באהבתו אותה - כימים אחדים??

באהבתו אותה – כימים אחדים?? / לפרשת ויצא / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

כולנו מכירים את הנסיעות האלה, למקומות בילוי ונופש, שהילדים הקטנים דוחקים בנו שוב ושוב, "הגענו? מתי נגיע? זה כאן?". הציפיה והדריכות לדבר מה אהוב ורצוי, גורמים לנו לראות את הזמן של הדרך, כבלתי נגמר...

התורה מספרת על יעקב אבינו, העובד שבע שנים, בכדי לזכות לשאת את רחל אמנו (בראשית כט,כ):

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 

לפי הקדמתנו, הפסוק לא ברור, וכפי מציג ר' כלפון את השאלה, מפי זקנו (=סבו), ר' משה הכהן (יד משה סי' מ"ד):

ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. הקשה מר זקני מהר”ם הכהן ז”ל, דאדרבא! באהבתו אותה, יום -  לשנה יחשב!

ותירץ, דהכוונה על עת הקבלה שקבל לעבוד שבע שנים נדמה לו כאלו קבל לעבוד רק ימים אחדים ע”ש.

מתרץ סבו של מוהרמ"ך, שהפסוק מדבר על נקודת הזמן של ההחלטה. יעקב אומר בליבו: בשביל אחת כמו רחל, שבע שנים זה כמו ימים אחדים. בקטנה. למעשה, העבודה באמת היתה כמו נצח בשבילו.

ר' כלפון עצמו, לא מקבל את הפירוש:

אך לשון הכתוב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, אין נראה כן ...

פירושו של סבו לא מתקבל בעיניו בשל כך שהוא מופיע בהקשר של העבודה בפועל, ולא בשלב המשא והמתן שבין יעקב ללבן. מסיבה זו הוא מציע 3 פרשנויות פשט אחרות. נתעכב על השלישית:

ועוד יש לומר כי בנוהג שבעולם מי שנתחייב לעבוד עבודה לימים אחדים, הוא ממלא חובתו באופן רצוי בלי ליאות וקוצר רוח, אך מי שנתחייב לעבוד עבודה לשנים רבות, מתחילה הוא ממלא חובתו ואחר כך הוא קץ מזה ועובד בקוצר רוח ובלתי מילוי החובה כראוי,

נוהג רגיל בעולם, שאדם העובד בפרוייקט קצר, עושה אותו מתוך התלהבות וזריזות. אולם בפרויקט ארוך טווח, אין הדבר כן: בתחילה נעשית העבודה בחשק ושמחה, אולם לאורך זמן, העבודה נעשית כדי לצאת ידי חובה. מטאטא חדש מטאטא טוב...אולם זו מידה לא טובה: אם אתה שכיר, עליך לעבוד בכל כוחותיך, באופן קבוע ויציב. זה יעקב אבינו:

אך מי שהוא ישר ונאמן ובעל שכל בריא, הוא ממלא חובתו, גם כי העבודה לשנים רבות, וגם העבודה היא קשה עד מאד. והודיענו הכתוב כי יעקב לרוב יושרו ואמונתו וזיכות שכלו עבד עבודה קשה כזו וארוכה לשבע שנים, והיה עושה כל זה כאלו היו ימים אחדים.

מחדש ר' משה: המילים "ויהיו בעיניו כימים אחדים", מתייחס למילים "ויעבוד יעקב ברחל", והמילים מתארות את גישתו למלאכה: כאילו זו עבודה לימים אחדים. עבודה עם חשק ורצון.

ולפי זה תיבות ,,באהבתו אותה” אדלעיל קאי (מתייחס למעלה, לעצם קבלת העבודה) שקבל ונתחייב והוציא הדבר לפועל באהבתו אותה. 

אך מה שאמר הכתוב שהיו כימים אחדים,הוא מצד שכלו הבריא יושרו ואמונתו.

ר' כלפון בפסוק זה – ובעוד פסוקים רבים בפרשתנו ובכלל – מוצא מסרים רבים של מידות ודרך ארץ, שעלינו ללמוד מאבותינו ואמותינו הקדושים. לא רק בהליכותינו עם הקב"ה, אלא גם, ואולי קודם לכל, ביחסים תקינים ומוסריים עם בני האדם.

