנו לעובדה שיצחק מוזכר קודם, ומכאן הסיקו חכמים את הדבר הבא (רש"י ):

(ט) יצחק וישמעאל - מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם: 

מה תוכן תשובתו של ישמעאל? הרי אנו מכירים את המדרשים שישמעאל התגאה בהיותו צדיק מיצחק, שכן הוא - ישמעאל - עשה ברית מילה בהיותו בן שלש עשרה, ומצוות מילתו נרשמת לזכותו, ואילו יצחק עשה זאת בן שמונה ימים, ולא מבחירה. אם כן - הוא שמח במצוות! 

אומר המשך חכמה:

שמע מינה (=למד מזה) עשה תשובה. פירוש דהטעם משום דהוא היה בן הגבירה, אבל חטא של ישמעאל היה כי "מצחק" היה על ה"משתה", שמאבימלך נתעברה, כפירוש הספורנו. לכן תשובתו היתה, שהודה שיצחק בן הגבירה מאברהם, 

מדהים! ישמעאל חי בתודעה שיצחק אינו אלא בנו של אבימלך, שכבש את שרה אצלו, בארץ פלשתים. לכן הוא לא מוכן לקבל את מרותו וסמכותו של יצחק, וקבל את היותו של יצחק ממשיך ברכת אברהם. נוח לו לחיות בתודעה זו כדי להרחיק מעליו ייסורי מצפון. מנין קבל את המידע ?

והיה מאמין לקול המלאך ששמע, כמו שדרשו על הפסוק "והוא אחריו" (יח, י) זה ישמעאל.

ישמעאל היה באוהל בזמן הודעת לידת אברהם, ועד עכשו התכחש לבשורה זו, והיה בטוח שהוא הממשיך. חזרתו בתשובה היא ההכרה כי יצחק הוא הראוי לברכה, והוא זה המקבל את הארץ כממשיך הדרך.

האם צאצאיו יעשו תשובה זו?

 

בין צחוק לצחוק

 בין צחוק לצחוק / לפרשת וירא / משך חכמה

אחת הטעויות הגדולות שלנו בבואנו ללמוד את התנ"ך, הוא הכנסת אמונות ותפיסות משלנו פנימה לתוך הטקסט, ולתוך הסיפור המקראי. אמנם ניתן להשתמש בכלי לימוד המתפתחים על ידי בני האדם,אולם לבוא ממקום של לימוד ולא של ביקורת, כגון "איך פלוני נהג כך ולא אחרת, כפי שאני מצפה ממנו". התנ"ך נכתב אלינו כדי לייצר גובה רוחני אליו יש לשאוף, ולא כדי שנשפוט את עמודי היסוד של האומה.

אחת מהסוגיות שעולות בפרשתנו הוא היחס המפלה לכאורה בין אברהם לשרה: אברהם אבינו, בקבלו את בשורת הלידה, צוחק: "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת  תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:", ואין שם נימת ביקורת מה' כלל. אולם אצלנו כאשר שרה צוחקת, ישנה ביקורת כביכול, (יח, יג) "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:"מדוע התגובה שונה?

נאמרו בזה מספר הסברים, ואנו נעיין בפירושו של המשך חכמה, המסביר כך:

(יג) למה זה צחקה שרה. הנה רבינו הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו (הלכות יסודי התורה י, ד) כייל לנו (=נתן לנו כלל) כי הנאמר מפי השם יוכל להשתנות על ידי השתנות המקבלים, לכן פחדו שמא יגרום החטא. אבל הנאמר לנביא לא יוכל להשתנות.

יש לנו כלל גדול שלמדנו מהרמב"ם: אם ישנה הבטחה של ה' להעניק טוב כלשהו – לא בטוח שהוא יבוא. הדבר יהיה תלוי במעשי האדם (לכן יעקב אבינו חשש, וכן דוד המלך ועוד), אולם אם הדבר הועבר על ידי נביא – כאן ישנה התחייבות בלתי מסוייגת – הדבר בוא יבוא. כיצד הדברים מתחברים אלינו? ממשיך המשך חכמה:

לזאת, כאשר אמר השם לאברהם, ויצחק בלבו "הלבן מאה שנה יולד", משום שיוכל להשתנות. אבל שרה, אחרי ששמעה כבר מפי אברהם אשר הוא אצלה הוא כאילו שמעה מפי נביא, כאשר קרא שמה שרה, שנאמר לו כל זה ביחד, ותצחק, לכן אמר "למה זה צחקה שרה וכו'", דהלא הנאמר מפי נביא לטובה לא יוכל שוב להשתנות עוד, והבן.

