להשקיע נכון, להשקיע בנצח

 להשקיע בטוב, להשקיע בנצח / לפרשת נח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצ"ל

המילה תולדות משמעותה לרוב צאצאים, לכן פתיחתה של הפרשה מפתיעה אותנו מאד:

אלה תולדות נח נח איש צדיק - עיין פירוש רש"י ז"ל שעיקר תולדותיהם של צדיקים מצוות ומעשים טובים. ובתנחומא (אות ב') על פסוק (משלי יא, ל) "פרי צדיק עץ חיים" אמרו כן. וכתב הרב עץ יוסף ז"ל דזהו הרמז שקראם הכתוב "פרי", דעיקר מה שנוטעין האילן הוא לעשות פרי תבואה ולא בשביל זרעו אשר בו, כן האדם עיקר יצירתו בעולם הזה הוא לעשות פרי תבואה מתורה ומעשים טובים, ולא בשביל הבנים שהם זרעו. עוד כתב שם הרב הנזכר דהטעם שנקראים "תולדות", הוא משום שנבראים מהמצוות מלאכים. ע"ש.

רש"י הרגיש בשאלה זו, והוא מיישב על פי המדרש המסביר שמה שהצדיק מוליד הוא מעשיו הטובים. ומדוע לא מחשיב את ילדיו? מסביר מפרש המדרש, הרב עץ יוסף, בשני אופנים: או מפני שילדיו מכונים "זרעו" והמצוות "פירות" ועץ ניטע עבור פירותיו, או מפני שגם במצוות ישנה לידה רוחנית של מלאכים, כמוזכר במשנה אבות (ד, יא):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָעוֹשֶׂה מִצִוָה אַחַת, קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד

רבינו מרחיב את הנימוק השני:

ואפשר לפרש דזהו הטעם גם כן...משום שיוולדו מהם מלאכים, וכמאן דאמר מלאכים עדיפי מצדיקים...

ישנה מחלוקת בחז"ל (סנהדרין צג, א) מי עדיף, האם מלאכים או צדיקים. סוגיה זו גדולה מכדי לדון בה במסגרת זו. הרב מקיקץ טוען שהטעם השני של העץ יוסף יהיה נכון יותר לפי הנימוק שמלאך גדול מצדיק, שכן גם אם בניו צדיקים, המלאכים שייבראו מהמצוות – גדולים יותר.

אבל מצד שני ניתן להסביר גם לפי הדעה השניה, זו הסוברת שצדיקים גדולים מהמלאכים:

...אי נמי אפשר לפרש דגם למאן דאמר צדיקים עדיפי, טובים הם המצוות ומעשים טובים מהבנים, כי הבנים עלולים לחטוא ולהרשיע ועל ידי זה גורמים עונשים לאביהם, לא כן המצוות ומעשים טובים שעל ידם נבראים המלאכים, קרובים לשכר ורחוקים מהפסד.

אנו אוהבים את ילדינו, ומשתדלים לחנכם על הצד הטוב ביותר. אנו מרבים בתפילות ובייעוץ, ובלבד שנראה אותם הולכים בדרך הטוב והישר. לצערנו, כבר אמר שלמה המלך (קהלת יא, ו):

אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים.

לא תמיד התוצאות רצויות חלילה.

מעשה טוב שעשה אדם לעומת זאת הוא שלו לנצח. מצד זה יש שם של "תולדה" בטוחה ויציבה דווקא למעשים הטובים.

את הרעיון הזה מבהירה התורה סביב נח (ואולי המסר מתחדד על רקע דורות שלמים שצפויים להימחק במבול), שאדם חייב לטפח את התפתחותו הרוחנית משל היו גם הם בניו האהובים,

ומזה ומזה אל תנח ידיך.