 

שמירה בדרך...אל הנצח

 שמירה בדרך...אל הנצח / לפרשת ויצא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

מה היינו נותנים כדי לקבל הבטחה אישית לשמירה מהקב"ה?

כנראה שהמון...

יעקב אבינו בורח לחרן, זוכה לגילוי אלוקי מדהים בחזיון הסולם, הכולל הבטחה לשמירתו (כח, טו):

וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת:  כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ.

והנה, בקומו משנתו, נודר יעקב נדר, המותנה בשמירתו של הקב"ה! וכי לא שמע יעקב אבינו את הבטחתו המפורשת של הקב"ה??

מסביר רבינו (אות יד):

אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך וגו' (כח, ב) - יש לפרש דאין כוונתו כפשוטו על שמירת הדרך מלסטים, או מעשו אחיו וכיוצא, שעל זה כבר הבטיחו ה' ואמר לו "והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשיבותיך" וגו', אלא כוונתו על השמירה מן החטא בעולם הזה שנקרא "דרך", לפי שהוא כדרך ומבוא ממש לעולם הבא.

אין הכוונה על הגנה מנזקי עולם הזה! ברור שיעקב אבינו ע"ה בוטח בהבטחתו של הקב"ה בכל ליבו ונפשו! אולם יעקב אבינו יודע שהוא הולך להכנס לאתגר מסובך לא פחות. לחיות לצידו של עובד אלילים רמאי למשך תקופה לא ידועה, ולהקים שם משפחה. מה יהיה על עולמו הרוחני? מה יהיה על חינוך ילדיו?

לפי ראִיה זו, מוסברת תפילת יעקב:

ואמר "אשר אנכי הולך" כי הצדיקים נקראים "הולכים" ממדרגה למדרגה על ידי המצוות ומעשים טובים שיעשו.

ידוע הדבר שאדם מכונה "הולך" לעומת המלאכים הנקראים "עומדים" (על בסיס הפסוק בזכריה ג, ז), שכן האדם יכול להתקדם ולהשתפר כל הזמן. המלאך – גדול ככל שיהיה, מעלתו קבועה. יעקב אבינו מבין שהדרך תחייב אותו מאמץ של התקדמות – הליכה – ברוחניות, כדי לשמור על עצמו.

ואמר "ונתן לי לחם ובגד" - שלא יהיה טרוד על פרנסתו ומזונו ולא יוכל לעיין במושכלות.

יעקב אבינו מבקש שמאבקי הקיום לא יסיחו את דעתו מהדבר העיקרי, שמירה על קשר עם הקב"ה.

ואמר "ושבתי בשלום אל בית אבי", על דרך "ואתה תבא אל אבותיך בשלום" [לעיל טו, טו], שימות זכאי ויצא בשלום מן העולם, וישכב עם אבותיו.

זו השאיפה, שכאשר יצא מן העולם, יהיה הדבר מתוך חיבור אל אבותיו, אל מורשתו.

לפי פירוש זה מיישב הרב עוד שני קשיים בפשט דברי יעקב:

ולפי זה יתיישב אומרו "בשלום" בבי"ת ולא אמר "לשלום", וכמו שאמרו ז"ל [ברכות דף ס"ד ע"א] הנפטר מן החי אל יאמר לו לך בשלום אלא לשלום.

יש לנו כלל שהנפרד מחבירו יברכו במילים "לך לשלום", ולא "לך בשלום". המקרה בו ניתן לומר עם ב', הוא לנפטר. יש לכך כמה הסברים. לענייננו, אנו מבינים מדוע יעקב אבינו משתמש במילה "בשלום", כי אכן הוא מתפלל על שמירת מעלתו עד סוף ימיו.

עוד קושי מתיישב:

וגם כן יתיישב לפי זה אומרו "והיה ה' לי לאלהים", שלא יקשה ממה שאמרו רבותינו ז"ל [תנחומא תולדות אות ז'] שאין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על הצדיקים אלא לאחר מיתה, ולפי האמור ניחא דבאמת כוונתו שימות זכאי ויתייחד שמו עליו.