ההבדל פשוט: אברהם ושרה שמעו ממקורות שונים: הוא מה' והיא ממנו, שהוא הנביא. הוא שמע דבר מסופק, והצחוק הוא כלפי עצמו ואילו הצחוק שלה הוא כבר על דבר ודאי וחד משמעי וכאן יש להבהיר שהדבר בוא יבוא ויקרה בוודאי.

הקלות הבלתי נסבלת של הקללה!

 הקלות הבלתי נסבלת של הקללה! / לפרשת לך לך / משך חכמה

אברם יוצא לדרך מאור כשדים, וה' מבטיח לו שדרכו תאיר את העולם, ותביא ברכה (בראשית פרק יב, ב-ג):

(ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (ג) וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:

יצא ממך עם, תהיה מבורך בנכסים, תהיה בעל שם טוב ובעל יכולת השפעה, כך שכל רואיך יבורכו ממך ויברכו אותך, ומי שיקלל - ייפגע.

יש כמה הערות בניסוח הברכה "ואברכה מברכיך, ומקללך אאור", כגון: מדוע הברכה ברבים והקללה ביחיד? עיינו בזה במפרשים.

המשך חכמה מדקדק כאן נקודה נוספת: מדוע בברכה, קודם מופיעה ברכת ה' "ואברכה", ואח"כ כלפי מי זה אמור "מברכיך", ובקללה, מופיעים קודם הפוגעים "ומקללך" ואחר כך התוצאה "אאור"? במילים אחרות: מדוע בברכה, פעולת ה' מופיעה לפני מעשי בני האדם, ואילו בקללה, מעשי האדם קודמים לתגובת ה'?

אומר המשך חכמה בראשית פרק יב:

פירוש, כי המברכים, אם יברכם השם, יהיה סיבה שיברכו את אברהם, ולאחר ברכת השם יתברך יתוספו המברכים. והמקלל, לאחר שיאור אותו השם יתברך, הלא לא יהיה שום איש מקלל את אברם בראותו כי השם יתברך מעניש המקלל' לכן הקדים המקלל לקללת השם יתברך אותו, והבן.

פירוש: מברכיך היא פעולה שנמשכת ונמשכת, מפני ששכני אברהם מבינים שברכתו - מברכת אותם בחזרה, ולכן פעולת ברכת ה' מתחילה "לגלגל" תופעה של מברכים, ההולכים ומתרבים. לעומת זאת, בקללה הדבר הוא הפוך: יהיו שיקללו, ואז, לאחר תגובת ה' החריפה על המקללים, תופעת הקללה תיפסק, כי יראו את הנזק שבדבר. כלומר, לפי דברי המש"ח, הפסוק מדבר על תהליכים ולא על משהו נקודתי. הפעולה הטובה שתושפע מברכת אברהם והקרנתו על סביבתו.

יחד עם זאת, בשולי הדברים, ניתן לחדד עוד: הקב"ה צריך לדרבן לברכה: יבואו הראשונים שיעיזו לברך את ה"מוזר" הזה שבא מאור כשדים עם אלוהים רוחני, ואז עקב ברכת ה', יצטרפו עוד. אולם בקללה - היא כבר כאן, מקללים כבר את אברהם, והקב"ה מתערב בתור מי שעוצר את התופעה.

במילים אחרות: יותר קל לקלל. יותר זמין לקלל. זה כאן, וזה נוכח. ההתערבות המוסרית היא לעצור את התופעה, לבלום אותה, ולמתן אותה. אולם בכיוון ההפוך, להגיד מילה טובה, מילה של ברכה? כאן הדבר קשה פי כמה, והקב"ה צריך כביכול להוכיח את הכדאיות של הדבר.

כמה קל לכתוב הודעת אכזבה ממוצר או משירות של חברה. מה אחוז הודעות הפירגון לשירות מעולה? קל נורא לפרוק עצבים בדיבור, כתיבה או מקלדת. משום מה קשה לנו לשחרר בקלות מילות הערכה.

אז מה עושים? אולי זו גם הנחמה שלנו: הקב"ה לוקח על עצמו אחריות לדאוג לכך, שאנשים שקשובים, יבינו כי לנטות אחר הכרת הטוב שבזולת הוא דבר נכון ומשתלם, גם בעולם הזה, ולא לנטות חלילה אחרי ההפך.

וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו...

"וכל אחד יוכל לכתוב את הסיפור שלו" / לפרשת נח / המשך חכמה

נוח מזוהה בתחילת פרשתנו כ"צדיק" וכ"תמים". מה כלול בתארים אלה? מסביר רש"י על מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א:

תמים בדרכיו - עניו ושפל רוח.