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות

לייצר חוויות רוחניות מגיל קטנות / לפרשת וילך / אור החיים הקדוש

מצוות הקהל היא המצווה האחרונה בתורה. נצטוונו להקהיל את כלל ישראל פעם בשבע שנים, בחג סוכות של מוצאי שביעית. ומי צריך להיות נוכח? (דברים פרק לא, יב)

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ ...

כולם.

מה הצורך בכולם? תרצו חז"ל בתלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד א:

אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. 

גברים המחוייבים במצוות תלמוד תורה באים ללמוד, נשים הפטורות ממצוות תלמוד תורה, באות לשמוע, כלומר לקבל את ההלכות הנוגעות אליהן, והילדים - כדי שההורים יקבלו שכר על הבאתם. יש לשאול: שכר על מה? שכר מקבלים על מעשה טוב. מהו המעשה הטוב שכאן? מבאר ר' אוה"ח הק':

הגם שלא הגיעו עדיין ללמוד אף על פי כן ישמעו ולמדו ליראה את השם פירוש לחנכם ליראה את ה', ולזה לא אמר כדרך שאמר בפסוק הקהל "ילמדו ויראו" שהם שני דברים, אלא "ולמדו ליראה" פירוש שבזה ילמדו יראת שמים.

ילד מתפעל מדברים איתם הוא נפגש. ככל שאירוע יותר עוצמתי, כך החריטה בנפש עוצמתית יותר, ומשאירה רושם גם לבגרות הילד. רגע לפני שמשה נפרד מהעם, הוא מנחה אותם לדאוג לא רק ללמידה מסודרת ושיטתית, זו המותאמת יותר לגדולים, אלא כבר בגיל צעיר, להטביע חותם בנפש הילדים. טקסים רוחניים רבי רושם, כסליחות, מפגש עם גדולי תורה, פרוייקט חסד אדיר, וכיו"ב,  יש בהם כדי לקבע טבע של יראה וקדושה, שיקלו על החינוך בבגרות. על בסיס זה נהגו להתחיל את לימוד התורה בחוויות הקשורות למתיקות דבש וכיו"ב.

מעניין שבהקשר של פסוק זה, מציע המהרש"א (בגמ' חגיגה הנ"ל) רעיון המסביר מדוע נותנים את הגלילה דווקא לילדים: 

ובדרך צחות אותיות טף שלפניהן ולאחריהם הם אותיות ע"ץ ח"י ( ע-ץ מקיפים את ה-ף', ח-י מקיפים את ה-ט'. ר"כ) דהיינו שמביאין הטף בבהמ"ק להחזיק עץ חי ולפי שהיראה גם בבנים שהגיעו לחינוך אינה עצמית לשמור ולעשות ...אלא דכתיב הכא ישמעו ולמדו ליראה את ה' כל הימים דהיינו שתתחזק בהם השמיעה ללמידה ליראה אותי כל הימים דהיינו בימי גדלותם.

כלומר: הם נמצאים בבית המקדש ושם אוחזים בעץ החיים, אך בהעדר בית המקדש, בעוונותינו, נותנים להם אחיזה בעצי ספר התורה, המכונים "עצי חיים", וזה נותן להם חוויה דקדושה, שסוללת בנפשם נתיב ליראת ה'. 

היהדות אינה נוגעת רק בחלק השכלי של הנפש, אלא עוטפת אותנו, מחייה ומעצימה מגוון כוחות בנפש, כולל כוחות הדמיון והחושים. בכל גיל יש לייצר את החיבור היותר פעיל בין הנפש לתורה ולמסורת ישראל, ובכך לפרנס את הנפש במזון המתאים לה בדרך העולה בית אל.

חתימה טובה לכולם!

 

היה מלך בצאתך ועניו בביתך

היה מלך בצאתך ועניו בביתך / לפרשת וילך / מתורת המשך חכמה

משה רבינו, תוך כדי נאומו לעם לקראת מותו, קורא גם ליהושע בן נון, מחליפו. במעמד אדיר ומרגש זה, הוא פונה אליו ואומר לו (דברים פרק לא)

)ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:

)ח) וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת:

הציוויים כוללים הוראה לכבוש את הארץ, ליישב בה את ישראל, והכל מתוך עוצמה.