הפסוק אומר (איוב ד, יח):

הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

המשמעות היא, שכל אדם חי, ואף המלאכים, מועדים לטעויות כל זמן חיותם. לכן הקב"ה לא מכנה את שמו על צדיק חי. הרי כך יאמר יעקב בהמשך (לא, מח):

לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק, הָיָה לִי--כִּי עַתָּה, רֵיקָם שִׁלַּחְתָּנִי; 

אברהם נפטר, ולכן ניתן לומר "אלקי אברהם". יצחק עדיין בחיים, ולכן יעקב משנה ל"פחד" יצחק. אם כן, כיצד יעקב מדבר על ייחוד שם הקב"ה עליו? לפי דברי הרב, הכל מובן: לא מדובר על חזרתו לארץ ישראל בחייו, אלא על השלמת חייו כעובד ה' באופן מלא ומושלם.

 

 

חינוך כאחריות מתמדת

 חינוך כאחריות מתמדת / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו אלטר מאזוז זצוק"ל

אברהם אבינו זוכה לאהבה מיוחדת מאת ה'. אחת מהסיבות היא שהוא מסור להעברת תכני האמונה והמידות, לבניו ולצאצאיו (בראשית יח יט):

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.

גם אצלנו אנו נמצא רמז לשני דגשים חינוכיים, אותם ראוי שנלמד מאברהם אבינו עליו השלום:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הדקדוק ידוע למה כפל ואמר אברהם הוליד את יצחק?...

השאלה הבולטת מיד בתחילת הפרשה, היא, מדוע ישנה כפילות: אם יצחק הוא בן אברהם, ברור שאברהם הולידו! נאמרו בכך תשובות מספר, וגם רבינו כאן, בספרו "אם למקרא", השיב תשובות משלו. לאחר מכן מזכיר רבינו את תשובת ר' אברהם אבן עזרא:

והראב"ע ז"ל כתב "הוליד את יצחק", כלומר גידל ורבה, כמו "יולדו על ברכי יוסף".

הראב"ע, אומן העברית, מציג משמעות נוספת למילה "הוליד". אנו מוצאים שימוש במילה זו גם במשמעות של "גידול הילד". אמנם אין הדבר פשוט:

והקשה הרב חוט של חסד ז"ל (ר' אליהו הכהן מאיזמיר, המאה ה-17-18), דפשיטא שהוא גדלו בהיותו בנו, וכל שכן בן ידיד וצדיק!

וכי תעלה על דעתנו שאברהם לא חינך? והלא נאמר לעיל בפסוק שהבאנו שהחינוך היה אחד מסימניו הבולטים של אברהם! מתרץ רבינו שני תירוצים:

ולעניות דעתי נראה, דבא לרמוז מה שאמר התנא באבות "והתקן עצמך ללמוד תורה, שאינה ירושה לך", שלא תאמר, אבא ואבי אבא חכמים וצדיקים, ובודאי גם אני אלך בדרכם, אלא צריך לעמול ו"לא יגעתי, ומצאתי - אל תאמין!",...ומינה (=ומזה, נלמד מכאן), שהאדם צריך לגדל ולחנך את בניו בדרך התורה ולא לסמוך על עצמו לומר מכיון שאני צדיק גם בני בודאי מעצמו ילך בדרכי. וזהו מה שחידש הכתוב...אברהם הוליד את יצחק וגדל אותו עד שהיה לצדיק גדול.

יש כאלה המרשים לעצמם להעביר את החינוך ל"אוטומט". הם מסתמכים על אופי המשפחה, האחים הגדולים, היישוב והמוסד החינוכי, שיוציאו מילדיהם את התוצרים הראויים ביניהם. אברהם אבינו, המהפכן הגדול, שהיה לדמות ומודל בעולם, יכול היה להשען על זה, ולהניח שבנו יצחק ירצה ללכת בדרכיו, ולא לטרוח בחינוכו. מחדשת התורה: אברהם הוליד=גידל וחינך, את יצחק.

הסבר נוסף:

עוד יש לפרש לפי דברי הראב"ע ז"ל, שבא לרמוז...שחייב אדם ללמד תורה גם לבן בנו. וזהו מה שחידש הכתוב, שאפילו שהיה יצחק אבינו צדיק גדול,...בכל זאת אברהם לא סמך על יצחק בנו, ויחד אתו דאג לגדל את בניו ליראת ה', וזהו אברהם הוליד "את" יצחק, כלומר "עם" יצחק, שהוא ג"כ גידל וחינך אותם לתורה, אלא שלא הצליח רק יעקב ולא עשו.

