הנדבה הגדולה ביותר!

 הנדבה הגדולה ביותר / לפרשת ויקהל / מתורתו של הרב מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשות ויקהל פקודי החותמות את ביצוע ובניין המשכן, לכאורה מהוות חזרה על מה שכבר נאמר בפרשות תרומה, תצוה וכי-תשא. יחד עם זאת, עיון מדוקדק בפרטי הביצוע, ובאופן אמירת הציוויים מגלה תובנות ומסרים נפלאים נוספים.

רבינו מתחיל בדקדוק במילות התורה, המתארת איך עם ישראל התגייס לתת תרומות למשכן (חלק א, ו-ז, על פרק לה פסוק כט):

ו) כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה הביאו בני ישראל נדבה לה'.
יש להעיר: א. על הכפל, כי כבר כתיב "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו" וגו'. ועוד כתיב "ויבואו האנשים על הנשים" וגו'. ב. "אשר צוה ה' לעשות ביד משה" הוא מיותר ומובן מאליו, באמרו "להביא לכל המלאכה", כי הוא ודאי למלאכת המשכן אשר ציוה ה'. ג. אמרו "הביאו בני ישראל נדבה לה'", תיבות "בני ישראל" מיותרים....

3 שאלות בפשט מעלה רבינו:

1. למה מתואר שוב שעם ישראל הביאו נדבה? והלא זה הוזכר כבר פעמיים?

2. ברור שהתרומה היתה למשכן, אם כן – זו תרומה על פי ציווי ה' למשה, אז למה לכתוב "אשר ציוה" וכו'?

3. ברור שמי שהביא נדבה היו עם ישראל, ומדוע לציין זאת?

רבינו מחדש שיש כאן רמז לתרומה נוספת שאליה התורה רומזת:

ז) אי נמי נראה לפרש קרוב לזה, "כל איש ואשה" - אפילו אשה שפטורה מכמה מצוות עשה שהזמן גרמן, ומכמה מצוות זולתם בתלמוד תורה וכיוצא, או איש שאין סיפק בידו לקיים כל מצוות שלא באו לידו או כמה מצוות שאינם נוהגות רק בזמן הבית כקרבנות וכדומה, "אשר נדב לבם אותם להביא" את עצמם לתשלום "כל המלאכה אשר צוה ה' לעשות ביד משה" - היינו שהם חפצים אופן שיעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו כל המצוות הנזכרות בשלמותן.

בפירוש השני לשאלות הנ"ל, מסביר רבינו כך: ישנם אנשים ונשים עם שאיפות גדולות. רצונם לקיים את כל המצוות כולם ("שהם "כל המלאכה אשר ציוה ה'", מלאכת המצוות), גם אלה שאין ביכולתם כרגע לקיים (כגון עבודת המקדש והקרבנות בעוונותינו) וגם אלה שהם אינן מחוייבים בהם כלל (כגון תלמוד תורה לנשים, או ברכת כהנים לישראל). האם יש להם דרך לזכות במעלת קיומם?

התקנה לזה הוא ש"יביאו בני ישראל נדבה לה'" רצונו לומר שיקרבו תחת כנפי השכינה את בני ישראל להשיבם מעוון בתוכחותם וכנזכר,

הפתרון הוא להביא נדבה – את בני ישראל! לקרב את אחינו בני ישראל לעבודת ה'.

מה הקשר בין הדברים?

שעל ידי שיהיו ממזכי את הרבים נקראת עבודתם לה' עבודה מאהבה, שכן האוהב משתדל לרכוש אוהבים לאדונוּ, לא כן העובד מיראה אינו משתדל רק להיות עושה רצון אדונו שלא ישיגהו עונש,

ישנן שתי דרכים מרכיות לעבודת ה': אהבה ויראה. הבדלים רבים יש ביניהן, אולם הבדל בולט אחד ישנו: עובד מאהבה רואה בעבודת ה' את הדבר הטוב ביותר בשביל האדם. הוא שמח בכך, ומתמלא סיפוק ומשמעות. הוא לא שומר את זה לעצמו, אלא מנסה לשתף בשמחה זו כמה שיותר אנשים. לא כן העובד מיראה: הוא רק רוצה "לסמן וי", לצאת ידי חובה, ואינו מתאמץ להכניס אחרים ל"עול" תחתיו הוא נמצא.