מדוע מדגישה התורה את העובדה, שיהושע מקבל את ההוראות הללו "לעיני כל ישראל"?  הרי דבר מנהיגותו העתידית כבר ידוע מזה זמן רב, ומדובר על הוראות פורמליות אישיות ליהושע, ומה טעם לומר זאת מול כולם?

רבינו המשך חכמה, מבאר את הדברים בדרך דרוש, צחות:

לעיני כל ישראל חזק ואמץ. על דרך צחות, כי גם המלך נצטוה "לבלתי רום לבבו" (לעיל יז, כ). ויהושפט מלך יהודה, כשהיה רואה תלמיד חכם (היה עומד מכסאו) ומחבקו ומנשקו (וקורא לו) "אבי אבי (רבי רבי מרי מרי" - מכות כד, א).

מקדים הרב ואומר:  הגמ' מספרת על יהושפט מלך יהודה שהיה מכבד מאד את תלמידי החכמים, ואף היה עומד לכבודם, מחבקם ומנשקם. כל זה נובע מכך שגם המלך מצווה שלא יגבה – ירום – לבבו. גם בו חייבת להישמר הענווה. עליו להבין כי אין מהותו התנשאות מצד עצמו, אלא מצד התפקיד בלבד. ממילא כאשר הוא בתפקיד, הנהגתו שונה:

אבל זה רק בצנעה, אבל "לעיני העם" - מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול (כתובות יז, א). ומפני מה נענש שאול, על שמחל על כבודו (יומא כב, ב). וזה (שמואל - א, טו, יז) "אם קטן אתה בעיניך", וירא וחרד מפני כל ונמוך בדעתך לכבד כל אדם,

בהיכלו, בחדר המלכות, בפרהסיא, אפילו נביא שלא השתחווה למלך מלוא קומתו ארצה – נידון כמורד במלכות , וחייב מיתה! שם הוא חייב לשדר עליונות על פני האומה כולה. הוא בחיר ה', משיח ה', וכולם מתבטלים אליו. המלך עצמו, אין מעליו אלא ה' אלוקיו.

אם כן, זו ההדרכה של משה ליהושע לעיני כל ישראל: תהיה חזק ואמיץ, אל תירא ואל תחת – אתה המלך!!

אבל "לעיני כל ישראל - חזק ואמץ", לא תתנהג בענוה ולא תראה להם מורך, רק היה קשה כברזל וגבור כארי נגד (=מול, לעיני) העם:

עולה מן הדברים, שאם יש צורך להזהיר, כנראה שמשה יודע שיהושע מסוגל להתנהג בענווה גם בהקשרים הציבוריים. מזה משה חושש. יחד עם זאת – ברור לו, שיהושע ימשיך לנהוג בענווה בביתו, כלפי הפונים אליו באופן אישי.

הדרכה נפלאה לנו: לעיתים ה' נותן לנו תפקיד: מפקד, מנהל, מנהיג, וכיו"ב. פעמים רבות האדם לוקח הביתה את עבודתו, וגם כלפי המעגלים הקרובים אליו מתנהג באופן דומה, למרות שבמעגלים אלה, אין צורך וטעם בהתנהגות כזו. לעיתים זה עניין של אופי, אולם לעיתים מדובר על מעין שיכרון כח, חוויית העוצמה שאינה מרפה, גם כאשר קמים מכורסת המנהל, ומכבים את האור במשרד. מלמד אותנו יהושע, כפי שמגלה לנו משה רבינו: ענווה היא המידה הראשונה. כך תנהג כלפי כל אדם מישראל. והיה ועליך לנקוט בשררה וסמכות – השתמש בזה במידתיות ולפי הצורך בלבד. בתוכך, שמור תמיד על איזון, פרופורציות והכרה של מקומך.