המילה "את" בתורה, משמשת לעיתים במובן דומה למילה "עם". גם כאן מחדש ראב"ע, שאברהם אבינו לא זנח את דרך החינוך לאחר שבניו בגרו, אלא היה שותף מלא גם בחינוך נכדיו. גם כאן מאירה לנו התורה את הדרך. חינוך הוא מהלך רב דורי, וככל שאדם יכול להיות שותף ומעורב בו, לפי הזמן והעניין, חובה עליו לעשות כן.

"עטרת זקנים – בני בנים". שנזכה.

שלוש הבטחות לגאולה

שלוש הבטחות לגאולה / לפרשת תולדות / מתורת ר' רחמים חי חוויתא הכהן זצוק"ל

חומש בראשית כידוע מתווה לנו את הדרך לעתיד. מעשה אבות סימן לבנים. התהליכים שעברו אבותינו, כובשים לפנינו – ילדיהם – את הדרך לתיקון העולם. במעשיהם, בהנהגתם, בדיבורם, בשיחותיהם, בדיבור הקב"ה אליהם ועוד, מהכל עלינו לקחת הדרכה ולהבין כיצד לפעול נכון כישראלי בעולמו של ה' יתברך. בפרשתנו מוצא מוהרח"ך (כינוי של ר' רחמים) רמז להבטחות לגאולה (מנחת כהן):

(כו, ב) וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגו' גור בארץ הזאת וגו'. יש לפרש ע"פ מה שכתוב במדרש...על פסוק "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו",...אמר לו (ליעקב אבינו) הקב"ה: אם אתה עולה, אין לך ירידה וכו' ע"ש.

אנו רגילים לומר "עליה" בבואנו אל ארץ הקודש, וירידה בתהליך ההפוך. אנו מובטחים שירידתנו אינה נצחית, וסופנו להגאל. כיצד? ישנן כמה אמירות של חז"ל:

ועוד אמרו ז"ל בגמ' "כלו כל הקצין ואין הדבר תלוי אלא בתשובה". ועוד מצד אחר אנו מקוים לגאולה, מחמת שהשכינה עמנו בגלות, כדכתיב "בכל צרתם לו צר". ועוד מצד ההבטחה שהבטיח הקב"ה לגאלנו.

3 הדרכות וכללים אלה, רמוזים בפרשתנו, בדבריו של ה' ליצחק אבינו:

 וזהו שאמר "וירא אליו ה'" - ליצחק אבינו אבי האומה הישראלית – "ויאמר אל תרד מצרימה", שלא תהיה לך ירידה החלטית ח"ו בגלות ע"י הצרות והמצוקות שעושים אומות העולם לישראל, אלא סוף כל סוף תהיה לישראל עליה בביאת הגואל שאין אחריה ירידה.

קודם כל ישנה הבטחה – אתה לא יורד לעולם. גם כשיש ירידה היא זמנית בלבד,

וזה ע"י ג' דברים, א) מצד התשובה שעושים ישראל,...ותנאי התשובה הם שבעסקי העולם הבא יראה עצמו כאילו הוא "אזרח", ונותן דעתו על כל דבר לעשותו על צד היותר טוב. אבל בעסקי העולם הזה, יראה עצמו כאילו הוא "גר", ויסתפק בהכרחי ולא ירדוף אחרי המותרות. וזהו שאמר "שכון בארץ אשר אומר אליך", היא הארץ העליונה שהיא עוה"ב, תראה עצמך שהיא עיקר השכונה שלך, ולהפך בעסקי העוה"ז "גור בארץ הזאת", שתראה עצמך כאילו אתה "גר".

ה' לכאורה כופל את דבריו ליצחק: "שכון בארץ" ו"גור בארץ". מה המשמעות? מסביר רבינו, שיש בכך רמז לשתי ארצות, עולם הזה ועולם הבא. באחת תהיה אזרח, חי פעיל ומשפיע, ובשני תנהג כגר, כאורח, המגיע לזמן קצוב בלבד. כך תשמור על עיקר ותפל בחייך, וממילא תפעל בטוב.

ב) מצד שהשכינה עמנו בגלות אנו בטוחים להגאל, וזהו "ואהיה עמך", וע"י זה "ואברכך ונתתי לזרעך" וגו'.

גם השכינה הקדושה בצער איתנו, וכמו שהיא רוצה להגאל, כך היא רוצה לגאולנו.