ומאחר שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שהוא מזכה את הרבים מצד אהבתו לקונו ברוך הוא, אם כן בודאי שרצונו הוא לקיים כל מצוותיו יתברך אם אפשר לו לקיימם, ואם כן הוה ליה "חישב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (ברכות דף ו, א).

ישנו כלל הלכתי: אם אדם התאמץ לעשות מצוה, אולם לא קיימה שלא באשמתו – הקב"ה מחשיב לו כאילו עשה את אותה המצוה. כך גם כאן: האהבה המתגלה במעשי הקירוב, מגלה קצה קרחון גדול הרבה יותר של שאיפה ותשוקה לקרבה נוספת עם הקב"ה, הגם שהיא כרגע אינה מתאפשרת. אם כן מחשיב ה' יתברך לאותו איש ולאותה אשה את "כל המלאכה" את כל שאר המצוות שלא הצליח לקיים בפועל.

הדרך לצמיחה - בסליחה!

הדרך לצמיחה – בסליחה / לפרשת כי תשא / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

עברנו את פורים. אחד המדרשים המפורסמים מחבר בין זכות נתינת מחצית השקל, להצלה מגזירת המן שרצה לתת 10000 כיכר כסף. מדובר אם כן על מעלה גדולה ועצומה!

דבר זה מתגלה במדרש נוסף, שמביא רבינו (אות ב):

מאמר: שאל משה להקדוש ברוך הוא במה תרום קרנם של ישראל? אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל וגו' (בבא בתרא דף ו, ב)
באופן פשוט, המדרש מדבר על סוד גאולת ישראל, הרמת קרן משיח בן דוד, ושזה יעשה על ידי מצוות הצדקה, בבחינת "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז). אולם לפי זה היה ראוי למדרש להדגיש את המילים "ונתנו איש כופר נפשו", או "זה יתנו", ומדוע מדגיש המדרש את המילים "כי תשא"?

רבינו לומד מכאן רמז מוסרי:

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב שעשוע מצוה זצוק"ל (בקונטרס מגן אבות פרשת בשלח) בפסוק "ה' ילחם לכם" וגו', שעל ידי שימחול האדם על חרפתו ולכל מי שהכעיס והקניט אותו, וכמו שאנו אומרים בנוסח קריאת שמע שעל המטה, על ידי זה ינצל מיצר הרע ונמחל לו עונו, וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה דף יז, א) למי נושא עון? למי שעובר על פשע.

בספר "שעשוע מצוה" (שחיבר הגה"ק ר' משה עידאן זצוק"ל, ג'רבא תר"ב-תרנ"ד), מחדש פירוש על הפסוק "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" (שמות יד, יד), שראוי לאדם להיות מוחל על עלבונותיו, להמנע ממלחמות עם מעליביו, ומתוך כך הקב"ה מסייעו להלחם עם יצרו הרע. על בסיס יסוד זה מסביר רבינו כאן את המדרש:

וזהו שאמר "במה תרום קרנם של ישראל" - להיות נשואי עון ואין יצר הרע שולט בהם, ותרום קרנם שלא יהיו כפופים תחת יצרם הרע. "אמר לו בכי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - מלשון "אם תשא חטאתם" (לקמן לב לב), שהוא לשון מחילה, דהיינו כשתמחול את ראש בני ישראל "לפקודיהם" - לשון חסרון, שכל מין חסרון כבוד שעשו לך תמחול להם וכאמור.

"כי תשא" רומז למחילת עוון, כדברי משה לקב"ה שיישא את חטאת בני ישראל. אומר המדרש: אתה רוצה להרים ראש מול הכוחות השפלים שבך? אתה רוצה עזרה מהקב"ה על כך? מה שאתה צריך לעשות מצידך הוא "לשאת", למחול, לוותר. על מה בעיקר? על "פקודיהם" – חסרונם. שאינם נותנים לך את הכבוד הראוי לך ומחסירים ממנו. ("פקידה" במשמעות של חסרון נלמדת למשל מדברי יהונתן לדוד "ונפקדת כי ייפקד מקומך" (שמואל א כ, יח), יהונתן ממליץ לדוד להיעדר באותה סעודה).

אדם שזוכה להתגבר ולא להגיב על כך שהעליבו אותו – מעלה זכויות לכלל ישראל, ומרומם עצמו למעלה רוחנית חדשה.