 

ארץ ותורה

ארץ ותורה / לפרשת וילך / מתורת מורנו הרב רחמים חי חוויתא זצוק"ל

כבר כתבנו בעבר על נקודת המבט המיוחדת לכמה חכמים, העוסקים באופן שיטתי, במשמעות נקודות ההשקה שבין סיום פרשה אחת, לתחילתה של הבאה. רבינו הוא אחד מחכמים אלה.

בתחילת פרשתנו, מחבר הרב כדרכו בין הפרשות:

(לא, א) סמיכות הפרשה, לעיל כתיב "לשבת על האדמה אשר נשבע" וגו', וסמיך ליה (=והצמיד אליו) "וילך וגו' וידבר את הדברים" וגו'. הדברי'ם כינוי לתור'ה,

פרשת ניצבים מסתיימת בעניין הישיבה על אדמת ארץ ישראל. פרשתנו פותחת בדבריו האחרונים של משה לעם, כאשר מילת הרמז "הדברים" מרמזת לתורה. רבינו מציג כמה חיבורים מעניינים בין עניינה של תורה, לעניינה של ארץ ישראל:

דישיבת ארץ ישראל עוזרת ללימוד התורה דאוירה מחכים וכמו שאמרו ז"ל.

דבר ראשון: אווירא דארץ ישראל – מחכים. בארץ ישראל יש סגולה של סיוע ללימוד תורה, גבוה ומשמעותי יותר.

אי נמי (=או גם, פירוש אחר), יש לפרש הסמיכות, דלעיל נרמז, דישראל אינם יושבים בארץ ישראל כי אם תת"ל (=830) שנים דוקא, (410 שנים בבית ראשון ו-420 שנים בבית שני),  ולכך משה רבינו עליו השלום, העיר לישראל על התורה שהיא מקרבת את הגאולה.

בסוף פרשה קודמת מצא רבינו רמז לאורך חיי בתי המקדש. יחד היו 830 שנה. מה הכוח שיכול לחזק את האחיזה בארץ? לימוד התורה. לפי הכיוון הזה, הסמיכות מציגה מעין מערכת של בעיה ופתרונה...

או גם, לרמוז דלא זכינו לארץ ישראל אלא בשביל התורה, שמה שנטלה הקב"ה מאומות העולם ונתגה לנו, הגם דקיימא לן לא תיהוי ב"עבורי אחסנתא", אפילו מברא בישא לברא טבא, משום קבלת התורה זכינו בה, דלתלמיד חכם מותר לעבורי אחסנתא, וכן כתיב "ויתן להם ארצות גוים ונו' בעבור ישמרו חקיו".

זכותנו על הארץ, היא רק בעבור התורה. הרב מזכיר הלכה, "אעבורי אחסנתא". בקצרה, מדובר על כתיבת צוואה המחלקת נחלות שלא כפי חוקי התורה. אין לתת לזה יד. היחיד שמותר לתת לו, שלא לפי עיקר הדין, הוא התלמיד חכם. אם כן, ארץ ישראל שהיתה בידי הכנענים – באיזו זכות הקב"ה "העביר אחסנתא"? בזכות התורה שקבלנו והתחייבנו לקיימה. כדינו של תלמיד חכם.

אי נמי, דהסמיכם להדדי משום דשניהם ניתנו ע"י יסורין

ר' שמעון ר יוחאי במסכת ברכות מלמדנו, שארץ ישראל והתורה הן אמנם מתנות מה', אך כדי להפוך אותן לקניין בנפש האומה, חייבים לבחון את הנכונות לקבלם על ידי היסורים.

עוד השוואה:

...וכן תורה מכפרת עוון, כי היא תבלין ליצר הרע, וכן ארץ ישראל, שכל השרוי בארץ ישראל שרוי בלא עון כדאיתא (=כמובא, ככתוב) בכתובות |דף קי"א ע"א].