ג) מצד הבטחת הקב"ה ושבועתו. וזהו שאמר "והקמותי את השבועה" וגו'.

ה' יתברך נשבע לגאול אותנו. זו שבועה שאין אחריה ערעור והרהור.

וע"י ג' סיבות אלו אנו בטוחים שלא תהיה לנו ירידה החלטית בהיותנו בגלות החל הזה חס וחלילה ועתיד הקב"ה לגאלנו במהרה בימינו אמן.

אמן ואמן.

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו?

בס"ד

כיצד מתברכות משפחות האדמה על ידינו? / לפרשת תולדות / מתורתו של רבינו כלפון משה הכהן זצוק"ל

יצחק אבינו חושש מהרעב. הוא מנסה לאחוז במנהג אברהם אביו, ולרדת מצרימה. הקב"ה מתגלה אליו, ומבטיח לו שישמור עליו גם מבלי לרדת למצרים, וכך מבטיחו (בראשית פרק כו)

(ד) וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

מעבר לקיום המקומי כאן, אתה תגדל ותפרח, וממך תצא ברכה לעולם כולו.

בנקודה זו מעמיק רבינו מוהרמ"ך:

קשה, דבעוונות הרבים עינינו רואות וכלות, כי זה כאלפיים שנה, ואנחנו פזורים בכל קצות תבל למרמס כל רגל, ואפילו בימים שישבו ישראל על אדמתם לא נמצא שנתברכו עמי הארץ בישראל!

שואל הרב: האם זו ברכה שנתקיימה? לכאורה אנו רואים את ההיפך, גם בימי הגלות, ואפילו בימי ישיבת ישראל בארצו, בימי בתי המקדש! אלא , מציע הרב, יש להתבונן כך בדברים:

ויש לומר דהיא ברכה לעתיד לבוא, בשוב ה' שיבת ציון, כי אז כל העמים יתברכו בישראל בגשמי ורוחני ככתוב בנביאים, ובישעיה בייחוד.

דבר ראשון, ניתן לומר שמדובר על הבטחה עתידית. אמנם בימי הרב מדובר על משהו עתידי, אך בימינו אנו רואים את התגשמות הדברים, כאשר עם ישראל מעניק לעולם חידושים חומריים עד בלי די, ומעבר לכך מאתגר מוסרית הרבה נורמות הקשורות לניהול מדינות בצורה ראויה, מוסרית וישרה יותר (למרות שיש עוד על מה לעבוד, כמובן). עיינו בספר הנבואה של הרב שמואל אליהו שליט"א, למשל.

ועוד יש לומר שגם בזמן הזה, זמן הגלות, המסחר כולו כמעט נתון ביד ישראל, והצלחת כל המדינות כמעט תלוי במסחר, ונמצא כל העמים מתברכים בישראל. ועוד...שנמצא בישראל עשירים גדולים בנקאים שמלויים למלכויות ולהעם לכונן עסקיהם, ונמצא כי עסקיהם מתברכים על ידי ישראל.

מוסיף הרב: גם בגלות, ענפי המסחר והבנקאות (עולם ההלוואות, בעיקר) נמצא בידי ישראל, ובכך ישנה תנועה כלכלית בעולם כולו. די לציין דמויות כמו דון יצחק אברבנאל, דון יוסף נשיא ועוד. אפילו בעשורים האחרונים היה מצב בו רוב שרי האוצר של אירופה, היו ...יהודים.

אולם ישנו פן של ברכה, שמתעצם דווקא בגלל הגלות:

ועוד יש לומר שמתברכים עמי התבל על ידי פיזור ישראל ביניהם, שיזרעו בהם המידות הטובות, הצדק והיושר והאמת. וכמו שיראה כל קורא בדברי ימי העמים, שהיו רובם ככולם כמעט פראים, ורק על ידי הפצת ישראל ביניהם, נפקחו עיניהם, בצדק ובדעת ובאמונה.

רבים מהעמים בעברם היו ברברים: אירופה, חצי האי ערב ועוד. עם התפשטות ישראל בגלותם, והעתקת העקרונות המוסריים שלנו (גם אם באופן חלקי ומעוות), האנושות התעלתה והחלה לייסד נורמות של מוסר בחיי החברה שלה. אמנם ישנן מעידות, ובמאה האחרונה ראינו כי הטבע החייתי לעיתים מתעורר, ובאופן מפלצתי, אולם העולם שמדכא התפרצויות כאלה, הושפע מעם ישראל, ולכן מתאמץ לרסן גילויים כאלה.