רמזי מעלת לימוד משנה

רמזי מעלת לימוד משנה / לפרשת תצווה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

ידוע ומקובל בעם ישראל כי יש כח עצום בלימוד המשנה להעלות את נשמת האדם. בדרך כלל מתמקדים בהשפעה שלאחר פטירת האדם, אולם גם בחיי האדם כח המשנה גדול הוא ועצום. צא ולמד מהשגותיו העצומות של מרן ר' יוסף קארו, להן זכה בזכות לימוד המשנה!

רבינו מוצא רמזים לעניין בפרשתנו (כז, ב אות ר):

שמן זית - גימטריא "משניות" עם הכולל, לרמוז כי לימוד המשניות מסוגל מאד לנשמה להאיר אותה, כי "נשמה" אותיות "משנה", והלימוד במשניות דומה לשמן זית זך כתית למאור להעלות "נר" תמיד - היא הנשמה, כדכתיב (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם".
נשמת האדם נמשלת לנר. מהו חומר הבעירה של אותו נר? רומזת התורה בגימטריה: "משניות" (806, ועם ה"כולל", עוד 1, מגיעים ל"שמן זית", 807). זוהי הדרך "להדליק" את הנשמה.

אולי רבינו רומז כי יש כאן מבט על האדם כמקדש. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכם ממש. גם את אור המנורה על האדם להעלות בנפשו, והוא לימוד המשנה.

רבינו מביא עוד כמה רמזים על מעלת לימוד המשנה, והוא מסיים ברמז הבא:
ובזה יובן רמז הכתוב (לעיל כא, ב) "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חינם", רצונו לומר אם תרצה לקנות יראת ה' להיות עבד עברי לה' ככל שלימות היהדות, "שש שנים יעבוד" - "שנים" גימטריא "המשנה", דהיינו שיעבוד לשם בלימוד ששה סדרי משנה לשם שמים, שעל ידי זה יקנה הארה לנשמתו, "ובשביעית יצא" וגו' - דהיינו בתום שנות חייו שהם שבעים שנה, "יצא" מן העולם "חפשי" מכל מיני דינים ופורעניות.

רבנו מוצא בלימוד משנה "לימוד לשם שמים". הרב לא מסביר מדוע. אולי בגלל שזה לא מביא ישירות להלכה (ואף יש איסור לפסוק מהמשנה. סוטה כב). כך או אחרת, בלימוד כזה, שהוא נטו לשם שמיים, האדם מגלה את היותו עבד. אדם הכפוף לעבודת אדונו ללא כל תועלת הניכרת לעבד. בתורה מצינו שהעבד העברי משתחרר בתום תקופת עבדותו חופשי. בדרש: חופשי מכל דבר רע. נקי לחלוטין.

יהי רצון שנזכה לעבוד את ה' יתברך עבודה תמה לשמה.

עשיר המחזיק תלמיד חכם: מי הנדיב שביניהם?

 עשיר המחזיק תלמיד חכם: מיהו הנדיב שביניהם? / לפרשת תרומה / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

פרשתנו העוסקת בסיוע ותמיכה כספיים, מהווה בסיס נרחב לעקרונות וטעמים למהותה של מצוות הצדקה. אחת ממטרות הצדקה המרכזיות היא צדקה לעמלי תורה, תלמידי חכמים.

רבנו מוצא בפרשה את המעלות שזוכה התורם למטרה זו (סעיף ג, על כה, ב):

דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה - פירש בספר ויאמר בועז (מערכת מ' אות ד') במה שאמרו חכמינו ז"ל (פסחים נג, ב) מי שמחזיק בידי תלמיד חכם ללמוד תורה בשבילו, והוא מספק לו כדי חיותו בכספו, יזכה להיות במחיצה אחת בעולם הבא אצל החכם שהחזיק בידו שנאמר (קהלת ז, יב) "כי בצל החכמה בצל הכסף". ומלמדו הקדוש ברוך הוא כל התורה כדי שלא יגיע לו שם בושה וכלימה בהיותו עם החכמים הלומדים תורה.