יש בכח לימוד התורה וגם בכח מגורי ארץ הקודש, לסייע במחיקת העוונות. עוצם קדושת התורה והארץ, מסירה נגיעת הטומאה בארץ .

שנזכה לחוש את קדושת הארץ באמת.

שבת שלום, רועי

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                    

אני דתי בלב!!

 אני דתי בלב!! / לפרשת וילך / מתורת רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

ישנה תמיהה העולה מעיון בסדר הפסוקים בפרשתנו (פרק ל"א, פסוקים י"ז-י"ח):

...וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה:  וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה:  כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.  

הרצף לא ברור: לכאורה אנו מבינים שלאחר הצרות, ישנם הרהורי תשובה ("ואמר ביום ההוא..."), אם כן, מדוע בפסוק י"ח ישנו עוד הסתר פנים?

כך מקשה רבינו:

...הקשו המפרשים ז"ל דכיון שהוא מתודה ומתחרט ואומר "על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה", אם כן למה אומר אחר כך "ואנכי הסתר אסתיר פני" וגו'?...

ונ"ל דהכוונה היא דעם ישראל אז לא ירגיש בעצמו שהוא חוטא ומתרחק מה', ובראותו שבאים עליו צרות רבות, לכן אומר זה סימן ח"ו דלית דין ולית דיין, ואין אלהים בקרבי להנהיג את העולם, או שמרוב רוממותו יתברך אינו משגיח במעשה התחתונים, ובמה שנעשה ח"ו בעולם כי אינו בקרבי בזה העולם ולכן מגיע לכפור בו יתברך, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו'.

רצף המאורעות כך הוא: העם הולך ומתרחק מה' ח"ו. כעונש, הקב"ה מביא צרות, לא אלינו. הפרשנות של העם היא בעייתית: הסיבה לצרות אינה עונש, אלא משהו סתמי. הקב"ה אינו בקרבי, אינו משגיח, או אינו מתעניין בנעשה בעולם. התוצאה: הסתר פנים, המחמיר את המצב. לפי זה פסוק י"ז אינו מבטא חזרה בתשובה, אלא העמקה בחטא.

הסבר נוסף מביא הרב. לפי הסבר זה, אכן ישנה חרטה, אך התיקון המוצע הוא הבעייתי:

ועוד יש לפרש, דגם אם נפרש דהכוונה היא שזה וידוי וחרטה, אבל תהיה להם מחשבה לומר ש"אין העיקר לעבוד את ה' במעשה, ודי אם האדם בלבו מאמין בה', כי רחמנא ליבא בעי", וכמו שכתבו המפרשים ז''ל על פסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ", ר"ל בתוך תוכם, דהיינו הלב, הם מכירים ומאמינים בהשי"ת ודי בזה, ואין צריך לפעולת הידים,

עם ישראל חווה את אותן צרות המוזכרות בפסוק י"ז, ואומר לעצמו: הבעיה שלי היא שאין לי אמונה בלב. אילו רק היתה לי אמונה – כל הדברים הללו לא היו מתרחשים. ישנה תנועה של תשובה ושינוי, אולם המסקנות חלקיות. אין תביעה עצמית לעשות גם שינוי מעשי, בקיום המצוות. על זה הקב"ה לא מוכן לוותר.

וזהו מה שאמר "על כי אין אלהי בקרבי" כלומר בלבי, ולכן מהיום והלאה רוצה לעבוד את ה' רק בקרבו ובלבו בלי מעשה, ולכן "ואנכי הסתר אסתיר" וגו' כדי שיתעוררו שצריך עוד גם מעשה עם כוונת הלב.

העונש האמור בפסוק י"ח בא להסב את לב העם שאין די בחרטה בלב, ובאמונה חסרת ביטוי מעשי. יש ליישם את האמונות במצוות, במידות ובמעשים טובים.

שנזכה לחוות ולקיים את אמונתנו בה', במחשבה בדיבור ובמעשה.