צדיק במעשיו - בלא חמס. 

2 המידות הבולטות בו היו ענווה, שיפלות, וקבלת כל סיטואציה אשר לפניו מתוך ענווה, ובניגוד לאנשי דורו הצדיקות שלו באה לידי ביטוי בהתרחקותו מהגזל. 

אולם, בהמשך הפרשה הקב"ה פונה לנוח רק בתואר "צדיק", ואילו "תמים" לא אמר. מדוע? ידועים דברי חז"ל שאומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אולם המשך חכמה לומד מכאן יסוד חשוב על חירות האדם בבחירת כיווני חייו: (משך חכמה בראשית פרק ז):

כי אותך ראיתי צדיק (לפני בדור הזה). עיקר הנסיון של כל הנבראים היה ההסתפקות, וקבלת מרות מנח ובניו. כן נסיון של נח היה העמל והסבלנות לכלכל כל מינים שונים לפי כלכלתם, ולעשות רצונם....ולסבול טרדתם, מה שלא ישוער בשכל. ו"תמים", פירשו בגמרא (עבודה זרה ו, א) "תמים" - תמים בדרכיו, הוא עניו וסבלן [רש"י]. 

התיבה היתה חדר אתגר לכל הנוכחים: לחיות בהסתפקות במועט, ולנוח להכיל את כל הרגלי האכילה וההתנהגות של כל בעלי החיים. כל המידות האלה אל נוח כלולות במילה "תמים", כאמור לעיל. 

לכן ידיעת השם יתברך אינו מכריח הבחירה, וידיעת הנבראים מכריח, לכן אם גילה הדבר לנח שהוא "תמים", הלא היתה ידיעתו מכרחת הבחירה והיה מוכרח על הסבלנות היתרה וענותנותו. לכן לא גילה השם יתברך אליו ונשאר על זה בבחירתו, חפשי מההכרח, ולכך גדלה מעלתו...

אם ה' היה אומר לנוח שהוא תמים, דהיינו סבלן, נוח היה מרגיש מחוייב יותר להתנהג כך כלפי החיות, שהרי אם ה' אמר - הוא ודאי יודע. אולם אז, לא נח היה זה שבוחר בהתנהגות זו , אלא ההכרח, ההכרה החיצונית, היו מכתיבים לו דרך. 

ואולי בעצם זו גם אחת מהתובנות של הנחית חז"ל לומר מעט שבחו של אדם בפניו: אם אתה משבח, אתה גם מגדיר, ואז האדם מרגיש מחוייב לפעול כפי הציפיה החברתית המשפחתית, וזה מקטין לו את הרצון, ומצמצם את מרחבי הבחירה, ומתוך כך מקטין את השכר, וגם את העמקת המידה בנפש (אני עושה את זה כי מצפים ממני -שטחי חיצוני - ולא כי אני מאמין בזה ורוצה בזה - נובע מתוכי ומחזק את מגמת הטוב שבי).

יהי רצון שנדע להכיר את עצמנו בעצמנו, ולפעול תמיד מתוך עומק הכרת הטוב שבנו ובעולם.

 

לא! מות תמותון!

לא! מות תמותון! / לפרשת בראשית / המשך חכמה

הנחש מפתה את חווה, ובעקבות כך את האדם, לאכול מעץ הדעת. במבט שטחי וילדותי זהו שיח מאד נמוך ותאוותני. זו כמובן טעות. אדם וחווה היו בדרגת נבואה ובעולם מושגים של דעת אלוהים גבוהה מכל מושג הקיים בעולמנו כיום. אם כן, על כורחנו להסביר כי מדובר על שיח עליון יותר, ויש להבינו. 

המשך חכמה (ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, תר"ג-תרפ"ו) מבאר כך את השיחה (ג, ד):

לא מות תמותון, ...הענין מבואר כי הנחש בא במושכל, לאמור להם כי אין כוונת הבורא לבלי אכול ממנו, רק רצונו שתאכלו ממנו, ואז תבואו להתקרבות לאלקות בענין נפלא להתגבר על הרע ולבטלו. ואך רצון השם היא, כי מאהבת המושכל והחשק להתקרבות אלקות לדעת טוב אמתי, תעשו זאת במסירת נפש. וחפץ אבדת החיים הזמני והנצחי, רק כדי לעשות להתקרב לאלקות, ואז תצליחו ותשכילו, ולכן ציוה לכם שאם תאכלו תמותו. ... וזה על דרך עבירה לשמה. והוא באמת חפץ השם האמתי. 