חז"ל לימדו שאחת ממעלותיו של המחזיק תלמיד חכם, היא עליה רוחנית עצומה, כערכו של התלמיד-חכם אותו הוא החזיק, וזה כדי שלא תהיה לו בושה בעולם הבא, בהיותו עם החכמים הלומדים תורה בעולם האמת. רבינו מביא דרוש מרבי בועז חדאד זצ"ל, שבו הוא מוצא רמז מפרשתנו לחידוש זה:

וזהו שאמר "דבר אל בני ישראל" - רמז לעשירים ד"ישראל" הוא מלשון שררה, "ויקחו" בכספם (ולזה לא אמר "ויתנו") "תרומה" - אותיות תורה מ' - התורה שניתנה למ' יום,...דהיינו התורה שלומר החכם בשבילם, וזה יהיה "לי" לשמי, ולא להתפאר. "מאת כל איש" - החכם, "אשר ידבנו לבו" - להיות לומד בשבילי, ואז "תקחו את תרומתי", שמלבד השכר הצפון יזכו לקחת תרומתי כלומר תורתי - שאני בכבודי מלמד אותם. ע"ש.

מתוך הרמז עולה חידוש משמעותי נוסף, המשנה את המשמעות הפשוטה של המסר הרמוז במילים "ידבנו ליבו", והוא: דבר אל העשירים שבבני ישראל, שייקחו תורה שלומד החכם שמחזיק אותו עשיר. וזה בגלל טוב ליבו של החכם! מי שמנדב מטובו לאחר, הוא החכם, ולא רק העשיר.

רבינו מרחיב את הדרשה הנ"ל:

ולפי זה נראה דמה שנקט נדבת לב בתלמיד חכם שילמד בשביל העשיר, לרמוז מה שאמרו חכמינו ז"ל (רות רבה ח, ט) על הפסוק "האיש אשר עשיתי עמו היום בועז" - יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר.

במגילת רות לומדים חז"ל שבמתן תרומה של עשיר לעני, התועלת הרוחנית המגיעה לעשיר עקב חסדו, גבוהה מהטוב המגיע לעני עקב תרומת העשיר. אותו יסוד קיים גם בהחזקת תלמיד חכם על ידי עשיר:

כי במה נחשב כל זהב וכסף של עולם הזה נגד השכר הנצחיי לעולם הבא? ולכן נקרא החכם הלומד תורה הוא שהתנדב לתת לו חלק בלימודו, בעד נזיד עדשים של הבלי עולם הזה?

בראיה שלנו, אנו מעלים על נס את העשיר המוותר מכספו וזהבו לטובת תורתו של החכם. אומר רבינו: זו ראיה הפוכה! החכם מוותר הרבה יותר מהעשיר. הוא מוותר על חלקים מלימוד תורתו! וכי ניתן להשוות בין ויתורו של העשיר על עניינים חולפים, לבין ויתורו של החכם על ענייני נצח?

אם כן, בבואנו לתרום למען חיזוק לימוד התורה, נדע ונעריך את הטוב המגיע אלינו בזכות עמל התורה של הנתרם.

 

לע"נ אהובנו אהרון שלמה בן שושנה, ינון בן חלה, ויהב בן טל ז"ל

 

שבת שלום, רועי

אומנותו של המחנך

 אומנותו של המחנך / לפרשת משפטים / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

"אנן דרשינן סמוכים" אומרת הגמרא בברכות (י, א). המשמעות היא שהמסרים שהתורה (או הנ"ך) מעבירים לנו, הם גם דרך הפרשיות הצמודות לפרשייה הנלמדת. רבים מרבני ג'רבא, היו משלבים בחידושי התורה שלהם גם דרשות שחידשו מכח ה"סמיכות".

רבינו עומד על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו לתחילת משפטים:

סמיכות הפרשה: ולא תעלה במעלות וגו' [ב, כג] - שאל יפסיעו פסיעה גסה אלא עקב בצד גודל, וסמיך ליה "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" [כא, א], שכמו כן מצוה ה' יתברך למשה רבנו ע"ה במשפטי התורה בשלומדם (=כשמלמדם) לישראל, ילמדם לאט לאט באופן שתוכל דעתם לקבל, ואל יפסע פסיעות גסות, שכך נאה ויאה לכל רב ומורה לתלמידים שילך על פי מדותיו של התלמיד.

פרשת יתרו הסתיימה בעניין הלכתי של דרך העליה למזבח: לא במדרגות אלא בכבשׁ. פרשתנו נפתחת בהדרכה על המשפטים. אומר רבינו: יש כאן לימוד עבור משה רבינו. כעת, אחרי מתן תורה, מתחיל תהליך העברת התורה לעם. יש לדעת כיצד לעשות זאת בצורה מדויקת.