 

לע"נ שולה בת פרחה ויהב בן טל ז"ל

שבת שלום ,

רועי

 

מניין לומדים את מידת היראה?

והיראה – מאין תמצא? / לפרשת ניצבים / מתורתו של רבינו רחמים חי חוויתא זצוק"ל

השם יתברך נותן התורה ומצוותיה, הוא גם מקור המידות.

חז"ל מלמדים אותנו כך (מסכת סוטה יד,א):

דרש ר' שמלאי תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים תחילתה גמילות חסדים

החפץ חיים, בהקדמת ספרו אהבת חסד, מסביר שהמסר של ר' שמלאי הוא, שכמו שהתורה מתחילה ונגמרת בחסד, כך הוא גם כל תוכנה: אהבת ועשיית חסד.

בנאומו של משה רבינו בפרשתנו, הוא מגדיר את הציוויים של ה' לעם (ל,ט"ז):

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו

מה כלול בציווי לאהוב את ה', ומה כלול בציווי של ההליכה בדרכיו? מסביר רבינו:

אשר אנכי מצוך היום לאהבה את ה' אלהיך ללכת בדרכיו וגו', כי המצוות נחלקים לשני חלקים: חלק מצות שבין אדם למקום, וחלק הב', מצות שבין אדם לחברו, וזהו "לאהבה את ה' אלהיך", זה במה ששייך למקום, "ללכת בדרכיו" - מה הוא רחום, אף אתה היה רחום וכו' -  זה במה ששייך בינו לחברו.

הרב מתאים בין הציוויים הללו, לבין החלוקה בין סוגי המצוות: בין אדם לחבירו ובין אדם למקום. האהבה שייכת בין אדם לה', ואילו ההליכה בדרכיו היא בתחום שבין אדם לחבירו, עולם המידות.

רבינו מרחיב פרשנות זו על פסוקים נוספים:

ובזה יובן כוונת הכתוב בפרשת עקב (דברים ח, ו) "ושמרת את מצות ה' אלהיך ללכת בדרכיו וליראה אותו" וכנזכר.

גם שם, ישנה חלוקה בין הליכה בדרכי ה', השייכת כמו כאן למצוות שבין אדם לחבירו, לבין מצוות היראה, המתקיימת בין אדם למקום.

עד כאן, דברים יחסית מוכרים. אולם רבינו, אגב עיסוקו בפסוק מפרשת עקב, מאיר נקודה מעניינת:

אי נמי (=או גם) "ללכת בדרכיו וליראה אותו", במה שידוע מדברי רז"ל על פסוק "והלכת בדרכיו - מה הוא רחום אף אתה היה רחום", וכן אמרו ז"ל שהקב"ה נאה דורש ונאה מקיים כל התורה כולה.

כפי שפתחנו, הקב"ה הוא מקור המידות. כביכול, נותן דוגמא אישית והנחלת הערכים. אבל ישנה בעיה:

אך דבר אחד יש שאין אנו יכולים ללמוד מהקב"ה והוא ענין היראה וההכנעה, כי הקב"ה כולי עלמא דיליה והוא אדון הכל ולא שייך בו כלל ענין היראה וההכנעה ח"ו.

מידת היראה, היא אחת משלוש מידות הבסיס בעבודת ה', יחד עם השמחה והאהבה. יראה לא שייכת אצל הקב"ה!! ממי יירא? הלא כל העולם שלו, והוא אדון הכל, וממילא, לפני מי ייכנע? לכן ישנו בפרשת עקב ציווי נפרד על יראה, כי זה ציווי שלא כלול ב"הליכה בדרכיו".

ולפי זה מבאר רבינו פסוק נוסף:

ובזה פירשו המפרשים ז"ל כוונת הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה" וגו', כי שאר דברים אנו למדים מהקב"ה לא כן ענין היראה. וזהו שאמר "ללכת בדרכיו" בכל דבר, ואפילו הכי (=כך) "וליראה אותו", אע"פ שאינה שייכא (=שאינה שייכת) בהקב"ה וכנזכר.