וזה שאמר "לא מות תמותון", פירוש, "לא" כאשר אתם דוברים, רק (=אלא) "מות תמותון", פירוש שתמיתו עצמכם...כדי להשיג התקרבות לאלקות האמתית. 

הנחש לא מפתה את הצד הנמוך של אדם וחווה, אלא את הצד האידאי, העליון, המושלם: מסירות נפש עד כלות. טוען הנחש כי רצון ה' הוא בעצם לבחון את אדם וחווה אם הם מוכנים למות כדי להגיע לדרגת דעת אלוהים, שהיא דרגה המושגת רק מחוץ לגוף (למרות שגופם ודאי לא היה כמו שלנו). המשימה האנושית, כך מגדיר הנחש, היא למות על קידוש השם וידיעתו.

ודאי שלא זה רצון ה', אך הרעיון הזה היה נשמע משכנע חזק ועמוק, ולכן הוא הצליח. מסיים המשך חכמה:

...כאשר אכל, התחבא ונתרחק מאלקים. וזה שאמר הבורא אליו "אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו", שזה הוא חפצי האמיתי, ושלימות רצוני, לא כאשר הערימך הנחש.

תובנה זו, שרצון ה' הוא דווקא השגתו כפי האפשר בחיים, היא הפוכה הנפש האנושית, ולקח לאנושות זמן רב להפנימה. בפעם הראשונה היא נקלטה במעמד הר סיני, כאשר ישנו מפגש חי עם בורא העולם, ונשארים בחיים. וכפי שאומרים חכמי ישראל למשה (דברים ה כ-כא)

הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ, כִּי-יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וָחָי.  וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת  וכו'

כלומר:רמוזה פה טענה והיא: ראינו שניתן להגיע לרמה גבוהה עוד בחיי הגוף, וממילא - אין סיבה לשאוף למוות, וניצלנו מטעותו של הנחש.

 

עם ישראל - עם הברכה

עם הברכה / לפרשת ויצא / אור החיים הקדוש

יעקב אבינו עוצר בהר המוריה בכדי להתפלל במקום בו התפללו אבותיו. במקום זה מתבררים מדי פעם המהויות של האומה. גם בעתיד כשיהיה בית המקדש, שם יהיה נויו של עולם, שם תתגלה עוצמתו ויתגלה יופיו של העם (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד)

כמגדל דויד צוארך זה בית מקדש ולמה מדמהו בצואר, ...ומה צואר זה רוב תכשיטין תלויין בו, כך כהונה מבית המקדש, לויה מבית המקדש וכו'

אבי האומה בהתגלות שבאה בחלום הסולם, מקבל את ברכת ה' (בראשית פרק כח, יד)

וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ: 

כלומר: גם יעקב אבינו מקבל את אותה ברכה מיוחדת שקבל אברהם סביו, ברכה שיכולה להשפיע טוב על האנושות כולה. אומר רבינו בעל אור החיים:

(יד) ונברכו בך כל משפחות וגו'. שכן מצינו בארם שנתברכו בו כאומרם ז"ל שם (ב"ר פ"ע) וז"ל שקודם בא יעקב היו מדוחקים למים וכיון שבא נתברכו במים, וכן גם כן במצרים מעת שירד נתבטלה גזירת הרעב, ונתברכו לרגלו.

בארם ובמצרים היו מצוקות קיומיות של מים - בארם דרך קבע, ובמצרים באופן חריג לאחר חלום פרעה. בואו של יעקב שפר אפילו את החיים החומריים. אולי גם במישור הרוחני המים מייצגים את דבר ה' שעם ישראל מייצג בעולם.

 ואומרו ובזרעך שכל זמן שהיה בית המקדש קיים היתה ברכת ע' אומות וקיומם באמצעות ישראל שהיו מקריבין ע' פרים בחג (סוכה נה ב), ובגליות גם כן קיום האומות וסמיכתם היא ישראל דכתיב (שה"ש א) שמוני נוטרה את הכרמים וגו': 

גם צאצאי יעקב - קרי, אנחנו - מביאים ברכה וזה בזמן שאנו בארצנו על ידי בית המקדש, וגם בגלותינו, כי בכל מקום שגלינו, גלתה שכינה עימנו, וכשהשכינה היתה - היתה גם ברכה.

עם חזרתנו לארצנו בדורנו דור הגאולה, עלינו לתת מקום להקרנה על אומות העולם, גם ברכה של שפע כלכלי, אולם לא פחות חשוב, ואף נחוץ ממש כמים , להביא בשורה רוחנית לאנושות, של אמונה באל אחד.