כלל ראשון: אל תפסע פסיעות גסות, גדולות מדי. לכל תלמיד דרך וקצב קליטה שלו, ועל המלמד, ה'שם את המשפטים לפניו', לזכור שבהוראה כמו במזבח, עולים לאט לאט. אין שום תועלת בריצה בתוכן הנלמד כאשר לא נתן המחנך דעתו לרמת התפיסה של תלמידיו.

ומנין לנו לחבר את הדברים? לכאורה אין ממש קשר בין ענייני המזבח לבין עניין המשפטים! מסביר רבינו שהמקור לחבר בין הדברים נובע מדברי חז"ל עצמם במדרש רבה:

וזה למדתי ממה שפירשו במדרש רבה [ל, ב] הסמיכות קרוב לזה, שכשם שלא יפסיעו הכהנים פסיעה גסה על המזבח, כך מצווים השופטים והדיינים שלא יפסקו את הדין מהר, אלא יהיו מתונים הרבה.

גם שם נלמדת האיטיות בחריצת הדין, הפסיעה עקב בצד גודל, מאופן העליה למזבח: כמו שהעליה איטית ומדורגת, כך גם ההגעה להחלטה בדין צריכה להיות מתוך מתינות. "הוו מתונים בדין" (אבות א, א).

כשם שהמדרש למד מ"לא תעלה במעלות על מזבחי" ל"אלה המשפטים", כך רבינו לומד מהפסוק ביתרו ל"אשר תשים לפניהם".

לאן נעלם משה רבינו?

 לאן נעלם משה רבינו? / לפרשת יתרו / מתורתו של רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

נהגו יהודי טוניס (ועוד קצת מקומות) לעשות סעודה ביום ה' שלפני שבת יתרו. אחד מההסברים הוא שמנהג זה הוא לזכר הסעודה בה השתתף יתרו וזקני ישראל (יח, יב):

וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים:

מי משתתף שם? יתרו, אהרון וזקני ישראל. מה לגבי משה רבינו? מדוע לא מוזכר כאן? אומר רבינו:

תיבות "לחם עם חותן" סופי תיבות "ממן", בא הרמז לתת טעם למה לא נזכר משה רבינו ע"ה שבא עמהם בסעודת מצוה זו של יתרו,

הרב מוצא רמז מה אכלו באותה סעודה עם חותן משה: מן.

כיצד הדבר קשור למשה רבינו? ואיזו בעיה יש כאן?

והטעם לזה ראיתי בספר מדרש תלפיות ז"ל (ערך ירידת המן) וזה לשונו: משום שהמן היה בשביל משה כמאמר רבותינו ז"ל (תענית ט, א), וכיון שכן נמצא שהסעודה שהיתה מן המן היא משל משה, וקיימא לן (ירושלמי ערלה פ"א הלכה ג) מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה (=מי שאוכל את שאינו שלו, מתבייש להסתכל בפניו – של נותן המזון). ולכן לא ישב משה רבנו ע"ה בסעודה, כדי שלא יתביישו יתרו והאוכלים עמו, ע"ש.

ידוע שאחת ממדרגות הצדקה הגבוהות היא מתן בסתר. אחת הסיבות היא מפני שמקבל מתנה מתבייש ממי שנתן לו, ולכן עדיף שלא יידע מי הוא הנותן. ודאי באוכל ממש.

אומר המדרש תלפיות שזו היתה הסיבה שמשה רבינו נעדר מאותה סעודה!

חכמינו אומרים ש-3 המתנות הטובות של המדבר היו בזכות מרים (המים), אהרון (ענני הכבוד) ומשה (המן). אפשר בעצם להסתכל על משה רבינו בתור נותן המן לכלל ישראל. יש מן המבוכה בדבר לחכמי ישראל אחרים שאין מעלתם גורמת לזה, ולכן השתתפותו היתה יכולה לצער את המשתתפים הנכבדים. מסיבה זו הוא נעדר.

רבינו מחזק את פירושו של המדרש תלפיות:

ולזה טמן ברמז (=ביטוי מליצי על בסיס דברי חכמים) "לחם עם חותן" - סופי תיבות "ממן", דהיינו שהיתה הסעודה מן המן, ולכן לא בא עמהם משה.