בפרשת עקב, משה אומר לעם ציווי מיוחד על יראה. לפי דברי מוהרח"ך, הדברים מבוארים: יראה הוא אכן ציווי ייחודי, שאינו נלמד ממעשיו – כביכול – של ה' יתברך, אלא רק מכח הציווי.

שנזכה להיות מיראי ה' באמת, אמן כן יהי רצון.

הברית - אם נרצה או לא נרצה...

הברית - אם נרצה או לא..../ לפרשת ניצבים / מתורת מוהרמ"ך זצוק"ל

משה רבינו מבהיר כי המעמד המיוחד שהוא מקיים כעת, זמן קצר לפני מותו, אינו פונה רק לדור הנוכח. הברית הזו מחייבת את כלל ישראל, לאורך הדורות כולם (דברים כט,יד):

יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה, עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי, יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם.   

הרב מדגיש מילים אלה ומסר זה, נגד המנסים להתכחש לזהותם (יד משה אות ה'):

ומזה תאלמנה שפתי שקר, איזה עבריינים הפורשים מדרכי ישראל, לחשוב כי הדבר תלוי ברצונם, ואם האבות קבלו - הם לא יקבלו ח"ו! כי בעל כרחם, שלא בטובתם חלה עליהם השבועה, האלה והברית. ואת ענשם יקבלו תמיד כל הימים.

הרב משתמש בלשון חריפה בקטע זה: אין אפשרות ליהודי לפרוש מיהדותו.

וזה לענ"ד טעם מה שאמרו רז"ל "דישראל מומר נקרא ישראל חוטא, דלעולם אין שום מקום ביטול לשבועה, והאלה והברית אשר עשה משה לעיני כל ישראל במעמד השכינה. 

חז"ל קבעו כלל: ישראל - גם אם חטא- ישראל הוא. לא ניתן לצאת ממעגל האומה לעולם. יש לדבר השלכות הלכתיות, שאין זה המקום לפורטם.

ויהודי זה, גם אם ירצה לפרוש, לא בטוח שיצליח, שכן המציאות תטפח לעיתים על פניו:

ועוד לעניות דעתי, יש לומר דכל חוקי הטבע, נשתעבדו לקיים הגזירה זו. כי עינינו רואות, ואזנינו שומעות, שגם אלה שפרשו מדרכי התורה, והתבוללו ונתערבו בתורת שאר העמים רחמנא ליצלן, בכל זאת כל העמים רואים אותם רק בסוג ישראלים לכמה וכמה חוקי מדינות ואנושיות, ואין לאלה הפורשים מדרכי התורה שום חשיבות ועילוי, אפילו מבחינה גשמיית, רק חטא אשם ורשע נוספים על חטאיהם, רחמנא ליצלן.

איני יודע אם הרב רומז דווקא לחוקי נירנברג, או שמא גם לאירועים היסטוריים אחרים. מכל מקום, הרב מציג את העובדה, שהרצון להתבולל, פעמים רבות בא רק מצד אחד. לא היה מי שיושיט יד ליהודי, לסייע לו,לצאת מן הכלל-ישראל. הרב רואה פה רמז אלוקי, ואף יתרה מזו - חוק אלוקי, שהעולם מתנגד להתנכרות של היהודי מעמו.

כריתת הברית בין ה' לישראל, היא אמנם הסכמית, אולם כשאחד מהצדדים בברית הוא בורא העולם בעצמו, גם העולם כולו מחוייב להחלטות. הברית שלנו עם ה', היא חלק מהדרך של העולם להגיע ליעדים אותם קבע לו בוראו. הדרך עוברת רק דרך עם ישראל. קיומם של ישראל כישראל, מביאה ברכה רבה לעולם, ומאפשרת את תיקונו.