הברכה הרוחנית והגשמית של עם ישראל היא לסמל ולמופת על השגחת ה' עלינו, הדרכתו אותנו, ועלינו לראות בכך שליחות ותפקיד כלפי האנושות כולה.

(קרדיט תמונה: שגרירות ישראל בהודו, אפריל 2016)

מי הוא הרמאי?...

מי הוא הרמאי? / לפרשת תולדות / מתורתו של ר' שאול מקיקץ שלי זצוק"ל

עם תחילת דרכם של יעקב ועשו, מתארת לנו התורה את יעקב כאדם שמסור ללימוד התורה בהתמדה גדולה, וכן כמי שמידתו היא תמימות, וממילא ישרות. לאור פתיחה זו, מקשים רבים בשאלת גניבת הברכות מעשו, כפי כותב רבינו (חלק א, אות ב):

מקשים איך כתוב "ויעקב איש תם" והוא לקח במרמה את הברכה מעשו!

הרב מקיקץ מאיר נקודה חשובה בפתיחת תשובתו:

נראה לי לפרש דבאמת משם ראיה שהיה איש תם ואינו מעונין כלל בתחבולות, שאם הוא רמאי ח"ו איך יבוא לקחת הברכה מאביו בקולו המוכר לכל שהוא יעקב, וכמו שאמר אביו "הקול קול יעקב", הלא הרמאי צריך להתחפש ולשנות קולו שיהיה דומה לקולו של עשו שלא יכירו אביו!

עצם העובדה שיעקב בא ומדבר בקולו הרגיל (בין אם מדובר על צליל הקול, ובין אם מדובר על הסגנון של יראת שמים, עיינו במפרשים), מראה שהוא מנסה לחשוף את עצמו לפני יצחק אביו.

אבל יצחק אבינו לא מבין, ומברך אותו.

מדוע?

מסתבר שלעשו היה חשש שיעקב ייקח לו את הברכות...

ומה שאמר הכתוב "בא אחיך במרמה" נראה לי לפרש והוא הנכון, כי תיבת "במרמה" אינו מוסב על יעקב חלילה אלא מוסב על עשו, כי במרמה שעשה עשו, בא אחיו ויקח ברכתו! וכמו שאמרו חכמינו ז"ל, שעשו ציוה לאביו שבזאת יכיר הבא אליו שהוא עשו בבואו אליו בקולו של יעקב, כי אם יבא יעקב במקומו ודאי יתחפש בקול עשו, ומזה ינקש וילכד שהוא רמאי,...

יצחק אומר לעשו "בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". בפשט, מי שבא במרמה הוא יעקב. אומר רבינו: חלילה! האות "ב" של "במרמה", אינה תיאור אופן, אלא במשמעות של "בשביל/בגלל", כמו שמצאנו בכמה מקומות (הושע יב, יג ועוד). וכך אומר יצחק לעשו: בגלל המרמה שלך, יעקב הצליח! ומהי המרמה?

רבינו מביא פרט בשם "חכמינו ז"ל". מצאתיו בדברי הבית הלוי (הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, וולוז'ין, המאה ה-19), על פסוק כב:

וי"ל דגם בתחילה נתיירא עשו מזה וקודם שהלך מיצחק אמר לאביו סימן שיוודע שהוא עשו שישנה קולו כקולו של יעקב ולדבר בנחת כיעקב ולהזכיר שם שמים וזהו סימן שהוא עשו דאם יבא יעקב להטעות הרי מסתמא ישנה הוא קולו שידמה כקול עשו.

לעשו היה ברור שאם יעקב יבוא, הוא בודאי ישנה את קולו כדי להצליח ברמאותו, ולכן הוא סיכם עם יצחק אביו סימן: אני אדבר בקולו של יעקב!! ואז יעקב נכנס, ומדבר...בקולו של יעקב:

ומזה אמר יצחק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" - זה אות חותך שזה עשו כאשר צוני, ולא יסף לחקור עוד! אבל יעקב הלך בטח בתומו בקולו כי הוא איש תם, וכל מרמת העורות עשתה אמו והיא שהלבישתו, ולא נתנה לו שיתלבש הוא בעצמו בהם, כי היא מכירתו שהוא תמים ואולי יניח איזה מקום בידיו ומחלקת צואריו בלי כיסוי.