כדי שלא תהיה בושה למשתתפים האחרים (אולי בהתחשב בכך שמגיע גם אורח מבחוץ, ויש בכך מבוכה נוספת) מעדיף משה שלא לשבת בארוחה מיוחדת זו.

גם כאן אנו לומדים על מעלותיו ומידותיו המרוממות של משה רבינו.

המן - אוכל שמאפשר ניסיונות

המן – האוכל שמאפשר את הניסיון / לפרשת בשלח / מתורת רבינו מקיקץ שלי זצוק"ל

לאחר החוויה המרוממת של שירת הים, המציינת את טביעת המצרים ואת הפרידה הסופית מהם, מגיע השלב בו צריך להתחיל להתקדם בדרך. הקב" מבטיח להם שמה שיהיה לפרנסתם הוא האוכל הפלאי – המן (טז, ד):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם; וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ, לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. 

כאשר מעיינים בפסוק, מגלים כי ישנה תוספת לא קשורה לכאורה: העם צריך לאכול, ולכן יקבל לחם מן השמים. זה מובן. מה שלא מובן, הוא סוף הפסוק, "למען אנסנו". מה עניין הניסיון לבעיית הפרנסה? מסביר רבינו (חלק א, סעיף יז):

נראה לפרש על פי מה שכתב הרב דברי שאול ז"ל בפרשת בהעלותך בפסוק "זכרנו את הדגה" וגו', דכשהיו ישראל במצרים היו רגילים במאכלות גסות המגדלות בשר ונותנים עובי וגסות בגוף, יען כי היו עובדים כחומר ולבנים, ובאמת כיון שרצה הקדוש ברוך הוא לתת להם התורה רצה שיזדככו ויהיה מאכלם דק מאד, ולכן האכילם המן. ע"ש.

רבינו מקדים לצורך תשובתו את דברי בעל "שואל ומשיב", ר' יוסף שאול נתנזון, המסביר כי ביציאה ממצרים היו ישראל צריכים לשנות גם את סוג המאכלים שלהם. אכילתם במצרים היתה לצורך הישרדות בעבודה קשה ביותר, ומאכליהם היו צריכים להיות יותר גסים ועבים. אדם ששקוע בסוג כזה של אכילה, מתקשה לעסוק בתורה. החומריות שלו רבה. התורה – לימודה וקיומה - תובעת יותר עדינות וזַכּוּת מהאדם.

אומר רבינו, שבמצב כזה לצפות מהאדם שיתמודד עם יצריו – זה קשה מאד. משל לאדם שהורגל במוזיקה רועשת, וכעת מבקשים ממנו לשים לב לדיוק עדין בקטע מוזיקלי – אוזנו לא רגילה לכך, ואין סיכוי שישים לב. הוא הדבר גם ברוחניות. אדם ששקוע באכילה כבדה ותאוונית, לא ישים ליבו לדקויות ורגישויות רוחניות ומידותיות.

וזהו שאמר "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" - לחם דק לזכך גופם,

לפני שעם ישראל יצא לדרכו החדשה, של עבודת ה', הוא חייב קודם לשנות תפריט.

ומעתה בזאת יבחנו הילכו בתורתי אם לא, ובלתי המן אין נסיון כי בודאי גופם גשמיי וחומריי מאד, וקשה להם לשמור התורה הרוחנית.

לאחר שינוי התפריט לאוכל דק ורוחני יותר, עדין יותר, ניתן להתחיל לתת לעם משימות רוחניות. כעת יש מקום לצפות ממנו להתמודד ולעמוד בניסיונות שעוד בוא יבואו.

יש בדברי רבינו גם מבט חינוכי: כדי לאפשר לילד, או אפילו לכל אדם, התמודדות מוצלחת עם אתגרים של מידות ומעשים, יש לייצר תשתית שתאפשר לו את זה. אחרת אנו לעיתים מניחים אותו במצב שהוא על גבול קצה יכולתו, והסיכוי שייפול וייכשל גדול מדי. אמנם אנו מאמינים כי האדם מועמד בניסיון רק אם הוא יכול לעמוד בו, אולם מצידנו עלינו לנסות ולאפשר כמה שיותר סיכוי להצלחה בהתמודדויות.