דווקא תמימותו של יעקב, היא זו שסייעה לו לקבל את הברכות. גם את כיסוי העורות עשתה אימו, כי היא מכירה את בנה, שינסה להכשיל באופן עקיף את לקיחת הברכה.

בזה הדבר מתברר כי אכן זו היתה תוכנית שמימית שיעקב יזכה גם בברכות החומריות של עשו, וכפי שהורתה לו רבקה אמנו.

מנהיגות ראויה!

 מנהיגות ראויה / לפרשת חיי שרה / מתורתו של רבינו אלטר מזוז זצוק"ל

בשיחה בין אברהם לבני חת, מתגלית הערכה הדדית, המלווה בהשתחוויות ובתארי כבוד. אחד מהתארים אותם בני חת מעניקים לאברהם אבינו הוא (כג, ו):

שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי, נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת-מֵתֶךָ.

נשיא אלהים עוד ניתן להבין, כאדם המכובד מאד, מצד מעלתו הרוחנית. אולם מה משמעות התוספת "בתוכנו"? וכי תואר זה הוא תואר הקשור דווקא לבני חת? הלא לכאורה זו מעלה עצמית של אברהם אבינו! מבאר רבינו:

נשיא אלקים אתה בתוכנו. לכאורה מלת "בתוכנו" אין לה מובן, ונראה לפרש ע"פ מה שפרשו רז''ל, שאין לאדם ליקח שררה לעצמו על הצבור, אלא ברשות הצבור עצמו.

חכמינו לימדו אותנו שיש להיוועץ עם הציבור לפני מינוי שררה כלשהי, כמו שמצאנו ששאל ה' את משה והעם על מינוי בצלאל לבניית המשכן.

וכמו שכתב מהרח"פ (מורנו הרב חיים פלאג'י) על הפסוק "זכרני ה' ברצון עמך" (תהילים קו, ד) דהכוונה אחרי שאמר ש"אשרי שומרי משפט" וגו', לכך אמר "זכרני השם", לזכות לעשות משפט עבדו אבל בתנאי "ברצון עמך".

דוד המלך עליו השלום מבקש מהקב"ה להמשיך למלוך על עם ישראל, ולעשות את משפטם, אולם הוא מתנה זאת בבקשה נוספת, והיא שרצון העם יהיה כן.

הסיבה לדרישה זו היא יעילות המנהיגות. מנהיגות המגיעה מתוך הסכמת העם, תוכל לפעול טוב יותר למען העם ששלח אותה. העם מצידו יהיה עסוק בשיתוף פעולה, ולא במאבקים נגד השלטון.

...אך אם האדם יתכוין לשם כבוד, יבא להשתרר על הצבור בכח. והנה כשאדם משתרר על הצבור בכח אז ע"י זה, הצבור לא יהיו מכירים בו, והם לא יפנו אליו, ואינם חושבים אותו שהוא באמת מנהיג שלהם, ורק הוא עושה מה שיכול לעשות בכחו וגבורתו,

כשהעם לא בחר את השלטון, התחושה של העם היא שהמנהיג אינו מייצג אותו, אלא רק את האגו שלו עצמו, כשמדובר במלך ברוך כישרונות, שהשלטון אינו אלא עוד יעד בדרך להוכיח את יכולותיו ברבים.

אברהם אבינו אינו נוהג כן, אלא מגלה מנהיגות הקשורה לעמים היושבים בכנען, והם גם מרוממים ומנשאים אותו, כך שישנו דיבור פורה ביניהם:

ולזה אמר "נשיא אלהים אתה בתוכנו" וגו', היינו בהסכמתנו, וממילא אתה כאילו ממש בתוכנו, ולא שאין אנו חושבים אותך לנשיא עלינו וכאילו אתה מובדל ממנו, אלא ממש בתוכנו ולכן "במבחר קברינו קבור את מתיך".

הכבוד לו רוחשים בני חת, נובע מתוך זה שאברהם הוא "בתוכנו", הוא מקבל את הכבוד והמעמד בהסכמת כולנו. ממילא נח לנו להיענות לבקשותיו, ולתת לו את מבוקשיו.